אני זוכרת את עצמי עומדת במטבח כשבאוויר ריח הכרוב המבושל שגרם לי לרצות להסתגר בתוך סיר הצ'ולנט בעודי צופה באימי מגלגלת בידיה בשר טחון וקוצצת ירקות, עד שבכתה. היא אמרה שאלה היו הבצלים אבל אני חושבת שאלה היו השעות הארוכות בהן ניסתה להשליט סדר סביב שמונת ילדיה, מתאמצת לשווא לארגן אותנו בצוותים כדי לקלף תפוחי אדמה או כדי לעזור לאבינו לבנות את הסוכה. 

מכיוון שמלאכת העמדת סוכת העץ העקשנית שלנו הייתה מלווה בהרבה קללות ועצבים, ואני הייתי הצעירה מבין כל הילדים, העבודה שהוטלה עליי תמיד הייתה רחוקה מאזור עמודי האוהל המסוכנים, במשכנם הבטוח של הסכינים החדות והסירים הרותחים – המטבח. זו הסיבה שיש לי זכרונות כל כך חזקים מתהליך ההכנה של הקרפלך. בעוד חג הפסח התקבל בריחות של קינמון מהחרוסת המתוקה, ופורים באוזני המן ממולאות פרג, האוכל החגיגי של חג הסוכות היה תמיד כיסוני קרפלך. 

למקרה שאבותיכם לא מגיעים מהשטעטלים של מזרח אירופה, תנו לי להרחיב לכם את האופקים: קרפלך הם כיסונים קטנים עשויים מבשר טחון, ירקות קצוצים ולעיתים קרובות גם שכבה של עלי כרוב. כל אמא יהודייה נשבעת שהשיטה שלה היא השיטה האמיתית היחידה להכין קרפלך – פחות בשר, יותר בשר, עם כרוב מבפנים, כרוב מבחוץ – אבל האמת היא, שגם אם מכינים אותם על פי השיטה המסורתית המוקפדת, הם אף פעם לא כאלה טעימים. אנשים רבים יבשלו אותם בציר מרק העוף ואז הם פשוט מתפרקים ובכך הופכים את המרק לגושי ומוזר. אבל מסורת היא מסורת!

אז למה הקרפלך הם מסורת של סוכות? סוכות הוא החג היהודי המגיע פחות משבוע לאחר הימים הנוראים וחוגג את אמונתם של היהודים באלוהים. לקראת החג בן השבוע, יהודים בונים סוכות, והם מתגוררים במגורים הזמניים הללו במשך כל ימי החג. רוב היהודים המאמינים אוכלים את ארוחותיהם במהלך השבוע בסוכות הללו וחלקם אף ישנים שם. בזמן סוכות נהוג גם לקנות אתרוג, לולב (כנף תמרים), הדס וענפי ערבה. נהוג לאגד את ארבעת המינים יחד ולשאת אותם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה היא הנפה ונענוע של ארבעת המינים בסדר מיוחד המתקיים במהלך התפילה. הסוכה מסמלת כיצד יהודים מוכנים לעזוב את בתיהם הנוחים ולהיות תלויים באמונתם באלוהים בלבד, בעוד ארבעת המינים המאוגדים מסמלים את התכנסות כל סוגי האנשים השונים זה מזה – יחד. כל מנהג בחג הזה מלא במשמעות ומאחוריו שיטות ומסורות מיסטיות רבות המתבצעות באדיקות ובשמחה.

אוקיי, אבל למה הקרפלך? כמו רוב הדברים ביהדות, תלוי את מי שואלים.

סיבה אחת היא סיבה קבלית במיוחד. בקבלה מאמינים לרוב שלאוכל שאנו אוכלים יש השפעה ישירה על הלך הרוח שלנו. במקום הביטוי "אתה מה שאתה אוכל", הקבלה הולכת על גרסה נבואית יותר: "אתה תהיה מה שאתה אוכל". לפיכך, עלינו לאכול מזון שמביא לידי ביטוי את התוצאות הרצויות לנו במהלך השנה. בהושענא רבא, היום האחרון של סוכות, נאמר שגורלנו לשנה הבאה נחתם ונסגר על ידי ה'. סוכות הוא חלק משלישיית חגים המוכרים בשם הטיפה מלחיץ, "ימי הדין", והקרפלך מייצג את סוג השיפוט מאלוהים שהיינו רוצים לקבל: מלא בשר ובצל.

בשיא הרצינות, על פי המסורת המיסטית היהודית, בשר הוא מאכל שעליו אומרים שהוא מעורר את עוצמתו של אלוהים. כמקור מזון, הוא נותן חיים בכך שהוא ממריץ אותנו, אבל הוא גם לוקח חיים (כלומר את החיים של הפרה המסכנה), ובכך בשר מייצג את היד החזקה והעוצמתית של אלוהים. לחם, לעומת זאת, הוא המאכל התמים ביותר, כל עוד אין לכם זיקה מיוחדת למצוקת החיטה. הלחם מקיים חיים גם במצבים הקשים ביותר, והיה לגלגל הצלה עבור היהודים התנ"כיים במדבר, ומכאן שהוא מייצג את טבעו האדיב והסלחני של אלוהים.

אם נסכם את כל הרעיונות האלה יחד, אנחנו אוכלים קרפלך בסוכות כדי לסמל את השיפוט החמור של הקב"ה אותנו (הבשר) אשר צריך להיות עטוף בחסד שלו (הבצק). אנו מייחלים לרחמי ה' על מנת שישפוט אותנו לטובה. יתרה מכך, אנו אוכלים את הקרפלך בתקווה שכאשר נעמוד בפני מתן גזר דינו של אלוהים, הוא יתעלם מהתכונה האנושית ביותר שלנו, להכיל גם טוב וגם רע כמו הבשר, ויראה רק את הטוב והטוהר שבנו, כמו הבצק. למעשה, אפילו מוסיפים תפילה מיוחדת בסוכות כדי לבקש שרחמי ה' יתגברו על חמתו ושיראה את הצד הטהור שלנו, לא את האישיות הבעייתית. 

עם זאת, יש עוד רעיון עמוק נוסף מאחורי מנהג אכילת הקרפלך, כי אפילו לכיסונים יש משמעות ביהדות. קרפלך נראים כמו לחמניות קטנות, ורק כשהן ננגסות, מתגלה הבשר החבוי. קרפלך הם כיסונים קטנים סודיים, מה שהופך אותם מתאימים לאכילה במה שמכונה "החג הנסתר" הושענא רבה, יום אחרון של סוכות.

היום האחרון של סוכות, הושענא רבה, הוא קצת תעלומה. משמעות היום אינה מצוינת בתורה, ומנהגיו נראים חריגים מעט (הקהילה עורכת שבע הקפות מסביב לבית הכנסת תוך כדי מזמור ושירה), חלקם אפילו מוזרים מאוד (מנהג הטחת ענפי ערבה באדמה עד שבית הכנסת נראה יותר כמו ג'ונגל מאשר מקום תפילה) כל אלה אינם מוסברים כלל בתורה. אם הושענא רבה הוא לא חידה מספיק גדולה, תוסיפו את העובדה שהמאכל הרשמי שלו הוא קרפלך.

יש המייחסים את מנהג אכילת הקרפלך בסוכות לצורתם של הקרפלך. קרפלך מורכבים בדרך כלל משלוש שכבות, ואומרים שהם מייצגים את שלושת הרגלים: סוכות, פסח ושבועות. אנחנו כבר שומעים את השאלה הבאה שלכם: אם הם מייצגים את שלושתם, מדוע אנו אוכלים אותם רק בסוכות?

הסיבה היא די מעשית, בעיקרה. פסח, חג שבו כל פירור לחם מאיים לסלק אותנו מהמטבח הכשר, הוא בטח לא הזמן למנה ראשונה על בסיס בצק. חג השבועות, השני מבין שלושת חגי העלייה לרגל, הוא חג המסמל את תחילתו של קציר החיטה. בעבר, היה די קשה להכין קרפלך כשהמרכיב העיקרי עדיין שתול עמוק באדמה. לכן, מבין כל שלושת החגים, סוכות, המציין את סיום קציר החיטה, היה היחיד בו היה מתאים להכין מאכלים על בסיס חיטה. אחרי הכל, יש בו חיטה בשפע. לפיכך, יהודים מכינים את האוכל של שלושת הרגלים במועד זה.

למרות כל הנאמר, רבים חולקים על כך שאנו אוכלים קרפלך בסוכות בשל כל אחת מהסיבות המיסטיות או המסורתיות הללו. כמובן, הסיבות הללו מוסיפות משמעות למנהג, אבל הן פשוט לא יכולות להוות תחליף לסיפור המקור האמיתי מאחורי המנהג. אז, אם זה לא נובע מקדושת הכיסונים, למה אנחנו מבלים כל כך הרבה שעות בקיפול הכיסונים הללו והורסים לעצמנו את מרק העוף?

ובכן, סיבה אחת היא שבימי הביניים, כיסונים היו מאכל פופולרי, במיוחד בכל רחבי מזרח אירופה. בפולנית הם נקראים פירוג'י, באוקראינית הם נקראים ורניקי וברוסית הם נקראים פילמני. בתרבויות רבות במזרח אירופה, כיסונים אלו נאכלו כמאכל חגיגי בחגים כמו חג המולד. למעשה משמעות המילה פירוג'י, שהייתה נפוצה בחלק גדול מאירופה של ימי הביניים, מגיעה מהמילה "פיר" שהיא בפרוטו-סלבית "חגיגה".

מכיוון שהיה נהוג לאכול כיסונים בחגים ומועדים, גם היהודים המקומיים עשו זאת. האשכנזים פשוט קראו להם קרפלך, מהמילים ביידיש קרפ (בצק מעוגל) ולך (קטן). כלומר, לא הייתה איזושהי הוראה איזוטרית שבגינה היהודים אכלו את הכיסונים האלה, זה פשוט בגלל הנוהג המקובל באותה תקופה- לאכול כיסונים בחגיגות.

בתקופה שבה בשר היה מצרך נדיר ומוערך הרבה יותר מהיום, משפחות היו צריכות לגרום לבשר להספיק לפיות רעבים רבים במהלך ארוחות חגיגיות גדולות. לחלק אותו לחבילות בצק קטנות הייתה דרך מצוינת לעשות זאת. ולא היה מועד מתאים יותר מאשר סוכות – אחרי עונה שלמה של חגים ומועדים, היהודים של פעם, בדומה ליהודים של ימינו, הסתכלו על הארנק שלהם בייאוש. במקום קניית חומרי גלם חדשים, נאלצו להשתמש במה שנשאר מסעודות חגי תשרי הקודמים. כלומר, בצק חלה ושאריות בשר. ומה אפשר להכין עם בצק חלה ושאריות בשר? נכון, קרפלך!

אפילו להרתיח אותם במרק העוף במקום לבשל אותם בשמן היה מנהג שנועד לחסוך כסף על מצרכי בישול. אז המסורת פשוט המשיכה – יהודים היו לוקחים חיטה, שהייתה בשפע בשלב זה של השנה החקלאית, טוחנים את שאריות הבשר שלהם ושמים אותם בסירים המבעבעים.

זה לא אומר שלמנהג אכילת הקרפלך אין משמעות. ראשית, גדולי הרבנים מלמדים ש"מנהג ישראל תורה היא" – כלומר, מסורת ומנהג הם דבר תורה לא פחות מאשר חוקי המקרא. יתרה מכך, התרבות שלנו מייצרת קרפלך במשך מאות שנים – זה כשלעצמו הוא מנהג שיש להעביר מדור לדור. כמו ברוב הדברים בחיים, העיקר המחשבה והכוונה שמאחוריה. אם אדם אוכל את הקרפלך עם רעיונות השיפוט של אלוהים שהוזכרו קודם, או כמחווה למנהג האכילה של הכיסונים הללו בחגיגות גדולות, מי יכול להגיד לו שהוא טועה? האדם מייצר משמעות, אחרי הכל.

עכשיו אני מבוגרת, ולא גרה יותר עם אמא שלי, או עם סירי הבישול הענקיים שלה. הבת שלי עומדת להיוולד ואני חייבת להחליט אילו מסורות יהודיות אני רוצה להעביר לה כמו שאמא שלי עשתה לפני שנולדתי. אני מודה שתמיד חשבתי שאולי אחסוך ממנה את צחנת הכרוב של מסורת הקרפלך, אבל אחרי כל הסקירה הזו, אני לא חושבת שאעשה את זה.

הערה חשובה: דעתה של הכותבת על טעמו של הקרפלך היא – כאמור –  דעתה בלבד! אין בכך כדי לזלזל חלילה באוהבי הקרפלך לדורותיהם! וכבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח".

שלושה נאצים נכנסים למסעדה כשרה בוורשה.

ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.

באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.

האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.

אוי ויי.

האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"

כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.

לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".

הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.

שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.

כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.

כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".

הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.

 

זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.

מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?

הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.

וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?

כתבות נוספות

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים