יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה: במלאת שלושים שנה למותו של המשורר גבריאל פרייל

יותם פופליקר

.

לכל חובב או חובבת שירה יש משוררת, משורר או משוררים הקרובים לליבו, לליבה. לעיתים אוצר המילים הפרטי של המשוררת מפעיל את תודעת הקורא, בין שהוא מאתגר את האינטלקט ובין שהוא נוגע באופן אָפקטיבי בנימי הנפש והגוף; לפעמים הלשון זוכה ללישה חד־פעמית ואידיוסינקרטית מבחינה תחבירית או דקדוקית; במקרים רבים המזג השירי הייחודי מייצר אקלים שנעים לשכון בו; במקרים אחרים הטמפרמנט הפואטי מזעזע ומחריד, מותיר שרירים רפויים, עצבים מודלקים; לפעמים התמות השיריות מובילות להזדהות: רגשית, אידאולוגית, ארוטית – אין זה משנה, ולא מעט פעמים המשורר או המשוררת מגלמים קול מוסרי או רליגיוזי שננעץ היישר בריאה הנושמת. לעיתים הקול השירי בורא עולם אידילי או מסויט, אוטופי, דיסטופי, הטרוטופי – תבל שלמה. מזמן לזמן הרגש הנוסטלגי הטמון בשירת המשורר או המשוררת מקליט את עָבריות העבר, מרבד את זמן הקריאה; לפעמים הקול השירי מתכתב עם שמועה, עם מסורת ותרבות אבודה. ולרוב האישיות הפואטית הפרושה על פני, המואצלת מלמעלה או הבוקעת מתוך הדף מגלמת חבר או חברה קרובים, רע להתרועע, דוד, אם, אחות, נכד או סב שבצלמם או בקרבם נותר מקום פנוי ואפשר להצטופף לידם ולספוג חום או קור אנושי, כל אחד ואחת לפי טעמו וטעמה.

גבריאל פרייל הוא המשורר הקרוב לליבי, ככל הנראה מכל הסיבות שצוינו. לא הייתה זו אהבה מקריאה ראשונה, אולם בזה כוחו של המפגש: נדרשו מפגשי היכרות נוספים, עלו מעקשים, המגע היה אמצעי לעיתים, אינסטרומנטלי, אולם לאט־לאט נעלמו העקבות, ההיסוסים נהפכו לגביש יהלומי של אדיבות וקרבה – כך מתרקם לו קשר ארוך טווח ושנים, מעמיק, בעל היסטוריה ביוגרפית, קשר רחב הכובל ומשחרר, מעצים ומדכדך, הלוא כן? אהבה? בשיר "הערות מספר: תשל"ו" מתוך קובץ השירים שירים משני הקצוות מ־1975, שיר לציון סופה של שנה והתחלה של שנה חדשה, נקודת ציון שהִרבה לעסוק בה בשירתו, חש פרייל המסוכסך עם הזמן ש"יֵשׁ מֵעֵין פּׅיּוּס בּׅידׅיעַת עַצְמוֹתַי/ אֶת הַלּׅילָךְ, נׅצְנוּצוֹ הָאַחֵר […] כָּךְ שֶׁטֶּקֶס בּוֹאָהּ/ שֶׁל שָׁנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת/ אֵינוֹ מַרְשׁׅים בְיוֹתֵר"; ובכל זאת, מדגיש פרייל, נקודת זמן טקסית זו, אף שהיא בבחינת נעילת כל שער, היא גם הזדמנות להציב "משוררים בשערי", כשם אחד משיריו. זו הזדמנות להיזכר בידידים, להושיט יד:

.

הַבֹּקֶר מַגַּע יָדָהּ כְּאוּבַת הַגּׅילׅים

הֶחֱרׅיף אֶת תּׅסְכּוּלָם שֶׁל דְּבָרׅים

עַד לׅנְעׅילַת כָּל שַׁעַר –

וַאֲנׅי חוֹזֵר לָאֵלֶּה שֶׁבְּצׅלָּם יָשַׁבְתּׅי

וְאֶת לׅקְחָם אָהַבְתּׅי

וְאֶל פֶּשַׁע הַשּׁׅיר הַבְּדָלְחׅי כָּעֵת.

.

ב־5 ביוני, בט"ז בסיון על פי התאריך העברי, יצוין יום השנה השלושים למותו של גבריאל פרייל; ועם בוא סופה של שנת מות נוספת ותחילתה של חדשה, אבקש כאן, כמעשה פרייל וכמחווה לו, לחזור אל מי שבצילו ישבתי ואת לקחו אהבתי בעשר השנים האחרונות, לחזור אל שירו הבדלחי, כעת.

*

גבריאל פרייל כתב בעברית וביידיש בניו יורק. הוא נולד ב־21 באוגוסט 1911 בעיר דורפאט שבאסטוניה – "בְּאֶסְטוֹנְיָה, בְּדוֹרְפַּאט בּׅירָתָהּ/ (וְיֵשׁ מְכַנּׅים טַלּׅין),/ יָצָאתׅי מְהַסֵּס לְפׅתְחוֹ שֶׁל עוֹלָם" (מתוך "ורדים, אסטוניה ואני") –, בילה את שנות ילדותו בעיר קרוקי שבליטא, ובגיל 11, בשנת 1922, לאחר מות אביו, היגר עם אמו לארה"ב והתיישב עימה בעיר ניו יורק. למרבה האירוניה, על אף שחי את מרבית חייו בניו יורק וכמהּ לירושלים של מעלה, הוא נפטר ונקבר בירושלים של מטה. במשך חייו ניהל פרייל דיאלוג מתמיד עם המרכזים הספרותיים היהודיים השונים, הן העבריים באמריקה ובפלשתינה (ולאחר הקמתה, במדינת ישראל), הן היידי בניו יורק. בשנים אלו ניטשו קרבות פואטיים־מודרניסטיים ואידאולוגיים חריפים בין אסכולות שירה שונות, אך פרייל נמנע מבחירה באחד מהצדדים. הוא היה איש שלום, פייסן; ניהל דיאלוג מתמיד עם מסורות השירה ובמסגרתו זיכך את קולו הבדלחי שאין לטעות בו.

לא אלאה בפרטי קורות חייו או בתיאור סביבתו הספרותית; לא בהם מהות הדברים. רוחו השירית ודיוקנו הפואטי כפי שעולים משיריו, מרשימותיו, מתרגומיו, ממכתביו, מהסיפורים על אודותיו ומהמחקרים על יצירתו – בחשבון אחרון, איתם נותרתי לעת ערב עם ספל קפה, מהסס ומתפתל, מדבר עם עצמי ואיתו על בדידות, הגירה, ידידות, ספרות ושירה. דמותו מצטיירת ענווה, אדיבה, נעימת הליכות, בודדה ומשוועת לקול רע – "הַפַּצְיֶנְט הָיָה קְצָת עָצוּב/ אַךְ רָגוּעַ/ וּמְעוֹלָם לֹא יָצָא מׅכֵּלָיו" (מתוך "פצינט רגוע"). הוא היה יהודי, בן תרבות, בן העיר הכמהּ אל רחבות האזור הכפרי, מיין למשל, בן מסור לאימו ונכד הנושא את פניו אל סבו; "יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה" שכתב שירים בניו יורק כמו היו מקלט בשממה, שירים שהיו בבחינת איגרת מניו יורק לחבריו.

.

אֳנׅי יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

זֶה מַדְאׅיג לֹא מְעַט

אַךְ אֳנׅי עוֹשֶׂה אֶת עַצְמׅי כְּמַמְשׁׅיךְ

אַהֲבָה לְאַגְמֵי הַקָּפֶה

לׅטְעׅימוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁבַּסֶּפֶר.

