סביבה עוינת (מתוך רומן בכתובים)

מאיה מיכאלי

.

יצאתי מהספרייה מוקדם מהרגיל. כבל המחשב נשכח בבית. הנחתי שזה בגלל השרב שאין בו הפוגה כבר שבועיים ומעצים את פיזור הנפש שלי. האוויר היה לח ודחוס כל כך בבוקר, אז החלטתי להגיע לספרייה במטרו. ויתרתי על הליכת הבוקר במסלול הקבוע, הנמתח מהבית שלי ברובע ה־12 לאורך הסן, בפארק ברסי ומעל לגשר סימון דה בובואר, הליכה שבמהלכה אני מתכננת על מה אעבוד באותו יום. מכיוון שיצאתי מהספרייה באור יום כשהשרב עוד היה בשיאו, הנחתי שאוותר גם על הליכת הערב בכיוון ההפוך, שבמהלכה אני מסכמת לעצמי את המחשבות על מה שקראתי או כתבתי ונותרו פתוחות. ממילא יום העבודה היה קצר ולא אפקטיבי. בלילה ראיתי פוסט שאור פרסמה בפייסבוק, והיה נדמה לי שעולה ממנו שהיא בזוגיות חדשה. חשבתי שמתאים לה להחצין כך את הקשר שרק התחיל, ובה בעת גם להותיר ערפל. היא בטח משערת שאף שהסרתי אותה מרשימת החברים שלי, כפי שהודעתי לה שאעשה, אני עדיין עוקבת אחריה. כל היום ניסיתי להתעלם מאי־השקט שהסתובב לי בגוף ולהתמקד בכתיבה. אבל הקולגה מאוניברסיטת תל אביב שהגיעה לפריז לחודשיים, הייתה מוכנה להיפגש איתי רק בין 14:20 ל־14:40 לתפוח, הפינוק היחיד שהיא מרשה לעצמה בימי עבודה. כבר פיתחתי כמיהה קלה לשיח אנושי ולכן שמחתי על המפגש, שהתקיים בדיוק לפי הכללים שקבעה מראש, כולל התפוח. כמו בכל מפגש אנושי בספרייה הלאומית בפריז דיברנו על המרחב הזה, שבאותה שנה בדיוק זכה לתהילה בזכות הופעתו ב"טריפליום", סדרה צרפתית בכיכובה של רונית אלקבץ, ואכן התאים להפליא לאווירה האפוקליפטית של הסדרה. לא סיפרתי לקולגה שמשהו בעוצמות ובדרמטיות של רונית אלקבץ וגם בשער הארוך, שיש לו נוכחות בפני עצמה, תמיד הזכיר לי את אור. דיברנו בעיקר על ההרצאה שנתתי בסדרה שהיא יזמה וארגנה ועכשיו רוצה שאהפוך למאמר בשביל קובץ מאמרים שהיא עורכת.

ב־14:40 חזרתי לשולחן שלי, צעידה די ארוכה מהקפטריה, ונזכרתי בהרצאה שנתתי בתל אביב כמה חודשים לפני שטסתי לפריז. אור הגיעה בהפתעה לשמוע אותי. יום לפני ההרצאה התכתבנו בצ'ט של הפייסבוק או של הוואטסאפ וסיפרתי לה – אולי כדי להרתיע אותה, מתוך בהלה מהניסיונות העיקשים שלה להתקרב, שלא תחשוב שזה יהיה קל, ושלא תאמין שאני באמת עדינה ונחמדה כמו שאני נראית – על בת הזוג הקודמת שלי, שעזבה אותי באומרה שזה בלתי אפשרי לחיות בסביבה פסטורלית והרמונית למרגלות הר געש שמדי פעם, ללא כל אזהרה, מתפרץ.

״הסטודנט ייטיב תמיד לבחור לו סביבה עוינת ולא אוהדת", כתב תומס ברנהרד בהטובע, "מקום אוהד יפריע לו במידה רבה להתרכז בלימודים, לעומת זה מקום עוין יאפשר לו הצלחה של מאה אחוז בלימודים, משום שהוא ייאלץ להתרכז בהם כדי לא להתייאש״; ואילו זבאלד כתב באוסטרליץ על הספרייה הלאומית שזהו מקום ש"בכל מבנהו ואף בארגון הפנימי שלו הגובל באבסורד" הוא "מנסה להרחיק את הקורא בבחינת אויב בכוח", ולכן "הוא במידת מה הביטוי המוחצן הרשמי […] לצורך […] לשים קץ לכל דבר מן העבר שעדיין יש בו חיים".

המילים האלה של זבאלד ושל ברנהרד מהדהדות בראשי בימים אלו, ימי השרב הגדול בפריז. ארבעים מעלות ואין מזגן בשום מקום פרט לספרייה הלאומית, שלמזלי עשיתי מינוי לקומת החוקרים שלה עם הגיעי לעיר, פרוצדורה לא פשוטה כשלעצמה שהצריכה שרשרת אישורים, כולל מכתב בכתב יד מהמנחה הצרפתייה שלי. עכשיו אני מגיעה לשם בכל יום בתשע מייד כשהיא נפתחת, ויוצאת בשבע כשהיא נסגרת, השעות הקשות של החום. הספרייה הלאומית קרויה על שם פרנסואה מיטראן, ידידה הטוב של מרגריט דיראס  – שעליה אני כותבת את הדוקטורט שלי  – עוד מימי הרזיסטנס. בנייניה מעוצבים כמו ספרים פתוחים. אילוסטרציה קצת פשטנית, אני חושבת בכל פעם שאני מגיעה לשם. בשל תכנון לקוי הועברו הספרים לקומות העליונות, ואילו החוקרים והחוקרות נאלצו לרדת למרתפים. זה מאוד צרפתי, טענה הקולגה שאכלה בחברתי תפוח, ההיררכיה הזאת בין הספרים לבני האדם. בכניסה לספרייה רחבת עצומה הגובלת בצידה האחד במרכז מסחרי ובו שני בתי קולנוע. צידה השני ריק, פתוח וקרוב מאוד לרציף של הסן, ולפיכך סחוף רוחות בחורף, כה סחוף עד שנדמה שהרוחות יכולות להעיף אפילו מישהי לא קטנה כמוני. כעת האוויר לא זז, ואני מתגעגעת אל הרוחות האלה. מן הרחבה אפשר להשקיף אל פארק פנימי מלבני. אחת הדוקטורנטיות מהמחלקה באוניברסיטה בפריז סיפרה לי עוד בשנה הראשונה ללימודים שזה אתר מועדף להתאבדויות. סטודנטים מיואשים קופצים לשם. היא אמרה שחברים שלה כבר הבחינו בפארק באיברי גוף. אף שזה נשמע מוזר בזמנו, התקשיתי לשאול עוד ולהמשיך את השיחה, שגם ככה היה קשה לי לעקוב אחריה בגלל מהירות הדיבור והשימוש בסלנג שלא הכרתי. באותה תקופה העדפתי לדבר עם מבוגרים או עם מהגרים, שתמיד היה קל יותר להבין את הצרפתית שלהם. אבל הדימוי המטריד הזה המשיך ללוות אותי, ומדי פעם בהיתי ברחבת הפארק בחיפוש אחר רגל. או גולגולת.

זהו לא רק המקום הקר ביותר בפריז, אלא גם אחד המאובטחים. בכניסה יש להפקיד את כל החפצים בדלפק ובתמורה אפשר לקבל תיק שקוף להניח בו את הציוד להמשך היום. מייד אחר כך יש להעביר כרטיס אדום ולרדת במדרגות נעות אל מין עולם תת־קרקעי, העושה רושם של מרחב רחמי ומערסל, מנותק לחלוטין מן החוץ. בכניסה לקומת המרתף יש דלפק נוסף, שאת קירותיו מעטרים פוסטרים של תערוכות שהתקיימו בספרייה. אפשר להזמין שם שולחן באחד מהיכלי הספרייה המסומנים באותיות לטיניות, ולחכות עד שתאושר ההזמנה. אני מזמינה בדרך כלל מקום בהיכל v או בהיכל w, היכן שנמצאים ספרי המחקר בספרות ובהיסטוריה. אפשר גם להזמין שולחן מראש, דרך המחשב או בטלפון, ואז להעביר כרטיס מייד בלי להמתין ולזכות בניד ראש מאשר מהשומר. אבל אני תמיד שוכחת להזמין ומוצאת את עצמי ממתינה במקום לאישור.

