.
מאה שירים / מרקוס ולריוס מרטיאליס
ממליצה: שירי שפירא
בימינו כבר לא נהוג להתקין "נוסח עברי" למקור הזר אלא פשוט לתרגם, ולמרות יתרונותיה הברורים של מוסכמת הנאמנות למקור בתרגומים חדשים לעברית, לעיתים העברית היא שיוצאת נפסדת. תרגומיו החדשים של רונן סוניס למכתמים מאת מרקוס ולריוס מרטיאליס, שפעל ברומא במאה הראשונה לספירה, מחזירים עטרה ליושנה, לא במובן של ניעור האבק ממליצות נשכחות, אלא בשחזור תפקידו של המתרגם העברי כמרענן השפה. שיריו העוקצניים ולעיתים ממש גסים של מרטיאליס, שרבים מהם מוקדשים לאדם בשמו ומצליפים בו בלשון חדה, הולמים היטב את סגנון התרגום השובב של סוניס: הוא מתנער מהמשקל המקורי, אינו נרתע מאנכרוניזמים למטרות חרוז ושנינה ומסובב את חוגת המִשלב בחופשיות, לפעמים בתוך אותו משפט עצמו, כמו שרק סופרות וירטואוזיות דוגמת אורלי קסטל־בלום יודעות ומעיזות לעשות בעברית. כך מתקבלות שורות כגון "זֶה בְּסֵדֶר בְּעֵינֶיךָ? מְצֹץ נָא זַיִן, נִכְבָּדִי! / לֹא צָנוּעַ כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי, אֶלָּא זַיִן יְהוּדִי", שוודאי יעוררו השראה לא רק בקוראים מלומדים, אלא גם באחרוני הטוקבקיסטים. בצד התכנים המבדרים הספר מלווה במעט ביאורים נחוצים ומעשירים, שמסייעים לחוות את השירים בהקשרם. העושר הייחודי קיים בו גם בזכות נספח הכולל תרגומים לאחדים מהשירים במשקל הרומי הקלאסי של עמינדב דיקמן, שנפטר לפני שהספיק להשלים את פרויקט התרגום המשותף שלו ושל סוניס. זהו ספר שמצטיין בעירוב מסורות, ולא רק בשל התרומה של שני מתרגמים גדולים מדורות שונים, אלא גם בזכות השימוש במסורת תרגום ישנה לתפארת העברית החדשה.
.
מרקוס ולריוס מרטיאליס, "מאה שירים", דחק, תשפ"ג. נוסח עברי: רונן סוניס.
.
***
.
ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד / מרית בן ישראל ועדה ורדי
ממליצה: מיכל זכריה
כמבוגרת, כמעט שלא יוצא לי לקרוא ספרים מאוירים. גם לא זכרתי את מלוא קסמם המוזר עד שפתחתי את ספר תום, המוקדש ליצירתה של תום זיידמן־פרויד, אמנית מבריקה שפעלה בברלין בראשית המאה העשרים, ואיוריה השפיעו רבות על ספרות הילדים הגרמנית והעברית. עורכות הספר, מרית בן ישראל ועדה ורדי, עשו מעשה נפלא – הן קיבצו את איוריה של זיידמן־פרויד מן העיזבון שנותר אצל נכדתה בבאר יעקב והוציאו תחת ידיהן ספר גדול וצבעוני, עשיר מבחינה עיונית ומעוצב לעילא ולעילא. האיורים הפשוטים למראה של זיידמן־פרויד יפהפיים ועתירי משמעות, ודמויותיה מלאות מבע: ילדה עומדת בלב מטר כוכבים בעיניים מכושפות, ילד קורא תחת עץ עמוס אגסים ופרחים, ילדה בוכייה נישאת לארנב תחת קשת בענן, נערה חסרת מנוחה יושבת בראש מגדל של מזרנים. הסגנון המיוחד של זיידמן־פרויד נוסך עניין חדש גם במעשיות המוכרות ביותר. נוסף על האיורים, הספר מכיל גם מאמרים מרתקים, ובהם הסברים פרי עטה של בן ישראל לשפה הוויזואלית של זיידמן־פרויד, תשבחות לשיטתה הפדגוגית החדשנית מאת ולטר בנימין, וסיפור ההיסטוריה של הוצאת "אופיר" שהפעילו זיידמן־פרויד ואישהּ יעקב זיידמן עם חיים נחמן ביאליק, אשר נכתב על ידי גיל וייסבלאי. זיידמן־פרויד שיתפה פעולה גם עם ש"י עגנון והייתה אחייניתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע זיגמונד פרויד, אך למרות חשיבות יצירתה, שמה אינו שגור כמו שמותיהם של האנשים שעימם חייתה ועבדה. ספר תום הוא צעד משמעותי בתיקון מצב העניינים הזה, והישג נדיר בפני עצמו – אי אפשר להפריז באופטימיות של הפרויקט כולו, בהקפדה על האיכות התוכנית וההפקתית שמאפיינת כל תו בביצועו ובעונג שמסבות ההתבוננות והקריאה בו.
.
מרית בן ישראל ועדה ורדי, "ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד", הוצאת אסיה, 2022.
.
***
.
בידֵי מלאכי המים / ענת חנה לזרע
ממליץ: גיא פרל
הספר בידֵי מלאכי המים הוא ספרה השלישי של המשוררת ענת חנה לזרע. רובם המוחלט של השירים בו נשזרים לקינת אבל ארוכה ויפה על מותם של אח, אב ואם בזה אחר זה. חנה לזרע ניצבת אל מול בוֹרות ההיעדר שנפערו בחייה ובנפשה, וכדי לתת להם ולעומקם צורה וגוף, היא מרבה לכתוב על יסודות העולם והטבע, ואף פועלת עליהם כשמאנית המבקשת לשנות ולרפא במילותיה. המשוררת מטמיעה את אהוביה שאיבדה ואת עצמה, את חייה ואת מותם, בחזרה אל תוך טבע נצחי שיש ביכולתו להכיל בה בעת את היש והאַיִן. עשרות תיאורי התערבות מכשפת שכזו יש בספר, כמעט בכל שיר ושיר, ואביא כמה דוגמאות שליקטתי: "אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד, / מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם"; "מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שָׁמְעֵנִי: נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת"; "עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת"; "הִנֵּה אֲנִי אוֹרָה מִמְּךָ בְּחֹם נֶאֱסַף / אַלְפֵי פִּרְחֵי כְּפוֹר"; "יוֹצֶקֶת וָאדִיּוֹת לְתוֹךְ פָּנַי"; "אֲנִי פּוֹרָה צִמְחֵי מִדְבָּר / מַגְמִיאָה נֵזֶר קוֹצִים". כאמור, קיימות עוד דוגמאות רבות להיטמעות שכזו בטבע ופעולה בתוכו ועליו, ואסיים את המלצתי החמה על הספר בשיר נוסף שהיא עומדת בבסיסו:
אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם,
רְאָיָה חוֹתֶכֶת לְעֹמֶק הָאוֹר, הָעִדָּן.
מוֹשְׁחוֹת מַבָּט עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו,
מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו, חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ.
רוּחַ מַדְאָה עוֹרֵב מֵעַל רָאשֵׁינוּ
אַךְ מִיהוּ הַפֶּה שֶׁיּוּכַל לָנוּ,
דָּמֵנוּ גַּס. זֶה מִכְּבָר נִנְגַּס.
.
אַתְּ תָּרָה אַחַר תְּכוּנַת אֱנוֹשׁ,
אֲנִי מַאֲלִילָה אֶת הַיָּם,
כָּל אַחַת וְהַטֶּבַע שֶׁלָּהּ.
.
ענת חנה לזרע, "בידֵי מלאכי המים", ספרי עתון 77, 2023.
.
***
.
להיות חופשי, רשימות מדרום הר חברון / דוד שולמן
ממליצה: רתם פרגר וגנר
ספרו של דוד שולמן הוא שילוב של יומן, עדות והתבוננות, שנסוב על פעילותו כמתנדב בדרום הר חברון במהלך כעשרים שנה. החלק התיעודי, שנמסר כיומן, פורש את פעילותו השבועית רבת השנים של המחבר, יהודי־ישראלי, חוקר ומרצה לתרבויות הודו מהאוניברסיטה העברית ומלומד יוצא דופן, שמגיע מדי שבת לדרום הר חברון כדי לסייע לאנשי מסאפר יטא לעבד את אדמותיהם ולחיות בכפריהם, ומלווה אותם במאבקם המתמשך כנגד מתנחלים וחיילים שמנשלים אותם בשיטתיות מבתיהם וחלקותיהם, ומפעילים כלפיהם אלימות בלתי פוסקת. מתוך התיאור הקונקרטי של אירועים ומעשים יומיומיים מעלה שולמן פרקי מחשבה והתבוננות על עצם המעשה הזה של התנגדות פוליטית לא־אלימה כנגד מנגנון מדינתי רב כוח שמטרתו נישול, כלומר כנגד כל הסיכויים. מה מעניק לו את הכוח לצאת מדי שבת אל מאבק שנדמה כאבוד מראש? הכתיבה היומנית הרפלקסיבית, הספקנית, הלא־הרואית של שולמן ממחישה את התשובה יותר מכול; היא אחוזה באירועים, במעשים, באנשים מסוימים ומתוכם היא מסתעפת לבירור של מושגי יסוד כגון תקווה, ייאוש, תועלת, כישלון, מוסר, צדק, בחירה, רשעות, אמת, חירות, התנגדות. בלב הדיון שלו יש תחושה אחת מכרעת: אם יש מובן לחירות הרי הוא טמון בפעולה שעומדת לעצמה, בין שהיא עתידה להצליח או להיכשל. חירות זו נובעת מהבחירה להתייצב לצידו של מי שניטלה ממנו חירותו ולהיאבק להשבתה. במקרה זה חקלאים פלסטיניים, תושבי מסאפר יטא. ועל אף ששולמן רחוק משמץ צדקנות ומוסרנות, ועל אף שהוא מפוכח וצנוע, הרגעים שבהם אוחזת בו תחושת החירות – זו המסויגת, הזהירה, זו שבניגוד לכל הסיכויים – הם עזים ובהירים. הם מין הבהוב של אנושיות ותקווה במציאות שבה רשעות ואטימות הם החוק. התקווה, הוא כותב, "היא פעולה של האני העמוק ביותר, או החלק החופשי יותר של האדם". היחס הפרדוקסלי שבין ייאוש לתקווה הוא נקודת המוצא של הספר הזה ושל המעשה שהוא מתאר.
להיות חופשי עוסק בשאלות הקשות ביותר של חיינו כאן. חיוני לקרוא אותו בכל ימות השנה וביתר שאת בימים אלה, שבהם השלכותיה של מכונת הכיבוש הישראלי נחשפות במלוא עוצמתן ופורצות אל המרחב הישראלי כולו. הוא מחייב את קוראיו להתייצב נוכח אזורי הגבול המוכחשים של הקיום הישראלי ובה בעת מעניק להם אומץ לחצות את הקווים המבחינים בין קריאה בספר לפעולה במציאות, בין הכרה מוסרית למעשה פוליטי.
מאז נכתב הספר ותורגם לעברית עבר זמן מה. במאי 2022 פסק בג"ץ במחלוקת ארוכת־שנים באשר למעמדו של מסאפר יטא, פסיקה שמשמעותה הכרה בשטח כולו כשטח אש וגירוש כל תושביו מבתיהם ומאדמותיהם.
.
דוד שולמן, "להיות חופשי: רשימות מדרום הר חברון", כרמל, 2020. מאנגלית: עודד פלד.
.
***
.
כמעט כרגיל / עדנה גורני
ממליצה: מרב פּיטוּן
ספר שיריה של עדנה גורני כמעט כרגיל נפקח ומצטמצם, שואף ונושף כעין אקורדיון: חלק מן השירים בו נפרשים בתנופה דיבורית, מרובת טקסט, בשירת פרוזה עתירת אקורדים, בעוד שאחרים מצטמצמים לצליל מזוקק, צלול ופעמוני של הייקו. שתי צורות השיר הללו עומדות זו מול זו, גרפית, לאורכו של הספר – לעיתים מביט הייקו צנום מעמוד ימין לעבר בניין רבוע ומוצק של שיר בעמוד השמאלי, לעיתים אלה הייבּוּנים (רגע של התבוננות המשלב שירה ופרוזה, המתחיל או מסתיים בשיר הייקו). סמיכות זו אינה מסתכמת בגיוון צורני, אלא יוצרת דיאלוג מתמשך, ייחודי ומעניין, בין מבנה ומשמעות. החיבור בין אופני הנשימה, הקריאה, ההתבוננות, מן הרחב למצומצם ובחזרה, הוא אמצעי לניסוח יחסיה של המשוררת עם אחרים – עם אמהּ המקשישה, עם סביבת הטבע והבית, עם משוררים שונים שמהם היא שואלת שורות או משיבה בכאלה משלה.
עוד חידוש מעניין בעניינם של שירי ההייקו בספר הוא הנימה העדכנית, הפוסט־מודרניסטית שלהם, שנשענת על חומרי הכאן והעכשיו, ואינה נודדת רק למחוזות של פסטורליה רחוקה וירוקה. מעניין לראות כיצד גורני – בעברה חוקרת של נדידת ציפורים ושירתן, העוסקת זה שנים בשמירת טבע וסביבה – משלבת בהייקו שלה לא רק עגורים, עלים ועננים, אלא גם אלמנטים מתועשים, ממונעים, עירוניים, ארציים, למשל: "דְּרוֹר מְנַקֵּר / בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן / בְּדַל סִיגַרְיָה.", "גַּם הַשָּׁכֵן / סוֹעֵד עִם אִמּוֹ הַקְּשִׁישָׁה / בְּפָלָאפֶל הַקּוֹסֵם.", או "מִתְנַגֵּשׁ שׁוּב / וָשׁוּב בְּמָסָךְ מַחְשֵׁב מוּאָר / זְבוּב בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ."
נוגעים ללב במיוחד הם השירים המתארים את הקשר של גורני עם אמהּ החולה. תנועת ההיפוך של ערוצי הדאגה וההשגחה מציגה שבריריות אנושית שאינה פוסחת לא על הצד המטפל ולא על זה המטופל, והיא נטווית בקורים דקים של חמלה וחסד. "מִטַּת נֹעַר / בְּמַצְּעֵי בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה / אִמָּא".
.
עדנה גורני, "כמעט כרגיל", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2022.
.
***
.
קומי / מוריה אשכנזי
ממליצה: טל ניצן
ספר הביכורים של מוריה אשכנזי מוגדר כשיר/עדות, ואותה דואליות של קסם ובעתה מושלת גם בחוויית הקריאה בו. השורות הראשונות כבר ממסגרות את הסיפור: "צעקה מבעד נשל / אטימותו פלסטיק על פנים / והבריות הולכים בתוכה ואינם שומעים / עלי לקרוע קריעה לצאת / להתחיל להגות מילים" – אסון כלשהו שנתיב ההיחלצות ממנו הוא מילים, מילות הספר הזה. מהות המאורע האסוני מתבהרת עד מהרה ואינה מפתיעה: "כה קטנה הייתי כה קטנה איך אפשר שקשר / ידיים כה קטנות איך אפשר את הדם". השירים, ללא כותרות או סימני פיסוק, רק מילים מסוימות מודגשות בהם לעיתים, נעים בין המטאפורי לקונקרטי עד אימה: "עוד אמר את קטנה מדי אין לך מספיק שיער לאחזו חזק / ואם תנשכי אותי עוד פעם אחת אשבור לך את הצוואר".
לצד הנוראוּת שבבסיסם, מבליחות בשירים קרני אור של כוח ותקווה וגאולה, ואחת הקריאות האפשריות בו היא של מסע מתהום אל ריפוי, לא פעם בדמות תנועה מעלה: "דעי / פרפר לבן היכן שהוא נמצא עכשיו לומד לעוף"; "ובכל זאת ההבטחה הזו / עוד תחיי"; "המיית נרקיסים חיים הכול חי מאוד הקשיבי לי / הכול מאוד בחיים", "גוף אחד שלי טבע במים / גוף אחר עלה ועלה".
לנחמה השברירית שבקריאה מזומן מבחן גדול בחלקו השני של הספר, ״מחטים: עדות״, המתאר בפרוזה, בפרוטרוט, את אותו "איך אפשר": אונס חוזר ונשנה והתעללות בל־תיאמן בילדה בת שלוש מידי חבר משפחה, איש חינוך דתי, בן קיבוץ, זיכרון שנטמן עמוק כדי לשרוד ושוחזר כעבור שנים. מכל עדויות האונס שקראתי זו אחת המזעזעות. לימים אזרה המשוררת עוז להגיש תלונה במשטרה נגד האיש וזו נגנזה כמעט מייד, בחסות חוק ההתיישנות. גם הניסיון לזכות בבקשת סליחה או לפחות בהכרה בעוול נתקל בהכחשה נזעמת ובהתנערות. כך, רק הספר הזה, הנפלא כשם שהוא מצמרר, מעניק לילדה ההיא פתחון פה ומשמש עדות לפשע המושתק, וכך, מעבר למתנה שביופיו הנדיר, הקריאה בקומי היא לא פחות מחובה מוסרית.
.
מוריה אשכנזי, "קומי", הוצאת אפיק, 2022.
.
***
.
מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות / נינה רמון
ממליצה: דפנה לוי
״אנחנו שייכים לטבע״, מכריזה נינה רמון בפתח ספרה הצנום והמפתיע. ״… ואנו פוחדים מכל מה שמאיים על הקיום שלנו, כלומר לא רוצים למות… הבעיה היא שאנו, החיות האנושיות, מודעים לפחד הזה מהמוות״. ולמה זו בעיה? בעיקר, כך מסבירה רמון, משום שמעבר ליצר ההישרדות שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים, אנחנו מודעים למוות גם במצבים שבהם לא נשקף לנו איום כזה, ועם המודעות מגיע הרצון להבין.
לכאורה, נדמה שרמון, פילוסופית שחקרה ויצרה במגוון תחומים, מנסה לענות באמצעות סקירה של תפיסות מוות בתקופות שונות ובתרבויות מן המזרח ומן המערב ובעזרת מובאות מהוגים וכותבים שונים, מלוקרציוס ועד לאלברט איינשטיין, מאריסטו, ארנסט בקר, סמואל בקט ואליזבט קובלר־רוס ועד לישעיהו ליבוביץ ולאו דזה. התוצאה היא מדריך מקוצר, מבוא לנושא שכמעט אינו מדובר בחברה מנומסת, אבל עמד, מאז ומעולם, בלב העיסוק הפילוסופי, התיאולוגי, הספרותי והאמנותי. על אף הקיצור, רמון מצליחה לגעת בהיבטים רבים ומגוונים של שאלת המוות: אמונה, רציונאליות, גוף ונפש, תודעה, מיסטיקה, חוויה חוץ־גופית ותיאוריה קוונטית של התודעה. היא גם מנסה לתת תשובות, לפחות לשאלה הבוערת ״מה נשאר?״, כלומר אחרי המוות, ואף שלא ברור אם התשובה שלה אכן מנחמת או אופטימית, כפי שהיא טוענת בכותרת הספר, החוויות האישיות שהיא מביאה בחלק זה נוגעות ללב מאוד.
.
נינה רמון, "מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות", תשע נשמות, 2023.
.
***
.
משחק התחושות / ליירה אור
ממליצה: נטלי תורג׳מן
ד"ר מאיה לב, הגיבורה של משחק התחושות, היא חוקרת צעירה באקדמיה שמתעניינת במצבי תודעה. "סאב ספייס" הוא מצב מדיטטיבי של התמסרות וכניעה מוחלטת, פיזית ומנטלית, שמוביל לתחושת עוצמה מצד אחד ושחרור מהצד השני. הוא מקושר ליחסי שליטה. מאיה כותבת מאמר על מצב תודעה מיוחד של נשלטות בזמן "הסשן" של BDSM, נקודת המוצא שלה אינה תיאורטית בלבד אלא היא מתעניינת כיצד היא עצמה תוכל להיכנס ל"סאב ספייס" הלכה למעשה. היא מתרגלת "חלומות צלולים" ומביאה את עצמה למתיחת הגבולות הפסיכו־פיזיים. למשל, היא "שוכחת" לאכול במשך שעות רבות כאשר היא עסוקה בכתיבה, היא רוקדת בלט קלאסי שמאפשר לה למתוח את הגוף לנקודות קצה, להתאמן על קצות האצבעות עד שהיא מדממת מהבהונות. היא פוגשת את אלון, רופא נוירולוג, שמכניס אותה (בהסכמה ובאופן הדרגתי) לסודות עולם הסאדו-מאזו. מסשן לסשן הספר מעורר שאלות רבות; ראשית על מיניות, על ניצול או הסכמה, על פריצת גבולות. אך גם מהי תחושת אינטימיות? האם מוצגת כאן אינטימיות "אמיתית" בין שני אנשים או מדומיינת? מהי מערכת יחסים? מי השולט ומי הנשלט? מי מנצל את מי? מה מקובל מבחינת הסדר החברתי בהקשר לתפיסת מיניות בריאה? מה נכלל בגדר "קוויריות", "קינקיות", ומהי סטייה?
הספר נכלל בז'אנר הארוטי אך הוא משלב מושגים תיאורטיים כגון האלביתי של פרויד, טבעת מביוס (צורה דו־ממדית, מעין לולאה, שיש לה רק צד אחד) ועוד. הספר נכתב על ידי ליירה אור, שם עט של חוקרת תודעה באחת האקדמיות בארץ. בתודות היא כותבת "תחילה אני רוצה להודות למדע ולחופש האקדמי. לולא הם, הסיפור הזה לא היה נולד. כי הסיפור הזה הוא אומנם בדיה, אבל שורשיו במחקר המדעי שלי בנושא מצבי התודעה המיוחדים בזמן סשן של BDSM… המדע גדוש בכללים נוקשים, בשיטות מדעיות, בהכרח לכתוב, לתאר, לבסס ולנמק בדרך מסוימת… וכך, בזמן שחקרתי ופרסמתי – תחת הכללים הנוקשים הללו – התעורר בי גם יצר אחר. תאווה. השתוקקות לכתוב על הנושא המרתק הזה בדרך אחרת, כזו שלא כפופה לשום כלל. בדרך יצירתית יותר".
.
ליירה אור, "משחק התחושות", הוצאת יהלומים, 2023.
.
***
.
מגול / רון דהן
ממליצה: לי ממן
מגול, מסבירה הערה בשולי העמוד בפתח ספרו של רון דהן, פירושו "סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל ריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות".
זוהי בחירה מוצלחת לשמו של הספר הזה – ולא רק מצד הצליל היפה, שמעלה על הדעת גם אפשרות של הקלה (כמו בביטוי "אבן נגולה מעל ליבו"), אלא בעיקר מפני שמדובר בקובץ שירים שהוא אוסף השתברויות אל חוף התודעה, לאחר שתזוזת הקרקע המכריעה שהולידה אותם כבר הושלמה ואין ממנה דרך חזרה:
"מוּטָב לְהוֹדוֹת בְּכָךְ: הֵם הָיוּ כִּשָּׁלוֹן, הַנִּשּׂוּאִים / כְּבוֹד הַשּׁוֹפֶטֶת, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה / וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, נִכְשַׁלְתִּי בְּכָל אֹפֶן, הַמּוֹנוֹגַמְיָה / הִתְעַלְּלָה בִּי".
הימים הם ימי פוסט־חורבן, הבית כבר חרב והתפצל להסדרי משמורת, ומתוך התערובת המסחררת הזו של תחושת שחרור משכרת ואבל חריף על מה שאבד יש להיבנות מחדש:
"כָּל מַה שֶּׁרָצִיתִי בְּאוֹתָם יָמִים / הָיָה לְהִזְדַּיֵּן וְלִהְיוֹת עִם הַיְלָדִים. / הַדָּבָר נִתַּן לִי, חַיַּי נִתְּנוּ לִי בְּמַתָּנָה, / בְּעֶצֶם לֹא, הֵם נִתְּנוּ לִי בִּכְאֵב לֹא סָבִיר".
יופיו של הקובץ הזה טמון במידה רבה באופן העדין שבו הוא מצליח לאחוז במורכבות העמדה הנפשית של מי שמעוניין להחלים בלי לכפור בעברו באופן מוחלט או להשחיר את מה שהיה כדי להיוולד ממנו מחדש בתצורתו האותנטית (נרטיב נפוץ בקרב מתגרשים ובקרב חוזרים בתשובה או בשאלה כאחד, ולא בכדי). אפשר להתאבל באהבה גדולה ובחשבון נפש נוקב על הבית שאבד, ובד בבד לייצב מחדש את האחיזה בחיים, בהווה, בהורות, בסיכוי לאהוב מחדש. תנועת הגלים שנולדה מן השבר היא גם הדף וגם חיים, ובדומה לגלד היא מגלמת בו בזמן את נס ההחלמה ואת מקום הפצע.
.
הציפורים הרוכנות
מָה רָצִינוּ? לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ
צוֹעֲדִים אֲפֵלִים תַּחַת יָרֵחַ
אָפֵל, מֵעַל אֲדָמָה אֲפֵלָה,
בִּבְגָדֵינוּ הָאֲפֵלִים, רוֹכְנִים שְׁקֵטִים
אֶל מַיִם אֲפֵלִים, שׁוֹתִים כְּצִפֳּרִים,
וְלֹא נִתַּן לָנוּ הַדָּבָר
נִפְרַד וְהָלַךְ, וַאֲנַחְנוּ, שׁוּב
כְּצִפֳּרִים, שׁוּב רוֹכְנִים,
שׁוּב אֲפֵלִים, צוֹעֲדִים, רוֹצִים
לְהַמְשִׁיךְ גַּם כָּךְ, בְּלִי הַדָּבָר, עִם
הַנָּהָר וְהַמַּיִם, כֹּה רַבִּים, כֹּה יָפִים,
לְאֵין יוֹדֵעַ, לִבְלִי שׁוּב.
.
רון דהן, "מגול", הקיבוץ המאוחד, 2022.
.
» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
