בכל אהבה תמיד חסרה איזו אות: על ״אה_ה: סופרפוזיציות״ מאת אלה נובק
מאיה ויינברג
.
הכתיבה של אלה נובק אינה דומה לשום דבר אחר שקראתן. היא אינה מנוקדת, הטקסטים פזורים על הדף באופנים שונים ומשונים ומשלבים חזרות רבות וכותרות מוזרות, לפעמים במהופך, לפעמים הן בלתי קריאות אפילו, מסיבות שונות. נובק משתמשת בשירתה בסימני מקלדת שבדרך כלל אינם נראים בשירה, ופעמים רבות גם לא בשום טקסט אחר. מי שמכירה את ספריה הקודמים (ארבעים ושתיים, הדוב הגדול) יודעת שנובק טומנת הפתעות לאורך הספר: השורה ״חסר לי ברזל״ מופיעה על הכריכה האחורית של הספר ארבעים ושתיים וחותמת אותו באופן מפתיע, והספר הנוכחי נחתם בביטוי ״בד בבד״, המתאר בעברית סופרפוזיציה ועל כך ארחיב בהמשך. באחד העמודים, בטקסט אנכי דווקא, מובאת הסיסמה: "חם? יש ים." שלושת ספריה קטני ממדים, על כריכתם איור עדין, מדויק ואניגמטי וכותר שאינו מתפענח בקריאה ראשונה. בגב הספר לא תמצאי שום הסבר נוסף. ככלל, הטקסטים של נובק אינם מתגלגלים ברשתות החברתיות ובכתבי העת, וכדי להכיר את שירתה יש להיעתר להזמנה של ספרי השירה שלה ולהתמסר לקריאה. כמו קודמיו, גם ספר השירה האחרון, אה_ה: סופרפוזיציות, מזמין למדי, כיוון שכריכתו (שאיירה קרן כץ) יפה כתכשיט, והוא נעים להחזקה, לדפדוף ולקריאה. כבר בשמו הספר אינו מתמסר מיידית לקוראת, ומזמין מחשבה וקריאה בספר. המילים על דפי הספר מעטות, לכן הדפים נותרים ריקים ברובם, אבל גם פתוחים להדהד את המופיע בהם. על הספר כולו שורה חידתיות מענגת שמזרזת את האצבעות לדפדף, לנסות להבין מי היא ומה היא הכותבת הזו, אלה נובק. מיותר לציין שגם בתום הקריאה לא תתקבל תשובה ברורה.
הספר נפתח בשלושה איי משפטים קצרים שנראים כמעין הקדשה, או עמוד תודות או מבואה: ״תודה על הנדיבות, התחשבות והאהבה.״ למילים אין נמען ברור, והן מורות אולי על הדרך שבה יש לקרוא את הספר.
אלה נובק היא מלכת הפרטים הקטנים, והיא מוצאת בהם סופרפוזיציות מגוונות. בפיזיקה סופרפוזיציה – או ״עקרון הסיכום״ – היא תיאור של מצב פיזיקלי כסכום של מצבים אחרים. בד בבד של מציאויות. המשוררת משתמשת במונח ״סופרפוזיציות״ הן בשם הספר הן בכותרות הממוספרות של שבעה מהשירים. אצלה הפרטים השגרתיים מתגבשים לכדי טקסט במציאות קלידוסקופית, צבעונית, מדויקת ובה במידה אקראית. מתוך הטקסט עולה תחושה חזקה של אמת צרופה, שכן הפרטים הקטנים מתארים עובדות יומיומיות וקונקרטיות שמתוכן נובעת מחשבה עמוקה ופואטית יותר. שיר טיפוסי בספר מתאר אירוע תיאור נאמן למציאות, דק ומדויק. יהיה בו קורטוב של הומור או צער או רגש אחר, אבל לא השתהות רגשית בתחושה. מתוך הקונקרטי נוצרת אצל הקוראת תמונה מורכבת, מהורהרת, רגשית ושירית. הפרטים מצטרפים לכדי משל ונמשל, כפי שקורה לעיתים בשירה מצומצמת או בשירה האוחזת רגע, למשל בהייקו.
גיבורי שירתה של נובק הם הכאן והעכשיו, מה שמצוי בבית תחת העין (הכיסא, השולחן, החתול, החלון) ובמרחק בטוח מהבית (השכנה, הירקן, הסופר, הרחוב). אולם המרחקים הגדולים ביותר נמתחים בראשה שעה שהיא חולמת, נזכרת, מנהלת שיחות עם עצמה, מדמיינת בצללים, משתמשת בסמים או שוקעת במחשבות. המעט מחזיק את המרובה שיהדהד אחרי תומו המהיר של השיר. עצם הניסיון לדרוש כאן בדבר מחליש אותו, שהרי הוא כתוב במיטב המילים ובמיטב הסדר, ובכל זאת אנסה לעשות זאת בכמה שירים.
בשיר הפותח, ״סופרפוזיציה 1 • חתולה״:
בבקר ראיתי חתולה מנסה לצוד זבוב ומתרכזת כל כך בזבוב שהיא לא רואה שתוכי התיישב על אדן החלון. התרכזתי כל כך בתוכי שלא ראיתי אם הזבוב ניצוד או נמלט.
לכאורה רגע אחד, סתמי משהו, של התבוננות. חתולה, חלון, תוכי. החומרים המצויים בטבע עירוני ביתי. אבל בקריאה חוזרת אולי כל השיר של רוברט פרוסט ״The road not taken״ טמון בשיר של נובק, ואולי מסע פסיכותרפיסטי המלמד על הפניית מבט כדרך ליצור נרטיב חלופי. לראות דבר אחד משמעו לא לראות דבר אחר, להזניח דבר אחר. בבחירה הזו אי אפשר לחשב רווח לעומת הפסד, הפשט וגם הדרש הוא שדרך אחת נבחרת ורעותה לא. גם תחושה של פומו (fear of missing out) מודרני עולה מהשורות. החתולה עקבה אחרי הזבוב וכך הפסידה ציד פוטנציאלי שווה בהרבה – תוכי. המשוררת עקבה אחרי התוכי והחמיצה את אשר עלה בגורלו של הזבוב. המשוררת והחתולה לא יוכלו לדבר ביניהן ולהתעדכן באשר למה שאירע. שני המצבים התרחשו בד בבד, אולם זה על חשבון זה. כל זה סערה בכוס תה, אבל בעצם היררכיה דומה מתקיימת גם בחיינו החשובים והמשמעותיים לכאורה. אנו בוחרים נרטיב אחד ומפספסים נרטיב אחר. המינימליזם הפואטי מלמד על דבר מה גדול ממנו.
נובק מצטיינת בשירה צורנית שבה הממד החזותי של הטקסט תורם לתוכנו. כך, למשל, בשיר ״צועדת עם סבתא״:
מוליכה אותה
לאט
לאט
לאט
לאט
טאל
טאל
טאל
טאל
מילות השיר פרושות על הדף כצעדים. הצעדים איטיים כל כך עד שתחושת הזמן מתעוותת, ובעקבות זאת מתהפכות גם המילים (לאט – טאל). הסצנה עצמה נפרשת באופן ויזואלי ממש לעיני הקוראת. הטקסט נעשה לצעדים, הצעדים – למסע, והזמן מתארך ומתהפך, חוצה דורות וסב על עצמו. כל זאת בשלוש ואולי ארבע מילים בלבד.
השיר ״סופרפוזיציה 6 • דקונסקטרוקציה״ הוא דוגמה נוספת לריסון או למשחק ויזואלי בטקסט, ובה במידה עשוי להתפענח כמשל אקזיסטנציאליסטי בזעיר אנפין:
כשאני רוצה להכין עוגה, אני מכינה רשימת מצרכים והולכת לסופר. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו. על גבי אחד המרכיבים מופיע מתכון ואני אוספת את המצרכים הדרושים להכנתו.
שלוש שורות. השלישית חוזרת על עצמה שלוש פעמים ויכולה לחזור על עצמה בלי סוף. כוונת המשוררת מובאת בשלמותה בבהירות בשורה הפותחת, אולם בהמשך מתפרצים החיים, אפשרויות נוספות נפתחות, והתוכניות משתנות. דבר מוביל לדבר באופן טבעי – אולי מתוך הפרעת קשב וריכוז, ואולי מתוך שפע האפשרויות המודרני המוכר לעייפה – עד שקשה להתחקות אחר הכוונה המקורית. שוב אפשר לראות בטקסט הקצר ובסיטואציה הקונקרטית הזמנה למחשבה על המצב הקיומי. גם מעשה פשוט ויומיומי כהכנת עוגה תופח כאן לקומדיית מצבים מסחררת. הכוונה הראשונית פוגשת אינפורמציה חדשה וגם הסחת דעת. כעת מתעוררת התמסרות למטרה חדשה, וזו בעצמה מזמנת הסחת דעת נוספת ומצטברת עד אובדן הדרך חזרה. משמעות השיר עשויה להצביע על מציאות חיים רחבה ועם זאת אישית ומייסרת, ובזה כוחו של הטקסט.
לאורך הספר המשוררת מתארת חוויית חיים מודרנית, עירונית, בודדה לפרקים ומתבוננת. בה במידה נובק היא כותבת נשית, המחפשת אהבה וקשר, היא אימהית אבל גם ילדותית, רעננה בנקודת מבטה ורבת הומור. במינימליזם פרוזאי חף מחריזה מביאה נובק מצבים שהם בה בעת כלל־אנושיים ואינטימיים. ההגשה המקורית של דבר מה זניח לכאורה מאפשרת הכרה עמוקה במציאות אנושית מהדהדת, נוגה כבמעשה סוס טרויאני פואטי. הטריק הזה אופייני לנובק בכל ספריה וייחודי לה. שלושת ספריה ראו אור בהוצאת ברחש, הוצאה אלטרנטיבית שמפרסמת ספרות שוליים לא מסחרית במובן המרענן, המעניין והטוב של המילה.
הספר מסתיים בשיר ״סופרפוזיציה 7 • ששששינויים״. השיר הראשון בספר נפתח בבוקר, ואילו השיר האחרון מסתיים בלילה. בריבוי ה״ש״ בכותרת הוא מבקש להשקיט וגם להשתיק. מדובר במשפט שירי ארוך ויחיד. תוכנו פשוט לכאורה וחזרתי, נאמן לדרכה של נובק, אולם בשקט הוא מתהפך. אף שהוא אינטימי, היישר ממיטת המשוררת – בעל כורחו ובצו השעה (וגם על רקע מחזור השירים ״שומר החומות״ הכלול בספר) הוא נעשה גם לאומי ופוליטי:
פעם הייתי שוכבת במיטה בלילה ויודעת שאני לבד ושהכל השתנה ועכשיו אני שוכבת במיטה ויודעת שאני לא לבד וששום דבר לא השתנה.
.
מאיה ויינברג. כלת פרס גורי לשירה לשנת 2023. ספר שירה הרביעי, ״אבן על אבן״, זוכה פרס אקו"ם לעידוד היצירה, עתיד לראות אור בסתיו הקרוב.
.
אלה נובק, ״אה_ה: סופרפוזיציות״, ברחש, 2023
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ענבל קליינר על "כמעט כרגיל" מאת עדנה גורני
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