לאחר מכן יש לעבור דרך הדלתות העצומות, אשר לעולם אינן נפתחות מעצמן אלא דורשות הדיפה מאומצת. משם אפשר להלך דרך מסדרונות המכוסים בשטיח אדום מקיר לקיר לעבר אחד מההיכלים העצומים. השולחנות משותפים ולאורכם יושבים החוקרים והחוקרות, מקומו של כל אחד מהם מסומן באות לטינית ובמספר. כיסאות העץ נוקשים ומקורקעים לרצפת הפרקט. רוב הספרים לא נמצאים בהיכלים, אלא שמורים בקומות העליונות, ולכן צריך להזמין אותם ולהמתין ארבעים וחמש דקות עד שיגיעו. חשוב מאוד שבקבוק השתייה (מים בלבד) יהיה על הרצפה, ולא על השולחן. אם הוא נשכח על השולחן, מגיע במהרה עובד שנשכר במיוחד למטרה הזאת ומעיר על כך. בשל המרחקים העצומים בין ההיכלים לשירותים ולקפטריה (מדדתי פעם שבע דקות הליכה מהירה לכל כיוון) רוב היושבים והיושבות בספרייה קושרים ביוצאם את המחשבים האישיים למנורות האישיות הקטנות המחוברות לשולחנות ומשאירים אותם שם, להסתבך בחוטיהם.

זהו מעין גן חיות, שבו זן בני האדם הכותב והקורא מוצג במלוא מוזרותו. אין כל אפשרות לצאת אל הפארק האטום שסביבו בנויה הספרייה, או אל הסנאים והארנבים המתרוצצים בין צמחיו ועציו הצומחים פרא, וכך יוצא שבני האדם הם הנשקפים לעיני החיות. אי אפשר להשתמש ביער הקטן כדי להפשיר מִקור המזגן. אפילו בשביל סיגריה צריך לעשות את כל הדרך הארוכה למעלה  – שבע דקות ההליכה, הדלתות הכבדות, המדרגות הנעות וכן הלאה. מזל שאני לא מעשנת. לפעמים הספרייה נראית לי כמו כנסייה – בתקרותיה הגבוהות ובכללי הקודש הנוגעים לדפדוף בספרים, לכניסות וליציאות (יש להעביר כרטיס גם לפני וגם אחרי היציאה לשירותים).

הספרייה הלאומית אינה מתיימרת להיות עיר מקלט לבני אנוש בימי השרב, אבל בזכות החמסין אני מתאהבת לגמרי במקום הזה, שנדמה כאילו עוצב בהשפעתן של פנימיות אכזריות או מנזרים שוממים ומעוררי אשמה מאחד מהספרים שאהבתי כשהייתי ילדה. לפעמים נדמה לי שאני ממש מכורה לספרייה הזאת. הכיסאות לא נוחים לגב. המיזוג מקפיא. לצלם מהספרים עולה הון ולשאול אותם אסור. אינטרנט אלחוטי אין. האוכל בקפטריה לא אכיל. לא הייתי אומרת שהספרייה מעוררת בי השראה. קשה לשקוע במחשבות או להתנתק במקום שמושך כל כך הרבה תשומת לב לעצמו, מקום שהוא מעין אירוע. אבל משהו בי מצליח לחיות דווקא שם.

אני בדרך כלל לא אוהבת הפתעות, הן מלחיצות אותי, כל הטווח, החל מסתם מתנה, אפילו אוכל שלא ציפיתי לו, או נסיעה שלא תכננתי. אבל כשאור הגיעה להרצאה שלי באוניברסיטת תל אביב ללא התראה זאת הייתה הפתעה טובה. היא ישבה שם, שאלה שאלות, החשיכה את החדר כשהקרנתי קטעים מסרט שביימה וכתבה מרגריט דיראס, ובסוף ההרצאה נתנה לי מתנה: הר געש קטן, צעצוע שאפשר לעשות בו התפרצויות מבוקרות בבית. אני אוהבת התפרצויות, אני אוהבת אש, זה לא מפחיד אותי, היא אמרה. המתנה, או אולי הנוכחות שלה בהרצאה, הביאה לתפנית המיוחלת. כשטסתי לפריז, כמה חודשים אחר כך, כבר לא יכולנו להיפרד, אפילו שזאת הייתה התוכנית, שניפרד כשאטוס, זה היה אמור להיות קליל וקצר ותאריך התפוגה היה ידוע מראש, אבל אז דחיתי שוב ושוב את מועד הטיסה כדי להיות איתה עוד קצת, ובסוף ביטלנו את תאריך התפוגה, והיא הגיעה לבקר אותי בפריז, או אני אותה בארץ, כמעט בכל חודש, במשך כמעט שנה. עד שביקשתי שנפסיק.

יצאתי מהספרייה כבר בשלוש, כשעוד היה שרבי בחוץ. המחשב כבה, והתביישתי לבקש כבל ממישהו אחר, זה לא נראה לי מקובל כאן. יצא אפוא שלא היה לי עוד מה לעשות בהיכל-W. דחפתי בשארית כוחותיי את דלתות הענק ושמעתי שהאזעקה מצפצפת כאילו היה שם כרגע פיגוע. או שוד. הסתכלתי מסביבי והבנתי שאני סיבת הצפצוף. השומר ביקש שאמתין לאחראית. האישה בדלפק מילאה דוח ובו פרטי כרטיס הקוראת שלי. התברר שבטעות לקחתי איתי בתיק השקוף לא רק את הספר שהבאתי מהבית כדי לקרוא שם בקור המנחם, אלא עוד אחד, רכוש הספרייה. אחרי כמה דקות לא נעימות שבהן הרגשתי חשופה ואשמה, התבשרתי שהאחראית בסוף לא תגיע. השומר התנצל בחיוך והאישה בדלפק הראתה לי את הטופס שמילאה. "השם שלך אפילו לא מופיע כאן", היא אמרה והבטיחה לי שיש במשרדה ערמת טפסים כזאת שמעולם לא עשו בה דבר. זה המזל של הצרפתים, חשבתי לעצמי בעודי מבחינה שכדי לדחוף את דלתות הענק שמפרידות את חלל הספרייה מהחוץ, אני נדרשת להפעיל אפילו את שרירי הבטן. החוקים שלהם תמיד הרבה יותר נוקשים מהם.

.

.

מאיה מיכאלי היא ד"ר לספרות, מלמדת קורסים בספרות, בתרגום ובתואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה, מתרגמת וכותבת. פרסמה לאורך השנים טקסטים בסוגות שונות (מאמרים אקדמיים, מסות, פובליציסטיקה ופרוזה). ביקורת פרוזה פרי עטה התפרסמה בגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "מסכת תהום", רומן פנטזיה היסטורי בכתובים מאת איל חיות־מן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דיוקן החוקר הצעיר כמרגל

יותם פופליקר

.

"ניגון המרגל שהתרגל

 אני חושב עליו הרבה

 כמה מסוכן הוא ההרגל

 ככה הוא צופן אוצרות

 הלוא מצא אהבת אמת"

            המרגל שהתרגל, מאיר אריאל

.

ראובן מירן הוא הסוכן הנוסע, הסוכן החשאי – הוא המרגל של סופרי "דור המדינה", "הגל החדש" או "הישראלים הראשונים" – אין זה משנה באיזו קטגוריה נבחר, בטח ובטח לא בעיניו של מרגל. "הכתיבה", אומר הסופר־שגויס־להיות־מרגל ברומן שלוש סיגריות במאפרה (משכל, 2001), מעין שעטנז ז'אנרי בין רומן הריגול לבין האוטופיקציה,

היא מצב של גלות תמידית. כמו המרגל, גם הסופר הוא גולה מרצון. ובתור גולה, הוא חייב להיות בודד. הוא שונה מהסביבה שלו, אבל חייב להיטמע בה, כדי שיוכל להמשיך להיות שונה ממנה. וכדי להיטמע הוא מתחיל ללמוד להכיר אותה, ולבסוף קורה גם שהוא מתאהב בה. הוא אף פעם לא בבית, אבל הוא תמיד בבית בכל מקום, ובאף־מקום ובכל־מקום. הוא יכול להיות אף אחד וכל אחד. הוא תמיד האדם הזר ביותר בסביבה, אבל החלק הכי אמיתי בה. הוא משתלב, נקלט, נטמע – אבל עמוק בתוכו, מתחת לפני שטח, הוא נשאר תמיד זר ושונה. משהו אחר (עמ' 18).

כמו המרגל, כותב מירן בהמשך, גם הסופר "חי את החיים שמתחת לחיים" ומחפש את הזמן האבוד, הזמן שזורם מתחת לזמן. ולכן אין פלא שלכל אורך הרומן מירן מנהל דיאלוג עם כותבים בעלי שמות (וזהויות) כפולים כמו "פאבלו נרודה, שנולד כנפתלי ריקארדו ראייס" (עמ' 114) או המרגל הספרותי האולטימטיבי, הלוא הוא פרננדו פסואה, מי שכתב בפסידונימים רבים ומרובים ואינו אלא אף אחד: "בפורטוגזית, פסואה זה אף־אחד" (עמ' 90).

הדברים של מירן מלמדים על המיזוג סופר/מרגל תחת הקטגוריה של הגלות. מתח לימינאלי זה של מי ששייך־לא־שייך ללאומיות אחת ויחידה מבחינה מרחבית וזהותית מאפיין את הגולה, ולא בכדי טוענת פיליס לסנר שהגלות עומדת בלב העולם החשאי – שהיא מאפיין מובהק של עולם הריגול (פיליס לסנר, ריגול וגלות, 2016). קטגוריית הסופר והמרגל מגלמת אפוא את הגולֶה יותר מאשר את האזרח מן השורה, בן הלאום האחד, או את אזרח העולם, אזרח הפזורה, הקוסמופוליט או הנווד למשל, מכיוון שזהותו של הגולה כפולה ומכופלת והוא אינו שייך לא לזה ולא לזה לגמרי; מכיוון שהגולה חי כשרגלו האחת במדינת הלאום ורגלו האחרת בשאר העולם, ומצד אחד שאיפתו היא להמשיך את המסורת הלאומית – ומן הצד האחר הוא מבין ויודע שחוט ההמשכיות הזה גדוע.

על פי תפיסה זו של המרגל והסופר כגולים, השניים הם שליחיה של האומה: המרגל נשלח בשם גוף ביטחוני ופועל למען ביטחון המדינה, והסופר, גם אם אינו כותב בשפת אימו או בשפת הלאום, צומח מתוך בית גידולו הלאומי ומתוך תחושה של ערבות הדדית מסוימת; אך בה בעת שניהם מגלמים גם את מי שאינם מייצגים עוד את המדינה, שהרי המרגל פועל בדרכים חשאיות שהמדינה לעולם לא תודה באחריות להן, ואילו הסופר, במקרים רבים, מאמץ תפיסה של גולה מטפורי כדי לא להיות מגויס, כדי לדעת לעמוד מן הצד ולתפוס עמדה ביקורתית של אאוטסיידר ו"אומר הלאו" (כמו האינטלקטואל של אדוארד סעיד). ובכל זאת, על אף שהמספר והמרגל אינם מייצגים את המדינה על פי הגדרתם, "הקיום של שניהם," במילותיו של מירן, "אינו שלם אם לא דיווחו" (מתוך ריאיון שערך עימו יהודה קורן, "הסופר הוא שקרן ברשות", ידיעות אחרונות 14.05.01). כל אחד מהם מדווח בדרכו שלו ולנמען משלו.

פתחתי בהבחנות ספרותיות ותיאורטיות אלו מכיוון שעל דרך המטונימיה הן מבהירות דבר־מה על דמותי כחוקר שאינו מן המניין באקדמיה, במדעי הרוח, ובתחום הספרות בפרט: באופן דומה למיזוג הסופר והמרגל ביצירתו של מירן, התמזגה דמותי כחוקר בדמות המרגל במסגרת המחקר האקדמי: אני הוא "פסואה", "אף אחד" בשדה המחקר. ואני רוצה להדגיש שוב: הגלות של המרגל, ולכן שלי כחוקר־צעיר־שלא־מן־המניין במדעי הרוח בישראל, אינה חותרת תחת מדינה או מוסד, כפי שאיני חותר תחת השם הכולל "אקדמיה". הרי המרגל בהכרח משרת מוסד מסוים – קונקרטי וממשי או מקודד וחשאי – ופועל לפי כללים וקודים מסוימים למען משימתו, שאינה אלא משימה למען המוסד ושמשרתת את המוסד, לפחות לכאורה. המרגל כמוהו כ"סופר שספריו טרם נכתבו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה שטרם הוקמה" (שלוש סיגריות במאפרה, עמ' 159-158). הגלות של המרגל היא קטגוריה אפיסטמולוגית שאפשר לדמות למניפה: עם היפתחה הוא מגיע למקומות ותרבויות רבים ומשונים בזמנים כאלה ואחרים, אך לעולם, בין שהמניפה פתוחה ובין שהיא סגורה, ימצא את עצמו המרגל כבול לקודקוד שבו אוחזת הרשות, נאמן למשימתו החשאית בשירות המוסד ומדווח לו. כן, גם לכשייתפס המרגל, המוסד יתכחש לו מכול וכול ויבגוד בו בהכרח.

בסוגריים אדגיש שאני חוקר ספרות עברית, ובכל זאת מקפיד להגדיר כאן את תחום ריגולי במסגרת מדעי הרוח בכללם. זאת מן הסיבה הפשוטה שהאקדמיה אינה "בוגדת" רק בחוקר הספרות בישראל; חוקר הספרות אינו אלא סינקדוכה לבגידתה המובנית של האקדמיה בישראל בתחום כולו, שהרי היא מגדלת ו"מייצרת" חוקרים, אך לאחר עזיבתם את הקן, לאחר תקופת ההכשרה, כשאינם עוד בבחינת משאב, היא מתכחשת להם ומשתמשת בהם בעת ועונה אחת. ככלות הכול, גם האקדמיה פועלת במסגרת תרבות וכלכלה ניאו־ליברליות, ולכן היא זקוקה לחוקר הצעיר שהכשירה: המוסדות זקוקים לתשלום שכר הלימוד או למענקים הניתנים להם עבור כל תלמיד מחקר ללימודים מתקדמים; לאחר ההכשרה, האקדמיה זקוקה לפרסומים, כמה שיותר בכמה שפחות זמן. בהתאם היא דואגת להטמיע בו את תחושת השליחות האינטלקטואלית, מציירת אותו כאביר האמונה החילוני, בבחינת הצופה לבית ישראל ונביא בפתח, אך בה בעת מעניקה לו כמה שפחות דיווידנדים (כמו בכל אירוע, קטן כגדול, יש כמובן כמה חסידים המחפשים כל דרך אפשרית לעזור, כך או אחרת; שמותיהם שמורים עימי) – חוקרים רבים מן הזן שלי כותבים את מחקריהם כמעט בחינם וחשים שהפקירו אותם, שהותירו אותם ללא נקודת משען. סממני הבגידה ניכרים אפוא בראש ובראשונה בחשבון הבנק. בקיצור, אמנם זו דוגמה פרטית ואישית מאוד, אבל לעיתים הדוגמה הפרטית מלמדת על הכלל יותר מהכלל הסטטיסטי בהחלט, יכול להיות שעולמה הצר של נמלה ספרותית מעיד על תופעה רחבה יותר במדעי הרוח בישראל.

אשר לי, גם אם האקדמיה מתכחשת לי לעיתים ומותירה את כיסיי הקרועים ריקים, איני מתכחש לעמידתי בשירות ישות ערטילאית זו שלה אני מדווח, גם אם בעל כורחי. איני פועל בחלל ריק. אני חוקר את הספרות העברית במסגרת המחקר האקדמי ומלמד פה ושם קורסים בתור מרצה מן החוץ; אני עורך בכתבי עת אקדמיים, כותב הרצאות ומאמרים אקדמיים ומבקש לפרסם אותם בכתבי עת שעורכיהם ועורכותיהן אינם אלא חלק אינטגרלי מהאקדמיה; אני גם מפרסם רשימות ביקורת ומסות בעיתונים ובמגזינים מקוונים שהם חלק מן הסצנה הספרותית, אשר בימינו אינה מובחנת מ"האקדמיה", ולראיה, ראו כמה חוקרי וחוקרות ספרות בישראל מפרסמים ומפרסמות רומנים, סיפורים קצרים ושירים, ולהפך. סצנת הספרות הישראלית בלעה אפוא את הקטגוריות ללעיסה איטית ויסודית. אבל מצד אחר איני שייך לשום מוסד אקדמי בהגדרה. רק מי שאינו שייך לשום מוסד מתלבט כל כך הרבה כיצד למלא את טופס הפנייה שלו לכנסים או כיצד להציג את עצמו בפני ראש המושב העתידי, מי שלא יהיה. רק מי שאינו משויך לשום מוסד אוניברסיטאי צריך את עזרת חברותיו שתאמרנה לו שיוכו מה הוא ("אבל אתה הלוא עובד עם — ועורך עבור —, אז ברור שאתה יכול לציין שאתה משויך ל—").

איני שייך ואיני משויך: אני פועל באופן חוץ־אוניברסיטאי, כאמור (אין לבלבל בין מחקר חוץ־אוניברסיטאי לבין מחקר חוץ־אקדמי; אין מחקר מחוץ לאקדמיה בימינו כפי שאין אדם ללא בית גידול וללא שדה התייחסות), אינני שייך למוסד אקדמי בהגדרה, אבל עודני חלק בלתי נפרד מהמנגנון האקדמי בבחינת מרגל: אני בהחלט פועל וחוקר תחת רשות ששמה "אקדמיה" ונוהה אחריה, מתאווה לזכות בברכת היושבים בראשה (שוב, בראש האקדמיה ולא בראש האוניברסיטה, כלומר היושבים בראשה מדומים לישויות עלומות השולחות מן הטירה הקפקאית אך ורק את שליחיהן), לאכול סביב שולחנם, גם אם האוכל, ככל הידוע לי, אינו ערב לחיכי.

כמו המרגל, גם לחוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין יש פרקטיקות חשאיות שבעזרתן הוא משיג את מבוקשו ותורם את חלקו במסגרת שירותו את האקדמיה. לא ארחיב בפרטים (איני יודע מי עלול לבגוד בי, סלחו לי, עלולים לעלות על עקבותיי. אני חושף יותר מדי. אני מטשטש ראיות, אבל גם מילים מקודדות עלולות להתגלות. גם "אף אחד" הוא מישהו הנאחז בכל כוחו בזהותו הבדויה, בצופן גנטי, והדי־אן־איי שלי מרוח על ספרים רבים, כתובת ה־ip שלי חשופה לזריזות אצבעותיהם של פצחני האקדמיה, הערכאה העליונה…) – לא ארחיב, אם כן, רק אמחיש זאת בעזרת דוגמה.

