רשימות עוני | "אף אחד לא מסכן, אל תפריזי בדמיונות"

שלוש יוצרות המכירות מצוקה כלכלית וכותבות אותה משמיעות את הזעקה העכשווית של רבות ורבים

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וחוט רקמה, 21X15 ס"מ, 2020

.

סיפורי עוני / חיה לוי

.

בלי עוני אין פולקלור. אני אוהבת את המשפט: להיות עני זו לא בושה, אבל גם לא כבוד גדול. זה מצחיק אותי.

מצחיק אותי גם הסיפור שאולי קראתי אצל דרויאנוב, בספר קטן וורוד, בבית מלא ספרים ישנים, עם כוס שקדי מרק בצד אחד וכוס מים בצד השני (מי עוד קראה ככה ספרים?): קראתי על העני שהוזמן לבית של העשיר וזלל את כל החלה, וכשהעשיר העיר לו שהחלה יקרה, ענה לו העני – כן, יקרה, אבל שווה את המחיר. העני של דרויאנוב הבין את האמת הפשוטה, שלא משנה כמה החלה יקרה, היא שייכת למי שרוצה לזלול אותה. זה שהעשיר הוא היחיד מהשניים שיכול להרשות לעצמו לקנות אותה, זה מקרה טיפשי ולא מוצלח, ואין שום חוצפה בלזלול דבר טעים.

עוני של ילדוּת הוא לא מצחיק בכלל, וזה בלתי נסבל אפילו לכתוב עליו, או להיזכר בו. קשה להיזכר בילדוֹת שהבית שלהן מלוכלך ודביק ואין לילדות האלה שום דבר משלהן, גם לא תחתונים. הן לא מצחצחות שיניים וכמעט לא מתקלחות.

ילדות שחיות בהזנחה, חברה טובה של העוני.

הרבה עניות חיות בבתים נקיים מאוד, נוצצים מניקיון, יותר מרוב הנשים עם כסף. אקונומיקה זה לא יקר. אבל יש גם עוני אחר, שבו הקיר טחוב, הבובות פצועות, והדמיון מקים לתחייה אטבי כביסה וכלים ישנים, באין צעצועים.

יש ילדות שהנופש השנתי שלהן הוא נסיעה ליום או ליומיים באוטובוס או באוטו בלי מזגן לעיר אחרת, נסיעה מלאה צער ורוגז, כי הן כל כך מודאגות שלא ייהנו ביום האחד הזה, ותמיד אבא צועק ועושה בושות, כי גם הוא מודאג.

אני זוכרת את אמא שלי הולכת בקינג ג'ורג', מחטטת בארנק ומוציאה מטבעות ושטרות לקבצנים, אפילו שכולם אמרו שלקבצנים אסור לתת, הם יקנו בזה אלכוהול וסמים, וגם ימשיכו לקבץ נדבות במקום לעבוד, ואחר כך נכנסת לחנות נעליים ומתווכחת בקול רם וגס עם המוכר על הנחה, כך נהגו אז כל האימהות, וכל הילדות התביישו.

חוקים מוזרים של העולם מרשים לי לא למכור את הבית שלי, ולא לחלק את רוב הכסף שלי לנשים עניות. אני גם מפחדת לעשות את זה, כי כולן יודעות שצריך הרבה כסף כדי לא להזדקן עטופה בחיתולים מלוכלכים, ואני לא רוצה להזדקן בחיתולים מלוכלכים.

לפעמים הבנות שלי שמות לב לקלות המאוד יחסית שבה אני נפרדת מכסף, ואומרות לי, אמא – את נדיבה, ולי קשה להסביר להן שזה רק במושגים של עולם מעוות. בעולם לא מעוות, אני אשתה נס קפה של מורות לפני שארשה לעצמי לקנות נס קפה בשלושים שקלים לצנצנת, ובכסף שיישאר מישהי אחרת תאכל לחמנייה. בעולם לא מעוות אני לא אגור בבית שיש בו חדר עבודה, ואישה אחרת תישן ברחוב.

בנציב המלח של אלבר ממי, הוא מתאר איך הוא משפיל את בן דודו העני שקיבל ממנו בגדים ישנים, ואז חוזר הביתה ולומד שגם הוא עני, בדרגה אחרת מבן הדוד, אבל עני. ממי משרטט את המקום שלו כילד בעולם בשרשרת מסירת הבגדים הישנים – לא אחרון בתור אבל גם לא ראשון, וזה מביך, משפיל, מעקצץ.

הכי אני אוהבת את הסיפור על מר עוקבא, שהבין מבנו שהעני שקיבל ממנו כסף כל ערב שבת שותה יין יקר, ומאז – הכפיל את הכסף שהיה נותן לעני.

ויש עוד סיפור שאני זוכרת מהילדות המוקדמת שלי, על נערה שהחביאה לחם לעני בכד והוצאה להישרף, או נמרחה בדבש ונעקצה למוות.

.

לא שיר

אִישׁ אֶחָד מְחַטֵּט בַּפַּחִים
וְהַשְּׁכֵנִים אוֹמְרִים – הוּא מְאוֹד מְלַכְלֵךְ
אוּלַי אֶפְשָׁר לִנְעֹל אֶת הַפַּחִים?

לְמִילְיוֹן אֲנָשִׁים יֵשׁ
אַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם חַשְׁמַל
נָשִׁים לֹא נִרְדָּמוֹת מְבַקְּשׁוֹת מִמֶּנִּי אֹכֶל מְבֻשָּׁל

מִתְחַשֵּׁק לִשְׂרֹף אֶת כָּל הַמִּלִּים
הֵן לֹא בּוֹעֲרוֹת
תַּפְסִיקִי כְּבָר, סְדוֹם

אֵיזֶה צְחוֹק,
סְדוֹם מוֹרַחַת בִּדְבַשׁ
אֶת כָּל הַדְּבָרִים

וְהַלֵּב הַחֵרֵשׁ שֶׁלָּהּ טוֹעֵן בְּתֹקֶף
אַף אֶחָד לֹא מִסְכֵּן
אַל תַּפְרִיזִי בְּדִמְיוֹנוֹת

הַלַּיְלָה הִתְחִיל מְאֻחָר בַּבֹּקֶר
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת לָמָּה אֲנָשִׁים
עוֹשִׂים מַעֲשִׂים רָעִים
כָּל הַיְּלָדִים פּוֹרְצִים בִּצְחוֹק
זֶה תָּמִיד הָיָה כָּכָה
אֵין צֹרֶךְ בְּמִלִּים חֲרִיפוֹת
הַמּוֹרָה, הַשִּׁעוּר נִגְמַר
תְּנִי לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת

.

חיה לוי היא משוררת ומורה. הוציאה לאור עד כה שני ספרי שירה, "אכלתי פרחים" (הוצאת עתון 77, 2014), שזכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים, ו"אחת חיה" (פרדס, 2018). ספרה השלישי, "מאושרת ועצובה", עומד לצאת לאור בהוצאת עיתון 77, בעריכת אלי הירש. השיר "לא שיר" לקוח מתוכו.

.

***

.

ילדים נרדמים על השולחן בבית הספר / יודית שחר

..

דבר לא נותר

אַבָּא, אַתָּה מַמָּשׁ לֹא בְּסֵדֶר,
בִּגְלָלְךָ אֲנִי צְרִיכָה לַעֲמֹד
בְּתוֹר לֹא נִגְמָר לִפְטוֹר
מִמַּס יְרֻשָּׁה שֶׁמְּאַשֵּׁר
שֶׁלֹּא הוֹתַרְתָּ לְאִמָּא
וְשֶׁהִיא בְּתוֹרָהּ הוֹתִירָה אֶפֶס,
אֶפֶס מַשֶּׁהוּ מֵאֵינְסוֹף זֵעָה
שֶׁל דַּוָּר,
שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת עָמָל
מִשְׁמְרוֹת לַיְלָה יוֹם,
דָּבָר לֹא נוֹתָר.

.

לעולם לא אשכח את ההפתעה כשהעסיס האלוהי התפשט בחיכי ואת עוצמת הגילוי שקיים בעולם מן מעדן כזה. "רוצה עוד?" הציעה לי חברתי, זוללת מהקופסה, "לא תודה," סירבתי. הייתי בסך הכול בת שבע, אולי שמונה, במטבח של החברה הכי טובה שלי, נשמרת כבר מראשית ימיי לא להפגין חולשה או הזדקקות, לא להסגיר חלילה עוני. השתוקקתי לעוד אך שימורי אננס היו משהו מסתורי של עשירים שלא מגיע לשולחן ארוחה של דוור, ויאה להתאפק.

לא חשתי ילדה ענייה. רוב הילדים בשכונת הפועלים שבה צמחתי היו פחות או יותר כמוני. היחידה שנחשבה "עשירה" הייתה חברתי, שלאביה הייתה מעדניה בתחנה המרכזית הישנה. אך המודעוּת הייתה קיימת, אחיותיי מספרות שכשהייתי קטנטונת והיו מציעים לי סוכרייה הייתי משיבה בנימוס, לא תודה, אכלתי כבר בבית. על אף שסוכריות בפירוש לא היו הצד החזק בביתנו.

כנראה כך זה עובד, בלי שנרגיש העוני נדבק כמו לכלוך לסוליה ואי אפשר לאמוד מתי הוא מתחיל לטפס, לחלחל ולהבקיע סדקים בנפש.
אבי היה דוור ואמי עקרת בית, הוא פרנס שש נפשות במשכורת דוור, במשמרות יום ולילה. היינו כל כך עניים שמעולם לא יצאנו לטיול משפחתי, בטח לא ישבנו בבית קפה, וזוג אופניים חלודים היו שיא המותרות של אבי. כל כך עניים שלִשתי אחיותיי הגדולות הייתה רק חצאית "טובה" אחת, דהיינו חצאית שראוי לצאת בה מחוץ לבית. הן היו עושות משמרות, האחת הייתה לובשת אותה בבוקר ללימודים, והשנייה מחכה לה שתבוא בצהריים ותצא בה לעבודה.

בדיעבד אני יכולה לחמול על אותה נערה שגדלתי להיות, שהייתה בטוחה שהיא מתייחסת לעולם מעמדה של ביטחון, ואפילו חשבה שהיא מורדת, בועטת בעולם. כיום אני יודעת שהרבה מתגובותיה נבעו מביטול עצמי נרכש.

העוני מסרב להתפוגג לחלוטין, לעולם אינני פוסעת יחפה על מרצפות אפילו מיד לאחר שהוברקו, כי בפאתי מוחי רוחשים עדיין הג'וקים שהיו עולים מהביוב הישן בצריף שגרנו בו, שם הייתי מוצאת את הגופות מפרפרות או דוממות מכל עבר.

עוני הוא לא גזירת גורל משמיים. אבי עבד קשה מאוד כדי לפרנס אותנו. אני צמחתי במדינה שרק קמה על רגליה, העוני לא נתפס כבושה ורווחו ערכים כמו צניעות ואיפוק. כיום המדינה מבוססת ויש בה עשירים לרוב שעושרם מנקר עיניים, ולמדיניות הכלכלית אין שם מלבד התאכזרות. אתם מכירים את הסטטיסטיקה, בישראל מתקיים גידול העושר וריכוזו בידי מעטים. יש לזה שם, קפיטליזם חזירי. העושר מיתרגם לכוח פוליטי, וכך מעגלי העושר והכוח כרוכים זה בזה.

בישראל קצבת זקנה היא בסך 1,558 ש"ח. קצבת נכות – 3,321 ש"ח. לא ניתן להתקיים מהקצבאות הללו, והסכומים העלובים הם מדיניות מתעללת. כל ילד שלישי חי מתחת לקו העוני. אנשים לא מבינים מה זה עוני, את התלמידים שלי תראו מסתובבים במותגים, משתמשים בטלפונים יקרים, אז מה הבעיה אם כך? הם כולם עובדים כדי לממן את הנראות הזאת, אבל רק מי שעובד איתם כמוני יודע שהם נרדמים על השולחן בבית הספר, כי סיימו לעבוד בשעות הלילה המאוחרות. הם לא רוכשים השכלה, הם נדחפים למשרות נצלניות בתנאים מקפחים וככה קם לו מעגל אינסופי של עוני מתגלגל.

הייתי רוצה לספר לכם שנפטרתי לחלוטין מאותה חרדת עוני שליוותה אותי, אך למרות שעבדתי קשה כל חיי והמדינה התעשרה, החרדה לא חולפת: פנסיית המורה שלי חולקה לאנשי ההון בוועדת בכר ב־2003. אנשי ההון יכולים לצאת להרפתקאות כלכליות על חשבוני וחשבונם של שכמותי. את ההפסדים שלהם אנחנו משלמים מהפרוטות שאמורות להיצבר ליום סגריר.

אם לא נקום על הרוע הזה הוא ילך ויעצים, כפי שמתחולל מול עינינו ממש עכשיו במשבר הקורונה. עצמאים שאינם ראויים לדמי אבטלה למרות שהם משלמים כל חייהם לביטוח לאומי, חסרי דיור שנזרקים לרחובות, מיליון מובטלים חדשים. אנשים רעבים מתהלכים עכשיו בינינו. רעבים או על גבול הרעב. אל לנו להסכין עם המציאות הזאת.

.

סתיו

סְתָו סְתָו עֶרְגוֹנוֹתָיו וּמַשָּׁבָיו
עֵץ הַשְּׁזִיף מַקְרִיב אֶת אַחֲרוֹן פֵּרוֹתָיו
שׁוּב אִמָּא דּוֹרֶשֶׁת נַעֲלֵי בַּיִת
שׁוּב אִמָּא צוֹעֶקֶת נַעֲלֵי בַּיִת
אַבָּא קְלִפָּה מְחֻסְפֶּסֶת בְּקוּעַת חֲרִיצִים
שׁוּב מְסָרֵב לְזוּג נַעֲלֵי בַּיִת זוֹלוֹת
מִדָּה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה צֶבַע בֵּז'
מֵהַשּׁוּק שֶׁל שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה.

.

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 40 של המוסך. השירים ברשימה זו יראו אור בספרה החדש, "אשליה קדושה", בהוצאת אפיק.

.

***

.

אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים / אורית קלופשטוק

.

נחמה

פָּנִיתִי לַפְּרוֹיֵקְט לְמִגּוּר הָעֹנִי.
בִּקַּשְׁתִּי תּוֹתָבוֹת לְנֶחָמָה.
תּוֹתָבוֹת הֵן נֶשֶׁק יָעִיל
לְמִגּוּר הָעֹנִי
מִפָּנִים שֶׁל אִשָּׁה.

הַבַּקָּשָׁה אֻשְּׁרָה.
נֶחָמָה חָזְרָה עִם חִיּוּךְ,
הָעֹנִי נִבַּט מֵעֵינֶיהָ.

.

זה לא שיר נחמה. זה לא שיר על הפנים של נחמה. זהו שיר על פני העוני. על חסרי השיניים כולם. זהו שיר מלחמה. בעוני.

אני לוחמת עוני חבולה.

למעלה מעשרים שנה אני אחת מלוחמי העוני בישראל ולא פחדתי להביט לו בעיניים. להריח את הפחד, לטעום את הרעב, למשש את הכאב, לשמוע את הזעקה. אך גם כשהצלחתי בקרב אחד וגם כשהרכבתי תותבות לפצועי העוני שלנו, הפסדתי במערכה הגדולה. הפסדנו כולנו. שיקמנו שכונות, שיפצנו כבישים, צבענו בניינים בצבעים רכים, אך העוני המשיך להישיר אלינו מבט מבעד לחלונות.

אבל אני איני ענייה. איני ענייה כלל. אז מה ענייני בעוני?

אבא שלי. אבי גדל בשכונת עוני, אך זכה להיות הילד המחונן בשכונה. כילדון צעיר הוא לימד קטנים בני שש קרוא וכתוב תמורת גרוש וחצי. בערבו של יום היה מוסר לידיה המיובלות של אמו את שכרו ומטבע אחד היה שומר לעצמו, לשמן עששית כדי שיוכל ללמוד בלילות בחדר האחד שחלק עם ששת אחיו. אלה היו שנות הצנע, כולם היו עניים, כך אמר לי, אבל הוא תמיד ידע שמעבר לשכונה יש אנשים שנוסעים על גלגלים, יש אנשים שלובשים חליפות.

הספרים הצילו אותו. המערכת זיהתה אותו. הוא נשלח לירושלים לאוניברסיטה העברית כתלמיד מצטיין ובכל שנה שמר על ההצטיינות כדי לקבל מלגת לימודים מלאה לשנה הבאה. סטיפנדיה. למחייתו עבד בגינון ברחבי האוניברסיטה. חבריו לספסל הלימודים לא זיהו אותו במדי הגנן. הוא נשבע לעצמו שהילדים שייוולדו לו לא יחוו את הבושה והלחץ ההוא.

הוא עמד בשבועתו. אבא שלי. אבל יחד עם מטבעות הכסף שפיזר עליי בנדיבותו כל חייו, חלחל אליי הפחד שלו.

שלא תדעי מחסור.

כשהצעתי לו את דמי השמרטפות שהרווחתי כדי שאשלם חלק מלימודי התואר שלי בפסיכולוגיה הוא סירב לקבלם. הוא כעס כשרציתי לצאת לעבוד כסטודנטית כדי להשתתף במימון. הוא כעס גם כשעשיתי הסבה לעבודה סוציאלית. אל תתקרבי לעולם הזה, אמר לי, זה עולם קשה. וכשהתאהבתי בעבודה סוציאלית, אמרתי לו, אבא, אלה החיים האמיתיים, לזה נוצר עולם הטיפול. הוא ישב במטבח, ראשו בין ידיו על השולחן, ואמר, כמה ניסיתי להרחיק אותך מזה, תזכרי שאני הזהרתי אותך.

הלכתי אל המערכה הזו בעיניים פקוחות לרווחה. נמשכת כמו מגנט אל העזובה, אל האין.

פגשתי עוני מתחת לבית, מעבר לכביש, מבעד לחלון. נדהמתי למצוא אותו קרוב כל כך, איך לא ראיתיו קודם.

פגשתי אותו בבתים, בחצרות, במשרדים. למדתי לזהות אותו במילה, במבט, בעורף, בכתף, בתנועת כף היד. במלבוש, בחוסר המלבוש. כבשתי אותו בכפות רגליי במעלה מדרגות האין־סוף עד הדלת הקלופה ללא שם. העוני נכח בציוד החסר, נכח באגרנות.

עוני זה כשאין לך עתיד, רק הרגע הבא. עוני זה לא להביט למעלה, זה להביט בחשש לצדדים. זה תינוק שאין לו אמון בעולם, זה הילדה שלא תצטרף לטיול השנתי, זה עיני הנער המקנאות, עיני הנערה הבוערת, זה אגרוף הזעם של הגבר, האישה חסרת הסיכוי, חסרת ההזדמנות, שתיקת הזקנים. עוני זה הבושה והתסיסה, זה כרסום הדאגה וצער הייאוש. עוני זה דיכוי.

.

עזר

עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.
מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,
נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.
טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִֹשְכַּת הָרְוָחָה.

כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,
אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.
הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,
אוֹכֶלֶת חִנָּם.

אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקָו הָעֹנִי,
רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,
אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,
חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.

..

להיות עני זה להיתקל בעיניים מאשימות, שיפוטיות, תלושות.
אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים. וקוראת שיבואו כולם. שיתכופפו כולם. שיראו כולם.

.

תלושים

אַל תִּתְּנִי לָהֶם הַרְבֵּה תְּלוּשִׁים.
הָעוּגָה קְטַנָּה.
אַתְּ גּוֹרֶמֶת לָהֶם לָבוֹא לְפֹה יוֹתֵר,
אַתְּ הַזְּקֵנָה שֶׁל חֲתוּלֵי הָרְחוֹב.
תְּנִי לָהֶם חַכָּה, לֹא דָּגִים.

נָסַעְתִּי לִטְבֶרְיָה.
הִבַּטְתִּי בַּדַּיָּגִים הַחֲסוֹנִים, צְרוּבֵי הַשֶּׁמֶש.
שָׁאַלְתִּי, אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת דַּיָּג?
הָא, עָנָה לִי אֶחָד,
לֹא כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת דַּיָּגִים.

.

אבא שלי קיבל חכה. הוא היה ילד מחונן וחרוץ. הוא הצליח ללמוד לדוג. לא כולם יכולים. נשלחנו אל המערכה עם מעט מדי חכות ובלי דגים.

משבר הקורונה חשף כמה המערכות הציבוריות רזות ועניות. אני עובדת במערכת הרווחה משנות התשעים. והמערכת הולכת ומצטמצמת בצורה שיטתית – מקוצצת בצורה אכזרית, אין לי מילה חלופית לזה. מחלקות רווחה נאלצות להישען על תרומות וחסדים למען המטופלים שלהן. ״שנוררתי״ תרומות. רהיטים, ביגוד, מזון. משרד הרווחה עבר מזמן מתחת לקו האדום. מה זה אומר על מצבה של אוכלוסיית העוני בישראל? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני בתקופת מגפה? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני שלאחר המגפה?

אני חוששת שכשהמגפה תחלוף והמשק ילקק את הפצעים, אזי החוליה החלשה תהיה הראשונה שתיפגע – ותוכרע. את הקיצוצים ישיתו שוב וביתר שאת על מערכת הרווחה – על הטיפולים, המטפלים והמטופלים.

לכן, דווקא עכשיו חשוב יותר לזעוק את הזעקה הזאת. אבי צדק. זה עולם קשה. אולי יהיה קשה פחות לו יזעק השבע את זעקתו של הרעב.

.

אורית קלופשטוק, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, לימודי טיפול משפחתי ועבודה סוציאלית. משוררת מחאה. שירים רבים פרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים נבחרים. במוסך פורסמו שיריה בגיליונות 35 ו-53. ספר ביכוריה, ״לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", ראה אור בימים אלו בהוצאת פרדס. השירים ברשימה זאת לקוחים מתוכו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו