מסה | דיוקן החוקר הצעיר כמרגל

יותם פופליקר מביט בחוקר הצעיר הגולה מהאקדמיה ורואה בו מרגל – לטובת מי הוא מרגל? למי הוא מדווח? ומה קורה כשהוא נבגד?

832 629 Blog

שיבה, פחם ופסטל יבש על נייר, 190X170 ס"מ, 2022-2020

דיוקן החוקר הצעיר כמרגל

יותם פופליקר

.

"ניגון המרגל שהתרגל

 אני חושב עליו הרבה

 כמה מסוכן הוא ההרגל

 ככה הוא צופן אוצרות

 הלוא מצא אהבת אמת"

            המרגל שהתרגל, מאיר אריאל

.

ראובן מירן הוא הסוכן הנוסע, הסוכן החשאי – הוא המרגל של סופרי "דור המדינה", "הגל החדש" או "הישראלים הראשונים" – אין זה משנה באיזו קטגוריה נבחר, בטח ובטח לא בעיניו של מרגל. "הכתיבה", אומר הסופר־שגויס־להיות־מרגל ברומן שלוש סיגריות במאפרה (משכל, 2001), מעין שעטנז ז'אנרי בין רומן הריגול לבין האוטופיקציה,

היא מצב של גלות תמידית. כמו המרגל, גם הסופר הוא גולה מרצון. ובתור גולה, הוא חייב להיות בודד. הוא שונה מהסביבה שלו, אבל חייב להיטמע בה, כדי שיוכל להמשיך להיות שונה ממנה. וכדי להיטמע הוא מתחיל ללמוד להכיר אותה, ולבסוף קורה גם שהוא מתאהב בה. הוא אף פעם לא בבית, אבל הוא תמיד בבית בכל מקום, ובאף־מקום ובכל־מקום. הוא יכול להיות אף אחד וכל אחד. הוא תמיד האדם הזר ביותר בסביבה, אבל החלק הכי אמיתי בה. הוא משתלב, נקלט, נטמע – אבל עמוק בתוכו, מתחת לפני שטח, הוא נשאר תמיד זר ושונה. משהו אחר (עמ' 18).

כמו המרגל, כותב מירן בהמשך, גם הסופר "חי את החיים שמתחת לחיים" ומחפש את הזמן האבוד, הזמן שזורם מתחת לזמן. ולכן אין פלא שלכל אורך הרומן מירן מנהל דיאלוג עם כותבים בעלי שמות (וזהויות) כפולים כמו "פאבלו נרודה, שנולד כנפתלי ריקארדו ראייס" (עמ' 114) או המרגל הספרותי האולטימטיבי, הלוא הוא פרננדו פסואה, מי שכתב בפסידונימים רבים ומרובים ואינו אלא אף אחד: "בפורטוגזית, פסואה זה אף־אחד" (עמ' 90).

הדברים של מירן מלמדים על המיזוג סופר/מרגל תחת הקטגוריה של הגלות. מתח לימינאלי זה של מי ששייך־לא־שייך ללאומיות אחת ויחידה מבחינה מרחבית וזהותית מאפיין את הגולה, ולא בכדי טוענת פיליס לסנר שהגלות עומדת בלב העולם החשאי – שהיא מאפיין מובהק של עולם הריגול (פיליס לסנר, ריגול וגלות, 2016). קטגוריית הסופר והמרגל מגלמת אפוא את הגולֶה יותר מאשר את האזרח מן השורה, בן הלאום האחד, או את אזרח העולם, אזרח הפזורה, הקוסמופוליט או הנווד למשל, מכיוון שזהותו של הגולה כפולה ומכופלת והוא אינו שייך לא לזה ולא לזה לגמרי; מכיוון שהגולה חי כשרגלו האחת במדינת הלאום ורגלו האחרת בשאר העולם, ומצד אחד שאיפתו היא להמשיך את המסורת הלאומית – ומן הצד האחר הוא מבין ויודע שחוט ההמשכיות הזה גדוע.

על פי תפיסה זו של המרגל והסופר כגולים, השניים הם שליחיה של האומה: המרגל נשלח בשם גוף ביטחוני ופועל למען ביטחון המדינה, והסופר, גם אם אינו כותב בשפת אימו או בשפת הלאום, צומח מתוך בית גידולו הלאומי ומתוך תחושה של ערבות הדדית מסוימת; אך בה בעת שניהם מגלמים גם את מי שאינם מייצגים עוד את המדינה, שהרי המרגל פועל בדרכים חשאיות שהמדינה לעולם לא תודה באחריות להן, ואילו הסופר, במקרים רבים, מאמץ תפיסה של גולה מטפורי כדי לא להיות מגויס, כדי לדעת לעמוד מן הצד ולתפוס עמדה ביקורתית של אאוטסיידר ו"אומר הלאו" (כמו האינטלקטואל של אדוארד סעיד). ובכל זאת, על אף שהמספר והמרגל אינם מייצגים את המדינה על פי הגדרתם, "הקיום של שניהם," במילותיו של מירן, "אינו שלם אם לא דיווחו" (מתוך ריאיון שערך עימו יהודה קורן, "הסופר הוא שקרן ברשות", ידיעות אחרונות 14.05.01). כל אחד מהם מדווח בדרכו שלו ולנמען משלו.

פתחתי בהבחנות ספרותיות ותיאורטיות אלו מכיוון שעל דרך המטונימיה הן מבהירות דבר־מה על דמותי כחוקר שאינו מן המניין באקדמיה, במדעי הרוח, ובתחום הספרות בפרט: באופן דומה למיזוג הסופר והמרגל ביצירתו של מירן, התמזגה דמותי כחוקר בדמות המרגל במסגרת המחקר האקדמי: אני הוא "פסואה", "אף אחד" בשדה המחקר. ואני רוצה להדגיש שוב: הגלות של המרגל, ולכן שלי כחוקר־צעיר־שלא־מן־המניין במדעי הרוח בישראל, אינה חותרת תחת מדינה או מוסד, כפי שאיני חותר תחת השם הכולל "אקדמיה". הרי המרגל בהכרח משרת מוסד מסוים – קונקרטי וממשי או מקודד וחשאי – ופועל לפי כללים וקודים מסוימים למען משימתו, שאינה אלא משימה למען המוסד ושמשרתת את המוסד, לפחות לכאורה. המרגל כמוהו כ"סופר שספריו טרם נכתבו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה שטרם הוקמה" (שלוש סיגריות במאפרה, עמ' 159-158). הגלות של המרגל היא קטגוריה אפיסטמולוגית שאפשר לדמות למניפה: עם היפתחה הוא מגיע למקומות ותרבויות רבים ומשונים בזמנים כאלה ואחרים, אך לעולם, בין שהמניפה פתוחה ובין שהיא סגורה, ימצא את עצמו המרגל כבול לקודקוד שבו אוחזת הרשות, נאמן למשימתו החשאית בשירות המוסד ומדווח לו. כן, גם לכשייתפס המרגל, המוסד יתכחש לו מכול וכול ויבגוד בו בהכרח.

בסוגריים אדגיש שאני חוקר ספרות עברית, ובכל זאת מקפיד להגדיר כאן את תחום ריגולי במסגרת מדעי הרוח בכללם. זאת מן הסיבה הפשוטה שהאקדמיה אינה "בוגדת" רק בחוקר הספרות בישראל; חוקר הספרות אינו אלא סינקדוכה לבגידתה המובנית של האקדמיה בישראל בתחום כולו, שהרי היא מגדלת ו"מייצרת" חוקרים, אך לאחר עזיבתם את הקן, לאחר תקופת ההכשרה, כשאינם עוד בבחינת משאב, היא מתכחשת להם ומשתמשת בהם בעת ועונה אחת. ככלות הכול, גם האקדמיה פועלת במסגרת תרבות וכלכלה ניאו־ליברליות, ולכן היא זקוקה לחוקר הצעיר שהכשירה: המוסדות זקוקים לתשלום שכר הלימוד או למענקים הניתנים להם עבור כל תלמיד מחקר ללימודים מתקדמים; לאחר ההכשרה, האקדמיה זקוקה לפרסומים, כמה שיותר בכמה שפחות זמן. בהתאם היא דואגת להטמיע בו את תחושת השליחות האינטלקטואלית, מציירת אותו כאביר האמונה החילוני, בבחינת הצופה לבית ישראל ונביא בפתח, אך בה בעת מעניקה לו כמה שפחות דיווידנדים (כמו בכל אירוע, קטן כגדול, יש כמובן כמה חסידים המחפשים כל דרך אפשרית לעזור, כך או אחרת; שמותיהם שמורים עימי) – חוקרים רבים מן הזן שלי כותבים את מחקריהם כמעט בחינם וחשים שהפקירו אותם, שהותירו אותם ללא נקודת משען. סממני הבגידה ניכרים אפוא בראש ובראשונה בחשבון הבנק. בקיצור, אמנם זו דוגמה פרטית ואישית מאוד, אבל לעיתים הדוגמה הפרטית מלמדת על הכלל יותר מהכלל הסטטיסטי בהחלט, יכול להיות שעולמה הצר של נמלה ספרותית מעיד על תופעה רחבה יותר במדעי הרוח בישראל.

אשר לי, גם אם האקדמיה מתכחשת לי לעיתים ומותירה את כיסיי הקרועים ריקים, איני מתכחש לעמידתי בשירות ישות ערטילאית זו שלה אני מדווח, גם אם בעל כורחי. איני פועל בחלל ריק. אני חוקר את הספרות העברית במסגרת המחקר האקדמי ומלמד פה ושם קורסים בתור מרצה מן החוץ; אני עורך בכתבי עת אקדמיים, כותב הרצאות ומאמרים אקדמיים ומבקש לפרסם אותם בכתבי עת שעורכיהם ועורכותיהן אינם אלא חלק אינטגרלי מהאקדמיה; אני גם מפרסם רשימות ביקורת ומסות בעיתונים ובמגזינים מקוונים שהם חלק מן הסצנה הספרותית, אשר בימינו אינה מובחנת מ"האקדמיה", ולראיה, ראו כמה חוקרי וחוקרות ספרות בישראל מפרסמים ומפרסמות רומנים, סיפורים קצרים ושירים, ולהפך. סצנת הספרות הישראלית בלעה אפוא את הקטגוריות ללעיסה איטית ויסודית. אבל מצד אחר איני שייך לשום מוסד אקדמי בהגדרה. רק מי שאינו שייך לשום מוסד מתלבט כל כך הרבה כיצד למלא את טופס הפנייה שלו לכנסים או כיצד להציג את עצמו בפני ראש המושב העתידי, מי שלא יהיה. רק מי שאינו משויך לשום מוסד אוניברסיטאי צריך את עזרת חברותיו שתאמרנה לו שיוכו מה הוא ("אבל אתה הלוא עובד עם — ועורך עבור —, אז ברור שאתה יכול לציין שאתה משויך ל—").

איני שייך ואיני משויך: אני פועל באופן חוץ־אוניברסיטאי, כאמור (אין לבלבל בין מחקר חוץ־אוניברסיטאי לבין מחקר חוץ־אקדמי; אין מחקר מחוץ לאקדמיה בימינו כפי שאין אדם ללא בית גידול וללא שדה התייחסות), אינני שייך למוסד אקדמי בהגדרה, אבל עודני חלק בלתי נפרד מהמנגנון האקדמי בבחינת מרגל: אני בהחלט פועל וחוקר תחת רשות ששמה "אקדמיה" ונוהה אחריה, מתאווה לזכות בברכת היושבים בראשה (שוב, בראש האקדמיה ולא בראש האוניברסיטה, כלומר היושבים בראשה מדומים לישויות עלומות השולחות מן הטירה הקפקאית אך ורק את שליחיהן), לאכול סביב שולחנם, גם אם האוכל, ככל הידוע לי, אינו ערב לחיכי.

כמו המרגל, גם לחוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין יש פרקטיקות חשאיות שבעזרתן הוא משיג את מבוקשו ותורם את חלקו במסגרת שירותו את האקדמיה. לא ארחיב בפרטים (איני יודע מי עלול לבגוד בי, סלחו לי, עלולים לעלות על עקבותיי. אני חושף יותר מדי. אני מטשטש ראיות, אבל גם מילים מקודדות עלולות להתגלות. גם "אף אחד" הוא מישהו הנאחז בכל כוחו בזהותו הבדויה, בצופן גנטי, והדי־אן־איי שלי מרוח על ספרים רבים, כתובת ה־ip שלי חשופה לזריזות אצבעותיהם של פצחני האקדמיה, הערכאה העליונה…) – לא ארחיב, אם כן, רק אמחיש זאת בעזרת דוגמה.

כידוע, רק סטודנט או מרצה מן המניין רשאים לקבל כרטיס קורא ולשאול ספרים, בכריכה קשה או מקוונים, אין זה משנה. לכן בתור מרגל אני נאלץ לפעול בדרכים צדדיות, מתחת לרדאר, לעבור על החוק למען שירות נאמן; אני כורה לעצמי אזורים אוטונומיים ארעיים. כפי שהמרגל מתחזה לאדם אחר ומסווה את זהותו כדי שיוכל להתיידד עם אנשים רבי מעלה או סוכנים אחרים למען יוכל להשיג מידע, כך אני נוהג כחפרפרת: פונה למשתפי פעולה – חמותי העובדת באחת הפקולטות או אחי הלומד ומלמד במוסד כזה או אחר במרכז הארץ – ומשיג את מספר הזהות, את מספר כרטיס הקורא (הכול נעשה בשיחות טלפון מרומזות, בהודעות מקודדות), ופורץ למאגרי מידע מקוונים של אוניברסיטאות ומכללות כדי לשרת את האקדמיה: אני קורא מחקר רלוונטי שיצא לא מכבר, על אודות המראניזם של פרויד, דרידה, רוזנצווייג, אדית שטיין ולסקר־שילר, למשל, בשביל להשלים הרצאה או מאמר ולמלא את חלקי במסגרת הגלות האקדמית שלי. לעיתים, רחמנא ליצלן, בלית ברירה, אני אף שואל ספר מהספרייה דרך חבר ומקווה בתוך־תוכי ששכחה הספרנית לסרוק את הספר בעת ההשאלה ואוכל לקרוא בו בנחת ולראות בו כשלי. אני כמה לגניזה, להצפנת מה שאינו שלי, לארכב את פועלי. אני נהפך לשומר הסף של עצמי, מכסה ומגלה את צפונותיי לפי גחמותיי. כלום יכול אני אחרת? דומה שלא – נקלטתי ונטמעתי בגלותי האקדמית. אני חושש שהתאהבתי. התרגלתי, גנזתי אוצרות; אולי, כבשירו של מאיר אריאל, הלכתי רחוק מדי "כמו זה שעשה את עצמו משוגע/ והשתגע מזה לגמרי"…

לקראת סוף הרומן שלוש סיגריות במאפרה מצטט מירן מתוך חנות הטבק לפרננדו פסואה:

עשיתי מעצמי מה שלא ידעתי לעשות, ומה שיכולתי לעשות מעצמי, זאת לא עשיתי. התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה. אנשים הזדרזו להכירני כמו שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי. כשניסיתי להוריד את המסכה, היא הייתה דבוקה לפנים. (עמ' 282).

לעיתים נדמה שכמו המרגל הספרותי פסואה, שוויתר מבחינה פילוסופית על מה ועל מי שרצה להיות באמת, על זהות ושייכות מגובשות וגלויות, לטובת נשף המסכות המגולם ביצירתו, כך גם החוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין מוותר על תחושת השייכות האוניברסיטאית, ברצון או שלא ברצון, לטובת החופש המדומה שמאפשרת האקדמיה למי שאינו משתייך אליה מבחינה מוסדית, ושוכח כיצד הכול התחיל. אפשר להשתגע מזה. מצד אחר, לא פסואה כתב דברים אלה, אלא אלווארו דה קמפוס, שם העט החתום על היצירה, אחד משמותיו הבדויים שבו השתמש פסואה כדי להישאר הוא עצמו.

.

.

יותם פופליקר הוא עמית מחקר במכון הקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, ורכז ועורך בכתב העת "דיבור" המתפרסם מטעם אוניברסיטת סטנפורד. ספרו על שירת גבריאל פרייל יצא ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק. מסה פרי עטו פורסמה בגיליון המוסך מחודש יוני 2023.

.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מזל קאופמן קוראת בספר שיריה של אדה לימון "הנחיות למניעת יאוש"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

מוסך 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

האם יש מטבח ישראלי? מסע קולינארי היסטורי עם שף ישראל אהרוני

איך הצליחו ספרי הבישול בראשית המדינה לשכנע את החלוצים לאכול עגבניות וחצילים? למה לא השתמשו בשמן זית במשך עשרות שנים, ומתי הומצא הביטוי "על האש"? האזינו לשיחה מרתקת עם שף ישראל אהרוני על הניסיונות לעצב מטבח לאומי-ישראלי, על ספרי הבישול שהביאו לארץ טעמים מחו"ל, ועל הרגע שבו רבנית אחת ממאה שערים גרמה לו להבין מהי קולינריה ישראלית.

832 629 Blog פודקאסט

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: שף ישראל אהרוני
הפקה: KeyPod הפקות הסכתים
עריכה: הספרייה הלאומית

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

מעשה דברוריה: האישה שהייתה תנא

היא הייתה דמות ייחודית, כמעט חד פעמית בעולם התלמודי: אישה שהגיעה למעמד של תלמידת חכמים והפכה לממשיכת הדרך במשפחתה החשובה. ברוריה הייתה ביתו של התנא רבי חנניא בן תרדיון, ואשת התנא רבי מאיר שאת שמותיהם כולנו מכירים. אבל למרות שלמדה ולימדה תורה כמוהם, היא דמות מוכרת פחות. איך עובדת היותה אישה השפיעה על לימודה? ומדוע סופה נשאר בגדר תעלומה עד היום? זהו סיפורה של התנאית היחידה

אשה לומדת ומלמדת. האם עדיין נדרשת אילוסטרציה?

אשה לומדת ומלמדת. האם עדיין נדרשת אילוסטרציה?

אי שם בהרי הגליל, לפני אלפיים שנה, ישב רבי חנינא בן תרדיון, ועשה מעשה שלא ייעשה:  הוא לימד את ילדיו תורה. את בנו וגם – את בתו, כשווה בן שווים. הבת מגדילה לעשות והופכת לתלמידה חכמה אף יותר מבנו, לזו שממשיכה את הדרך. קראו לה ברוריה והיא היתה האישה היחידה אי פעם שנקראה "תנא", כלומר אחת מחכמי ישראל שדבריהם השתמרו בספרות התלמודית  בתקופת המשנה והגמרא.  

בילדותה נראה שאביה לימד אותה תורה ממש כאילו היתה גבר, ונראה  שמתפתחת תחרות סמויה בינה לבין אחיה שכנראה לומד יחד איתה. כשניגשים אל רבי חנינא בן תרדיון בשאלה הלכתית על כשרותו של תנור, במקום לתת תשובה ישירה הוא מצטט את דברי ילדיו. הוא מסביר את המחלוקת ההלכתית ביניהם, ור' יהודה בן בבא מגיב לדברים ומצהיר – "יפה אמרה בתו מבנו". גם במקום נוסף מובאים דבריה לפני רבי יהושוע והוא מצהיר – "יפה אמרה ברוריה". 

דווקא הרגעים בהם היא נתקלת במוות בחייה חושפים בפנינו טפח מאישיותה. המוות של אחיה, המוות של אביה ובסופו של דבר גם תיאור מותה שלה. על אחיה מספרים כי הוא יצא לתרבות רעה ונהרג על ידי הליסטין (שודדים). בלוויה שלו, אף אחד מבני המשפחה לא שותק והם כולם מוכיחים אותו על מעשיו הרעים. ברוריה, אביה ואמה מביעים את מורת רוחם מהדרך שבה בחר בנם. 

אבא שלה, נתפס על ידי הרומאים כשהוא לומד ומלמד תורה למרות שהם אסרו זאת ולפיכך מוצא להורג בדרך אכזרית ביותר: עוטפים את גופו בספר התורה ומבעירים את האש. הוא נשרף יחד עם ספרו. באותה שעה, עומדת ברוריה בתו לידו ושואלת אותו "אבא, אראך בכך?". היא רואה את אבא שלה סובל ושואלת למה ככה היא צריכה לראות כך את אביה. ואולי גם שואלת את שאלת השכר והעונש, מדוע מגיעה לאביה מיתה נוראית כזו. אבל אבא שלה לא מתבלבל. אם הייתי נשרף לבד היה לי קשה, הוא עונה. אבל כיוון שאני נשרף יחד עם האותיות של ספר התורה אני יודע שעוד יהיה עתיד, שעלבוני ועלבון התורה עוד יידרש מהרומאים. 

Hanina22
"גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר". רבי חנינא בן תרדיון מוצא להורג, מתוך מנורת הכנסת של בנו אלקן

רבי חנינא בן תרדיון מוסיף לדבר וטובע את הביטוי "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". הוא מסביר לברוריה וגם לנו, בדורות הבאים אחריו, כי יש רגעים קשים בחיים שלנו, רגעים בהם נראה שהכל אבוד. אבל האותיות, הרוח, ממשיכות לפרוח ולרחף באוויר. ספר התורה הספציפי הזה אולי נשרף, אבל האותיות יחיו עוד אלפי שנים קדימה וגם הסיפור שלו ושל בתו. 

בתוך האווירה הזו גדלה ברוריה. היא גדלה בבית בו היא יכולה ללמוד על אף היותה אישה. היא גדלה בבית בו הלימוד הוא ערך עליון ומקודש. עדיף אפילו למות, רק לא לחיות ללא למידה. וככה, ברוריה מתעצבת כתלמידת חכמים ראשונה במעלה. עד כדי כך מוערכת חכמתה בעולם של חז"ל שכאשר מנסים לנזוף בתלמיד שמבקש ללמוד משהו בצורה מהירה התגובה היא – אם ברוריה לא יכולה, גם אתה לא תצליח. כי ברוריה הרי היתה חכמה יותר מכולם. מה שהיא לא הצליחה, כנראה שאף אחד לא יכול : "ומה ברוריה אשתו של רבי מאיר בתו של רבי חנינא בן תרדיון שלמדה שלוש מאות שמועות ביום משלוש מאות חכמים ואפילו כך לא יצאה ידי חובה בשלוש שנים ואתה אמרת בשלושה חודשים?"

Whatsapp Image 2024 03 03 At 10.26.48
בין הנשים היחידות שדבריהן מובאים בגמרא. ברוריה.

ובכל זאת, לא קוראים לה הרבנית ברוריה, גם לא התנאית ברוריה. גם כשמפארים את חכמתה בתלמוד תמיד מזכירים: היא בתו של רבי חנינא בן תרדיון. היא אשתו של רבי מאיר. רק דרכם היא יכולה להביא את חכמתה לידי ביטוי. בסיפורים המובאים בתלמוד אודותיה, כמעט תמיד מספרים על אינטראקציה שלה עם אביה או עם בעלה. באחד הסיפורים על רבי מאיר וברוריה מספרים לנו שיש לרבי מאיר שכנים שמצערים אותו,  הם מתעללים בו עד כדי כך שהוא מתפלל שהם ימותו. ברוריה שומעת זאת וחולקת על דרך הפעולה שלו. היא מצטטת פסוק מתהילים בו כתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". ומסבירה לו שהוא צריך להתפלל שאותם בריונים יפסיקו לחטוא ולהציק לו ולא שהם ימותו. שמי שצריך למות אלה החטאים ולא החוטאים. 

בסיפור זה, כמו בסיפורים נוספים, ברוריה היא המובילה בזוגיות שלה ושל רבי מאיר, היא זו שמלמדת אותו, שנוזפת בו, שקוראת אותו לסדר, שמסבירה לו את הפסוקים שהוא הבין לא נכון. רבי מאיר הוא אחת הדמויות החזקות בספרות חז"ל. ובכל זאת, בכל שיחה של אשתו ברוריה ושלו, התלמוד מספר לנו כיצד הוא לומד ממנה משהו חדש. 

ולמרות כל זאת, מעשית, היא נשארת בצל.  היא לא נמצאת כמעט בבית המדרש, היא לומדת מהבית. בתחילה עם אביה, אחר כך מול בעלה. אנחנו כמעט לא שומעים אותה עומדת בפני עצמה לבד מול חכמים אחרים ומרביצה בהם תורה. רוב החכמה הגדולה שלה לא השתמרה ולא עברה אלינו. היא כמעט לא מופיעה בדיונים הלכתיים כדמות בפני עצמה ואנחנו לא שומעים אותה חולקת על חכמים בני דורה. 

רק פעם אחת אנחנו שומעים אותה בשיחה עם תלמיד חכם בן דורה. ושם, זו לא שיחה של תורה, זו שיחה על היותה אישה. רבי יוסי הגלילי יוצא אל הדרך ושם, מחוץ לבית המדרש, הוא פוגש אותה. "באיזו דרך נלך ללוד?" הוא שואל אותה. והיא עונה לו – "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד". 

כשתלמיד חכם סוף סוף שואל אותה שאלה, זו אינה שאלה שקשורה לעולם התורה, זו לא שאלה של בית המדרש, זו סתם שאלה על כיווני הדרך. ברוריה, הידועה בחוכמתה החריפה, לא נשארת חייבת. אם אני רק אישה מבחינתך ולא תלמידת חכמים, אסור לך בכלל לדבר איתי, היא אומרת לו. ואולי גם קצת נוזפת על כך שהוא רואה בה סתם 'אישה' ולא את תלמידת החכמים שהיא באמת. השיחה מתרחשת בחוץ, בדרך, ומרמזת כנראה על העובדה שאין לחכמתה של ברוריה מקום של ממש בבית המדרש. בסופו של דבר, למרות רוחב ידיעותיה, היא נשארת במעמד הנמוך של אישה. כזו, שאין להרבות איתה בשיחה. 

תמונה ראשית
ציור קיר מאת הוגו באלין בבית הכנסת בשדרות וילשייר בלוס אנג'לס. בציור נראים רבי עקיבא (מאחורי הסורגים), רבי חנינא בן תרדיון (עטוף במגילה), רבי מאיר (יושב) וברוריה (עומדת מעל מאיר)

סופה של ברוריה הוא סוף עצוב וגם חידה מסתורית. 

מסופר כי רבי מאיר עובר לבבל. לכאורה, כדי לברוח מהשלטון הרומאי. אבל לפי טענה אחרת בתלמוד, הוא בורח משום "מעשה דברוריא". המעשה עצמו לא מפורט בתלמוד עצמו, אבל הוא מופיע בפירוש רש"י. לפי האגדה, ברוריה ליגלגה על חכמים שאמרו "נשים דעתן קלה". כדי להוכיח לה שהיא טועה והם צודקים, רבי מאיר שולח אליה את אחד מתלמידיו שינסה לפתות אותה לדבר עבירה (מינית). בסופו של דבר היא מתאבדת והוא, רבי מאיר, בורח בשל הבושה. 

הסיפור הזה הוא סיפור קשה מאד. במקום האור הגדול של  תלמידת החכמים האחת והיחידה שיש לנו, הוא מאפיל על זכרה באשמת מיניות מופקרת ובושה. פרשנים וחוקרים מתווכחים  לא מועט על מקור הסיפור הזה, ועל השאלה האם הוא מהימן מבחינה היסטורית ואם אכן רש"י בעצמו הביא אותו בפירושו או שמדובר בתוספת מאוחרת יותר של עורך לא ידוע. 

האם כך באמת סיימה ברוריה את חייה, או שאולי היה קשה למישהו לשאת את עובדת היותה אישה, עד כדי כך שנדרש סיפור מחריד שירתיע נשים נוספות מלהתקרב לעולם לימוד התורה?

בין אם הסיפור נכון היסטורית ובין אם ברוריה סיימה את חייה בדרך אחרת, ברור כי היו מי שלא יכלו לשאת את חכמתה של האישה לצידם את העובדה שאישה מסוגלת לעבודת לימוד  כשלהם ואולי, אף עולה עליהם בחוכמתה כפי שמתואר בכתובים. ולכן, או שהפילו אותה באמצעות תכסיס או שהפילו אותה באמצעות סיפור. כך או כך, המסר ברור: נשים צריכות להתרחק מלימוד תורה. 

במאה התשע עשרה, אישה משכילה בשם טויבה סג"ל כותבת מאמר בכתב עת הגליציאני העברי. ובו היא מאשימה את הדור שלה, כי אפילו בימים של השכלה ושחרור לא נותנים לנשים העבריות להיות שותפות בלימוד ובמשפט כמו בימי קדם. טויבה סג”ל מסיימת את המאמר שלה במילים קשות: “הלוא יתן הקורא אמון לדברי, אם אומר כי חטאת האנשים האלה גדלה מהורג נפש, כי בידיהם יהרסו וימיתו את חושינו וכישרונותינו”.

טויבה סג"ל מזכירה לנו כי הדרת נשים ממעטת את החוכמה של הדור כולו. כי כאשר מרחיקים את ברוריה מבית המדרש בעצם מונעים מאיתנו את החוכמה שלה. ברוריה היתה אחת. תלמידת חכמים ותנאית שהעזה לפרוץ את גבולות בית המדרש, שהעזה להתווכח עם חכמים, שהעזה להפיץ את תורתה. אבל גם את הסיפור שלה אנחנו לא מכירים במלואו. וגם בסיפור שלה אנחנו שומעים שוב ושוב כמה נמנע ממנה ללמוד בשל היותה אישה. מי יודע כמה עוד נשים כמוה אבדו לנו במהלך ההיסטוריה, כמה תורה וחכמה לא שמענו בשל ההדרה וההשתקה. והלוואי שבימים אלו נעז לפתוח את השערים לגמרי ולאפשר לכל אישה ואישה את מקומה. אחרת, מספרת לנו טויבה סג"ל, לא רק הנשים מפסידות. העולם כולו מפסיד את חוכמתם.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

הבית של מאניה: הצד האחר של גברת ביאליק

במשך ארבעה עשורים היא הייתה "האישה של". אשתו של חיים נחמן הפרטי שלה ושל המשורר הלאומי של כל השאר. לאורך כל הזמן הזה היא נשאה את חלומותיה הלא ממומשים בגאווה ואצילות של אישה שיודעת, או שלמדה להכיר, את מקומה. אבל מי הייתה מאניה ביאליק מתחת לאותה מערכת זוגית מפורסמת? ומה היא הפכה להיות כשעמדה ברשות עצמה? אנחנו מזמינים אתכם להכיר את מאניה - פמיניסטית פורצת דרך שעשתה עבור נשים אמניות מה שאיש לא עשה עבורה

Mania832

מאניה ביאליק. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

"את ודאי רוצה לשאול משהו על ביאליק" אמרה האישה בת השמונים ושלוש לעיתונאית רות בונדי, כשזו הגיעה לראיין אותה בשנת 1959 מטעם העיתון "דבר". אבל בונדי ענתה שלא. היא אינה רוצה לשאול על ביאליק. היא התכוונה דווקא לשאול על מאניה, ולכתוב עליה, בעצמה. לא על המשורר הלאומי. "עליי? מה פתאום, אין מה לכתוב", השיבה מאניה ביאליק נחרצות. "אני אישה פשוטה". 

"לאורך כל השנים היו שניסו להקטין את קומתה של מאניה, נכתבו עליה דברים מזלזלים ואף שגויים" אומרת יהודית דנון, מנהלת ארכיון בית ביאליק. "טענו למשל, שלא ידעה עברית, שלא הייתה מעורבת בכלל ביצירתו ובעולמו הרוחני של ביאליק והוא היה זר לה לחלוטין. הטענות הללו אינן מתיישבות עם העובדה שמאניה כתבה במו ידיה מכתבים בשפה העברית, אשר שמורים עד היום בארכיון, וכי ביאליק עצמו כתב לה מכתבים רבים בשפה העברית. הרי לא ייתכן שכתב לה איגרות רבות כל כך בשפה שאינה מבינה". 

41 שנים היו נשואים בני הזוג, ויחסיהם ידעו עליות ומורדות. מאניה ספגה בשתיקה לא מעט מצידו של המשורר הלאומי, אשר שב וביקש ממנה מחילה, והיא בחרה לסלוח. עד יום מותו שמרה על כבודו ועל נאמנותה אליו. אולם על אף הצער הכבד שפקד אותה לאחר לכתו, נראה שרק אז היא הייתה חופשייה לפעול בעצימות גבוהה למען מטרות שהיו החשובות לה, ואף נתנה דרור לביטוי האמנותי שבה, אולי כדרך להגשים חלום ילדות ישן שנגוז בשל נישואיה. 

997012462393505171
הוריה של מאניה אברבוך – ביאליק. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

מאניה מנוחה לבית אברבוך נולדה למשפחה אמידה בפרוור של העיר ז'יטומיר (ווהלין) בדרום מערב האימפריה הרוסית. היא הייתה האחות הבכורה מבין שמונה ילדים. אביה שבח, סוחר עצים, היה אדם דתי וציוני שחינך את ילדיו בהתאם. מאניה שקדה על לימודי היהדות, אך אהבה יותר מכל לנגן בפסנתר והשקיעה רבות במוזיקה.

בגיל 8 היא שמעה לראשונה על מי שעתיד להיות  המשורר הלאומי: "שמעתי עליו עוד לפני שראיתי אותו. הייתי אז אולי בת שמונה. בא ידיד של אבא וסיפר עליו. עילוי, הוא אמר. וגם סבא שלו סיפר עליו פלאים. הכל שיבחו אותו, איזה נער מוכשר". 

מאניה התקבלה ללימודים גבוהים למוזיקה בגימנסיה וחלמה לממש את כשרונה כפסנתרנית מקצועית. אולם סבתה התנגדה לרעיון שנכדתה תלך בכיוון זה, שכן לטענתה, המוזיקה עלולה להרחיק אותה מאורח החיים הדתי ושמירת המצוות וכן לפגוע בסיכויה לשידוך טוב. כך נגוז לו חלומה האומנותי של הנערה הצעירה. השידוך הגיע מאוחר יותר, בהסדר שנקבע בין שבח אברבוך, אביה של מאניה ליעקב משה, סבו של ביאליק. לאחר פגישתם הראשונה לא הייתה מאניה נלהבת במיוחד: ״ראיתי צעיר.. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי… אנחנו רק החלפנו מילים מועטות וירינו באלכסון מבטים זה לזו".

למחרת הפגישה הראשונה ההיא, נסעו כולם לבית סביו.  "הוא היה זקן שחוח, מופלג כבן 86-85", מתארת אותו מאניה, "נתן לי מאה רובל ובירכני, שכל רובל יהפוך לאלף. נשארתי בז'יטומיר לשנים-שלושה שבועות וחיים נחמן התחיל לבקרני יום יום, וכך באו היכרות והתקרבות. חיים נחמן מאד התקרב לבני משפחתי, מן היום הראשון הרגיש עצמו בן בית. הוא שוחח עם קרובינו על נושאים ספרותיים. יש שהיינו יושבות ומאזינות בשתיקה. התגאיתי שארוסי הוא כל כך מלומד. לפעמים היינו יוצאים ומשתובבים כילדים. ביאליק היה מצטרף אלינו ומשתובב איתנו כנער. הוא היה מאד מפוזר ותמיד צחקנו לפיזור נפשו. כשבאה לז'יטומיר גם אחותי הצעירה היה לעיתים קרובות סבור שזו אני, אף על פי שלא היינו דמות כלל זו לזו…" 

היא לא נשאלה מעולם אם היא מסכימה לאירוסין, דבר אשר לא נעם לה, אך למרות זאת – לא הביעה התנגדות. 

באחד הימים לאחר אירוסיהם ביאליק שמע את מאניה פורטת על מנדולינה, וכתב לה שיר. את השיר הוא שלח לעורך "הפרדס", יהושע חנא רבניצקי. הוא ביקש להקדיש אותו לכלתו העתידית, מאניה אברבוך. הכבוד נחסך ממאניה כאשר רבניצקי סירב לפרסם את השיר בטענה שאין זה הולם כי חתן יקדיש בפומבי שיר לכלתו טרם נישואיהם. השיר ראה אור רק שנים לאחר מכן, במנותק מהקשרו המקורי. 

990026436220205171
מאניה וחיים נחמן ביאליק בצעירותם ברוסיה. התמונה מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הם נישאו ביוני 1893. מאניה הייתה בת שבע עשרה, חיים נחמן בן עשרים. בתחילה עבד ביאליק בעסק היערות של חותנו ובלילות היה כותב שירים וסיפורים. מאניה הייתה, כמובן, עקרת בית. בהמשך קיבל ביאליק משרה כמורה לעברית ואז, אחרי שעברו להתגורר באודסה, הוא הרחיב את פעילותו הספרותית, עסק בהוצאה לאור והחל להתפרסם כדמות משמעותית בעולם התרבות העברית המתחדשת.. 

חיים נחמן ומאניה ביאליק לא הצליחו להביא ילדים לעולם, דבר אשר ציער את שניהם והביא למשברים חוזרים ונשנים בחיי הנישואין שלהם.

אחרי 22 שנים באודסה, שם סבלו מרדיפות שונות של השלטונות, קיבלו בני הזוג אישור לעזוב את ברית המועצות ועברו להתגורר בברלין. בשנת 1924 עלו לארץ ישראל והשתקעו במבנה שיקרא לעתיד "בית ביאליק". בתקופה זו החל ביאליק במסורת "עונג שבת" לפיה אירח בביתו מידי שבוע אמנים וסופרים. מאניה לקחה חלק באירוח, כאישה של הבית – היא הגישה תה והשתתפה בשיחות. 

השאלה הגדולה אודות מערכת היחסים שלהם היא האם מאניה לקחה חלק בחייו המקצועיים והתרבותיים של בעלה? בראיונותיה המועטים ובספר הזכרונות שלה, היא מספרת כי בעלה תמיד קרא בפניה את שיריו והתייעץ עמה. כשביאליק כתב את "אגדת שלושה וארבעה", לדוגמא, הוא התקשה לחבר סיום ליצירה. מאניה באותה העת נזכרה בסיפור שסיפרה לה סבתה בילדותה – וחלקה אותו עם בעלה. "מאניה, הצלת אותי!" הוא קרא, "כעת אוכל לגמור את האגדה" (מתוך "פרקי זכרונות"). 

מאוחר יותר, הוא כתב לרב ד"ר יעקב נאכט על תרומתה זו של מאניה ליצירתו, ואף הקדיש לה את האגדה עם פרסומה: "למאניה, מפיך לאוזנך".

בנסיעותיו לקונגרסים הציוניים, הוא היה כותב תדיר – למאניה אשתו ולחבריו רבניצקי ויעקב פיכמן, אבל ההבדלים בין המכתבים בולטים לעין. 

באזני כולם הוא מתלונן על המסעות הקשים, העייפות וחוסר הביטחון, ועולב בבני האדם שהוא פוגש – אבל בעוד מכתביו למאניה קצרים, ומכילים מעבר לתלונות משפטים ספורים של דאגה לשלומה ולרווחתה ועניינים טכניים. לעומת זאת, מכתביו לידידיו עמוסים בתיאורים מפורטים בלשון ציורית עד מאד של חוויותיו, דיונים מקצועיים ורעיונות. 

מעולם לא הרשה ביאליק לעצמו להתבטא במכתביו אליה בבוטות ובחופשיות בה התבטא במכתבים מול חבריו, ובמכתב לחברו הסופר מרדכי עבדיהו, נראה שהוא מבין איך נקראים דבריו בעיניה: "סבלו מסערות הזעם הללו רבניצקי ואשתי ושאר אנשים ממקורבי לבי. ולא באה 'שפיכות דמים' זו אלא כדי לטהר ולזכך ולהדק עוד יותר את ברית-הלבבות בינינו" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק). 

האם אכן היו מכתביו ביטוי לאהבתו אליה? 

Nnl Archive Al11439256390005171 Ie206763453 Fl206763461
אחד ממכתביו של ביאליק למאניה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בשנת 1972, לאחר מותה של מאניה, התפרסמו פרשיות הקושרות את שמו של ביאליק עם נשים אחרות. המפורסמת בהן היא הציירת אירה יאן שתרגמה שתי פואמות של ביאליק לרוסית ואיירה את מהדורת 1908 של שיריו. אישה נוספת היא הסטודנטית חיה פיקהולץ שביאליק פגש בנסיעתו ללונדון בשנת 1931. במכתב אותו כתבה מאניה לביאליק ביידיש היא מלינה על יחסו אליה ואף מציינת כי הוא מתעלל בה התעללות שאמנם היא אינה פיזית, אך רוחנית. 

עדות נוספת לקרעים ביחסי בני הזוג נמצאת במכתבו של ביאליק עצמו למאניה באותה שנה, בעת מסעו לקהילות פולין:

"עדיין לא עלה בידי להוכיח לך, שכל חשדותייך שווא הם ואין להם יסוד. מה אוכל אפוא לעשות, מאניטשקה? לא הייתי מעלה מעולם על דעתי, שלאחר חיים משותפים במשך ארבעים שנה כמעט, תכירי את בעלך כל כך מעט. אני נשבע לך בחיי, בחייך, היקרים לי מחיי, ובחיי הורינו היקרים  שלא אירע שום דבר, שיש בו כדי לתת לך את הרשות לחשוב עלי ככה. יש שאני מצער אותך בפנייך, ואולם כשאני רחוק ממך, אין אני מוכשר לעשות דבר קטן שבקטנים, העלול לעלוב אותך. להפך, כל מה שהרבינו לחיות יחד, כך גדולה התחברותי ומסירות נפשי אליך. אלוהים הוא היודע כי אני אומר זאת לא כדי להניח את דעתך, אלא באמת ובתמים. האומנם לא הבינות זאת בעצמך?"

אבל מאניה, למרות שנפגעה, בסוף סלחה. הוא היה ונותר, בשנות חייו, כל עולמה. 

ביאליק שב והתנצל בפניה ואף הילל באוזני מכריו את נאמנותה הרבה. במכתב לצייר חיים גליקסברג, הוא כותב: "אין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם" (ח' גליקסברג, ביאליק יום-יום). 

עם הזמן, ככל הנראה בשל החשדות, החליף את המכתבים הקצרצרים, שלרוב מסתכמים בדאגה לשלומם, רווחתם ובריאותם של מאניה והוריה  במכתבים ארוכים יותר. לרוב, חתם אותם בביטוי "אני מנשקך" או "המחבקכם באהבה". במכתבו משנת 1931, הוא אף מגדיל ואומר מפורשות למאניה: "אל תעשי את עצמך ואותי לצחוק. אני זקוק עכשיו ליחס אחר לגמרי ולהתנהגות אחרת עמדי לצדך. כל ימי מאמין הייתי בטעמך הטוב. האומנם שגיתי?"

פמיניסטית ותיקה – חדשה נולדה

ביאליק נפטר בשנת 1934, והוא בן 61, לאחר סיבוך מניתוח שעבר בוינה. במכתב לידיד המשפחה ד"ר דוד רוטבלום מאניה מתארת את תחושת הריק, הצער והאובדן: "לפעמים נדמה לי הנה יכנס. הוא צריך לבוא מן העיר או מאיזה מקום אחר אבל זהו רק דימיון. לא תהיינה עוד שיחות מעניינות בביתי. הבית העליז והחי התרוקן, נשאר בלא תורה ובלא מדע… רק ליבי המתאבל בוכה על האסון הגדול שקרה אותי. הכל תם ונגמר.״ 

אך מאניה לא תמה ולא נגמרה אחרי מותו של ביאליק. למעשה, מותו היה לידתה של מאניה אחרת, דומיננטית, בטוחה בדרכה ובעשייתה, שהייתה חדשנית מאד לזמנה. 

מאניה הוסיפה לחיות עוד 38 שנים לאחר מותו של ביאליק. תחילה, עברה להתגורר בדירה ברחוב מלצ'ט וביקשה להמשיך את הפעילות בבית ביאליק וכן להיות חברה בועד המנהל שלו. את הבית תרמה לעירייה למען שימור מורשתו של בעלה והפיכתו למוזיאון. היא פעלה בויצ"ו בהתנדבות למען נשים ואף השתתפה בשוק הספרים של חנוכה מטעם הארגון, לטובתו היא אפילו רקמה מפיות בעבודת ידה. היא התנדבה עם ילדים והפכה מהר מאד לנשיאת כבוד של לשכת בנות הברית על שם הנרייטה סאלד. 

997009626605805171
מאניה ביאליק וחברות נוספות בויצ"ו. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אבל המיזם הגדול ביותר שלה, מיזם שהיה אז חריג מאד ושחסר בנוף הישראלי עד היום, הוא הקמת "בית האישה על שם מאניה ביאליק". באמצע שנות ה-60, מאניה מחליטה להביא ליסודו של בניין חדש בשטח בית ביאליק שיהווה בית ליצירת האישה העברית, וירכז פעילות למען העלאת המודעות ליצירה נשית עברית, וכן מעמד וזכויות האישה בישראל. בצוואתה היא כתבה : "בבניין זה יכונסו וירוכזו כל פרי רוחה ויצירתה בספרות ובאמנות של האשה העברית בלשון העברית, ביידיש ובכל לשון אחרת וכל מה שנכתב ויכתב על האשה העברית בכל הלשונות". 

מאניה הצליחה להגשים את החזון היצירתי שבה, חזונה הנשכח של אותה ילדה שויתרה על לימודי המוזיקה והקריירה כפסנתרנית, באמצעות הקמת מוסד תרבותי שטרם נראה כמותו בישראל. את הבית ניהלה הסופרת אנדה עמיר ובו התקיימה פעילות תרבותית ענפה: ערבי שירה, קונצרטים, הרצאות, חוגים ותערוכות של נשים למען נשים. עם פתיחתו של הבית קיבלה מאניה מכתב מ״התאחדות הנשים לשווי זכויות״ המחזקות את ידיה על המפעל שיסדה ומברכות אותה שתזכה ״לשאוב נחת מהתפתחותו ושיגשוגו של הבית בהתאם למטרות שהונחו בו ע״י מיסדיו – העלאת מעמדה וזכויות האשה במדינת ישראל". 

בבית פעלה גם ספרייה ובה אלפי ספרים נדירים מתקופת ימי הביניים ועד העת המודרנית – כולם נכתבו על ידי נשים. עוד התקיים בבית אגף אמנות פלסטית שהכיל יצירות רבות ומתחלפות של נשים עבריות. מאות סופרות ומשוררות – מזלדה ועד יונה וולך ודבורה עומר, וכן נשות אקדמיה ותרבות, שחקניות, אמניות, פזמונאיות וציירות התארחו בבית ותרמו לרוח הנשית החיה והבועטת שבו. 

Nnl Archive Al11494755660005171 Ie201520200 Fl201520233
הזמנה לאירוע בבית מאניה ביאליק. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המפעל המשגשג והנדיר במחוזותיו קיים את פעילותו במשך 20 שנה, אבל פעילותו הופסקה וכיום משמש המקום כאולם הכנסים והתרבות של בית ביאליק. מה קרה לחזונה המבריק והכה מתקדם של מאניה ומדוע הופסקה פעילותו?

"מאניה נפטרה, למרבה הצער חזונה לגבי המקום הלך ודעך וצביון המקום השתנה אחרי 20 שנות פעילות" אומרת יהודית דנון. "חשוב לציין את המפעל הזה שלה כי באותם ימים זו הייתה יוזמה מהפכנית, מלאת תעוזה של מי שעמדה בצלו של בעלה כל השנים. זו הייתה צוואתה – להמשיך את המפעל הנשי המיוחד הזה. מאניה הייתה חלוצה ומיוחדת בתחום הזה ואומר אפילו שהייתה מראשונות הפמיניסטיות בישראל". 

מאניה ביאליק נפטרה בשנת 1972 והיא בת 96. המצבה על קברה לא מספרת את סיפורה המלא. "רעיית המשורר" נכתב בפשטות על הצד שלה, שנמוך משמעותית מצידו של בן זוגה. 

בצוואתה היא ביקשה שגם דירתה, כמו הבית ברחוב ביאליק, תשמש ספרייה או מוזיאון לשירות הציבור. ואכן בדירתה ברח' מלצ"ט 3 נפתח בשנת 1976 "ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי". 

באותו ראיון בודד ונדיר שהעניקה לרות בונדי לעיתון "דבר", אמרה מאניה כי מעולם לא רצתה שיכתבו עליה. היא סיפרה שלא רצתה שמכתביה לביאליק, או מכתביו שלו אליה, יתפרסמו ובכל זאת הסכימה לבסוף לפרסומם. היא הורתה שספר הזכרונות שלה יפורסם אך ורק לאחר מותה משום ש"איננה סופרת". 

מה היה קורה אלמלא נישאה מאניה למשורר הלאומי הדגול? האם הייתה הופכת לפסנתרנית ומלחינה מצליחה? האם היו לה ילדים? האם הייתה זוכה להקים מיזמים נוספים למען רוח התרבות וזכויות נשים? אין לדעת כמובן, וכל אלו הן רק ספקולציות. אך דבר אחד בטוח למדי – מאניה אברבוך ביאליק היא אישה פורצת דרך שראוי שיכתבו עליה, על פועלה, על חזונה וללא כל קשר לבעלה, על אף שאפילו היא, לא ידעה שהיא כזו. 

קבר 1
קברם של בני הזוג חיים נחמן ומאניה ביאליק

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"