כידוע, רק סטודנט או מרצה מן המניין רשאים לקבל כרטיס קורא ולשאול ספרים, בכריכה קשה או מקוונים, אין זה משנה. לכן בתור מרגל אני נאלץ לפעול בדרכים צדדיות, מתחת לרדאר, לעבור על החוק למען שירות נאמן; אני כורה לעצמי אזורים אוטונומיים ארעיים. כפי שהמרגל מתחזה לאדם אחר ומסווה את זהותו כדי שיוכל להתיידד עם אנשים רבי מעלה או סוכנים אחרים למען יוכל להשיג מידע, כך אני נוהג כחפרפרת: פונה למשתפי פעולה – חמותי העובדת באחת הפקולטות או אחי הלומד ומלמד במוסד כזה או אחר במרכז הארץ – ומשיג את מספר הזהות, את מספר כרטיס הקורא (הכול נעשה בשיחות טלפון מרומזות, בהודעות מקודדות), ופורץ למאגרי מידע מקוונים של אוניברסיטאות ומכללות כדי לשרת את האקדמיה: אני קורא מחקר רלוונטי שיצא לא מכבר, על אודות המראניזם של פרויד, דרידה, רוזנצווייג, אדית שטיין ולסקר־שילר, למשל, בשביל להשלים הרצאה או מאמר ולמלא את חלקי במסגרת הגלות האקדמית שלי. לעיתים, רחמנא ליצלן, בלית ברירה, אני אף שואל ספר מהספרייה דרך חבר ומקווה בתוך־תוכי ששכחה הספרנית לסרוק את הספר בעת ההשאלה ואוכל לקרוא בו בנחת ולראות בו כשלי. אני כמה לגניזה, להצפנת מה שאינו שלי, לארכב את פועלי. אני נהפך לשומר הסף של עצמי, מכסה ומגלה את צפונותיי לפי גחמותיי. כלום יכול אני אחרת? דומה שלא – נקלטתי ונטמעתי בגלותי האקדמית. אני חושש שהתאהבתי. התרגלתי, גנזתי אוצרות; אולי, כבשירו של מאיר אריאל, הלכתי רחוק מדי "כמו זה שעשה את עצמו משוגע/ והשתגע מזה לגמרי"…

לקראת סוף הרומן שלוש סיגריות במאפרה מצטט מירן מתוך חנות הטבק לפרננדו פסואה:

עשיתי מעצמי מה שלא ידעתי לעשות, ומה שיכולתי לעשות מעצמי, זאת לא עשיתי. התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה. אנשים הזדרזו להכירני כמו שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי. כשניסיתי להוריד את המסכה, היא הייתה דבוקה לפנים. (עמ' 282).

לעיתים נדמה שכמו המרגל הספרותי פסואה, שוויתר מבחינה פילוסופית על מה ועל מי שרצה להיות באמת, על זהות ושייכות מגובשות וגלויות, לטובת נשף המסכות המגולם ביצירתו, כך גם החוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין מוותר על תחושת השייכות האוניברסיטאית, ברצון או שלא ברצון, לטובת החופש המדומה שמאפשרת האקדמיה למי שאינו משתייך אליה מבחינה מוסדית, ושוכח כיצד הכול התחיל. אפשר להשתגע מזה. מצד אחר, לא פסואה כתב דברים אלה, אלא אלווארו דה קמפוס, שם העט החתום על היצירה, אחד משמותיו הבדויים שבו השתמש פסואה כדי להישאר הוא עצמו.

.

.

יותם פופליקר הוא עמית מחקר במכון הקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, ורכז ועורך בכתב העת "דיבור" המתפרסם מטעם אוניברסיטת סטנפורד. ספרו על שירת גבריאל פרייל יצא ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק. מסה פרי עטו פורסמה בגיליון המוסך מחודש יוני 2023.

.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מזל קאופמן קוראת בספר שיריה של אדה לימון "הנחיות למניעת יאוש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן