דיוקן החוקר הצעיר כמרגל
יותם פופליקר
.
"ניגון המרגל שהתרגל
אני חושב עליו הרבה
כמה מסוכן הוא ההרגל
ככה הוא צופן אוצרות
הלוא מצא אהבת אמת"
המרגל שהתרגל, מאיר אריאל
.
ראובן מירן הוא הסוכן הנוסע, הסוכן החשאי – הוא המרגל של סופרי "דור המדינה", "הגל החדש" או "הישראלים הראשונים" – אין זה משנה באיזו קטגוריה נבחר, בטח ובטח לא בעיניו של מרגל. "הכתיבה", אומר הסופר־שגויס־להיות־מרגל ברומן שלוש סיגריות במאפרה (משכל, 2001), מעין שעטנז ז'אנרי בין רומן הריגול לבין האוטופיקציה,
היא מצב של גלות תמידית. כמו המרגל, גם הסופר הוא גולה מרצון. ובתור גולה, הוא חייב להיות בודד. הוא שונה מהסביבה שלו, אבל חייב להיטמע בה, כדי שיוכל להמשיך להיות שונה ממנה. וכדי להיטמע הוא מתחיל ללמוד להכיר אותה, ולבסוף קורה גם שהוא מתאהב בה. הוא אף פעם לא בבית, אבל הוא תמיד בבית בכל מקום, ובאף־מקום ובכל־מקום. הוא יכול להיות אף אחד וכל אחד. הוא תמיד האדם הזר ביותר בסביבה, אבל החלק הכי אמיתי בה. הוא משתלב, נקלט, נטמע – אבל עמוק בתוכו, מתחת לפני שטח, הוא נשאר תמיד זר ושונה. משהו אחר (עמ' 18).
כמו המרגל, כותב מירן בהמשך, גם הסופר "חי את החיים שמתחת לחיים" ומחפש את הזמן האבוד, הזמן שזורם מתחת לזמן. ולכן אין פלא שלכל אורך הרומן מירן מנהל דיאלוג עם כותבים בעלי שמות (וזהויות) כפולים כמו "פאבלו נרודה, שנולד כנפתלי ריקארדו ראייס" (עמ' 114) או המרגל הספרותי האולטימטיבי, הלוא הוא פרננדו פסואה, מי שכתב בפסידונימים רבים ומרובים ואינו אלא אף אחד: "בפורטוגזית, פסואה זה אף־אחד" (עמ' 90).
הדברים של מירן מלמדים על המיזוג סופר/מרגל תחת הקטגוריה של הגלות. מתח לימינאלי זה של מי ששייך־לא־שייך ללאומיות אחת ויחידה מבחינה מרחבית וזהותית מאפיין את הגולה, ולא בכדי טוענת פיליס לסנר שהגלות עומדת בלב העולם החשאי – שהיא מאפיין מובהק של עולם הריגול (פיליס לסנר, ריגול וגלות, 2016). קטגוריית הסופר והמרגל מגלמת אפוא את הגולֶה יותר מאשר את האזרח מן השורה, בן הלאום האחד, או את אזרח העולם, אזרח הפזורה, הקוסמופוליט או הנווד למשל, מכיוון שזהותו של הגולה כפולה ומכופלת והוא אינו שייך לא לזה ולא לזה לגמרי; מכיוון שהגולה חי כשרגלו האחת במדינת הלאום ורגלו האחרת בשאר העולם, ומצד אחד שאיפתו היא להמשיך את המסורת הלאומית – ומן הצד האחר הוא מבין ויודע שחוט ההמשכיות הזה גדוע.
על פי תפיסה זו של המרגל והסופר כגולים, השניים הם שליחיה של האומה: המרגל נשלח בשם גוף ביטחוני ופועל למען ביטחון המדינה, והסופר, גם אם אינו כותב בשפת אימו או בשפת הלאום, צומח מתוך בית גידולו הלאומי ומתוך תחושה של ערבות הדדית מסוימת; אך בה בעת שניהם מגלמים גם את מי שאינם מייצגים עוד את המדינה, שהרי המרגל פועל בדרכים חשאיות שהמדינה לעולם לא תודה באחריות להן, ואילו הסופר, במקרים רבים, מאמץ תפיסה של גולה מטפורי כדי לא להיות מגויס, כדי לדעת לעמוד מן הצד ולתפוס עמדה ביקורתית של אאוטסיידר ו"אומר הלאו" (כמו האינטלקטואל של אדוארד סעיד). ובכל זאת, על אף שהמספר והמרגל אינם מייצגים את המדינה על פי הגדרתם, "הקיום של שניהם," במילותיו של מירן, "אינו שלם אם לא דיווחו" (מתוך ריאיון שערך עימו יהודה קורן, "הסופר הוא שקרן ברשות", ידיעות אחרונות 14.05.01). כל אחד מהם מדווח בדרכו שלו ולנמען משלו.
פתחתי בהבחנות ספרותיות ותיאורטיות אלו מכיוון שעל דרך המטונימיה הן מבהירות דבר־מה על דמותי כחוקר שאינו מן המניין באקדמיה, במדעי הרוח, ובתחום הספרות בפרט: באופן דומה למיזוג הסופר והמרגל ביצירתו של מירן, התמזגה דמותי כחוקר בדמות המרגל במסגרת המחקר האקדמי: אני הוא "פסואה", "אף אחד" בשדה המחקר. ואני רוצה להדגיש שוב: הגלות של המרגל, ולכן שלי כחוקר־צעיר־שלא־מן־המניין במדעי הרוח בישראל, אינה חותרת תחת מדינה או מוסד, כפי שאיני חותר תחת השם הכולל "אקדמיה". הרי המרגל בהכרח משרת מוסד מסוים – קונקרטי וממשי או מקודד וחשאי – ופועל לפי כללים וקודים מסוימים למען משימתו, שאינה אלא משימה למען המוסד ושמשרתת את המוסד, לפחות לכאורה. המרגל כמוהו כ"סופר שספריו טרם נכתבו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה שטרם הוקמה" (שלוש סיגריות במאפרה, עמ' 159-158). הגלות של המרגל היא קטגוריה אפיסטמולוגית שאפשר לדמות למניפה: עם היפתחה הוא מגיע למקומות ותרבויות רבים ומשונים בזמנים כאלה ואחרים, אך לעולם, בין שהמניפה פתוחה ובין שהיא סגורה, ימצא את עצמו המרגל כבול לקודקוד שבו אוחזת הרשות, נאמן למשימתו החשאית בשירות המוסד ומדווח לו. כן, גם לכשייתפס המרגל, המוסד יתכחש לו מכול וכול ויבגוד בו בהכרח.
בסוגריים אדגיש שאני חוקר ספרות עברית, ובכל זאת מקפיד להגדיר כאן את תחום ריגולי במסגרת מדעי הרוח בכללם. זאת מן הסיבה הפשוטה שהאקדמיה אינה "בוגדת" רק בחוקר הספרות בישראל; חוקר הספרות אינו אלא סינקדוכה לבגידתה המובנית של האקדמיה בישראל בתחום כולו, שהרי היא מגדלת ו"מייצרת" חוקרים, אך לאחר עזיבתם את הקן, לאחר תקופת ההכשרה, כשאינם עוד בבחינת משאב, היא מתכחשת להם ומשתמשת בהם בעת ועונה אחת. ככלות הכול, גם האקדמיה פועלת במסגרת תרבות וכלכלה ניאו־ליברליות, ולכן היא זקוקה לחוקר הצעיר שהכשירה: המוסדות זקוקים לתשלום שכר הלימוד או למענקים הניתנים להם עבור כל תלמיד מחקר ללימודים מתקדמים; לאחר ההכשרה, האקדמיה זקוקה לפרסומים, כמה שיותר בכמה שפחות זמן. בהתאם היא דואגת להטמיע בו את תחושת השליחות האינטלקטואלית, מציירת אותו כאביר האמונה החילוני, בבחינת הצופה לבית ישראל ונביא בפתח, אך בה בעת מעניקה לו כמה שפחות דיווידנדים (כמו בכל אירוע, קטן כגדול, יש כמובן כמה חסידים המחפשים כל דרך אפשרית לעזור, כך או אחרת; שמותיהם שמורים עימי) – חוקרים רבים מן הזן שלי כותבים את מחקריהם כמעט בחינם וחשים שהפקירו אותם, שהותירו אותם ללא נקודת משען. סממני הבגידה ניכרים אפוא בראש ובראשונה בחשבון הבנק. בקיצור, אמנם זו דוגמה פרטית ואישית מאוד, אבל לעיתים הדוגמה הפרטית מלמדת על הכלל יותר מהכלל הסטטיסטי בהחלט, יכול להיות שעולמה הצר של נמלה ספרותית מעיד על תופעה רחבה יותר במדעי הרוח בישראל.
אשר לי, גם אם האקדמיה מתכחשת לי לעיתים ומותירה את כיסיי הקרועים ריקים, איני מתכחש לעמידתי בשירות ישות ערטילאית זו שלה אני מדווח, גם אם בעל כורחי. איני פועל בחלל ריק. אני חוקר את הספרות העברית במסגרת המחקר האקדמי ומלמד פה ושם קורסים בתור מרצה מן החוץ; אני עורך בכתבי עת אקדמיים, כותב הרצאות ומאמרים אקדמיים ומבקש לפרסם אותם בכתבי עת שעורכיהם ועורכותיהן אינם אלא חלק אינטגרלי מהאקדמיה; אני גם מפרסם רשימות ביקורת ומסות בעיתונים ובמגזינים מקוונים שהם חלק מן הסצנה הספרותית, אשר בימינו אינה מובחנת מ"האקדמיה", ולראיה, ראו כמה חוקרי וחוקרות ספרות בישראל מפרסמים ומפרסמות רומנים, סיפורים קצרים ושירים, ולהפך. סצנת הספרות הישראלית בלעה אפוא את הקטגוריות ללעיסה איטית ויסודית. אבל מצד אחר איני שייך לשום מוסד אקדמי בהגדרה. רק מי שאינו שייך לשום מוסד מתלבט כל כך הרבה כיצד למלא את טופס הפנייה שלו לכנסים או כיצד להציג את עצמו בפני ראש המושב העתידי, מי שלא יהיה. רק מי שאינו משויך לשום מוסד אוניברסיטאי צריך את עזרת חברותיו שתאמרנה לו שיוכו מה הוא ("אבל אתה הלוא עובד עם — ועורך עבור —, אז ברור שאתה יכול לציין שאתה משויך ל—").
איני שייך ואיני משויך: אני פועל באופן חוץ־אוניברסיטאי, כאמור (אין לבלבל בין מחקר חוץ־אוניברסיטאי לבין מחקר חוץ־אקדמי; אין מחקר מחוץ לאקדמיה בימינו כפי שאין אדם ללא בית גידול וללא שדה התייחסות), אינני שייך למוסד אקדמי בהגדרה, אבל עודני חלק בלתי נפרד מהמנגנון האקדמי בבחינת מרגל: אני בהחלט פועל וחוקר תחת רשות ששמה "אקדמיה" ונוהה אחריה, מתאווה לזכות בברכת היושבים בראשה (שוב, בראש האקדמיה ולא בראש האוניברסיטה, כלומר היושבים בראשה מדומים לישויות עלומות השולחות מן הטירה הקפקאית אך ורק את שליחיהן), לאכול סביב שולחנם, גם אם האוכל, ככל הידוע לי, אינו ערב לחיכי.
כמו המרגל, גם לחוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין יש פרקטיקות חשאיות שבעזרתן הוא משיג את מבוקשו ותורם את חלקו במסגרת שירותו את האקדמיה. לא ארחיב בפרטים (איני יודע מי עלול לבגוד בי, סלחו לי, עלולים לעלות על עקבותיי. אני חושף יותר מדי. אני מטשטש ראיות, אבל גם מילים מקודדות עלולות להתגלות. גם "אף אחד" הוא מישהו הנאחז בכל כוחו בזהותו הבדויה, בצופן גנטי, והדי־אן־איי שלי מרוח על ספרים רבים, כתובת ה־ip שלי חשופה לזריזות אצבעותיהם של פצחני האקדמיה, הערכאה העליונה…) – לא ארחיב, אם כן, רק אמחיש זאת בעזרת דוגמה.
כידוע, רק סטודנט או מרצה מן המניין רשאים לקבל כרטיס קורא ולשאול ספרים, בכריכה קשה או מקוונים, אין זה משנה. לכן בתור מרגל אני נאלץ לפעול בדרכים צדדיות, מתחת לרדאר, לעבור על החוק למען שירות נאמן; אני כורה לעצמי אזורים אוטונומיים ארעיים. כפי שהמרגל מתחזה לאדם אחר ומסווה את זהותו כדי שיוכל להתיידד עם אנשים רבי מעלה או סוכנים אחרים למען יוכל להשיג מידע, כך אני נוהג כחפרפרת: פונה למשתפי פעולה – חמותי העובדת באחת הפקולטות או אחי הלומד ומלמד במוסד כזה או אחר במרכז הארץ – ומשיג את מספר הזהות, את מספר כרטיס הקורא (הכול נעשה בשיחות טלפון מרומזות, בהודעות מקודדות), ופורץ למאגרי מידע מקוונים של אוניברסיטאות ומכללות כדי לשרת את האקדמיה: אני קורא מחקר רלוונטי שיצא לא מכבר, על אודות המראניזם של פרויד, דרידה, רוזנצווייג, אדית שטיין ולסקר־שילר, למשל, בשביל להשלים הרצאה או מאמר ולמלא את חלקי במסגרת הגלות האקדמית שלי. לעיתים, רחמנא ליצלן, בלית ברירה, אני אף שואל ספר מהספרייה דרך חבר ומקווה בתוך־תוכי ששכחה הספרנית לסרוק את הספר בעת ההשאלה ואוכל לקרוא בו בנחת ולראות בו כשלי. אני כמה לגניזה, להצפנת מה שאינו שלי, לארכב את פועלי. אני נהפך לשומר הסף של עצמי, מכסה ומגלה את צפונותיי לפי גחמותיי. כלום יכול אני אחרת? דומה שלא – נקלטתי ונטמעתי בגלותי האקדמית. אני חושש שהתאהבתי. התרגלתי, גנזתי אוצרות; אולי, כבשירו של מאיר אריאל, הלכתי רחוק מדי "כמו זה שעשה את עצמו משוגע/ והשתגע מזה לגמרי"…
לקראת סוף הרומן שלוש סיגריות במאפרה מצטט מירן מתוך חנות הטבק לפרננדו פסואה:
עשיתי מעצמי מה שלא ידעתי לעשות, ומה שיכולתי לעשות מעצמי, זאת לא עשיתי. התחפושת שעטיתי לא הייתה הנכונה. אנשים הזדרזו להכירני כמו שלא הייתי, ולא חשפתי את עצמי, וכך אבדתי. כשניסיתי להוריד את המסכה, היא הייתה דבוקה לפנים. (עמ' 282).
לעיתים נדמה שכמו המרגל הספרותי פסואה, שוויתר מבחינה פילוסופית על מה ועל מי שרצה להיות באמת, על זהות ושייכות מגובשות וגלויות, לטובת נשף המסכות המגולם ביצירתו, כך גם החוקר־הצעיר־שלא־מן־המניין מוותר על תחושת השייכות האוניברסיטאית, ברצון או שלא ברצון, לטובת החופש המדומה שמאפשרת האקדמיה למי שאינו משתייך אליה מבחינה מוסדית, ושוכח כיצד הכול התחיל. אפשר להשתגע מזה. מצד אחר, לא פסואה כתב דברים אלה, אלא אלווארו דה קמפוס, שם העט החתום על היצירה, אחד משמותיו הבדויים שבו השתמש פסואה כדי להישאר הוא עצמו.
.
.
יותם פופליקר הוא עמית מחקר במכון הקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, ורכז ועורך בכתב העת "דיבור" המתפרסם מטעם אוניברסיטת סטנפורד. ספרו על שירת גבריאל פרייל יצא ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק. מסה פרי עטו פורסמה בגיליון המוסך מחודש יוני 2023.
.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מזל קאופמן קוראת בספר שיריה של אדה לימון "הנחיות למניעת יאוש"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