.

חֲצׅי־גֶּזֶר נֶחָמָה בְּיָדׅי

וְכָל הַדַּקֻיוֹת בּׅמְקוֹמָן

רַק הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה.

.

השהייה בצד השיר דוחקת לצלול אל המצלול, אל ההברה "זֶה" החוזרת בסוף השורה הראשונה ובתחילת השנייה, כמו החומר הלשוני מהדהד את צורכי הגוף, חמדה ונחמה, "הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר" ומתרה שהקול דק, רזה יתר על המידה, ממשיך הלאה, הולך ונעלם. הקול הפריילי אינו הולך ומסתבך, מסתבך והולך – הוא הולך ורזה: "הַשָּׁעָה נַעֲשֵׂית רָזָה כָּל כָּךְ" (מתוך "הערה לכותרת"). אין בו מן הרטוריקה הזַכׅית של משורר ריבוני ו"חזק" השולט בכיפה ומלהטט בלשון ובמסורת השירה כנגד קודמיו; הקול הפריילי הוא חרישי, מאופק וכואב מרגישות יתר: "אֲנׅי יוֹדֵעַ, הַלּׅירׅיקָה שֶׁלׅי מׅתְיַפַּחַת/ מֵרְגׅישׁוּת יְתֵרָה, אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה". הוא אינו כותב את שיריו בקול בטוח בצדקת דרכו, אלא הוא בבחינת "מְעׅיל דַּק/ תָּלוּי עַלּ קֹלָב" (מתוך "אדיב לעצמי") ש"נׅזְהָר מׅפְּסוּקׅים נׅשְׂגָּבׅים/ מׅמְּלׅיצוֹת רוֹדְמוֹת" בו, מליצות שעוברות תחת מכחולו "תַּהֲלׅיך מְזוֹרָז שֶׁל הׅתְחַלְּנוּת" (מתוך "זהירות בבקשה"); ובהתאם, האירוניה שלו דקה וזהירה, תלויה על בלימה. בתגובה לכינוי האירוני, "הדוכס הגדול מניו יורק", שהצמיד לו חברו דן פגיס, הוא מדגיש: "לֹא אָצׅיל לֹא דּוּכָּס –/ אֲנׅי קוֹנְכׅיָה בְּחֶדֶר יְרוּשַׁלְמׅי/ מְצׅיצָה בְּסָבׅיר־לֹא־סָבׅיר/ שֶׁל הָרׅים חוֹגְגׅים מַה, אוּלַי/ כְּתׅיבָה רוֹדֶמֶת בַּגַּיְא" (מתוך "פנים במראה ירושלמית"). פרייל מסרב לקבל כל טלאי כזה או אחר ומשתבלל בתוך עצמו כקונכייה עם זיכרונו. הראוותנות בשירתו מובסת. זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, מפלרטטת עם הרומנטיקה, אולם לעולם שוכנת בגיא, בשקע צר וארוך, בבדידות.

.

מַהׅי הַלְּבַדּׅיּוּת הַזֹּאת,

הָעַרְבׅיּוּת הַזֹּאת הַבּוֹקַעַת,

אׅם לֹא זׅכָּרוֹן שֶׁל שָׁעוֹת אֲחֵרוֹת

שֶׁהׅתְגַּבְּשׁוּ בְּרֶגַע אֶחַד זֶה,

הָיּוּ בְּדֹלַח הַכְּאֵב?

.

*

שירת פרייל היא מכניסת אורחים. זו שירה רזה, בין השאר, מכיוון שאינה רוצה לתפוס מקום רב מדי: היא מפנה מקום, אוורירית. איני מכיר שירה שמייצרת מפגש כה אינטימי עם אחרים, מדברת ללא לאות עם חברים ומכרים, עם כותבים ויוצרים. בין שמדובר בחברים כמו המשוררים היידיים י"ל טלר ויעקב גלאטשטיין, או המשוררים העבריים שמעון הלקין, ישראל אפרת ויצחק למדן ובין שמדובר ביוצרים מתקופות וזרמים שונים – מודרניסטים, רומנטיקונים, נאו־קלסיציסטים – שהשפיעו על דרכו בשירה, כמו מיכ"ל, קיטס, גנסין, פרוּסט, ואלאס סטיבנס או ביאליק – כולם מקבלים מקום של שווה בין שווים ונקרים אל ביתו השירי.

אולם שירתו רזה, גוף ספרותי מצטמצם, גם מכיוון שהיא נכתבה באמריקה העברית, ארץ השממה של הספרות העברית, סביבה דלת בשר. באוקטובר 1943 פרייל כותב לשמעון הלקין: "מתהלך אני בחשכה, בחלל שמם ונורא ששמו אמריקה העברית ומרגיש בעליל שכוחותַי הולכים ו'עוזבים' אותי". "יכולתי לכתוב אליך כהנה וכהנה," הוא כותב אליו במכתב אחר, "כ"כ מרובים ורבים הדברים. אך קשה למסור מה מתרחש במוחו, יותר נכון בליבו של אדם כמוני, שמתהלך לבדו ובגפו, ואין לו אלא השיר וידיד פה ושם." שירתו נכתבה לאור חלל חברתי וספרותי זה; "יְדׅידׅים נַעֲשׂׅים/ כְּתוֹבוֹת דֵּהוֹת" הוא כותב בשיר "ידידים, חורף", ולכן יש להסתפק בשיר כחוש ולמלאו בשר־רֵעים. בסביבה ריקה מעין זו מרחב השירה משול לתיבת דואר "[ו]תוֹכָהּ – יַצּׅיבוּת עֲשׁׅירָה וְרוֹגַעַת, רְגׅילָה לְחׅלּוּפֵי־מְזָגׅים;/ וְעוֹלָם לָנוּ תְגַל – טַבַּעַת, מְשֻׁבֶּצֶת שֵׁמוֹת־רְמָזׅים" (מתוך השיר "תיבת דואר"); ובהתאמה, השיר הוא תחליף ופיצוי לאיגרת־רע שלא נשלחה, הזמנה להתארח ולשוחח: "אֲנׅי מֻכְרַח לׅכְתֹּב מׅכְתָּב לָזֶה וְלָזוֹ […] מׅן הָעֵט אָז תׅפָּלֵט/ שׁוּרָה רׅאשׁוֹנָה שֶׁל שׁׅיר/ אַךְ הַמׅכְתָּב יַמְשׁׅיךְ לְחַכּוֹת" (מתוך "ממכתב לשיר").

.

*

שירתו הרזה של פרייל היא סינקדוכה לאמריקה היהודית בכללה. ב־1955, בתגובה לביקורת של המרכז הארץ־ישראלי על היעדר הדינמיות והכוח בספרות העברית באמריקה, שכבר הייתה על ערש דווי, כתב פרייל ביידיש, כמו מעל לראשם: "אמנם שוררת שתיקה, אבל זו שתיקה שמרמזת על חשבון נפש לא מודע של אלה שנשאו על גבם במשך שנים בעול ההישג הספרותי כאן בארץ [בארה"ב. י"פ]." השתיקה, בהשאלה, שלא כמו הכוח והדינמיות, מלמדת על רזון, קושי בתנועה, איפוק. הרזון אינו מנוגד לאון שירי אלא מגלם את רוח התקופה, המשבר הרוחני שפקד את העולם בכלל והיהודים בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה, "סימן לאותו חוסר ביטחון המבקש לכפות היום את עולם הרוח בכללו, ואת עולמנו בפרט; ויש גם דאגה בנוגע לעתיד," הוא ממשיך באותה תגובה ביקורתית, "אך לא פחד או אוזלת יד." לתפיסתו, הרזון השירי אינו מבטא חולשה פואטית, אלא מגלם פואטיקה בת הזמן, פואטיקה של דאגה. לכן מלבד ערך הקול הייחודי, המאופק והמפייס של שירתו, יש לעמוד גם על חשיבותה במסגרת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית (והיידית): זו איגרת נשכחת מזמן ומרחב אבודים, מאמריקה יהודית שאינה עוד. הגיעה העת אפוא: שלושים שנה לאחר מותו עלינו לפתוח את תיבת הדואר, לכתב קהל קוראים, למען ולשלוח את איגרותיו לכל הדורש.

 

ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה. מאמרים פרי עטו על הספרות העברית באמריקה התפרסמו בבמות שונות. ספרו "שירת הארכיב של גבריאל פרייל" ראה אור ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק.

 

 » במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אביטל נמזר על "ארבעה קוורטטים" לת.ס. אליוט, במלאת שמונים שנה לצאתו לאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

היבלעות אל הטרום־קיום: על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת

מרב מדינה קרניאל

.

ספרה של תומר־דבורה קהת חושף פואטיקה בשלה ובעלת סגנון מובחן; היא גדושה, שופעת, מתפרצת. הכול בה עז: הצבעים, הריחות, גודלם העצום של הדברים, אפילו השבריריות הדקה עזה בחריפותה. השירים בספר מאורגנים בשערים, וכותרות השערים מלמדות לא מעט על הפואטיקה של קהת: "חלב חלומות", "ג'ונגל קרוב", "ציפור גן עדן עצומה", "שירת הלוִיות", "בלוז מדברי" ו"מילים שימושיות" (שער שלא רק שמו חורג מהשדה הסמנטי של חבריו, אלא הוא כולו חריגה מהחיים אל המוות, או מהאחיזה במתים להיפרדות מהם). קהת בונה עולם שמורכב מחומר גולמי, פראי ובעל יופי, עולם שיש בו העצמה, לעיתים היפרבולית, של הקיום ואינטימיות חרישית כאחד.

הספר נפתח בשתי מובאות משיריהן של המשוררות העכשוויות אורית גידלי ומיה טבת דיין, הממוענות לקרוביה של קהת. הציטוטים מקימים מעין "גשר חבלים" (כמילותיה של טבת דיין) בין משוררות ישראליות ורוקמים ביניהן שיחה עדינה ועזה כאחד. לכאורה, זהו מעשה כמעט מובן מאליו. הקדשות ומובאות הן דבר שבשגרה בספרי שירה. אך נראה שלמעשה הציטוט וההקדשה משמעות מיוחדת בספר בעומק מישור העשב. בשיריה של קהת יש חוט מקשר לפואטיקה שחיה ונרקמת במרחב השירה העברית, ובעיקר זו שנכתבת על ידי נשים. מעבר לכך, קהת מעמידה שפה שבה נרקמים קשרים בין אדם לטבע, בין אישה לאיש, בין ההווה לקדום, ובין הריאלי לפנטסטי. בשירים יש חתירה כמעט מתמדת לחיבור. חיבור בין התקרקעות לנסיקה, חיבור בין הפה היונק לשד, חיבור בין זרמים תת־קרקעיים.

כך למשל, בשיר "מתחת לאבן" הדוברת שומעת את הקולות שמתחת לאבן הירושלמית מרובדת השכבות ההיסטוריות, כחיים פועמים בהווה. קולות אלה משתרגים עם הקולות משכבות הזמן הפרטי, הילדות בבית אבא, ועם הקולות של שכבות הנפש, על חלומותיה ואכזבותיה:

בֵּית אָבִי נִפְקָח בַּחֲשֵׁכָה, יְרוּשָׁלַיִם אוֹתָהּ יְרוּשָׁלַיִם, צוֹחֶקֶת / וּבוֹכָה מִתַּחַת לַשְּׁכָבוֹת וְגַם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּנוּ שָׁם פְּתָקִים פְּתָקִים / הָאַשְׁמָה, הַבַּקָּשׁוֹת הַנִּכְזָבוֹת, הַלֵּב שֶׁעוֹדוֹ נוֹפֵל מִבְּלִי מֵשִׂים… / אֲדִישָׁה לְהֶסְבֵּרִים מְנֻמָּקִים הִיא מוֹלִיכָה אוֹתָנוּ, יָד אַחַת עַל הַכָּתֵף, לְאִבּוּד. / בְּלֵב הַלַּיְלָה נִתָּן לִטְמֹן פָּנִים רְטֻבּוֹת בָּאֶבֶן וּלְקַוּוֹת, נוֹפֵל וְנוֹפֵל לֹא אוֹחֵז בַּמַּעֲקוֹת שֶׁלָּהּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת שֶׁלָּהּ / מִתְבַּלְבְּלוֹת הַצְּעָקוֹת, עוֹלוֹת לְמַעְלָה בִּבְלִיל אֶחָד עָמוּם דָּחוּף מְאֹד. // מוֹנוֹתֵאִיזְם הוּא מְשִׂימָה קָשָׁה בָּעִיר הַזֹּאת. / אֲבָל מִתַּחַת לָאֶבֶן יֵשׁ עוֹר פּוֹעֵם וְרַךְ, וְיֵשׁ / מַאֲזִין מִתַּחַת לְחַלּוֹנֵנוּ לַדִּבּוּרִים וְלַשְּׁתִיקוֹת / וְלַלֵּב שֶׁנּוֹפֵל בַּחשֶׁךְ / כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים // וְיֵשׁ הַמֵּנֵץ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל הַמִּרְפֶּסֶת כָּל בֹּקֶר / כָּל בֹּקֶר (עמ' 49-48).

דרך ליבה שמתייצב ואז שוב "נופל ונופל", והמבט היודע את זריחת השמש הצפויה, המשוררת מוליכה את עצמה ואת הקורא מעומק התהום של ירושלים ושלה עצמה, ועד לקצה העליון של הקוסמוס – ברמיזה אל זה שמניע את רגע הנץ, הראשית של הראשית, הנץ כרגע הראשוני של הזריחה. כך, לא רק שההווה מקיים את העבר כחי בתוכו, אלא גם מחבר את עצמו לעתיד, דרך השינון של ידיעת הזריחה המובטחת בכל בוקר מחדש.

 

לב העולם פועם ורטוב בידייך

חתירתם של השירים לחיבורים מקבלת ביטוי גם בלשון השיר של קהת. מתוך הפואטיקה שלה עולה דמות משתמעת של דוברת שיש במבט שלה על העולם סביבה רכות, צחוק וחריפות, ושיודעת גם משהו על האפשרות להיבלע בתודעה של טרום היות. השירים מעמידים רגעי חיים עזים שלצד היותם נטועים בהווה, צפה בהם לעיתים גם מודעות לאַין שלפני היותנו, או לעולם של אחרי היותנו. כמעט ניתן לומר שמדובר בחוויה של ממדים מקבילים, ממדי זמן ומרחב, בתוך מציאות היום־יום. הרגע שבו השירה חושפת בפני הקוראת מפגש בין־ממדי שכזה הוא רגע חי מאוד. לא אחת במהלך הקריאה בספר התעוררה בי התחושה שאכן, לרגע, "לב העולם פועם ורטוב" גם בידיי.

את תחושת המציאות מרובת הממדים ניתן לחוש למשל בשירים על העיר ירושלים, ש"חָזָהּ עוֹלֶה־יוֹרֵד מִתַּחַת לָאַסְפַלְט / לַמְרוֹת שֶׁיֶּשְׁנָהּ הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת" (עמ' 44). המעבר בין הממדים מודע מאוד, ופעמים רבות מכיל גם הומור או אירוניה דקה. כך למשל בשיר "שוּמֵר" מתפרצים מתוך החוקר הפילולוג, זה שפעולתו המחקרית יבשה ונוקדנית, משפטים חיים, קמאיים: "וְהָרֶוַח שֶׁבֵּין שִׁנָּיו, פָּעוּר, נִבְהַל לְהַגִּיד לִי מַשֶּׁהוּ בְּשׁוּמֵרִית / עַל גַּן עֵדֶן וְעַל הַהַבְטָחָה / עַל אֶרֶץ כְּנַעַן הָאֲבוּדָה וְהַנְּהָרוֹת" (עמ' 59). משפטים אלה חושפים את הפצע הפעור של "הָאִישׁ שֶׁיַּלְדּוֹ הָאִטִּי, הַחוֹלֶה, מְעַקֵּם אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו בַּלַּיְלָה". הפצע הפעור בין העבר הקדום להווה הרועד, בין ההבטחה הגדולה לבהלת ההישרדות האנושית, לאובדן גן העדן.

תנועת ההיבלעות אל הטרום־קיום מסומנת בשירים כחלק מהוויה של להיות אנושית, ושל להיות אישה. בשיר שבו הדוברת מתחננת למציאת המפתח לדלת הנעולה בפניה, ההצלחה מתבררת כהיטמעות באותו טרום: "מֵאֶמְצַע הַכְּבִישׁ יַעֲלוּ שְׁעָרִים. // אַצְלִיחַ לָבוֹא עַד הַלַּיְלָה הַזֶּה / לִינֹק מֵחֲלֵב הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה, הָרֵאשִׁית / מֵאִמִּי / הַמַּפְתֵּחַ כָּבֵד עַל לִבִּי וְעֵינַי עֲצוּמוֹת" (עמ' 46). היניקה מהאם הגדולה הופכת להיבלעות בחזרה אל המקור, מהלך שיש בו רפרור לתורת הקבלה היהודית, לפיה ההיסטוריה נעה על ציר מעגלי מחזורי של בריאה וקריסה עד היבלעות העולמות שנאצלו מן האין האלוהי בחזרה אל מקורם, שהוא בסימבוליקה הקבלית ה"אם הגדולה". בהיבלעות הזו יש התרפקות על אפשרות ההתמזגות עם הוויה גדולה יותר, ואף אפשרות להיברא מחדש, כפי שהדוברת מייחלת בפתיחת השיר: "הַפַּעַם אַצְלִיחַ לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת הַזֹּאת" (עמ' 46). אך יש בה גם את ההרס שבהתאיינות: "שְׁעָרִים נֶעֱלָמִים / שׁוֹקְעִים בָּאֲדָמָה / מַפְתֵּחַ לְבַיִת / שֶׁטֶּרֶם חָרַב / שֶׁטֶּרֶם הָיָה" (עמ' 47).

.

ביטוי נוסף לכתיבתה מחברת הממדים של קהת הוא בחיבור בין הממשי למְעֵבֵר. לא מעט פעמים בשירים הקונקרטי הופך לשער לנשגב. מהלך שיש בו אולי כמיהה להיחלץ מהיומיום אל עבר ממד שמיימי. כך בשיר "נוצות" (עמ' 34), המובא כאן מאמצעו:

.

סוּס אֶחָד

בְּרַעֲמָה וְרֻדָּה

פּוֹרֵץ מִמִּסְפָּרָה אַחַת

קֶצֶף בְּרַעֲמָתוֹ

קֶצֶף בְּרַגְלָיו

קֶצֶף וּבוּעוֹת עַל לְחִי הָרְחוֹב הַמִּסְתַּבֵּן

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה פּוֹרַחַת צִפּוֹר גַּן הָעֵדֶן

כְּנָפֶיהָ יְרֻקּוֹת מְאֹד.

הָאִשָּׁה מַצְמִידָה אֶת פָּנֶיהָ לַחַלּוֹן וּבוֹכָה.

הַצִּפּוֹר שָׁרָה

בְּכָתֹם וּבְכָחֹל

פּוֹלַחַת אֶת

חַלּוֹן הָרַאֲוָה

אִשָּׁה אַחַת עוֹלָה עַל סוּסָהּ הַבּוֹעֵט

מַשִּׁילָה עֲקֵבִים בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה

עַל חָזָהּ

צִפּוֹר גַּן עֵדֶן עֲצוּמָה

הָרְחוֹב מִתְמַלֵּא נוֹצוֹת.

.

מתוך התמונה הפנטסטית, כהוכחה לממשותה של הפנטזיה, השיר מסתיים בכך ש"הָרְחוֹב מִתְמַלֵּא נוֹצוֹת." אולי בבחירה להקדים לשיר הזה את השיר הארס־פואטי "וידוי אורבני", יש סימון של המעשה השירי של המשוררת עצמה כמעשה של חשיפת הפרוע, הקדום, הנשגב לעיתים, שבתוך הפרוזאיות של היומיום. זו שירה שמבקשת לחשוף את העומק הנסתר ב"מישור העשב", ומצליחה, יש לומר, בזכות כוחה הפואטי הרב, להפוך את הריאליה למופע מרהיב, פועם וגדוש בכאב, נחמה ויופי.

.

ג'ונגל קרוב

השפה של קהת בבסיסה נטועה עמוק בתרבות המקומית: בצמחי התבלין הים־תיכוניים, בגאוגרפיה הארצישראלית, בשבת ובתפילה, בדמויות מהמקרא ומהמדרש, בקבלה ובחסידות, שכולם נוכחים מאוד בשיריה. אך לצד השפה שהיא "מכאן", רבים מהשירים של קהת מבוססים על חומרים רחוקים. בספר יש נוכחות רבה לעולמות שהם "לא מכאן": יערות ואדמה רטובה, חופי אוקיינוסים, התפרצויות הרי געש, צמחייה טרופית, נחלים שופעים, צבעוניות בלתי מרוסנת ובעלי חיים כמו פילים, סוסוני ים ודובים; כל אלה מזכירים לקורא הישראלי ספרות שנכתבת במקומות רחוקים. היחסים האינטימיים של הדוברת עם הטבע מזכירים את המשוררת הפינית סירקה טורקה, והקיום הבשרני השופע שלרגעים מצליח להתקיים ללא שום פער בין הסביבה החומרית ל"אני" מזכיר את הסופרת הברזילאית קלריס ליספקטור (כך למשל במילותיה של קהת: "הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ עַל שְׂפַת הַנַּחַל: / הַלֶּחֶם, הַפֵּרוֹת, הַנֶּחָמָה", עמ' 17).

בקריאת הספר נוצרת תחושה שהקרוב והרחוק מקיימים זה עם זה יחסים הדוקים. לעיתים אלו יחסים הרמוניים, בהם המעברים בין העולמות מתרחשים בתנועה טבעית, כמעט בלתי מורגשת. אך לעיתים ישנו עימות של השפה "מכאן" עם השפה שאיננה "מכאן". כך ניתן לקרוא את השיר "הים של איסלנד". בהמשך לספרות המדרש, השיר מעמיד את שלמה המלך ואשמדאי שר השדים כדמויות ראי, ואולי כמו אפשרויות קוטביות של דמות המשוררת עצמה. שלמה "יָצָא לְסִיבוּב לִוְיְתָנִים עִם אַשְׁמְדַאי וְלֹא חָזַר" (עמ' 65), אבל במחשבותיו הוא חוזר כל הזמן אל עצי הזית של בית לחם ביהודה, לפרובינציאליות שאליה הוא שייך; ואכן השיר המתאר ים צפוני וקר שממוקם דווקא בתוך השער "בלוז מדברי". יש בקריאה של השיר חוויה מהממת חושים. רצף הביטויים הזרים לאקלים הישראלי, הקור והברק הארקטיים, "מְדוּרַת אֶמְצַע הַחֹרֶף שֶׁל יְצוּרֵי הַיַּעַר" (עמ' 66), מפתה גם את הקורא, כמו את שלמה, לצלול אל תוכו. למרות המאמץ שלא להביט ("שְׁלֹמֹה לֹא מַבִּיט, לֹא מַבִּיט" (עמ' 65)  – ולעומתו חייב הקורא להביט), שלמה נתפס לא מוכן, והוא נשאר עזוב ונבגד כשאשמדאי תופס את מקומו בבית המלך בירושלים. משאלת הלב האנושית, ואולי הישראלית כל כך, להיות גם "לא מכאן", הופכת במהלך השיר לטרגית, לסיוט שבו האיווי בולע את הקיים: "כְּשֶׁיִּתְעוֹרֵר, / לִבּוֹ יֵצֵא אֶל הַיָּרֵחַ שֶׁל בֵּית לֶחֶם: קָטָן וּפְרוֹבִינְצְיָאלִי. / לְבַדּוֹ, אַשְׁמְדַאי יָצָא זֶה מִכְּבָר בְּטִיסָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם / לִהְיוֹת בָּהּ מֶלֶךְ / לִתְבֹּעַ אֶת נָשָׁיו שֶׁל שְׁלֹמֹה בָּזוֹ אַחַר זוֹ. / וְרַק הַגֶּחָלִים בְּרַגְלָיו לוֹחֲשֹׁות לוֹ / שִׁירֵי אַהֲבָה" (עמ' 66-65).

ואולי היחס בין התרבות הקרובה לרחוקה בשיר זה, כמוהו כיחס שמקיימת המשוררת בין הקרוב לרחוק בכלל בשיריה. יש ביחסים בין הקרוב לרחוק סכסוך ועימות מחד גיסא, כפי שניתן לחוש בשיר "הים של איסלנד", ומאידך גיסא יש בהם גם תנועה טבעית מצד לצד, השלמה עם הקטבים. הדוברת אוחזת בממשי וחווה את ההישענות הזו על היש כישועה, אך בו בזמן היא מוותרת על כל הישג. כך למשל בשיר "לב הלילה", שבו הגאולה מתחוללת דרך האחיזה באור הבוקע ממנורת ניאון של מקרר, אך מייד אחריה מגיע הוויתור על תחושת ההישג: "דְבָרִים שֶׁנָּתַתְּ מֻחְזָרִים לָךְ וְלֹא בִּבְרָכָה./ …אֲבָל לָאֹפֶל רֵיחַ מָתוֹק שֶׁל חֹפֶשׁ מַר / יֵשׁ לָקוּם / לֶאֱחֹז בַּנֵּאוֹן הַבּוֹקֵעַ מִמְּקָרֵר נִפְתָּח, מְשַׁכֵּךְ בַּלָּהָה – / מַה שֶּׁנִּלְקַח מִמֵּךְ טֶרֶם נִתַּן מֵעוֹלָם" (עמ' 21). יש כאן תנועה עדינה בין כיווץ היד האוחזת לפתיחתה, אולי כמו פעימות הלב הנרמזות בכותרת השיר, ותנועת היד, או הלב, מטונימית לתנועת ההישענות של הדוברת על היש כניסיון להיגאל מחרדת האין, לוויתור על כל אחיזה, וויתור ש"משכך בלהה". מתברר שדווקא הוויתור הוא שבכוחו לשכך את חרדת האובדן. בתנועה בין הקטבים הללו יש מהעמדה הנפשית של "מידת ההשתוות" הקבלית־חסידית, או הנירוונה הבודהיסטית, עולמות תוכן שניכרים גם במעברים בין כפרים הודיים לבין סמטאות ירושלים לאורך הספר. זוהי חתירה לשוויון נפש כלפי המציאות החיצונית המביאה לשחרור מהסבל ולהתעלות.

.

נוסף ליניקה הכפולה הן מתורת החסידות הן מעולם המזרח, קיימת כפילות גם באופן שבו השירים מטפלים באמביוולנטיות שבין לאחוז בדבר לבין להניח לו. כך למשל בשיר הפותח את השער "שירת הלוויות" (עמ' 28):

.

קֹדֶם כֹּל

לִפְתֹּחַ אֶת הַיָּד אֶצְבַּע אֶצְבַּע לְפֶרַח עָצוּב.

לְהַרְפּוֹת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּתֵפַיִם כְּדֵי

לִשְׁלֹחַ יָד אֶל עֵבֶר הָעוֹלָם

לְוַתֵּר עַל הָעַצְמוֹ.

לְהַגִּיד תֵּן,

תֵּן לִי. אֲנִי רָעֵב מְאֹד.

אֲנִי צָמֵא.

לִקְפֹּץ רֹאשׁ לַבְּרֵכָה הָרֵיקָה הַזֹּאת

לָרוּץ בְּאָמוֹק לְתוֹךְ הַקִּירוֹת

.

אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם.

.

השיר נע בין תשוקה לוויתור, בין הרפיית הגוף לכיווצו. התורות הגדולות שיש לתרבות האנושית להציע למשוררת, נבחנות אצלה על הגוף הפרטי. מחד גיסא, הן מוטמעות בחוויה קיומית, ומאידך גיסא, הן נשארות מנגד, בנאמנותה של המשוררת בשיר לדחף הקיום שלה, לרוץ באמוק דווקא אל תוך קירות, לקפוץ ראש לבריכה ריקה.

קהת דופקת על הדלת הנעולה הטמונה, באופן פרדוקסלי, "בעומק מישור העשב". היא מסיגה את הלינאריות שבזמן המערבי לאחור, מוותרת על המאמץ המתמיד לתקן את השבור ועומדת בגבה אל הבית. מתוך הוויתור, היא מעלה בלהבה את השירה היפהפייה של שירת הלוויות־הלביאות.

.

מרב מדינה קרניאל, מורה לספרות ולמחשבת ישראל, כותבת שירה ומפרסמת בבמות שונות, לומדת וחוקרת מדרש וקבלה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 ובגיליון מיום 28.04.22 של המוסך.

..

תומר־דבורה קהת, "בעומק מישור העשב", פרדס, 2021.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי הולנדר על שיריו של אי. אי. קאמינגס, בעקבות יום השנה למותו

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שני פרקים מתוך הרומן "המופקרים" / מעין בן הגיא

.

10

״מצטער מאוד אדוני הצעיר, פספסת בשמונה דקות את האוטו לעין כרם.״ האיש הלבוש מדים הציץ בשעונו מאחורי אשנב הכרטיסים. ״בעוד חמישים ושתיים דקות יצא האוטו הבא. אתה יכול לקנות כרטיס לקו שנוסע לבית הכרם, עוד רבע שעה הוא יצא. בית הכרם בערך בחצי הדרך לעין כרם.״

ויגו היסס, הוא הבין רק חלק מדבריו של מוכר הכרטיסים. אישה מבוגרת מאחוריו אמרה, ״פה תור. אתה לחשוב בצד,״ והצביעה אל מעבר למעקה הברזל. הוא יצא מהתחנה, ובצעדים רחבים הלך במורד הרחוב הראשי ופנה שמאלה אל רחוב ששמו מצא חן בעיניו, המלך ג׳ורג׳. שם הביט בקבצן שניצח על המכוניות בצומת בנקישות מטבעותיו בפחית שהחזיק. בחורה ששערה הבהיר הגיע רק עד קו הסנטר ולגופה חולצת בד כחולה כהה וחצאית פעמון השמיעה בעקבי סנדליה צליל סמכותי ומושך, והוא התבונן בקרסוליה ובשוקיה ונשם נשימה עמוקה. עיר, כל כך התגעגע לעיר. האוויר כבר לא חם כל כך, לא לח ודביק כמו בכל המקומות האחרים שהיה בהם עד כה. הוא הביט בישבנה של הנערה ובתנועתו בחצאית, תהה אם חשה שהביט בה וחשב על פיבי — גבוהה ודקה מזו, לא שחצנית כמוה, לא מודעת לזקיפותה ולכוח של תנועת גופה. חשב גם על עיניה, שתזזית וחולמנות ומרד מתחלפים בהן שוב ושוב, ועל השמש שניצתת בשערה, וידע בוודאות שבהיעדרו הם מתלכדים לזוג. מתלכדים בלילות, מתלכדים בימים, מתלכדים בעיניים של כל מי שמביט בהם. הוא ראה אותם שוכבים עירומים, אנדרה יונק מפטמתה כמו תינוק.

הוא רק מפריע, משבש את מה שטבעי, הופך את הגלגל למשולש שלא יכול לנוע, לא להקיא ולא לבלוע.

הבחורה, צעירה ממנו אולי בשנתיים, נעמדה פתאום ופתחה את התיק שלה והציצה פנימה. הוא התכופף לקשור את שרוך נעלו, ואז הסתובבה והביטה בו רגע, והוא משך לאחור את שערותיו שנפלו על פניו. עיניהם התלכדו, והיא השתהתה לפני שחידשה את צעידתה הזקופה, המכירה בערך עצמה. ויגו, דרוך, החליט להשתהות והוציא סיגריה והדליק אותה. היא סובבה את ראשה שוב, הפעם הביטה בו במופגן, ובבת אחת כשהגיעה אל בית הקפה פנתה ונכנסה. ״קפה מקס״ הכריז שלט באנגלית ובעברית, וּויגו עבר על פניו ונתן מבט בשולחנות העגולים הקטנים ובכיסאות העץ עם מושבי הנצרים ובוויטרינת העוגות. ריח קפה הכה בנחיריו. היא כבר ישבה בפנים, חיוך על פניה, ובעיניה מבט בוחן ומתגרה.

עיר, מדרכות ולא שבילי עפר ולא חורבות שאור מדורה מהבהב מתוכן. בתי קפה, חנויות, בנייני קומות. כמה חסרה לו העיר. אפילו העיר הזו, הזרה, המסוגרת, הקדושה, מוכת המלחמה, שהגברים והנשים בה קשי יום, עולים חדשים, פועלים, עקרות בית מגמגמות משפטים שבורים בעברית, מחזיקות בכל כוחן בפנקס התלושים. אפילו פה יש בתי קפה ועוגות שקונים במטבעות ולא בתלושים, ויש גברים עם שעונים ומשקפיים במסגרות מוזהבות ונערות יפות ושחצניות ונשים עם ארנקי עור יקרים, לבושות בגדי פשתן שהעוזרת כיבסה וגיהצה, ובבתי הקפה עוגות כמו בבתי הקפה שבבית. והעלמות, למשל אחת כמו זו, יושבות כל יום לפחות ארבעים דקות להתאמן על הפסנתר, ולמורה מגישים תה בספלי חרסינה.

המלצרים והאישה במדים ובסינר לא אומרים לאף אחד ליישב את השממה, להסתפק במועט כי המדינה צעירה, להקריב בשביל הכלל, להיות כמו החלוצים שהקימו את הקיבוץ ובנו את המדינה והחומות והמגדלים. והוא, הוא חייב למצוא דרך לצאת מהמחנות, מהזוהמה ומההשפלה, מההמון המושיט יד לקבל תלושים ותה בכוסות פח ופרוסות לחם שנאפו אתמול, מה אכפת לו באיזו דרך ועם איזה ארגון בדיוק.

גבר בחליפה בהירה חלף על פניו ממהר, וכשהסתובב ראה את מה שניחש — הבחור נכנס ל״מקס״, ולא היה לו ספק לאיזה שולחן ניגש.

ויגו נופף בידו לאיש חסר חולצה, כפוף אל מריצה ופלג גופו העליון נוטף זיעה. ״עין כרם, איפה?״ שאל. האיש הזדקף וסימן בידו את הכיוון, וכשהודה לו, האיש התנצל, ״עוד לא למדנו טוב עברית, לך עד בית הכרם, וכשתראה גגות״ — סימן בידו משולש — ״תחפש שביל שיורד בהר,״ הצביע לימין וסימן דרך מתפתלת ואחר כך העיף מבט בנעליו. ״אולי תוריד אותן ותלך יחף? חבל, נעליים טובות,״ אמר וטפח על גבו, כאילו הוא מזניק אותו לדרך.

עיניו בלעו את הרחובות, את הבתים ואת האנשים, את המכוניות. העיר נפרסה טלאים־טלאים על פני הנוף ההררי. ואדיות ומעליהם גבעות חצצו בין מקבצי בתי האבן הנמוכים. ויגו מחה את הזיעה ממצחו ותהה אם בחורף יורד פה שלג ומה הסיכויים שהערב יפגוש את מיכה; הוא לא היה מהמר על כך, אבל הסיכוי שבעוד שעתיים־שלוש יחבק את אחיו, שלא ראה חודשים רבים, ריגש אותו. הוא הסתכל אל מעלה הגבעה והסיע את מבטו על פני הקברים שנקבצו משני צידיה של דרך העפר.

עיניו תרו אחרי השכונה ששמה כבר פרח מזיכרונו, זכר רק שהוא דומה לשם המקום שאליו הוא הולך. שום בתים לא נראו, ובליבו סיפר לאחיו את קורותיו מאז נפרדו לפני ארבע שנים. אחיו עוד הספיק לעזור לסדר את הדירה הקטנה שמצאו ברובע טרסטוורה ועזר גם לשכנע את הוריו שיוותרו לו על החזרה לספסל הלימודים וייתנו לו לצאת לעבוד. למעשה, התעקשותם של הוריו הייתה רק הצגה, גם הם ידעו שבלי עבודתו לא יוכלו להתקיים, וידעו גם שאחרי שנות המנוסה והנדודים במלחמה הוא לא יוכל לחזור לשבת וללמוד. אחיו עזר לו לחלץ מהם הסכמה, והוא ויתר על מה שכולם ידעו שהוא עכשיו בגדר מותרות ושייך לימים שכבר לא יחזרו. אחיו הוא שעזר לו להתקבל למשרד השליחויות, גם הלך איתו לחפש אופניים, ומכספו קנה לו אותם. אבל אז אחיו נסע, לפני שהמלחמה הפרטית שלהם פרצה והביסה אותם.

על מחלת אימו סיפרו למיכה במכתבים כמה שפחות. ויגו התנחם בכך שמראות הייסורים והסבל נחסכו מאחיו. לאף אחד, גם לא למיכה, בכורה האהוב, לא הייתה דרך להושיט לה עזרה ממשית. לעולם לא יספר לו איך קראה לו למיכה מתוך דמדומי כאביה, קראה ״מיכה מיכה בוא, קח אותי, קח אותי מכאן,״ ואיך אביו והוא היו ניגשים לחבק אותה, מוחים מעליה את הזיעה, מרטיבים את שפתיה במעט מים, מעמידים פנים שהם מיכה.

ומה יספר לו, התלבט בזמן שירד במורד הגבעה, על מה שקרה אחר כך, כשאביו ואנטוניה והוא היו מוטלים מוכי צער, כל אחד לעצמו. אחותו והוא השתדלו להעמיד פנים שהם נער וילדה רגילים, קמו בבוקר, התלבשו, יצאו, חזרו לפנות ערב לקבר הדירה. גם אבא שלהם ניסה, אבל הבית היה מלוכלך, והם אכלו רק לחם וגבינה ותפוחים, כי לא ידעו או לא רצו לדעת איך לגעת בכלי המטבח, להדליק את האש, לנסות להכין להם משהו. אביו — שלפני כן ידע לטשטש עקבות ולזייף מסמכים, להרכיב סיפורי כיסוי, לדוג, להביא תמיד לחם טרי ושמיכות, למצוא רופא באמצע הלילה, למצוא דלתות נסתרות באחורי הבניינים, לאטום חלונות כך שלא יראו אפילו חריץ אור, לפרוס שק עם קש ולהכין ממנו כרית וגם מזרן, לטשטש סימני מדורה, לעלות על רכבות ולנסוע בלי לקנות כרטיסים — האיש הזה שהעריץ כל כך, עכשיו בימים הקפואים והאיומים שאחרי מותה, כמו פרש ונעלם. מעבר לדלת הסגורה, ובעיקר בלילות, נשמע צועק ומתייפח, מתוך שנתו או בעֵרותו. ימים שלמים הלך באותם הבגדים והדיף ריח רע, לא התגלח ולא התקלח. כל ימי מנוסתם ביער, בעיר או בכפרים הקפיד על הופעתו הנקייה והמכובדת, ועכשיו לאחר מותה נראה לא רק כחסר בית אלא גם כחסר משפחה, ומבט מפוזר התקבע בארובות עיניו.

ויגו הכריח את עצמו לחדול מלחשוב על הימים ההם. לשם מה לספר עליהם למישהו, ודאי לא לאחיו. יאמר לו רק שאלזה באה מהר מדי: את זה כן יאמר לו, אפילו שהצילה את אביו מסף הטירוף והייתה טובה גם אל אנטוניה, ובכל זאת הוא לא היה יכול לשאת את נוכחותה בבית, את כל הריחות והרחשים שאפפו אותה, את הרעשים שלה כשהתעסקה בכלי המטבח של אימו, את הדלת הסגורה שמאחוריה ישנה עם אביו במיטה שבה אימו גססה. היה מוכרח אז להסתלק, היה צריך לצאת מהדירה הארורה ההיא. לא משנה מה יקרה כאן, טוב שנסע משם.

הצמא הציק לו כעבור עוד שעה של צעידה, וכשאישה במטפחת הבטיחה לו שבסוף הירידה יגיע למחוז חפצו וגם הוציאה מסלה בקבוק זכוכית והושיטה לו, לגם בתאווה את מעט המים שנשארו שם. היא צחקה ואמרה לו בעברית שכמעט לא הבין, ״דבר ראשון, איבני, תשאל על המעיין,״ והביטה בבקבוק הריק, שהכיל פעם חלב, ואמרה, ״בירושלים אין מים,״ והוא לא ידע אם היא מתבדחת או לא. ואז הוסיפה, והעמק כבר החשיך עם השביל הבהיר שירד בו בתלילות, ״מהתנים אל תפחד, רק מייללים.״

״תודה,״ אמר ורצה להגיד עוד משהו, ושום מילה בעברית לא יצאה מפיו. רק קד לעברה והניע את ראשו בהכרת טובה והמשיך בדרכו.

האם גם חלבלוב ואלוש הם תנים שלא נושכים, תהה. הוא חייב לצאת מהמחנה, להתקדם בחיים, והם צריכים אותו, הגברים הרופסים והמבוגרים. הוא יגבה עמלה גבוהה על העבודה, על הסיכון שהוא מוכן להסתכן בו, ומה אכפת לו לאיזה ארגון הם שייכים, הפוליטיקה לא מעניינת אותו, ובעוד שנה מעכשיו כבר יהיה לו הרבה יותר מחולצה ספוגה זיעה ונעליים שרק עניים מחשיבים למהודרות. ומה עם אנדרה ופיבי? מה יהיה איתם בעוד שנה? השאלה נפערה לתוך שחור העמק, תהום שמלאה בחושך. ואולי אלה נצנוצים קלושים של אורות שם למטה, אם רק לא נולדו בראשו, האורות המהבהבים שם על שמיכת הליל.

מעל המפתן לא נראתה דלת, נראו רק שתי דמויות על שרפרפים נמוכים, כל גופן נטוי אל לוח משחק. קול קרקוש נשמע, והוא ניחש שאלו קוביות המשחק. ריח קפה התערבב בעשן מתקתק שלא נעם לו, ועיניו הבחינו בנרגילה. ויגו סרק באצבעותיו את שערו לאחור, עוד רגע קט יצא מהחושך וייכנס לאלומת האור. משפטי פתיחה לא עלו על דעתו. נינוחות וביטחון וגם גנדרנות שווים יותר ממילים, חשב ונכנס.

״ערב טוב.״

״ערב מבורך.״ השניים, בני ארבעים, אולי יותר, ענו לו בנחת, כאילו בכל עשר דקות מגיחים לעברם פרצופים צעירים מתוך האפלה.

״סלים!״ אחד מהם הסתובב וקרא לעבר פנים החדר ואחר כך פנה אל ויגו. ״שב אדוני הצעיר, אפשר לכבד אותך?״ עכשיו דיבר אנגלית, ולפני שוויגו הספיק לענות צעק שוב, לעובד או לבעל הבית, ״יש לנו אורח.״

״הלכת בחושך,״ ציין חברו המבוגר והצביע על שרפרף לצידם. ״שב,״ אמר, וּויגו הגניב מבט לצלחת שפירות כתומים שלא הכיר ושזיפים קטנים הונחו עליה. ״תתכבד בחור,״ האיש הכהה מזג לו מים, וחברו צעק שוב לסלים בעברית, ״תביא משהו לאכול.״

״אז מה מביא אותך אלינו באמצע הלילה?״ פנה אליו באנגלית.

״אני מחפש את אחי.״

״ומיהו אחיך?״

״מיכה הרץ,״ ויגו ענה.

.

11

ריח מדורה, ויגו חשב כשאפו ולחיו נמחצו אל אחיו, וגם ריח זיעה. עבר רגע עד שזיהו זה את זה באור העמום שבחדר. ומיד אחר כך החיבוק העז הממושך, דמעות ההתרגשות שנספגו בבגדים.

״אחי,״ מיכה מלמל בקול סדוק וטפח בכפות ידיו על גבו של ויגו, עד שהוא נחלץ מתוכן בחיוך ילד ששונא נשיקות רטובות.

״תכיר את אשתי,״ מיכה הראה על אישה עגלגלה, שחורת שיער וקטנת קומה, שתווי פניה גסים וחזהּ כבד ועיניה שחורות. עליזה השפילה מבט, וּויגו התקרב לעברה, התלבט אם לחבק ולנשק גם אותה.

״יעיש,״ אחיו אמר משהו לגבר הכהה והדק שבעזרתו הגיע לביתו, וּויגו הרכין את ראשו בכעין ברכה גם לאישה הנמוכה, וזו זיהתה את אכזבתו ממנה והחזירה לו מבט מתריס. היא מלמלה משהו שלא הבין, אבל מהבעת פניה ידע שעלבונה מר ושלא יישכח במהרה.

״לא, אני חוזר לשם, הערב אני מנצח,״ יעיש גיחך, טפח על שכמו של מיכה ויצא.

״זה הרועה של הכפר,״ אחיו אמר אחרי צאתו. ״על מה אתה מתפלא, אחי.״

״חשבתי שזו ארץ מודרנית, שלא יחזירו אותנו פה לימי אבותינו,״ ויגו ענה, ומיכה הביט באשתו בעיניים צוחקות. ״לא חשבתי על זה,״ ענה, ״באמת פגשתי אותה במעיין, שואבת מים.״

ויגו דמיין את צלליתה הגוצה נושאת כד חרס גדול על הכתף. עכשיו היה בטוח שהיא כפרית וניסה לנחש את מוצאה.

אחיו אמר, ״קיבלנו בתים של ערבים וגם את החיים שלהם, בלי חשמל ומים בברזים.״

ויגו חשב על בית הקפה במרכז העיר ועל משרדו של חלבלוב, על הבתים שמשני צידי רחוב המלך ג׳ורג׳, על מה ששמע על השיכונים, שיש שם בכל בית ברז ושירותים וחשמל. באונייה אמרה פיבי, ולא רק היא, שמדינת היהודים היא חדשה ומודרנית.

אחיו אמר, ״בתחילת השבוע ולקראת שבת מביאים טנק מים. בהתחלה אמרו שנהיה פה באופן זמני, רק עד שיבנו בתים בירושלים ויהיו עוד מקורות פרנסה, ובינתיים הזמן עובר. עכשיו בסדר, קיץ, יש שפע של פירות, וגם הביאו שני חמורים להוביל את המים למי שגר רחוק מהמעיין וכדי לפנות את הזבל.״

״ויש לכם עבודה כאן?״

״לא כל יום, בדרך כלל שלושה–ארבעה ימים בשבוע.״

״במה?״

״בעיקר בשמירה. אנחנו שישה קילומטר מהגבול. ובזמן האחרון התחילו לקחת פועלים לשתול עצים ולסלול כביש חדש.״ אחיו הרים את ידיו, שעורן התחספס בחריצי יובש ובסימני שפשוף ויבלות. ״עבודת כפיים,״ אמר בפליאה וגם בגאווה.

״כמה אתם פה?״

״כמה מאות. מתחלפים.״

״מאיפה האנשים?״

״מכל מקום שיש בו יהודים.״

ויגו חייך, ״חשבתי שאני אמצא אותך לבוש מדים, שתהיה חייל.״

״גם חייל הוא היה,״ האישה אמרה בעברית, ומה שהבין אז הדהים אותו: מיכה ואשתו מדברים ביניהם עברית, והיא הספיקה ללמוד מאחיו איטלקית, אם הצליחה לעקוב אחר שיחתם המהירה.

״עכשיו אני עם הרובה רק כשיש תורנות שמירה.״

״בישראל גם מי שלא חייל נלחם,״ עליזה קבעה קצרות. ויגו דימה לראות את אחיו הדק שוכב ליד האישה הגושית והבעלתנית, שכאילו סימנה סביבו מעגל והכריזה: עכשיו הוא שלי.

״כל פעם קורה פה משהו,״ עליזה אמרה, ואחיו מיהר לתרגם את דבריה. ״לפני שבועיים היו שניים שניסו להיכנס לבית של השכנים, מזל שהילדים התעוררו והתחילו לבכות, והאימא שראתה אותם בחושך צעקה כל כך חזק עד שכולנו באנו. השומרים רדפו אחריהם, אבל הם מכירים יותר טוב את השבילים ואת מקומות המסתור.״

״מה הם רצו?״

״איך אפשר לדעת?״ עליזה ענתה בלי לחכות לתרגום, וּויגו חש את טינתו גוברת. למה היא מדברת בחוסר נימוס, כמעט בעצבנות. אחיו נראה לו שונה מכפי שזכר אותו.

״אומרים שאולי הם באים להוציא את הזהב שהם החביאו בקירות. אולי משהו אחר שהחביאו. אולי גם לגנוב לנו, כאילו שיש פה למישהו משהו בעל ערך,״ אמרה, ואחיו שוב תרגם.

״אולי באו לנקום,״ מיכה אמר, ״לקחת מאיתנו משהו, אחרי שלקחנו להם את הבתים והמים והפירות על העצים.״

״ומה, בבית, הם לא לקחו את מה שהיהודים השאירו אחריהם? את כל מה שלא נכנס לתיקים?״ עליזה ענתה, והוא הבין גם ללא תרגום.

״מאיפה את?״ ויגו שאל אותה.

״מחלבּ,״ ענתה בגאווה.

״ובאמת הכרתם במעיין?״ שאל את אחיו.

עליזה חייכה נבוכה, פתאום הייתה בה עדינות. ״אני מנקה בתים,״ הראתה לעבר העיר. ״צריכה להגיע מוקדם, לפעמים חוזרת מאוחר. אח שלך טוב. אתה מכיר אותו יותר טוב ממני. הוא היה בא לשם,״ הצביעה אל הדרך, ״כדי ללכת איתי את הירידה. לפעמים אני פחדנית, פוחדת ממה שלא מסוכן באמת, למשל תנים, שועלים, יללות. אפילו שכבר למדתי שבני אדם יותר רעים.״

ויגו הנהן, את הרוב הבין. הסתכל בכפות ידיה ובאצבעות האדומות והנפוחות; טבעת הזהב הדקה הבליטה עוד את גסותן.

״לפני העבודה במשק בית הייתי שואבת מים בפחים ומעלה אותם לגברת ליאון, שיהיה לה לשטיפות, ולפעמים גם לגברת ארדיטי. אח שלך היה בא לעזור לי לסחוב את הפח בעלייה, אפילו שהייתי אומרת לא צריך, שאני חזקה ושככה הוא מכריח אותי להתחלק איתו בכמה גרושים המסכנים ששילמו לי.״

ויגו חייך, להראות כך שלא הבין בדיוק, ושלח יד אל גומחת הקיר, אל ספר מרופט שהונח שם.

״אנחנו לומדים,״ אמר אחיו, ״כל יום בערב מוסיפים כמה מילים.״

לראשונה נולדה בת צחוק על שפתיה של אשתו, שפתיים בשרניות שתחילה נראו לו מכוערות וכעת נראו נאות. ״אנו משתדלים לדבר אחד עם השני בעברית,״ אמרה, ״דע לך שאחיך חשוב פה בין החברים. כולם יודעים שהוא הגון ומלומד.״

מיכה חייך במבוכה והניח יד על כתפה. ״הוא לא מבין את העברית,״ אמר לה ברכות.

ויגו שאל, ״מה עליזה אמרה?״

ואחיו ענה, ״לא משהו חשוב.״

״אז טוב לכם פה?״ ויגו שאל.

״טוב,״ אחיו אמר בפסקנות. ״הזהירו אותנו שבחורף יהיה מוצף, שאם ירדו הרבה גשמים הקירות ייפלו. אז הכי חשוב לי עכשיו זה ללמוד איך לחזק אותם. ובינתיים קיץ ואנחנו קוטפים אגסים, שזיפים, ענבים, תאנים, מכל טוב. ועליזה רוקחת ריבות. החיים מתוקים.״

״ויש מי שקונה,״ עליזה הצביעה לעבר מעלה ההר.

מיכה הביט באשתו בהערכה, וּויגו בחן את פניו ותהה אם אחיו גם מתאווה אליה או שהוא רק מכבד אותה ונעזר בה.

.

מעין בן הגיא, "המופקרים", עם עובד, 2023.

 

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", מאת עודד כרמלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן