על "אֹרֶן" מאת שגיא אלנקוה

צוריאל אסף

.

א.

מהי תודעה?

קולה של הרוח

הנושבת בין אורנים

בציור הדיו

("שיר דרך יפני", מאת איקיו, בתוך קוובטה יסונרי, אני, בן יפן היפה, לוקוס, 2020. מיפנית: איתן בולוקן)

הספר אֹרֶן מאת שגיא אלנקוה דובר בקולה של תודעה צלולה, כזו שמבשילה להיות שירה גבוהה וחרישית. היצירה הזו היא מעין תיעוד של שיח מסועף, שמתנהל כולו מחוץ למרחב המילולי האנושי, ומביא לפנינו שיחת התבוננות בין אדם לעץ אורן. אם שירה במהותה היא הענקת ביטוי ל"גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר" ("השחפים", מאת הווארד אלטמן, מתוך: לסלוח לזמן, תרגום: טל ניצן, קשב לשירה, 2021), אזי לפנינו שירה אולטימטיבית, ובימים שבהם "הלא נאמר" תופס ממדים מבעיתים בחיינו, לשירה כזו יש איכויות נחוצות ומרפאות, ולכל הפחות איכות פוקחת עיניים.

כותבים רבים, מא"ד גורדון ועד תומס בארי, ניסחו את מצוקות האדם הנובעות מהשתקת השיחה הגדולה עם הטבע; ולצד זאת סימנו את אופקי השיקום והנחמה שמציעה שיחה כזו, במקום שבו אוזר האדם אומץ לחזור ולהטות אוזן כמשתתף בשיחת המקום.

להלך הרוח שמהווה נקודת מוצא של יצירה כזאת אפשר לצרף את ההמלצה של רייצ'ל קרסון, אחת מאימהות כתיבת הטבע באמריקה: "דרך אחת לפקוח עיניים היא לשאול את עצמך, איך הייתי רואה את זה לו הייתי רואה את זה לראשונה? איך הייתי רואה את זה לו ידעתי שלעולם לא אראה את זה שוב?" (Rachel Carson, The Sense of Wonder, 1955. תרגום שלי, צ"א)

ב.

קשה לכתוב על יצירה כזו, זו התנסות שעלולה לגלוש לתחום הנלעג. על פי חכמי הגליל, לכל אילן ועשב יש מלאך המצווה עליו לגדול. נוכל לדמות, ברוח דבריהם, את היצירה החרישית הזו לאחיזה צנועה בכנף מלאך, דימוי שהרחיב דרור בורשטיין בספרו לטובת הציפורים: "נשמע בעולמנו השיר הנסתר, שעד אז נשמע רק בעליונים" (ידיעות, 2019). לעומת האחיזה המאלצת את המלאך לשיר לרגע את שירו מן הארץ, בשפת בני אדם, כתיבה על אודות שירה כזו יש בה מעין כבילת המלאך בעבותות ברזל לשולחן הכתיבה – ויש בכך מידה של גסות. יצירה העוסקת בשיח השדה של העולם ולא בנפרדות האנושית, איננה מתמסרת בקלות ללהג "ספרותי" ולדין וחשבון סגנוני, הלב שלה נמצא במקום אחר. אולי במקום שאליו מתייחס ריבנר בכותבו: "מַה שִׁיר. כָּל הָאָרֶץ שָׂפָה אַחַת" ("גשם" בתוך: אחרונים: שירים 2012-2011, קשב לשירה, 2013).

אם כן, איך עלינו לגשת אל היצירה הזו? כמו שניגשים לעץ. הוא ניצב שם בקצה השדה, הרחוב או המדף ופשוט ממתין שנפקח עיניים. האין רבות מן היצירות הגדולות והמרגשות ביותר הן כאלו?

ג.

ומה מאפייניה של שיחת השדה הזו שמנסח אלנקוה?

השפה שאנו קוראים כאן גרומה מעט, שלדית אולי, או שמא מוטב לתאר אותה כגזעית? ואולי מעוצה? על כל פנים שפה שמתמקדת בעיקר – שהוא בלשון חכמים מילה נרדפת לגזע – שפה שמחזירה אל השורש. במידה מסוימת יש כאן נטייה אל התמונה החזותית ואל המבט החף והפקוח. כך, למשל, בשורות הבאות:

"מַחֲטֵי /אֹרֶן /גְּזָעִים דַּקִּים מִתַּמְּרִים" (עמ' 7).

"וְהָאֹרֶן נוֹעֵץ מַבָּט רֵיק, /וּמְלַמְּדֵנִי /מְעַט אֹרֶךְ רוּחַ" (עמ' 12).

"אֹרֶן־מוּל, צֹהַר מוּאָר /בִּרְפָפַת מְחָטָיו /מִין מִבְנֶה שָׁם" (עמ' 25).

"…אֲנִי /חַיִּים שֶׁמְּבַקְשִׁים לִהְיוֹת צֶמַח" (עמ' 31).

"אֲניִ כּוֹתֵב. /אֲנִי נוֹף יָרֹק, שִׁפְעַת מְחָטִים. /הַבְּדִידוּת הַזֹּאת" (עמ' 32).

השורות קצוצות דק כמחטי אורן, והשיר מסמן על הדף גזע דק – חוצה אותו לאורך. על דעתי עולה גם הד העץ, שממנו עשויים עלי הנייר; עץ שמונח על עץ אפוא, צורה שכמו מכפילה את התוכן – שהוא שירת אילנות שעוסקת בשירת האילן.

בנקודת המוצא של השיחה הזו עומד אדם שמתבונן בעץ ומדובב אותו, אך ככל שאנו מעמיקים לתוך השיחה, ההבחנות בין האדם והעץ נעשות חדות פחות, כמו בכל שיחה טובה, וכבר לא ברור לנו מי מדובב את מי, מי מדבר מבעד לקולו של מי; והאפשרות שאנו קוראים את דברי העץ המדבר דרך האדם (ולא להפך) הולכת ונעשית מוחשית ומשכנעת.

ד.

קוצר היריעה נראה מכוון. הוא תואם את הדר הזקיפות של האורן. כאילן שבבת אחת, שכולו, ולא "כַּדֶּשֶׁא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת־יְרֻקּוֹת", אם להנגיד זאת לשורותיו המפורסמות של עמיחי ("לא כברוש" מתוך: במרחק שתי תקוות, הקיבוץ המאוחד, 1958), או ליצירה האינטנסיבית ועבת הכרס של וולט ויטמן עלי עשב (תרגום שמעון הלקין, הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 1952).

לאט, תוך כדי קריאה, מכה בנו ההבנה שטעות היא לשאול "מה זה?" כשאנחנו מביטים. השאלה לא תוכל לקרב אותנו אל האילנות. כדי להתקרב, כדאי שנשאל במקומה את העץ "מי זה?", ואז לאט ומעט ומתוך יחסי העץ והעצמי נגלה:

"הָעֵץ /מַחֲמִיא לִי עַל בַּיְּשָׁנוּתִי /הַמַּעֲלָה סֹמֶק בְּגִזְעוֹ /הַמְחַמֶּמֶת בְּעִנְבָּר מָתוֹק/ אֶת שְׁנתוֹ"

 (עמ' 10).

"הָארֶֹן תּוֹמֵךְ /בְּמִי שֶאוֹהֵב לִישֹֹׁן / בְּמִי שֶׁעָטוּר/ מִשְׁמַנִּים /הָארֶֹן /מְשַׁבֵּחַ מְאֹד אֶת מִי /שֶׁחָכָם דַּיּוֹ לִהְיוֹת טִפֵּשׁ" (עמ' 11).

"הָעֳפָאִים /מְרַפְּדִים אֶת גְּחָלַי, /עוֹשִׂים אוֹתִי לְהוֹדוֹת" (עמ' 11).

כן, האורן הזה חידתי ובעל חוש הומור, וכך כנראה גם היוצר המתבונן בו ומאזין לו. ושניהם מלאים בהכרת טובה ובהוקרה, שהן סימן ההיכר הכי עדין והכי חזק בעיניי לחוויה של יופי.

ה.

זהו ספר השירה השביעי של אלנקוה, ואכן משהו בחוויית הקריאה בספר הזה מוכר לי מאוד. זו קריאה שמעוררת בי תחושה ביתית ממש. אומנם הקריאה עשויה להאיר באור חדש שורות מספרים קודמים של אלנקוה, כגון " חַיֵּי חֹמֶר/ דּוֹמֵם, דּוֹבֵר/ כְּעֵץ מְפֻתָּל" (שיר ללא כותרת, מתוך: דרך כריכה ריקה, אבן חושן, 2019), אבל יותר מכך זו שירה שמאירה באור נוסף יצירות עבריות אחרות שהטו אוזן לשירת אילנות ואורנים. בדעתי עולים למשל האורנים "נדהמי השמש" של זלדה ("אורנים נדהמי שמש", בתוך: שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, 1985), שבניחוחם הפראי הביאו אותה לחוש בת בית בעולם. או השורה שבה מעידה זלדה על עצמה "כִּי עָלֶה הוּא/ יָד/ שֶׁמּוֹשֶׁכֶת נַפְשִׁי מִן הַתְּהוֹם" ("כלימה רחוקה", שם). או השורה של אבות ישורון הגורס כי "עֵץ הוּא עֶצֶם מֵעַצְמוֹתַי וְהוּא שׁוֹמֵעַ חֶרֶשׁ" (פרגמנט ללא כותרת, בתוך: חרסים, הקיבוץ המאוחד, 2021). גם אם טעינו וראינו באורן, או ביצירה על האורן, יצור העומד נישא בבדידות מזהרת על ראש גבעה, שורשיו בשורשים אחרים לעולם שלובים.

ו.

לשירת האילנות הזו מצטרפות גם יצירות עכשוויות נוספות בעברית. נראה לי ששיח אקו-פואטי מעין זה, שבמוקדו פקיחת המבט בחזרה אל הבית שהוא העולם, הולך ומסתעף בשנים האחרונות ביצירות רבות. שדה כתיבת הטבע העברי נראה כשדה שיצא לאחרונה מתחום החלוצים – שייסדו אותו על הטרשים ועל השורשים של השירה העברית במאה העשרים – ותחת צילם המזין כבר נובטת חבורת צומח חדשה ורחבה (אם כי עדיין נמוכה מהם, ובוודאי לא כזו שצימחה צמרות של ממש). אין כמובן ברשימה זו כדי לפרוש את השדה כולו (סקירה מרתקת בנושא הופיעה בספרה של סבינה מסג, מהי אקו פואטיקה, הקיבוץ המאוחד,2023), ורק אוסיף פתיחה של שיר מספר חדש אחר: השיר "אַל", של אילנית שרף ויגודסקי, (בתוך: חבצלת רטובה, כתב הוצאה לאור, 2023).

"אַל תִּסְתַּכְּלִי עַל הַיַּעַר…/ עִצְמִי עַיִן אַחַת. הִסְתַּכְּלִי עַל עָנָף אֶחָד./ עַל עָלֶה אֶחָד. רְאִי אֶת הַפֶּרַח. הַשֹּׁרֶשׁ./ הַגֶּזַע. הַקְּלִפָּה. אִם תּוּכְלִי. מוּל כָּל עֵץ./ כְּשָׁעָה"

ז.

מכאן לאן? אני סבור שסוד כוחן של יצירות כאלה הוא בנטייתן נגד כיוון התרבות. זו לא קריאה שמתרבתת אותנו אל ערכי החברה, אלא כזו הגורמת לנו לשוב אל חושינו הפראיים, לתפוס את מקומנו בעולם הברואים הסובב אותנו כל העת, ואולי גם מפני כך נוטות יצירות כאלה להיוותר בשולי השדה התרבותי והספרותי. ככל שאני קורא בספר, אני מרגיש שאוכל להוסיף ולכתוב עוד ועוד בעקבות הקריאה; ולצד זאת הקריאה פשוט גורמת לי לשים לב שסמוך לביתי עומד אורן שטרם הזדמן לי להסתופף בצילו די הצורך, ודומני שמוטב שאניח לרשימה הזו כעת ואצא אליו…

..

צוריאל אסף הוא יוצר ומחנך גלילי. ספר שיריו 'לדובים שהיו כאן פעם' ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2020) . בהמשך השנה עתידים לראות אור ספרים חדשים שלו בתחום השירה ותרגום השירה. שיריו פורסמו בגיליון 95 של המוסך, בגיליון מיום 02.12.22 ובגיליון מיום 02.02.23.

.

שגיא אלנקוה, אֹרֶן, מקום לשירה, 2023

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שרי שביט קוראת בספרה של עמית זרקא, "כל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מתוך "ספר שכחה וגאולה"

רות פוירשטיין

..

מערכה רביעית

תמונה ראשונה

.

שוב ראשית

אֲנִי זֶרַע, מִתְעוֹרֶרֶת בְּרֶחֶם הַכְּרָמִים

וּפִתְאֹם

הִנֶּנִּי תְּאוֹמִים.

עֲקֵב אָחִי אָחַזְתִּי וְאָחִי צַח וְאָדֹם

וַיֵּצֵא לְפָנַי בִּתְעָלַת אוֹרוֹת-הַנְּפָלִים

וַיִּוָּלֵד אֶל הַבִּלְתִּי-נִגְלֶה הַזַּךְ. אָחַזְתִּי

עֲקֵבוֹ, אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי בּוֹא בְּעִקְּבוֹתָיו

כִּי נִסְתַּתְּמָה הַתְּעָלָה אַחַר בְּכוֹר. אוֹר

נִגְלֶה רוֹאוֹת עֵינַי, וּמֵי בְּרָכָה אֲנִי נִשְׁטֶפֶת

אֶל חוֹף הָעוֹלָם.

.

 וּמִן הַ שָּׁם אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכֵן אָחִי –

אֲנִי פּוֹרַחַת, יַשְׁקֵנִי כָּל הָעֵת בְּמֵי-

הַטַּל. וְיִשְׁאַל: "הַאִם שָׁם

שׁוֹזֶפֶת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹר? שָׁם

אֵם תַּרְעִיף עַל פָּנַיִךְ יָפְיָהּ

הַשָּׁחֹר? הַאִם שָׁם א' ב' א'

שְׂפַת חֲלוֹמוֹת? הַאִם שָׁם

הַנְּשָׁמָה נְשׁוּפָה מִדְּבָרִים

וְעוֹלָמוֹת וּנְשׁוּמָה אֶל תּוֹכ־תּוֹכֵךְ

וְהֶבֶל נְשָׁמוֹת פִּיךְ יְנַגֵּן?"

.

אָחִי וַאֲנִי וְתָוֶךְ אֵין, אָנוּ הָאֶחָד

שֶׁחֶצְיוֹ נְקֻדָּה הַנִּגְלֵית וְחֶצְיָהּ

נְקֻדָּה בִּלְתִּי־נִגְלֵית. אָחִי וַאֲנִי

כַּאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אוֹר בָּעוֹר יַעֲבִיר

אֶת יָדוֹ עַל מִצְחִי, וַיַּחְזֹר שְׁחַרְחַר

וְרוּחוֹ יִוָּתֵר בְּעָרְפִּי וְשִׁיר עֶרֶשׂ              

בְּפִי יְנַגֵּן      

           .

אָחִי וַאֲנִי וְתָוֶךְ אֵין, אָנוּ הָאִילָן הָאֶחָד

שֶׁחֶצְיוֹ שָׁרְשֵׁי אֲדָמָה וְחֶצְיָהּ הַצַּמֶּרֶת

וּבְשֶׁקֶט אִוְשָׁה יִשָּׁמַע לִי אָחִי וְיִנְשֹׁב

מִתּוֹכִי בִּנְשִׁיקַת אֲחֵרוּת כְּלוֹחֵשׁ

בִּי: "נוֹלַדְנוּ בְּיַחַד

וְיַחַד נָמוּת,

בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ אֲנִי,

רוּת."

.

בתום הראשית

מְשִׁיבִים אֶת הַפַּרְגּוֹד עַל פְּנֵי כַּלָּה 

עַד כִּי תֻּפְרַד תְּמוּנַת פָּנֶיהָ מִקּוֹלָהּ.

בְּעוֹד הַקּוֹל מְהַלֵּךְ בֵּין צִדֵּי הַמָּסָךְ       

אֶת פָּנֶיהָ הַקָּהָל כֻּלּוֹ שָׁכַח,

וּמִשּׁוּם שֶׁשָּׁכַח הַקָּהָל מַרְאִיתָהּ

שָׁכְחָה הִיא עַצְמָהּ אֶת דְּמוּתָהּ:

.

א

מִי זֶה גָּר בְּבִטְנִי מִי זֶה גָּר

כָּל הַלַּיִל יָרוּץ חֲלוֹמִי

מִי נִסְגָּר בְּבוֹא בֹּקֶר בְּקֶבֶר

בִּטְנִי, מִי הַזָּר שֶׁיֹּאמַר שְׁמוֹ

אֲנִי, מִי נִמְעָן שֶׁיִּקְרָא לִי

אִם בְּרִית אוֹ גְּזֵרָה

הַאִם פַּחַד הָרִינוּ                                  

אוֹ שֶׁמָּא בְּשׂוֹרָה

.

ב

"בִּמְהֵרָה, יוֹנָתִי, בִּמְהֵרָה

בְּרַחְמֵךְ לִוְיָתָן, בְּיָפְיֵךְ בְּעֵרַת הֶעָרִים

בִּמְהֵרָה בְּשִׁירָה שְׁעָרִים תִּפְעֲרִי

וּפֵרוֹת בְּרֵאשִׁית תַּהֲרִי

.

מַהֲרִי יוֹנָתִי מִן הָעִיר

שֶׁהָפְכָה אֶת לִבָּהּ כַּהֲפֹךְ דַּף הַשִּׁיר

וְעָבְרָה סְעָרָה זֶה מִכְּבָר

עַד אֲשֶׁר יֵלֵד פִּיךְ אֶת

צְרָחוֹת הֶעָבָר."

.

ג

הֲפוּכוֹת פָּנֶיךָ, אָח

אַךְ גּוּפְךָ עוֹד יְהַלֵּךְ אֱלֵי

מִזְרָח, לֹא שָׁכַח הֵיכָן

מְבוֹא הַלְּבָבוֹת

.

וְלִרְווֹת מִזּוֹ הַכְּרַךְ

שֶׁבְּלֵב מִדְבָּר תִּפְרַח

אִם תֵּלֵךְ אֱלֵי לִבָּהּ

וְאַתָּה מְנֻצָּח.

.

ד

צַח וְאָדֹם יִפְצַח בְּשִׁיר מִן הַחֲלוֹם

אָח לֹא יִדֹּם עַד אֶפְתַּח שַׁעֲרֵי הָעִיר

.

"בָּךְ אֶהְגֶּה

מִגֵּיא גֵּאוּת

אָצִיף גּוּפֵךְ

אִם לָאו נָמוּת

מִמְּלֵאוּת

עֵרוּת הַלֵּב             

פִּתְחִי לִי

רוּת."

.

ה. הבמה מתפרצת בדברים:

זְהִירוּת, זְהִירוּת, הַקָּהָל, אִם נִפְתַּח שְׁעָרִים אִם

נָסִיט הַגּוֹלָל, אִם נִפְעַל פְּעֻלַּת מַחֲזֶה, אִם נֹאמַר

מָה אֵרַע זֶה לָזֶה, אִם צוּרַת הַהַצָּגָה הִשְׁתַּחְרְרָה                

מִן הַסְּגִירוּת, הִתְבַּהֲרָה וְנֶחְרְזָה — אָז זְהִירוּת!

כִּי בִּמְהִירוּת יָכוֹל הַכֹּל לְהִשְׁתַּתֵּק. לִפְתֹּחַ שַׁעַר לַמָּשִׁיחַ

הוּא כְּמוֹ לְהִתְנַתֵּק מֵאָב וָאֵם (אָדָם קָדוֹשׁ בְּלֹא טַבּוּר –

שֶׁאֵין לוֹ עוֹד חַיֵּי דְּבָרִים וְלֹא דִּבּוּר)

.

כָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה קָרוֹב יוֹתֵר מִדַּי, הָרֵיחַ עַז          

וְהָאוֹרוֹת טִנְּפוּ יָדַי, הִסְתָּעֲפוּ שְׁבִילֵי אוּלָם

וְאֶת קוֹלָם שֶׁל הַצּוֹפִים אֶשְׁמַע מֵעֵת לְעֵת –

צְחוֹק רָם בַּמַּרְתְּפִים. אַךְ קוֹל אַחֵר דּוֹפֵק

(אָמַרְנוּ, זְהִירוּת) כָּל זֶה הָיָה כִּמְעַט בָּהִיר –

הָעִיר פָּרְחָה מִתּוֹךְ הָרוּת, הָרוּת פָּרְחָה מִן הַחֲלוֹם

וּמִי חָלַם? (כָּל הַמֹּחוֹת הָרְדוּמִים שֶׁבָּאוּלָם).

עוֹד לֹא לָקוּם, עוֹד לֹא לָקוּם עוֹד לֹא לִבְכּוֹת

מִזִּכְרוֹן עָרִים אֲשֶׁר אָהַבְתְּ מִזֵּכֶר אֲהָבוֹת

שֶׁהִתְרַחֲבוּ בְּתוֹךְ קִרְבֵּךְ עַד אַגָּדָה

(הַאִם גִּלַּמְתְּ אֵי־אָז תַּפְקִיד שֶׁמִּי בָּדָה?)

וְאִם נִפְתַּח עַתָּה לָאָח אוֹ אִם הָעִיר

תִּשְׁכַּח שֶׁרוּחַ הַמִּזְרָח הָפְכָה גּוּפָהּ לְעוֹד גַּרְגֵּר־

עָפָר נִדָּף, אִם מִמְּרוֹמֶיהָ עוֹד נִשְׁקָף

עוֹלָם קוֹדֵם בִּבְהִירוּת – אָז זְהִירוּת.        

            .

יָמִים רָמִים אוֹמְרִים לִפְסֹעַ כָּאן בַּגּוּף

לְהִתְגַּלְגֵּל מִזְּמַן לִזְמַן — הֵן הַבָּשָׂר הַזֶּה

שָׁקוּף וּמִתְמַשֵּׁךְ, אַךְ הַטֵּרוּף צוֹעֵד עִמָּם

וְהוּא קָדוֹשׁ וְהוּא הַצֶּלֶם בָּאוּלָם.

הוּא הַנֶּעְלָם הַמְגַלֶּה אֶת הַהֹוֶה

(כְּמוֹ עֶרְוָתוֹ הַחֲשָׁאִית, כְּמוֹ בְּאֵר שֶׁהוּא מַרְוֶה בָּהּ

צִמְאוֹנוֹ הָאֵינְסוֹפִי לְמִגְבָּלָה: לִזְמַן-מָקוֹם

הֱוֵה אוֹמֵר — לִגְאֻלָּה).

כָּל שֶׁאֵרַע מִזְּמַן רֵאשִׁית רוֹצֶה לִפְרֹץ,

כָּל הֶעָתִיד שֶׁעוֹד לֹא בָּא רוֹצֶה לִנְעֹץ שִׁנָּיו בַּפְּרִי

בְּטֶרֶם שָׁב אֶל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה

וְנֶהֱפַךְ שׁוּב לִזְמַן־זֶרַע וּדְמָמָה. וְכָךְ עַכְשָׁו

רוֹחֵב מֵעֵבֶר לִגְבוּלָיו: הוּא הַיָּד הָרוֹשֶׁמֶת,

בָּהּ נִכְתָּב מַה שֶּׁאֵי־אָז הֻמְחַז בְּגוּף הָאֲהוּבִים,

בְּגוּף הָעִיר. הוּא הַמְשׁוֹרֵר, וְהֶעָתִיד כֻּלּוֹ – הַשִּׁיר.

.

רְאוּ שָׁמַיִם – הַקָּהָל שֶׁבַּכָּחֹל – וְהַאֲזִינוּ

לְשִׁירַת עָפָר וָחוֹל: –  עַל גְּחוֹנֵנוּ זוֹחֲלִים

וּבִתְזוּזוֹת עוֹר וּפָנִים אָנוּ מַתְוִים אֶת מַסְלוּלֵי

הָעֲנָנִים. וּמַעֲלִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אֶת הַצֵּל –

תָּוֵי אֵלִים וּמַלְאָכִים נוֹפְלִים מִגּוּף דָּבָר עָצֵל

וּמְסֻגָּר, דָּבָר אַחֵר שֶׁגָּר בּוֹ קָם –

רְאוּ שָׁמַיִם דְּיוֹקַנְכֶם אֲשֶׁר נִרְקָם.

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם לְכֹחוֹת הַהַמְחָזָה –

לְכָל אוֹתָן תְּזוּזוֹת אַקְרַאי שֶׁהַשַּׂחְקָן כְּמוֹ

הָזָה מֵאֵין־מָקוֹם, וּמֵאֵין־מָקוֹם הַזֶּה חָזַר

בְּהִיר־פָּנִים אֲשֶׁר נִקְרָא לוֹ כָּאן שְׁחַרְחַר.

.

מָחָר יוֹם חַג (כָּךְ כָּל מָחָר בַּמַּחֲזֶה),

מָחָר פִּתְאֹם נַכִּיר זֹאת זֶה בָּזֶה –

אֶת שֶׁחָזִינוּ מִמְּרוֹמֵי הָאֲחֵרוּת

נוּכַל לְפֶתַע לְהַרְגִּישׁ כְּהִזָּכְרוּת.

אָך זְהִירוּת – הַהִתְגַּלּוּת הִיא כְּגוֹלָה,

הַרְחֵק מִלֵּב הַכְּרַךְ בִּגְבוּל הַחוֹל עוֹלָה

כִּמְעַט נִדַּחַת הַכְּנִיסָה אֶל הַהֵיכָל

כִּמְעַט בִּקְצֵה גְּבוּל הַיְכֹלֶת – הַמְיֻחָל

.

וְלוּ נִמְחַל עַל שְׁנוֹת הָאוֹר שֶׁכְּבָר עָבְרוּ

עַל הַמִּדְבָּר הֲלֹא־נִגְמָר, עַל מָה וּמִי שֶׁלֹּא

חָזְרוּ, עַל הַזְּרָעִים הַנְּמַקִּים בָּאֲדָמָה

כָּל עוֹד אֵין זְמַן עָתִיד שֶׁלֹּא רָשׁוּם שְׁמָמָה.

וְלוּ נָבִין, אֵרַע לָנוּ כָּל זֶה מִכְּבָר:

הָרְחוֹבוֹת לִבָּם גָּאָה וְאָז נִשְׁבַּר,

עָבָר גָּדוֹל רְווּי תִּקְווֹת וַאֲהוּבִים

כְּעִיר רַבָּה בָּהּ הָאוֹרוֹת כֻּלָּם כָּבִים.

הַכּוֹכָבִים כֹּה רְחוֹקִים, אֵין נֶחָמָה

בְּמַה שֶּׁלֹּא רָעַד מִיֹּפִי וְאֵימָה,

שֶׁבְּחֵיקֵנוּ הִצְטַנֵּף, בִּקֵּשׁ מִסְתּוֹר

מִפְּנֵי הַמְּהוּמָה אֲשֶׁר מִמֶּנָּה לֹא יַחְזֹר.

מִשִּׁכְחָה שֶׁבָּהּ נֹאבַד אִישׁ מֵאָחִיו –

אֵיךְ נְזַהֶה פְּנֵי אֲהוּבֵינוּ, אֵיךְ נָשִׁיב

אֶת לֵב הַזְּמַן אֶל מְקוֹמוֹ – אֶל מְחוֹזוֹת

הַהַבְטָחָה? – וְשׁוּב לוֹחֵשׁ זְמַן בְּאָזְנֵנוּ:

לֶךְ לְךָ. כֵּן לוּ נָבִין –

אֵינָם שָׁבִים, לֹא בְּגוּפָם; מַה שֶּׁמָּעַד

וְלֹא נוֹלַד לוֹ זֶרַע אוֹ שֵׁם חַי לָעַד,

מַה שֶּׁנִּקְבַּר עָקָר נוֹשֵׂא כְּאֵב קָלוֹן

וּמְבַקֵּשׁ לוֹ גּוּף-גּוֹאֵל כְּעוֹד מַחְלוֹן.

אָנוּ חַלּוֹן בֵּין אָז לִזְמַן הֶמְשֵׁךְ רָחָב,

מֵשִׁיב הַנֶּפֶשׁ לְנַחֲלֵי אַכְזָב,

וְהָרָעָב אֲשֶׁר מַפְגִּיעַ חֲלָלִים –                    

עָנִי אָמַר תְּפִלָּה — עָנִינוּ שִׁבֳּלִים.

.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, גּוּפֵנוּ גּוּף-תְּמוּרוֹת –

שׁוֹטֶה תּוֹעֶה בַּכְּרַךְ אוֹ קוֹל קוֹרֵא קוֹרוֹת,

גַּן עֵדֶן אוֹ תֵּבֵל – חָלָל עוֹטֶה צוּרוֹת

הוֹפֵךְ עוֹרוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר לִשְׂדֵה בְּאֵרוֹת.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, מֹחֵנוּ הַשָּׂדֶה

הַמִּתְפָּרֵשׂ עַד לְהֵיכָן שֶׁהוּא בּוֹדֶה,

כְּכָל אֲשֶׁר יַרְחִיק, כְּכָל אֲשֶׁר יִזְרַע

יְהֵא פּוֹדֶה עוֹד רִיק אֶל רֳאִי נְהָרָה.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, רוּחֵנוּ הַבְּאֵר

הַמְחַבֶּרֶת יָם לְיָם אִם תַּעֲמִיק מֵעֵבֶר

לְחַיֵּי אָדָם וַאֲדָמָה, עַד לַתְּהוֹם

נוּכַל מִפִּי בְּאֵר אֲוִיר עוֹלָם לִנְשֹׁם.

.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, כֵּלִים לְזִכָּרוֹן

הַזְּמַן חַיָּה פְּצוּעַת רַגְלַיִם מִתְגַּלְגֶּלֶת בַּמִּדְרוֹן

עַד קְצֵה עוֹלָם – אִם לֹא נִהְיֶה לָהּ שְׁעָרִים,

אִם לֹא נַצִּיב גּוּף זִכְרוֹנֵנוּ כִּגְשָׁרִים –

הֲיִבָּרֵא עוֹלָם חָדָשׁ, הֲיִתְחַדֵּשׁ

הַזְּמַן שֶׁאַךְ נִמְתַּח – הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹשֵׁשׁ?

.

עַד לְהֵיכָן יוּכַל הַזְּמַן הַזֶּה לִרְזוֹת

בְּטֶרֶם אָנוּ, הַכֵּלִים, שׁוּב לֹא נִמְצָא מַה לְּהַזּוֹת

אֶל תּוֹךְ קִרְבֵּנוּ? עַד אֲשֶׁר יָבוֹא הָרִיק

וּכְלִי גָּדוֹל יְהֵא רַק עוֹר קְלִפָּה מַבְרִיק?

נִמְצָא אָז מָה אֶל אֵשׁ הַשֵּׂכֶל לְהָרִיק? וְאֵין דָּבָר

שֶׁלֹּא יִבְעַר כְּהֶבֶל קַשׁ – גַּם הֶעָתִיד גַּם הֶעָבָר                     

יִכְלוּ בְּזוֹ הַבְּעֵרָה, אִם לֹא נִזְרַע אֶת זִכְרוֹנֵנוּ

בְּאַדְמַת הַבִּמְהֵרָה, עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׁיבָה. שָׁעָה קְרֵבָה

הֱיִי-נָא רַחֲמִים

וְהִתְעַטְּפִי בְּזִיו-הִלַּת דִּבְרֵי יָמִים.

.

.

רות פוירשטיין היא משוררת, אמנית רב תחומית ומאסטרנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה ראו אור בכתבי עת שונים ובגיליון המוסך מ05.07.23. שירי התמונה לקוחים מתוך ספרה הראשון "ספר שכחה וגאולה: חזיון בארבע מערכות לבמה בלתי־אפשרית" שעתיד לראות אור בהוצאת בלימה ובעריכת טל ניצן.

.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "במדבר", שיר מאת מיכל כהן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דיוקן החוקר הצעיר כמרגל

יותם פופליקר

.

"ניגון המרגל שהתרגל

 אני חושב עליו הרבה

 כמה מסוכן הוא ההרגל

 ככה הוא צופן אוצרות

 הלוא מצא אהבת אמת"

            המרגל שהתרגל, מאיר אריאל

.

ראובן מירן הוא הסוכן הנוסע, הסוכן החשאי – הוא המרגל של סופרי "דור המדינה", "הגל החדש" או "הישראלים הראשונים" – אין זה משנה באיזו קטגוריה נבחר, בטח ובטח לא בעיניו של מרגל. "הכתיבה", אומר הסופר־שגויס־להיות־מרגל ברומן שלוש סיגריות במאפרה (משכל, 2001), מעין שעטנז ז'אנרי בין רומן הריגול לבין האוטופיקציה,

היא מצב של גלות תמידית. כמו המרגל, גם הסופר הוא גולה מרצון. ובתור גולה, הוא חייב להיות בודד. הוא שונה מהסביבה שלו, אבל חייב להיטמע בה, כדי שיוכל להמשיך להיות שונה ממנה. וכדי להיטמע הוא מתחיל ללמוד להכיר אותה, ולבסוף קורה גם שהוא מתאהב בה. הוא אף פעם לא בבית, אבל הוא תמיד בבית בכל מקום, ובאף־מקום ובכל־מקום. הוא יכול להיות אף אחד וכל אחד. הוא תמיד האדם הזר ביותר בסביבה, אבל החלק הכי אמיתי בה. הוא משתלב, נקלט, נטמע – אבל עמוק בתוכו, מתחת לפני שטח, הוא נשאר תמיד זר ושונה. משהו אחר (עמ' 18).

כמו המרגל, כותב מירן בהמשך, גם הסופר "חי את החיים שמתחת לחיים" ומחפש את הזמן האבוד, הזמן שזורם מתחת לזמן. ולכן אין פלא שלכל אורך הרומן מירן מנהל דיאלוג עם כותבים בעלי שמות (וזהויות) כפולים כמו "פאבלו נרודה, שנולד כנפתלי ריקארדו ראייס" (עמ' 114) או המרגל הספרותי האולטימטיבי, הלוא הוא פרננדו פסואה, מי שכתב בפסידונימים רבים ומרובים ואינו אלא אף אחד: "בפורטוגזית, פסואה זה אף־אחד" (עמ' 90).

הדברים של מירן מלמדים על המיזוג סופר/מרגל תחת הקטגוריה של הגלות. מתח לימינאלי זה של מי ששייך־לא־שייך ללאומיות אחת ויחידה מבחינה מרחבית וזהותית מאפיין את הגולה, ולא בכדי טוענת פיליס לסנר שהגלות עומדת בלב העולם החשאי – שהיא מאפיין מובהק של עולם הריגול (פיליס לסנר, ריגול וגלות, 2016). קטגוריית הסופר והמרגל מגלמת אפוא את הגולֶה יותר מאשר את האזרח מן השורה, בן הלאום האחד, או את אזרח העולם, אזרח הפזורה, הקוסמופוליט או הנווד למשל, מכיוון שזהותו של הגולה כפולה ומכופלת והוא אינו שייך לא לזה ולא לזה לגמרי; מכיוון שהגולה חי כשרגלו האחת במדינת הלאום ורגלו האחרת בשאר העולם, ומצד אחד שאיפתו היא להמשיך את המסורת הלאומית – ומן הצד האחר הוא מבין ויודע שחוט ההמשכיות הזה גדוע.

על פי תפיסה זו של המרגל והסופר כגולים, השניים הם שליחיה של האומה: המרגל נשלח בשם גוף ביטחוני ופועל למען ביטחון המדינה, והסופר, גם אם אינו כותב בשפת אימו או בשפת הלאום, צומח מתוך בית גידולו הלאומי ומתוך תחושה של ערבות הדדית מסוימת; אך בה בעת שניהם מגלמים גם את מי שאינם מייצגים עוד את המדינה, שהרי המרגל פועל בדרכים חשאיות שהמדינה לעולם לא תודה באחריות להן, ואילו הסופר, במקרים רבים, מאמץ תפיסה של גולה מטפורי כדי לא להיות מגויס, כדי לדעת לעמוד מן הצד ולתפוס עמדה ביקורתית של אאוטסיידר ו"אומר הלאו" (כמו האינטלקטואל של אדוארד סעיד). ובכל זאת, על אף שהמספר והמרגל אינם מייצגים את המדינה על פי הגדרתם, "הקיום של שניהם," במילותיו של מירן, "אינו שלם אם לא דיווחו" (מתוך ריאיון שערך עימו יהודה קורן, "הסופר הוא שקרן ברשות", ידיעות אחרונות 14.05.01). כל אחד מהם מדווח בדרכו שלו ולנמען משלו.

פתחתי בהבחנות ספרותיות ותיאורטיות אלו מכיוון שעל דרך המטונימיה הן מבהירות דבר־מה על דמותי כחוקר שאינו מן המניין באקדמיה, במדעי הרוח, ובתחום הספרות בפרט: באופן דומה למיזוג הסופר והמרגל ביצירתו של מירן, התמזגה דמותי כחוקר בדמות המרגל במסגרת המחקר האקדמי: אני הוא "פסואה", "אף אחד" בשדה המחקר. ואני רוצה להדגיש שוב: הגלות של המרגל, ולכן שלי כחוקר־צעיר־שלא־מן־המניין במדעי הרוח בישראל, אינה חותרת תחת מדינה או מוסד, כפי שאיני חותר תחת השם הכולל "אקדמיה". הרי המרגל בהכרח משרת מוסד מסוים – קונקרטי וממשי או מקודד וחשאי – ופועל לפי כללים וקודים מסוימים למען משימתו, שאינה אלא משימה למען המוסד ושמשרתת את המוסד, לפחות לכאורה. המרגל כמוהו כ"סופר שספריו טרם נכתבו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה שטרם הוקמה" (שלוש סיגריות במאפרה, עמ' 159-158). הגלות של המרגל היא קטגוריה אפיסטמולוגית שאפשר לדמות למניפה: עם היפתחה הוא מגיע למקומות ותרבויות רבים ומשונים בזמנים כאלה ואחרים, אך לעולם, בין שהמניפה פתוחה ובין שהיא סגורה, ימצא את עצמו המרגל כבול לקודקוד שבו אוחזת הרשות, נאמן למשימתו החשאית בשירות המוסד ומדווח לו. כן, גם לכשייתפס המרגל, המוסד יתכחש לו מכול וכול ויבגוד בו בהכרח.

בסוגריים אדגיש שאני חוקר ספרות עברית, ובכל זאת מקפיד להגדיר כאן את תחום ריגולי במסגרת מדעי הרוח בכללם. זאת מן הסיבה הפשוטה שהאקדמיה אינה "בוגדת" רק בחוקר הספרות בישראל; חוקר הספרות אינו אלא סינקדוכה לבגידתה המובנית של האקדמיה בישראל בתחום כולו, שהרי היא מגדלת ו"מייצרת" חוקרים, אך לאחר עזיבתם את הקן, לאחר תקופת ההכשרה, כשאינם עוד בבחינת משאב, היא מתכחשת להם ומשתמשת בהם בעת ועונה אחת. ככלות הכול, גם האקדמיה פועלת במסגרת תרבות וכלכלה ניאו־ליברליות, ולכן היא זקוקה לחוקר הצעיר שהכשירה: המוסדות זקוקים לתשלום שכר הלימוד או למענקים הניתנים להם עבור כל תלמיד מחקר ללימודים מתקדמים; לאחר ההכשרה, האקדמיה זקוקה לפרסומים, כמה שיותר בכמה שפחות זמן. בהתאם היא דואגת להטמיע בו את תחושת השליחות האינטלקטואלית, מציירת אותו כאביר האמונה החילוני, בבחינת הצופה לבית ישראל ונביא בפתח, אך בה בעת מעניקה לו כמה שפחות דיווידנדים (כמו בכל אירוע, קטן כגדול, יש כמובן כמה חסידים המחפשים כל דרך אפשרית לעזור, כך או אחרת; שמותיהם שמורים עימי) – חוקרים רבים מן הזן שלי כותבים את מחקריהם כמעט בחינם וחשים שהפקירו אותם, שהותירו אותם ללא נקודת משען. סממני הבגידה ניכרים אפוא בראש ובראשונה בחשבון הבנק. בקיצור, אמנם זו דוגמה פרטית ואישית מאוד, אבל לעיתים הדוגמה הפרטית מלמדת על הכלל יותר מהכלל הסטטיסטי בהחלט, יכול להיות שעולמה הצר של נמלה ספרותית מעיד על תופעה רחבה יותר במדעי הרוח בישראל.

אשר לי, גם אם האקדמיה מתכחשת לי לעיתים ומותירה את כיסיי הקרועים ריקים, איני מתכחש לעמידתי בשירות ישות ערטילאית זו שלה אני מדווח, גם אם בעל כורחי. איני פועל בחלל ריק. אני חוקר את הספרות העברית במסגרת המחקר האקדמי ומלמד פה ושם קורסים בתור מרצה מן החוץ; אני עורך בכתבי עת אקדמיים, כותב הרצאות ומאמרים אקדמיים ומבקש לפרסם אותם בכתבי עת שעורכיהם ועורכותיהן אינם אלא חלק אינטגרלי מהאקדמיה; אני גם מפרסם רשימות ביקורת ומסות בעיתונים ובמגזינים מקוונים שהם חלק מן הסצנה הספרותית, אשר בימינו אינה מובחנת מ"האקדמיה", ולראיה, ראו כמה חוקרי וחוקרות ספרות בישראל מפרסמים ומפרסמות רומנים, סיפורים קצרים ושירים, ולהפך. סצנת הספרות הישראלית בלעה אפוא את הקטגוריות ללעיסה איטית ויסודית. אבל מצד אחר איני שייך לשום מוסד אקדמי בהגדרה. רק מי שאינו שייך לשום מוסד מתלבט כל כך הרבה כיצד למלא את טופס הפנייה שלו לכנסים או כיצד להציג את עצמו בפני ראש המושב העתידי, מי שלא יהיה. רק מי שאינו משויך לשום מוסד אוניברסיטאי צריך את עזרת חברותיו שתאמרנה לו שיוכו מה הוא ("אבל אתה הלוא עובד עם — ועורך עבור —, אז ברור שאתה יכול לציין שאתה משויך ל—").

איני שייך ואיני משויך: אני פועל באופן חוץ־אוניברסיטאי, כאמור (אין לבלבל בין מחקר חוץ־אוניברסיטאי לבין מחקר חוץ־אקדמי; אין מחקר מחוץ לאקדמיה בימינו כפי שאין אדם ללא בית גידול וללא שדה התייחסות), אינני שייך למוסד אקדמי בהגדרה, אבל עודני חלק בלתי נפרד מהמנגנון האקדמי בבחינת מרגל: אני בהחלט פועל וחוקר תחת רשות ששמה "אקדמיה" ונוהה אחריה, מתאווה לזכות בברכת היושבים בראשה (שוב, בראש האקדמיה ולא בראש האוניברסיטה, כלומר היושבים בראשה מדומים לישויות עלומות השולחות מן הטירה הקפקאית אך ורק את שליחיהן), לאכול סביב שולחנם, גם אם האוכל, ככל הידוע לי, אינו ערב לחיכי.

כמו המרגל, גם לחוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין יש פרקטיקות חשאיות שבעזרתן הוא משיג את מבוקשו ותורם את חלקו במסגרת שירותו את האקדמיה. לא ארחיב בפרטים (איני יודע מי עלול לבגוד בי, סלחו לי, עלולים לעלות על עקבותיי. אני חושף יותר מדי. אני מטשטש ראיות, אבל גם מילים מקודדות עלולות להתגלות. גם "אף אחד" הוא מישהו הנאחז בכל כוחו בזהותו הבדויה, בצופן גנטי, והדי־אן־איי שלי מרוח על ספרים רבים, כתובת ה־ip שלי חשופה לזריזות אצבעותיהם של פצחני האקדמיה, הערכאה העליונה…) – לא ארחיב, אם כן, רק אמחיש זאת בעזרת דוגמה.

כידוע, רק סטודנט או מרצה מן המניין רשאים לקבל כרטיס קורא ולשאול ספרים, בכריכה קשה או מקוונים, אין זה משנה. לכן בתור מרגל אני נאלץ לפעול בדרכים צדדיות, מתחת לרדאר, לעבור על החוק למען שירות נאמן; אני כורה לעצמי אזורים אוטונומיים ארעיים. כפי שהמרגל מתחזה לאדם אחר ומסווה את זהותו כדי שיוכל להתיידד עם אנשים רבי מעלה או סוכנים אחרים למען יוכל להשיג מידע, כך אני נוהג כחפרפרת: פונה למשתפי פעולה – חמותי העובדת באחת הפקולטות או אחי הלומד ומלמד במוסד כזה או אחר במרכז הארץ – ומשיג את מספר הזהות, את מספר כרטיס הקורא (הכול נעשה בשיחות טלפון מרומזות, בהודעות מקודדות), ופורץ למאגרי מידע מקוונים של אוניברסיטאות ומכללות כדי לשרת את האקדמיה: אני קורא מחקר רלוונטי שיצא לא מכבר, על אודות המראניזם של פרויד, דרידה, רוזנצווייג, אדית שטיין ולסקר־שילר, למשל, בשביל להשלים הרצאה או מאמר ולמלא את חלקי במסגרת הגלות האקדמית שלי. לעיתים, רחמנא ליצלן, בלית ברירה, אני אף שואל ספר מהספרייה דרך חבר ומקווה בתוך־תוכי ששכחה הספרנית לסרוק את הספר בעת ההשאלה ואוכל לקרוא בו בנחת ולראות בו כשלי. אני כמה לגניזה, להצפנת מה שאינו שלי, לארכב את פועלי. אני נהפך לשומר הסף של עצמי, מכסה ומגלה את צפונותיי לפי גחמותיי. כלום יכול אני אחרת? דומה שלא – נקלטתי ונטמעתי בגלותי האקדמית. אני חושש שהתאהבתי. התרגלתי, גנזתי אוצרות; אולי, כבשירו של מאיר אריאל, הלכתי רחוק מדי "כמו זה שעשה את עצמו משוגע/ והשתגע מזה לגמרי"…

לקראת סוף הרומן שלוש סיגריות במאפרה מצטט מירן מתוך חנות הטבק לפרננדו פסואה:

עשיתי מעצמי מה שלא ידעתי לעשות, ומה שיכולתי לעשות מעצמי, זאת לא עשיתי. התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה. אנשים הזדרזו להכירני כמו שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי. כשניסיתי להוריד את המסכה, היא הייתה דבוקה לפנים. (עמ' 282).

לעיתים נדמה שכמו המרגל הספרותי פסואה, שוויתר מבחינה פילוסופית על מה ועל מי שרצה להיות באמת, על זהות ושייכות מגובשות וגלויות, לטובת נשף המסכות המגולם ביצירתו, כך גם החוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין מוותר על תחושת השייכות האוניברסיטאית, ברצון או שלא ברצון, לטובת החופש המדומה שמאפשרת האקדמיה למי שאינו משתייך אליה מבחינה מוסדית, ושוכח כיצד הכול התחיל. אפשר להשתגע מזה. מצד אחר, לא פסואה כתב דברים אלה, אלא אלווארו דה קמפוס, שם העט החתום על היצירה, אחד משמותיו הבדויים שבו השתמש פסואה כדי להישאר הוא עצמו.

.

.

יותם פופליקר הוא עמית מחקר במכון הקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, ורכז ועורך בכתב העת "דיבור" המתפרסם מטעם אוניברסיטת סטנפורד. ספרו על שירת גבריאל פרייל יצא ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק. מסה פרי עטו פורסמה בגיליון המוסך מחודש יוני 2023.

.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מזל קאופמן קוראת בספר שיריה של אדה לימון "הנחיות למניעת יאוש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן