נשף
ציפי קריזלמן
.
היא הולכת לנשף, לנשף! נשף של תחילת השנה החדשה באולם המפואר של מלון הולילנד. פרסמו אותו בעיתון אוּי קֶלֶט והאימא החליטה שהולכים. האימא והיא. אף פעם לא הלכו לנשף קודם וזה בכלל לא פשוט. קודם כול, הכניסה בתשלום. גם בלי זה יש צעקות בבית בקשר לכסף. אני עובד כמו חמור, הוא צועק, הסיגריה הנצחית מידלדלת מזווית פיו, כמו חמור, סוחב שקים של קמח ושל סוכר ושל מלט כל היום, בארבע בבוקר אני קם וסוחב שקים כל היום ומה את עושה? שמנת את קונה לילדה, שמנת! הסיגריה נופלת והוא דורך עליה, מטיח בה בכוח את העקב, כל הכסף הולך על שמנת וחמאות. את ה"שמנת" הוא מבטא "שמנת'ל", מוסיף את הלמד המקטינה, המלעיגה.
והשמנת בשבילה, ואת הצעקות היא שומעת מהחצר. היא משחקת בחצר הבוצית עם ששון ורוני ילדי השכנים. ששון כבר בן עשר, גדול ממנה בשנה ושן אחת שבורה אצלו, מלפנים. אבל היא גדולה ממנו בגוף, גבוהה ומוצקה. בתמונה ישנה מהבר־מצווה של ששון שניהם נשענים על הסלע שבולט מהטרסה בחצר, והיא גבוהה ממנו בראש. אבל כעת הם משחקים בחצר, יחד עם רוני הקטן, סימנו בסכין מעגל גדול באדמה הלחה, והם זורקים בתורות את הסכין לתוך העיגול. מי שמצליח לנעוץ את הסכין באדמה מנכס לעצמו נתח מהעיגול. היא לא טובה במשחק הזה, הסכין שלה לא ננעצת. היא שומעת את הקולות מהבית, מציצה לראות אם הם מקשיבים. אבל הם לא, וגם אם כן, הם לא מבינים יידיש, אצלם מדברים עיראקית, וגם לא צועקים ככה. אצל השוורצעס האבא רק זורק מבט, לא צריך להגיד שום דבר, וכולם רועדים. אבל מהבית שלה שומעים את הצעקות גם בחצר, אפילו שהחלון סגור בגלל הגשם. ותכף כל העיגול כבר שלהם, לה אין בו שום חלק.
בכל זאת הן הולכות. שיצעק, שישתולל, שיתפוצץ, האימא חולמת כל הימים על בית האופרה ההוא, עם מושבי הקטיפה ונברשות הקריסטל, עם מסך הארגמן שהנשימה נעצרת כשהוא עולה, עם מריו לנצה, שאין עוד קול יפה כמו שלו בכל העולם. והנשף, עם גברות בכפפות משי רקומות עד המרפק וגברים בעניבת פפיון שחורה, והוולס והטנגו. הנשף הוא כמו אופרה והיא חייבת להיות שם, כל כך מזמן היא לא הייתה שם.
לא רק הכסף הוא בעיה. מה לובשים לנשף כזה? בטח שלא את הבגדים של הבית ובית הספר, אלה דהויים ומוכתמים. בגדים קונים לילדה פעמיים בשנה, שני זוגות מכנסיים וחולצות קיץ אחרי פסח, ושמלה חגיגית לקראת ראש השנה. האימא קונה אצל הגברת קמהולץ, יש לה בכפר חנות כלי בית, על יד בית הכנסת של האשכנזים. כל שאר החנויות הן מכולות, אין אחרות, והגברת קמהולץ גם מביאה מהעיר בגדים למי שמבקש. האימא תמיד מבקשת מידה גדולה, שהבגדים יספיקו לעוד שנה לפחות. בינתיים מקפלים את המכנסיים למעלה ולמטה ואין שום בעיה, רק שהבגדים האלה לא מתאימים לנשף. לאימא עוד יש איזו שמלה שהיא קיבלה בגרמניה, במחנה העקורים, בלאגר. שמלה בצבע של ענן חורפי, חלקה וקרירה למגע, עם כפתורי פנינה ועיטור של פרווה מסביב לצוואר. האימא מוציאה את השמלה מתוך קופסת הקרטון שקיבלה במכולת, ובחדר מתפשט ריח חזק של נפתלין. שום עש לא יאכל את השמלה הטובה שלה, שום עש. יש המון כדורי נפתלין לבנים בתוך הקופסה והעש לא מעז להיכנס. אז מה אם יש קצת ריח? מאווררים קצת את השמלה והכול בסדר. ואם אנשים יריחו משהו, לא מעניין אותה, שילכו להתעסק עם העניינים שלהם.
אבל לילדה אין מה ללבוש לנשף. השנה לא קנו שמלה חגיגית; לבית הכנסת בראש השנה הלכה עם הישנה. האימא קצת התביישה אבל לא הייתה ברירה. רק שלנשף באמת שאי אפשר להופיע ככה. ואז נשלפת קופסת הקרטון הגדולה, ששוכבת מקומטת מתחת למיטה, זאת שכתוב עליה CARE באנגלית, האימא הייתה קוראת לזה קארה. אחת לכמה חודשים הם מקבלים קופסה כזאת, האושר מתחיל כבר עם קבלת הודעה מהדואר על חבילה. הדוד מאמריקה שולח אותן אל הקרובה הענייה והמסכנה, מוסיף מכתב כתוב על דף תכלכל, מספר על חנות השעונים שלו בטקסס, על הטלוויזיה שבדיוק קנה, על המכונית שהצטרכה תיקון גדול וגם שואל לשלומה ולמעשיה. האימא סוחבת את החבילה הביתה ופותחת מייד, חותכת במאמץ את נייר הדבק עם הסכין הגדולה מהמטבח. בתוך הקרטון העבה יש קופסאות שימורים, בעיקר של בשר וסרדינים, שקיות של פירות יבשים, טבלת שוקולד ענקית, עבה מאוד, שוברת שיניים, ובגדים. קשה להכיל את כל האושר הזה. השוקולד נזלל מייד, חלק מהשימורים נשמרים למכירה לחנות בשוק. קופסה של קציץ בשר נפתחת בעזרת הסכין ופטיש, וריח גן עדן מלווה ארוחת בשר ולחם שחור טרי מהמכולת של דוד הקירח. תוך כדי הבגדים נבדקים. רובם בגדי ניילון מאוד צבעוניים, משומשים אבל במצב טוב, חלקם בגדי ילדות מפוארים, שמלות גדולות ומבריקות עם שלוש תחתוניות נוקשות שמרימות את החצאית, חולצות חושפות גב, מכנסי רכיבה עם בליטות מוזרות בצדדים. בדרך כלל אי אפשר ללבוש את הבגדים האלה ביום־יום; לילדה ניסיון קשה עם שמלה כזאת שנלבשה לבית הספר, אפילו המורים גיחכו, וילד אחד זרק עליה אבן שלא פגעה בה. אבל אפשר ללבוש אותם ולהתחפש בבית, לשיר שירי פורים, לצחוק ולרוץ מסביב למיטות, החצאית מתנופפת והתחתוניות מאווששות כנגד הרגליים.
אבל לנשף, לנשף הן בדיוק יתאימו. כמה טוב שהאימא שמרה אותן בקרטון. היא בודקת את מצבור שמלות הניילון, מתלבטת ובסוף בוחרת שמלה לילדה. הבעיה שהשמלה שכמעט מתאימה מבחינת המידה, רק קצת גדולה, אפשר לקצר אותה בקלות, היא שמלה קיצית עם כתפיות דקיקות, והנשף בסוף דצמבר, וקר מאוד, הגשם לא מפסיק לרדת. בשבוע שעבר אפילו ירד שלג ובקושי נמס.
יש לילדה מעיל, מעיל צמר אפור עם בטנה שחורה וכפתורי עצם גדולים, לפני שנתיים נקנה אצל הגברת קמהולץ ויהיה טוב לעוד עונה לפחות, אפשר להגיע איתו עד לאולם ואז להחביא אותו בתוך סל גדול, אבל האימא חוששת שבתוך האולם יהיה קר. אולי יחממו, אבל לא מספיק. האולם בטח יהיה גדול, וזאת ארץ אסיאתית, לא רגילים כאן לחמם, ולילדה יהיה קר מאוד עם שמלת הכתפיות והיא תחלה, חלילה, ותשכב במיטה משתעלת שיעול מחריד, כמו כשהייתה קטנה וחלתה בשעלת ובקושי החלימה, והיא תלך ותרזה, תהיה לבנה כמו סיד, הצלעות שלה יבלטו. האימא כבר ראתה ילדים כאלה, היא יודעת מה קורה איתם בסוף… אבל היא מתנערת ומוצאת פתרון: מתחת לשמלה הילדה תלבש סוודר. סוודר הבז', החם, זה שיש לו צווארון גבוה והוא שומר יפה גם על הגרון. טוב שהוא קרוע רק קצת למטה, איפה שהשמלה מכסה.
ביום של הנשף הן יוצאות מוקדם מהבית. לא קל להגיע לשם. קודם הן מטפסות בשביל התלול, הבוצי, במעלה הגבעה; הילדה רצה קדימה, ההתרגשות מריצה אותה וגם הצורך להגיע לתחנה, אולי האוטובוס כבר שם וצריך לעלות מהר ולהגיד לנהג לחכות לאימא, היא כבר מגיעה. ובאמת היא מגיעה אחרי דקה או שתיים, אדומה כולה ומזיעה; העלייה הזאת קשה לה מאוד, היא לא מתרגלת אפילו שכמה פעמים בשבוע היא עולה, צריך להגיע למכולת, או לרופא, או לאוטובוס, בעיקר לאוטובוס. האוטובוס נוסע לעיר והיא נוסעת איתו לשוק פעם בשבוע. לפעמים הילדה נוסעת איתה לשוק. האימא תמיד מסכימה לקנות לה חוברות טרזן מהדוכן של מוכר העיתונים שבפינה. על הדוכן יש ערמות גדולות של חוברות טרזן, והילדה מתקשה לבחור. גם הבת של המוכר יושבת עליו, היא אולי בכיתה ח', מאוד־מאוד יפה, יש לה שתי צמות שיורדות על החזה ונמשים על האף והלחיים. היא גם יפה וגם יכולה לקרוא את כל הטרזנים, איזה מזל יש לה! הילדה בסוף בוחרת שתי חוברות, הדפים שלהן מחוברים למעלה והיא קורעת אותם בזהירות, לא יכולה לחכות לסכין שבבית, רוצה שוב לפגוש את טרזן ולעוף איתו בצמרות העצים, בג'ונגל. כשהיא תהיה גדולה היא תגור בג'ונגל, בבית על עץ, וכל הנמרים והפילים יעברו מתחת לבית בבקרים והיא תושיט להם עלים וענפים.
ועכשיו האימא עולה לאוטובוס – הנהג חיכה לה, הוא מכיר אותה ותמיד מחכה כשהילדה מבקשת – ומתיישבת במושב הקדמי, מנסה להחזיר לעצמה את הנשימה. היא מחזיקה את הסל הגדול שלה, הסל של השוק, יש בו ארנק ושקית עם שלוש ביצים קשות ופינה גדולה של לחם; מי יודע אם יש אוכל בנשף הזה, לא כתבו שום דבר על אוכל במודעה.
בתחנה הבאה עולה הגברת פטרי. גם היא מהונגריה, והאימא שמחה לפגוש אותה. הגברת פטרי שמנה מאוד, היא לובשת שמלה כחולה כהה, גדולה כמו אוהל, עם כוכבים לבנים, ונעליים שלאחת מהן סוליה עבה. קשה לה לעלות לאוטובוס, אפילו יותר קשה מאשר לאימא. המדרגות גבוהות והיא מושכת את עצמה למעלה עם הידיים. הנהג מסתכל עליה, מזל שיש לו המון סבלנות. האימא מושיטה לה יד, אבל היא בכלל לא שמה לב ועולה בעצמה. טוב שהשמלה שלה לא נתפסה בחלק השבור של המדרגה.
הגברת פטרי מתיישבת בספסל מאחורי האימא והילדה. גם היא אדומה ומתנשפת אבל כבר מדברת, מחייכת אל הילדה, אומרת בהונגרית כמה יפה היא גדלה, תכף תהיה כבר בחורה ותמצא לה חתן, היא צוחקת. הילדה מסתכלת מהר סביב, רווח לה שאין מישהו מבית הספר, שם היא מדברת רק עברית, מדברת עברית יפה יותר מכולם בגלל הספרים שהיא קוראת כל הזמן, ובשעורי תנ"ך היא מבינה את המילים הקשות עוד לפני שהמורה מסביר. בכל יום היא מחליפה ספר בספרייה של בית הספר; לא מרשים יותר מספר אחד. ספרים שהיא אוהבת במיוחד, כמו לורד פונטלרוי הקטן, היא לוקחת מהספרייה בלי לרשום ולא מחזירה אף פעם. את היידי בת ההרים היא קוראת שוב ושוב, שומעת את הרוח נושבת בין ענפיו הריחניים של העץ, ויהושוע הפרוע מצחיק אותה בכל פעם מחדש.
הילדה מכירה היטב את הגברת פטרי. היא והאימא הולכות אליה לפעמים, מבקרות אותה בבית שלה. היא גרה בדירה של חדר אחד, גדול, שאליו עולים במדרגות רבות. החדר מלא, גדוש ברהיטי עץ גדולים וכהים, יש שם שלוש מיטות ברזל, שולחן אוכל חום, מלא בשאריות אוכל שמתייבשות בצלחות, בקבוקי בירה שחורה חצי ריקים, קופסאות של גבינה לבנה, בונבוניירה עם סוכריות בטעם מוזר. יש בחדר גם שני ארונות בגדים, לאחד מהם אין בכלל דלתות ורואים את הבגדים שדחופים שם יחד עם כל מיני קערות ובקבוקים וקופסאות. גם ארבעה כיסאות גדולים יש בחדר, אבל הגברת פטרי צריכה להוריד מהם כל מיני בגדים וחפצים כדי שהאורחות יוכלו לשבת. הגברת פטרי גרה עם אדון פטרי, גם הוא שמן אבל הוא לא מדבר, ועם הבן שלהם, אנטון, שהוא מזמן גמר את בית הספר ועכשיו הוא לומד בעיר, בתיכון. תמיד כשהן באות הוא יושב בפינה של שולחן האוכל וכותב משהו במחברת בלי שורות. הוא מאוד חכם, קפץ שתי כיתות, והוא צריך ללמוד כל הזמן. הילדה שאלה אותו פעם מה הוא כותב, הוא לא ענה אבל ראו שהיא מפריעה לו. העיפרון שלו נפל וכשהוא התכופף להרים אותו גם המשקפיים שלו נפלו והוא נבהל, חשב שנשברו. גברת פטרי אומרת שהוא יהיה רופא כשהוא יהיה גדול. אבל בעוד עשר שנים, כשהילדה תהיה בת תשע־עשרה ואנטון בן עשרים ושש, ימצאו אותו תלוי על עץ אורן גדול, בחורשה מעל המעיין.
עכשיו האוטובוס של "המקשר" מתנשף ועולה, לאט, אל הר הרצל. הילדה יודעת שאם פונים שם שמאלה מגיעים ליד ושם. היא הייתה שם עם האימא, כמה פעמים, וגם עם הכיתה מבית הספר. עם הכיתה זה לא נורא, הילדים מרעישים וצוחקים, לא צריך להקשיב להסברים של המורה. אבל האימא תמיד בוכה שם מאוד, ובדרך חזרה וגם בבית שוב מספרת איך היה, איך לקחו לה את הבעל ואת ההורים, איך לא היה שם כלום לאכול, איך חזרה ולא מצאה אף אחד, לא את האבא שהיה קורא לה "אוצר מתוק שלי" ו"יהלומית", לא את האימא, לא את הדודה הרמינקה שהייתה חולה בסוכרת ואפתה עוגות גבינה עם צימוקים. היא מדברת ומספרת על הכול, ואין שם ילדים שמרעישים ועוזרים לא לשמוע.
יורדים מהאוטובוס. צריך עכשיו להגיע לדואר הגדול, משם, היה כתוב במודעה, תהיה הסעה אל מלון הולילנד שאוטובוסים רגילים לא מגיעים אליו. גשם דק יורד והאימא קושרת מטפחת לראש הילדה ומשתדלת ללכת מתחת לגגונים של החנויות ברחוב יפו. בכל זאת נעלי הלקה השחורות של הילדה, נעלי השבת המבריקות עם רצועה ואבזם כסוף, מתלכלכות. אבל זה לא נורא, היא תנגב אותן במטפחת האף כשיגיעו. האימא נועלת נעליים עם עקבים קטנים. הילדה משלבת איתה זרועות והולכת לאט. על יד הדואר הגדול כבר מתגודדת קבוצה קטנה של אנשים, כולם מבוגרים, לא הביאו איתם ילדים. כולם מסתכלים על האימא והילדה. האימא מחייכת את החיוך הזה, של קצת בושה. כאן זה להולילנד? היא שואלת ביידיש. אישה אחת עונה לה שהאוטובוס יאחר קצת. היא מהמארגנים. האנשים מחכים בשקט, רק זוג אחד מתלחש בצד; היא לבושה מעיל דקיק, ארוך ואדום, והוא נמוך יותר מהילדה ונועל מגפי גומי. האישה לא מרוצה והגבר מסביר לה משהו אבל לא משכנע אותה. האישה מרימה את הקול: תמיד מרמים אותך, תמיד. יורקים עליך ואתה חושב שזה גשם. הגבר לא עונה. הוא מסתכל על עטיפה ירוקה וכסופה של סוכרייה ששטה לה בשלולית בקצה המדרכה.
האוטובוס מגיע. הילדה והאימא עולות אחרונות, כולם נדחפו לפניהן. הן מוצאות מקום בספסל האחורי והאימא מציעה ביצה קשה, היא כבר מתכופפת להוציא מהסל. הילדה לא רוצה, הנהג הזה נוסע במהירות, מטלטל את האוטובוס, אין לו זמן, האנשים נזרקים מצד לצד בכיסאות שלהם. הבטן שלה מתהפכת, בשום אופן לא תאכל כעת. ועכשיו הם מגיעים, מזל שלא הקיאה.
בכניסה לאולם הילדה תולשת את המטפחת מהראש, חם לה ומגרד. אולי הכינים חזרו. הילדה אוהבת למשש את השערות שלה לאט, לפעמים היא מצליחה לתפוס ככה כינה ולפצח אותה על הציפורן של האגודל. אבל עכשיו היא לא נוגעת בראש. האימא מלחלחת אצבע ברוק ומסדרת לילדה קווצת שיער שנפרעה. בחשאי היא גם מותחת את שולי חגורת הבטן, זו עם עצמות הדג הגמישות, מסדרת אותה מתחת לשמלה שלא יראו את הבטן, הבטן הגדולה שמסרבת להתכווץ מאז הלידה. מישהו לוקח מהן את המעילים, ישנה כאן מלתחה, לא צריך את הסל. האימא מפקידה גם אותו בחיוך מתנצל, קודם היא מוציאה ממנו את הביצים והלחם שבשקית הקטנה ואת הארנק. היא לא תניח את הארנק עד שתחזור הביתה, יש לה ניסיון בדברים כאלה.
האולם באמת גדול, ודווקא מחומם היטב. יש בו במה מאולתרת מקרשים ושורות־שורות של כסאות הפונים אליה. רוב הכיסאות כבר תפוסים. הן מתיישבות הכי קרוב לבמה שאפשר, ארבע שורות לפני השורה האחרונה. עוד ועוד אנשים מגיעים, יש ריח חזק של מעילים רטובים וקצת נפתלין מהאימא. לילדה חם מאוד, הסוודר בז' מחמם וגם קצת מגרד. עכשיו השורות התמלאו כולן, ומביאים עוד כיסאות, לאחרונים. גברת אחת עולה על הבמה. יש לה שיער אדום, מאוד נפוח, גם הפוני מעל המצח נפוח, האימא לוחשת שזאת פאה, פארוקה. הגברת לובשת שמלה מופלאה ממש: שמלה בצבעים ירוק, כחול וורוד, המון דברים מבריקים תפורים לחזה ולירכיים הרזות שלה. כשהיא זזה השמלה מתנועעת מצד לצד, כמו משהו חי, והדברים מבריקים עוד יותר. האישה מברכת את כולם בשנה טובה, שרק יהיה שלום ובריאות לכולם. בתוכנית הופעה ומסיבת ריקודים, היא מודיעה, כיבוד ויין יוגשו אחרי ההופעה.
השמלה יורדת מהבמה ובמקומה עולה בריצה ילדה ממש קטנה, היא אולי בכיתה א' או ב'. היא לובשת חצאית קלוש שמתנופפת סביבה ויש לה כתר קטן של נסיכות בשיער. כולם מוחאים כפיים ומחייכים, הילדה קדה ומתחילה לשיר. יש לה קול אדיר, לא להאמין שמהגוף הקטן שלה יוצא כזה קול. ראשון היא שרה שיר של חוזליטו. לא מזמן הילדה ראתה במועדון בכפר סרט עם חוזליטו, היא זוכרת את השירים בעל פה, בעיקר את השיר הזה, חוזליטו שר אותו כשהוא נוהג בעגלה רתומה לחמור. הזמרת הקטנה שרה בדיוק כמוהו, אולי יותר טוב ממנו. הילדה שרה איתה, בלב. הקטנה שרה שירים בכל השפות, וגם עושה תנועות מתאימות, פורשת ידיים או מנופפת בהן, עושה פרצוף עצוב או שמח, מתיישבת על כיסא קטן שהביאו לה ומשלבת רגל על רגל. אישה אחת, כנראה האימא של הזמרת הקטנה, יושבת בצד ועושה לה סימנים עם הידיים: תרימי ידיים, תשתחווי לקהל. היא שרה עוד שיר אחד שהילדה מכירה, ביוונית, שיר של אליקי, גם את הסרט שלה היא ראתה במועדון. הקטנה שרה בכל השפות, באנגלית, ביידיש, בעברית. הילדה לא מכירה את רוב השירים, אבל היא מוקסמת, מכושפת לגמרי, גם היא רוצה להיות זמרת, שימחאו גם לה כפיים, חזק־חזק, שגם לה יהיה כתר כזה עם יהלומים על הראש. היא רואה שהאימא שיושבת על ידה שמחה כל כך, מזמזמת שיר או שניים, מחייכת כל הזמן, מקישה בעקביה לפי הקצב. את השיר האחרון הקטנה שרה ברוסית תחילה ואחר כך באנגלית. הילדה יודעת על מה השיר – השמיעו אותו פעם ברמקול של ההפסקה בבית הספר, והמורה תרגמה להם: אלוהים שמור על אימא, אלוהים שמור על אבא, שמור אלי את השמש, אלוהים שמור עליי, שרה הקטנה במרץ ובקצב הולך וגובר לקראת הסוף, והאנשים קמים מהכיסאות ומוחאים ומוחאים כפיים וצועקים בראוו! בראוו! והקטנה קדה קידה אחרונה, יורדת בריצה מהבמה ונעלמת.
הילדה סמוקה ונרגשת, האימא מסתכלת עליה בחיוך. נו, ראית איך היא שרה? גם את יכולה ככה? האימא מאמינה שהילדה יכולה הכול. הילדה הזאת הכי יפה והכי חכמה והכי מוכשרת שיש. כל מה שהיא תרצה היא תעשה. אולי אפילו היא תהיה עורכת דין עם משרד יפה בעיר, כמו העורכת דין שמטפלת לה בפיצויים. הילדה כרגע רוצה להיות זמרת כמו הקטנה, איך נהיים זמרת כזאת, היא תוהה. אין לה מושג. אולי צריך פרוטקציה מהממשלה, כמו גרינברג שנהיה פקיד בעירייה כי אח שלו חזק במפלגת מפא"י. אבל המשפחה שלה בכלל לא מפא"י, בכלל לא, אבא שלה וגם היא קומוניסטים, ולקומוניסטים לא עושים פרוטקציה.
שני גברים מתחילים לאסוף מהר את הכיסאות, מזרזים את האנשים לזוז הצידה, תכף מתחילים הריקודים והם יוצרים רחבה גדולה. הם מסדרים את הכיסאות סביב שולחנות קטנים, לאורך הקירות. האימא והילדה מתיישבות מהר על יד השולחן הכי קרוב למסדרון, קרוב לשלט שמראה איש ואישה. האימא עוד מעט תצטרך ללכת לבית השימוש, היא הולכת הרבה פעמים. אישה צעירה עם סינר לבן קטן שמה מפה ירקרקה על השולחן וגם מביאה את הכיבוד: צלחת עם פרוסות חלה וקעריות עם דג כבוש שעליו חתיכות בצל, פרוסות תפוחי אדמה קטנות, חצאי ביצים שערבבו את החלמון שלהן עם משהו ושמו בחזרה, כבד קצוץ עם ביצים קשות. גם קנקן גזוז היא מביאה, גזוז אדום עם המון בועות מתפוצצות. הצלחות קטנות, באמצע שלהן יש ציור של אישה לבושה מאוד יפה, כמו מלכה, עם כובע ענקי, יושבת על כורסה בגינה ירוקה. בשולי הצלחות יש פס זהב קצת מקולף. לצד הצלחות מפיות בד מקופלות יפה. האימא לוקחת מפית ופורשת על הברכיים שלה, שהשמלה היפה לא תתלכלך. היא שמה לעצמה ולילדה על הצלחת אוכל מכל קערית. יש רק קצת אוכל בקעריות ואחרי שהיא גומרת כמעט לא נשאר בהן שום דבר. תאכלי, היא אומרת לילדה, שמה כבד קצוץ על חתיכת חלה ומקרבת אליה לפה. בבית היא מאכילה את הילדה כל הזמן. הילדה קוראת ספר והאימא מכניסה לה לפה כף אחרי כף של מרק שעועית, של ביצה רכה, של שמנת. אבל כאן היא לא קוראת ולא אוכלת, היא נרגשת ומסתכלת על כל האנשים עם הבגדים היפים; לחלק מהנשים יש עגילים נוצצים, אישה אחת חובשת כובע קטן עם נוצה של טווס! לאישה אחרת יש תיק שעשוי מעיגולי מתכת קטנים, כמו שיש לאימא בקופסה של האוצרות הישנים, אבל התיק של האימא קרוע, חסרים לו חלקים, והתיק של האישה יותר גדול, שלם ומבריק. לכמה נשים יש צמה ארוכה, מסובבת מסביב לראש שלהן כמו כתר. האימא מנסה לשים לה אוכל בפה שוב, ובעצמה לועסת חתיכת דג, נזהרת מהעצמות, את הביצים הקשות שהביאה היא כבר תחזיר הביתה.
אחרי כמה דקות, מצטרפות אליהן שתי נשים. אחת בגיל של האימא ולובשת חליפה אפורה עם שלוש שרשרות פנינים וסיכה עם פנינים, השנייה הרבה יותר מבוגרת, יש לה המון קמטים על הפנים והעור על הידיים שלה נראה כמו נייר עם הרבה כתמים חומים. האישה עם הפנינים שואלת בנימוס אם אפשר לשבת, והאימא עונה שבטח, ועוזרת להזיז את השולחן כך שיהיה מקום לכולן. האימא גם חייכה אליהן יפה אבל הילדה ידעה שהיא הייתה שמחה יותר אם היו מתיישבים לידן שני הגברים שבאו איתן באוטובוס, שני הגברים היחידים שבאו לבד, בלי נשים, כי אולי אין להם אישה. היא יודעת שהאימא מחפשת בעל אחר, יותר טוב, הכי טוב כזה שמדבר הונגרית ושלא עובד בסחיבת שקים כל היום. הידיים של האימא אדומות ושורפות מהכביסה של הבגדים שלו. קשה לכבס את הבגדים המלאים אבק של מלט שחור וזיעה. צריך לשפשף אותם על משטח של מתכת בתוך הגיגית שוב ושוב, אחרת הם לא מתנקים. האימא מראה לילדה את הידיים המסכנות שלה ומספרת על הכובסת שהייתה מגיעה אליהם הביתה בכל שבוע ביום חמישי; יום שלם הייתה הכובסת הגויה מהכפר מכבסת את כל הבגדים והמצעים, מגהצת ומנקה ועוד הייתה אומרת תודה שמוסיפים לשכרה תיק ישן ומעיל גשם שכבר לא הצטרכו.
שתי הנשים מתיישבות, והיותר מבוגרת קוראת למלצרית ושואלת אם אפשר לקבל עוד כבד קצוץ ודג כבוש. לאימא לא נעים, היא מסמיקה ומסבירה שהביאו ממש מעט אוכל, היא חושבת שהיו יכולים להביא קערות הרבה יותר גדולות. היותר צעירה אומרת: שטויות, אפשר לבקש והם יביאו עוד אוכל. ובאמת מביאים. המלצרית מאוד נחמדה, הביאה ושמה בחיוך לא רק כבד ודג אלא גם עוד תפוחי אדמה, אפילו שלא התבקשה.
בצד האולם יש פסנתר, ומישהו מסדר לידו תופים ומצלתיים. הפסנתרן גבוה ורזה מאוד. על יד התופים מתיישב בחור צעיר, כמעט נער, לבוש חליפה מבריקה וגם עניבה אדומה. הוא לוקח את המקלות ומתופף טרררררר ארוך מאוד. לה קומפרסיטה! הוא קורא והם מתחילים לנגן מנגינה נהדרת. זוג אחד קם מייד ומתחיל לרקוד באמצע הרחבה, בתנועות קטנות, הגבר מחבק את האישה קרוב אליו והם רוקדים בלי שום בושה. הגבר מכופף את האישה אחורנית, והיא לא נופלת, והנה הם עושים סיבוב, הכול לפי הקצב. הילדה משננת את התנועות, בבית גם היא תרקוד ככה עם האימא. עוד ועוד זוגות קמים, ממלאים את הרחבה. ועכשיו המתופף מכריז בקול חגיגי, הדנובה הכחולה, יוהאן שטראוס, והמוזיקה משתנה, והזוגות רוקדים ורוקדים סביב המעגל וסביב עצמם, יש כמה נשים שהחצאיות שלהן עולות ומתנפנפות, מסתובבות כמו זרעים של סביונים שעפים ברוח.
לא כולם רוקדים. יש די הרבה נשים שיושבות, וגם מעט גברים. הילדה רואה: האנשים שרוקדים הם אלה שבאו זוגות־זוגות, הנשים שבאו לבד נשארות יושבות ליד השולחן, כמו בשולחן שלהן, והגברים שבאו לבד – השניים מהאוטובוס – יושבים ומדברים אחד עם השני. האימא מסתכלת עליהם לפעמים, ככה מהצד, אחד מהם דווקא די יפה, יש לו המון שערות, רק מעט מהן לבנות, והוא מסרק אותן במין בליטה מעל המצח. בלורית, היא אומרת לעצמה בלב מילה מהספרים, יש לו בלורית כמו של אלביס פרסלי, היא ראתה צילום שלו בעיתון. הוא גם אוכל יפה, היא מבחינה, בין נגיסה לנגיסה הוא מנגב לעצמו את הפה. היא לא שומעת מה הוא אומר לחבר שלו, אבל הנה שניהם מסתכלים אל השולחן שלהן, הוא אומר עוד משהו לחבר, מחייך, יש לו שן זהב בצד, קם ובא ישר אליהן. החבר נשאר בכיסא, נשען אחורנית ומסתכל, לועס משהו. הוא מסתכל על האימא, הוא תכף יזמין אותה לרקוד. חם לילדה מאוד, היא לוהטת. גם האימא סמוקה, אגלי זיעה קטנטנים מופיעים לה מעל הפה. כשהוא מגיע לשולחן הגברת עם הפנינים צועקת פתאום, ארתור! כמה זמן לא ראינו אותך! מה שלומך? והאיש מופתע, לוקח לו קצת זמן להסתכל עליה ולהגיד, סילביה, לא ראיתי אותך. את גרה בירושלים? לא השתנית בכלל. והוא מציץ לכיוון של האימא, אבל הסילביה הזאת אומרת, מה? אני לא שומעת אותך, המוזיקה כאן חזקה כל כך, בוא נצא החוצה. וקמה, מחזיקה לו את המרפק, ומובילה אותו לחדר שדרכו נכנסו לכאן.
האימא מנגבת חזק את הזיעה שגם יצאה לה מהמצח, מנגבת בכוח ונשארים סימנים אדומים, והמבוגרת עם הקמטים מסתכלת עליהם יוצאים, רואים שהיא שמחה. כשיחזרו הם ירקדו יחד את כל הריקודים ובאוטובוס הם גם ישבו יחד, מדברים על הגשם שחדר אצלו מהחלון ועל הילדים החצופים שיש בישראל, אין להם שום דרך ארץ.
בנסיעה חזרה, בשני אוטובוסים, הילדה מאוד עייפה; היא נרדמת עם הראש על הברכיים של האימא. אפילו את הדרך למטה בשביל הרטוב היא הולכת מאוד רדומה, האימא מחזיקה אותה חזק. כבר מאוד־מאוד מאוחר, מחר היא לא תלך לבית הספר, האימא לא תעיר אותה, שתישן הילדה, בית הספר לא יברח. כשהיא תתעורר האימא תיתן לה שלוש עוגיות קשות עם סוכריות קטנות למעלה; עוגיות שהיא לקחה אתמול מהשולחן כשקמו ללכת, והכניסה לשקית עם הביצים יחד עם כמה חתיכות שטרודל שנשארו שם. חבל סתם להשאיר אוכל טוב, והיא שילמה מספיק על הנשף הזה.
.
ציפי קריזלמן, עו"ס, פסיכותרפיסטית, קוראת הרבה, כותבת מעט – בדרך כלל למגירה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "להקרין גבריות", סיפור מאת ארנון מילוא
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
