המלצות המוסך | זר ספרים בפרוס החג

כמדי ראש השנה – המוסך ממליץ על ספרים שלא כדאי להחמיץ

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
21.09.2022
שי אזולאי, Flaying Moment, שמן על בד, 80X70 ס"מ, 2016

.

הנתניהוז / ג׳ושוע כהן

ממליצה: מיכל זכריה

בשנות החמישים של המאה העשרים הגיע ההיסטוריון הישראלי בנציון נתניהו לראיון עבודה באוניברסיטת קורנל עם אשתו ושלושת ילדיו וזעזע את מארחו האמריקאי, חוקר הספרות הנודע הרולד בלום. בערוב ימיו חזר בלום על האנקדוטה באוזניו של הסופר ג׳ושוע כהן, והלה חיבר על בסיסה את הנתניהוז – סיפור המפגש בין דמותו הבדיונית של רובן בלום, היסטוריון יהודי באוניברסיטה נידחת במדינת ניו יורק, ודמותו המציאותית של בנציון נתניהו. נעליו הבלויות והלהט הרוויזיוניסטי של נתניהו מטרידים את בלום הזהיר ומעמתים אותו עם עמדתו המעורערת כיהודי אמריקאי, או אמריקאי יהודי, והמתח בסיפור הולך וגובר עד לסיומו הכאוטי. הסאטירה האקדמית של כהן מנתרת בקלות ובהומור מדמיע בין סיפור בגוף ראשון, למכתב המלצה, להרצאה אקדמית, ונותנת ברק חדש לשאלות ותיקות על היהדות העולמית ויחסיה עם מדינת ישראל. דרך אחת להבין את המעשה של כהן, מבעד לעיניו של רובן בלום, היא כניסיון נוסף להשתתף בעיצוב החברה האמריקאית על ידי ניסוח המתחים שבתוכה במקום יישובם: ״עד עצם היום הזה,״ אומר בלום, ״התמרת הסכסוכים העתיקים עודנה התהליך העיקרי שבאמצעותו מהגרים מתאקלמים: חידוש הסכסוך הוא־הוא ההיטמעות.״

אמנם חוכמה קטנה היא להמליץ על ספר שזה עתה זכה בפרס הפוליצר – המלצה נרחבת וכבדת משקל כשלעצמה – אך כלילתו של הנתניהוז בזר הנוכחי מאפשרת לשבח גם את השותפים העבריים להישג הספרותי של כהן: מתרגם הספר ארז וולק, שמנווט במומחיות בסבך הסוגות והרבדים הלשוניים של הרומן, ומו״ל הבה לאור עודד כרמלי, שהיה המו״ל הישראלי היחיד שהסכים לפרסמו; ראייה נוספת לחיוניות של ההוצאות העצמאיות לספרות המקומית.

ג׳ושוע כהן, "הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד", הבה לאור, 2021. מאנגלית: ארז וולק

.

 

.

***

.

שירים טחובים לילדים רטובים / רומן אייזנברג

ממליצה: שירי שפירא

טחב ורטיבות הם התרחשויות אינטימיות אך דוחות ומוחבאות על פי רוב, ובכל זאת אין להכחיש שכשמתבוננים בהם ללא שיפוט מוצאים איכויות דינמיות מרתקות. בספר הביכורים של המשורר רומן אייזנברג אמנם יש מבט מכבד אל העבר, ריבוי ציטוטים של משוררים אחרים ושלל אישים ידועים ואלמוניים, אבל המבט על השירה ובכלל הוא מבודח: "צִ'יפְּסְיוֹנֶר הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְפֶּנְסְיוֹנֶר, זֶה טוֹב./ מְשׁוֹרֵר הוֹפֵךּ לִיּוֹת חִוֵּר, עִוֵּר וּמְמֻּרְמָר, זֶה רַע." הלחלוחית שהקאנון העבש אמור להעלות בעיניים נהפכת בפיו של רומן לטיפות ריר ניגרות, רעבתניות, ואלה נאספות לכדי סמוחטה עסיסית שהמשורר נכון לרוקק אל המדרכה, כנהוג ברחובות הערים ובירושלים בפרט.

רומן מביע אמון גדול ביכולת לתקשר, בשפה שירש מאחרים ושהוא מצטט בדרכו הבלתי מתחייבת אך בסגנון חינני שכל־כולו שלו, כולל כללי כתיב אידיוסינקרטיים. מלבד ציטוט קולות של אחרים (ובהם שיתוף פעולה עם אלי ניסנבוים, שהוסיף איורים מלבבים) הספר מלא בהקדשות ונמענים: דבר ראוי לציון בתקופה שבה נדמה שהקוראים רק נוטשים את הרפובליקה הספרותית העברית. רומן מדבר לכל נמעניו כמו לחברים. למשל אל נמענת שחוקה כמו המולדת הוא פונה בישירות מרעננת: "אוֹהֵב אוֹתָךְ מוֹלֶדֶת מְכַבֵּד תַּמוֹסָדוֹת/ אֲבָל לָמָּה לֹא תֶּצִּי לִי מֵהַוְּרִיד".

כותב טוב יודע מי הנמען שלו, וכותב טוב אף יותר הוא כותב שמצליח לברוא לעצמו נמען. ההשתוקקות שבה התקבל הספר בשנה האחרונה מעידה שקוראות וקוראים מבקשים להיווצר בשביל שירה כזאת.

רומן אייזנברג, "שירים טחובים לילדים רטובים", תשע נשמות, 2021

.

.

***

.

הארגונאוטים / מגי נלסון

ממליצה: ריקי כהן

עברו כחודשיים מאז קראתי את הארגונאוטים והוא עדיין שט במוחי כמעט מדי יום. במהלך הקריאה הרגשתי לא פעם התרוממות רוח משונה, ורצון לחזור ולקרוא פסקאות שלמות, אפילו לסמן אותן. נלסון היא משוררת שכתבה ממואר פרגמנטרי המשלב תאוריה פמיניסטית ומגדרית וציטוטים מהגות, פילוסופיה וספרות. מאז יצא לאור במקור הוא זכה למעמד של ספר מכונן של הקוויריות במאה ה־21.

המילה הזו, קוויריות, שבה והתגרתה בי במהלך הקריאה, בשאלה מה מעניק לי זכות לחשוב על עצמי כעל כזו בבועת הקונפורמיזם שלי. בסיפור מתארת נלסון את התאהבותה בהארי דודג', שנולד כנקבה ועבר שינוי מגדרי, אבל מסרב להזדהות כגבר. שדה המוקשים של הא־בינאריות והסירוב לשתף פעולה עם ההגדרות ניצב במרכז התפתחות הרומן היצרי הזה, ההופך לזוגיות יציבה ואינטנסיבית, ונלסון נכנסת להיריון ויולדת תינוק, בשיא עלילתי של טרנספורמציה גופנית, מול זו של הארי. המהמורות הפנימיות והחיצוניות של הזוג באמריקה בת ימינו (הספר יצא לאור ב־2015), העמדה הנוקבת והמעמיקה של נלסון, המבקשת לנפץ קטגוריות ומוסכמות מגדריות ואחרות, גם בנוגע לאימהות, היא סוחפת. לשם כך היא לא מסתפקת בדיון תאורטי, אלא חושפת חלקים אינטימיים במיוחד – גופניים ורגשיים – מהזוגיות והאימהות, ללא שמץ סנסציוניות. "איך מגיעים לתובנה שהדרך הטובה ביותר לדעת איך אנשים מרגישים ביחס למגדר או למיניות שלהם – או לגבי כל דבר אחר, האמת – היא להקשיב למה שהם אומרים, לנסות להתייחס אליהם בהתאם, בלי לכפות על גרסת המציאות שלהם את זו שלכם?" היא שואלת, ולכל הרוחות עם העברית הסקס־מניאקית, והלוואי שרבים ורבות יקראו את זה.

מגי נלסון, "הארגונאוטים", אסיה, 2022. מאנגלית: תמר משמר

.

.

***

.

פֶּסע פֶּגע פֶּצע / מיתר מורן 

ממליצה: טל ניצן

הכותרת היא שיר קטן, אפילו סיפור, בפני עצמו: את מעזה לפסוע פסיעה, את נפגעת, את נותרת עם פצע. מהות הפסיעה, הפגיעה, הפציעה נחשפת בספר בהדרגה עד שהיא מתבארת בשיר הבא: "אין די לָאהבה / ובכל זאת / הלא־מספיק מתחפר בךְ // כמו נעליים קטנות מידה / לצעוד בהן במעלה מתלול / ולא להשכיל להשילן; // פצע פגע פסע / קלועים זה בזה / כחלת מלכודת דבש / בוצעים ממֵך // פיסה אחר פיסה."

זו חוויית יסוד בקיום האנושי, וכיוון שכך, גם בייצוגה הפואטי, אבל אין שום דבר שחוק בביטויֶיה בספר הזה. האופן וליתר דיוק האופנים שבהם מיתר מורן מעבדת, פורשׂת, מפרקת אותה ומלהטטת בה בספר הביכורים שלה, מעוררים השתאות. מורן מתגלה כמשוררת נועזת ומתוחכמת, חמושה בארסנל פואטי ואמנותי־ויזואלי רב השראה והמצאה, שנוטל מתחומי המתמטיקה, הפיזיקה, טיפוס הרים ושאר חומרים לאו־דווקא־פואטיים או צפויים. "בשעה שנפל המטפס הפנימי / אבדה תנופתי / אבדה אחיזתי בעולם", היא כותבת. מתוך הנפילה היא יצרה ספר שירה ואמנות מרהיב, בשפה חדשה שהמציאה במיוחד עבורו.

מיתר מורן, "פֶּסע פֶּגע פֶּצע", עירובין, 2022

.

.

***

.

שוליית הקוסמת / תמר הוכשטטר

ממליצה: רתם פרגר וגנר

בספרה של תמר הוכשטטר, שוליית הקוסמת, משובצים – מעשה קסמים – אזכורים ורסיסי אזכורים מסיפורים, שירים, מעשיות ואגדות רבים. בעיקר סיפורי קסם וכישוף: שוליית הקוסם קודם לכול, וגם – החתול במגפיים, הקוסם מארץ עוץ וטרילוגיית הקוסם מארץ ים, ספרי המומינים, ספרי אליס, מסע הפלאים של נילס הולגרסון, עוץ לי גוץ לי, עוף החול, פינוקיו, אצבעוני, התרנגולת שהטילה ביצי זהב, החלילן מהמלין, המסע לאי אולי, ספרי המכשפות של רונית חכם, איתמר וכובע הקסמים של דוד גרוסמן, סיפורי תנינה של נורית זרחי, דוכיפת הזהב מ"בין נהר פרת לנהר חידקל" של ביאליק, שד תלמודי אחד ועוד. אבל עיקר כוחו של הספר היפהפה הזה הוא לא בעצם העושר העצום הזה של היצירות שמהדהדות בתוכו, אלא באופן שבו הן נשזרות לסיפור אחד כתוב היטב, שעומקו כבאר עתיקה, ועם זאת הוא חדש ומצחיק ומפחיד ועצוב ומנחם כמו שרק סיפור גדול יכול להיות.

הסיפור בנוי משני מהלכים עלילתיים שסופם שהם מצטלבים ופותרים זה את זה: האחד, שהוא העיקרי, מספר על נוח, שוליה צעיר של הקוסמת הגדולה מומבּיזָאן, שמנסה את כוחו בכישוף והופך אותה בטעות הרת גורל לקוסמת בגודל חציל, שאיבדה את כוחה. בעקבות התקרית הזו יוצאים השניים למסע ארוך – כשמומביזאן תלויה על חזהו של נוח – כדי למצוא מכשף מסוים שיוכל להחזירה לגודלה הרגיל. הסיפור השני עוסק בילד צעיר שעצם נתקעה בגרונו וגרמה לכך שקולו נעשה מפחיד, ובעקבות זאת הוליכה אותו לנידוי ובדידות ומסע מייסר, שמכשירו להיות מכשף איום. כל אחד מהמהלכים העלילתיים האלה הוא סיפור הרפתקאות נפתל ומפתיע לעצמו, והקשר ביניהם, שמתברר ככל שהם מסתבכים והולכים, הוא מפתיע אף יותר. בד בבד נטווית ביניהם מערכת של הקבלות וניגודים ונפרשים שלל שאלות ונושאים. אבל הנושא הגדול מכולם הוא מערכת היחסים שבין ילד לאמו; האופן שבו דמות האם לובשת צורות שונות לעיניו של ילד צעיר, יחסי הכוח והתלות המשתנים ביניהם, פערי הידע ונקודות המבט השונות שבין ילד למבוגר, האפשרות להתחיל מהתחלה והשאלה הגדולה מי נולד ממי ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת, ולבסוף – שאלה לא פחות גדולה על רגש ועל כוחה של אהבה שבין ילד לאם ובעצם בין אדם לזולתו.

תמר הוכשטטר, "שוליית הקוסמת", עם עובד, 2022

.

.

***

.

קנאת סופרות / מאיה ערד

ממליצה: דורית שילה

קראתי את קנאת סופרות של מאיה ערד בימים של מכאובי גוף, בימים שבהם דווקא הקריאה היא הפעולה הראשונה שאנחנו נוטות להשליך הצידה לטובת המסכים המרצדים. בימים של כאבים חזקים רעשי הרקע מתעמעמים משום שאינם חשובים באמת, ההכרה מתחדדת והחיבור בין הקוראת לסיפור מזדכך. אם ברגעים יקרים אלה את נופלת בידיה של יצירה מעולה – אשרייך. וזה בדיוק מה שקרה לי.

קראתי אותו חודשים אחרי שהפייסבוק שלי געש בטענות שלא הצלחתי להבין עד הסוף, כגון שערד לא אוהבת את הגיבורה שלה, או אפילו בזה לה, ושספריה מלוטשים מדי ולכן לא מרגשים מספיק; נטען אף שאביגיל, גיבורת הרומן, היא בעצמה חסרת חמלה. טענות תמוהות כשמדובר בספרות, כאילו אביגיל, סופרת מצליחה למדי שמתישה את עצמה במדידה בלתי פוסקת של הצלחתה (כמו עלייה טורדנית בכל בוקר על המשקל), היא בעצם אישה בשר ודם ולא דמות פיקטיבית פרי דמיונה של הסופרת. כאילו היא צריכה לנהוג בדיוק כמונו הקוראות שלעולם לא מקנאות, חומדות, או צרות עין, חלילה. אולם לספרות טובה אין כללים והיא אינה מחויבת לדגדג לאיש בבלוטת הרגש; למען האמת לא צריכים להתקיים בה שום תנאים פרט להיותה ספרות טובה.

מאיה ערד כתבה רומן מבריק, ובעיקר כן מאוד; יש בו אמת עמוקה שלא פשוט להסתכל לה בעיניים. הוא כתוב היטב וגם כאשר הוא מפלרטט עם עמדות ארס־פואטיות הוא אינו גולש לדידקטיות. אביגיל של ערד היא דמות שלמה, שפגמיה האנושיים נחשפים אט־אט, אך אין בה פגמים ספרותיים. ומעל לכול, היא מצליחה לייצר את הרגע הזה – שנהיה נדיר יותר ויותר משום שהרבה סופרות וסופרים באמת חושבים שהקוראות מצפות שירגשו אותן – שבו הספרות מייצרת קריאה מזוקקת. רגע של צלילה מוחלטת אל הסיפור, רגע שיש בכוחו להעלים את כל מה שמחוץ לספר, כולל מכאובים.

מאיה ערד, "קנאת סופרות", חרגול, 2021

.

.

***

.

אנא סמר / זמירה פורן ציון

ממליצה: נטלי תורג'מן

"אנא סמר" הוא השיר הפותח את ספרה של זמירה פורן ציון ונושא את שמו, אולם יותר מכך וחשוב מכך, הוא גם נושא שוב את שמה. השם הערבי־העיראקי המקורי של זמירה, שניתן לה בלידתה, זה שכולל בתוכו את חוויית ההגירה והכאב, זה שהוחלף על ידי הישות ההגמונית – אותו היא בוחרת להציב בחזית. זהו החוט הראשון של כתיבתה.

אַנַא סַמַר סַמְרָה זְמִירָה

בְּנְת דֵּיְזִי בְּנְת לוּלוּ

בְּנְת רַחְמָה

מְן בְּרְ'דָאד.

הספר כולו יוצר שפה ייחודית שממזגת בין שתי השפות, העברית והערבית־עיראקית, ונוצרת שפה שהיא מכנה "עִבְרָאקִית". עטיפת הספר היא ציור שלה שכותרתו "אנא סמר אל סודא" – אני סמר השחורה. זמירה היא אקטיביסטית פמיניסטית מזרחית ועמדה זו עולה בשירתה בשפה מפתיעה ומקורית, ממקום אישי שאינו מפסיק לתור אחר ביטויי כתיבה חדשים. בבסיסו של הספר ניצבת האמונה בכל אחת שתלך בדרכה וזוהי גם הקריאה של השיר האחרון. ואין זה מקרה שהוא השיר שחותם את המסע כולו.

.

זִכְרִי, תָּמִיד זוֹ אַתְּ

הַהוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

גַּם אִם לֹא אַתְּ בָּחַרְתְּ בָּהּ.

זִכְרִי, אַתְּ הוֹלֶכֶת בָּהּ

עוֹד מֵאָז –

מִכְּפַר יַלְדוּתֵךְ הַמָּחוּק

שֶׁטְּרַקְטוֹרִים עָצְרוּ אֶת לִבּוֹ

רוֹקְנוּ אֶת בִּטְנוֹ

עַד שֶׁלֹּא נוֹתַר מִמֶּנּוּ דָּבָר.

לֹא בַּיִת, לֹא חוֹמָה,

אֲפִלּוּ לֹא שְׁבִיל עָפָר.

וְכָעֵת זִכְרוֹן הַשְּׁבִיל

הַהוּא

עֲדַיִן פּוֹעֵם בָּךְ

וּמַמְשִׁיךְ לְהוֹלִיכֵךְ בַּדֶּרֶךְ

הַסּוֹאֶנֶת שֶׁאַתְּ

הוֹלֶכֶת בָּהּ כָּעֵת – דֶּרֶךְ

שֶׁאָבִיךְ יָדַע שֶׁתֵּלְכִי בָּהּ

וְאִמֵּךְ הָדְפָה אוֹתָךְ לְתוֹכָהּ

כְּשֶׁנִּצְּבָה עַל סַף תְּהוֹם.

וְהִנֵּה אַתְּ בּוֹחֶרֶת בָּהּ שׁוּב

בַּדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה

בּוֹחֶרֶת בָּהּ בַּחֲרוֹן אַף

וּבְפָנִים גְּלוּיוֹת.

שַׁפִּירִית חוּצוֹת.

.

זמירה פורן ציון, "אנא סמר", עיתון 77, 2022

.

.

***

.

בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי / יאלי השש

ממליצה: דפנה לוי

דבר ראשון, כשאת מקבלת סטיגמה כזאת, יש לך שתי אפשרויות. או שאת אומרת, אני מוציאה את הסטיגמה הזאת ממני – שזה הדבר הכי קשה בעולם! את לא מבינה כמה שזה קשה, או להתעלם… זו ממש מועקה כזאת שאי אפשר להוציא, זה פה [מצביעה על הגרון].

הדוברת היא ענת, בת 14 מלוד, בשיחה עם חוקרת שבדקה את הכינוי ״פרחה״, במחקר העוסק באופן שבו צעירות אשכנזיות בישראל הורשו להפוך את ההתנסויות המיניות שלהן לאידיאל ליברלי המבטא אוטונומיה, בעוד צעירות מזרחיות תויגו כזולות, הנכנעות ליצריהן או ליצריהם של גברים ללא הבחנה. הציטטה הזו היא חלק ממארג מרשים של נתונים וזיכרונות שד״ר יאלי השש טווה בספרה בת של מי את?, אשר נוסף על המידע ההיסטורי יש בו גם קריאה לפעולה, כמתחייב מנושאו: הפמיניזם המזרחי.

השש, היסטוריונית העומדת בראש התוכנית למגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה, סוקרת את צמיחת הפמיניזם המזרחי מן המפגש הראשון בין יהודי מערב אירופה ליהודי ארצות ערב ומאירה את הסוגיות שנשים מזרחיות נאלצו להתמודד איתן במהלך השנים, ובכלל זה את היותן שקופות לגמרי עבור מי שאמורות היו להיות אחיותיהן למאבק הפמיניסטי. גזענות מוסדית מובנית, אתוסים של ניקיון, טוהר ומסירות לעומת דעות קדומות על לכלוך והזנחה, החלשה מתמשכת ומכוונת של אוכלוסיות מסומנות וסימון האימהוּת המזרחית כפגומה – בכל אלה ועוד דנה השש באמצעות שילוב בין ציטטות ממחקרים, ניתוח מעמיק וחכם של תזות שהציגו חוקרות שקדמו לה ועדויות אישיות – מחייה שלה ומחיי אקטיביסטיות מזרחיות אחרות. התוצאה אינה – וגם אינה מתיימרת להיות – אנציקלופדיה מלאה של המאבק הפמיניסטי המזרחי, אלא ספר מבוא מרתק ומאיר עיניים, שאולי יאפשר התקדמות נוספת בדרך לעצירת מה שהשש מתארת כהעברת הכאב הבין־דורי.

יאלי השש, "בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי", הקיבוץ המאוחד, 2022

.

.

***

.

צומת / ג'ונתן פראנזן

ממליצה: יעל אברך

תמיד נעים לקרוא על דברים מוכרים: על המקום שאנחנו גרות בו, על הסטטוס המשפחתי שאנחנו נמצאות בו. אבל ספרות היא במיטבה דווקא כשהדמויות בה רחוקות שנות אור מהקוראות והקוראים בה, ועדיין מוצאות דרך לליבן. צומת בהחלט שייך לסוג השני של הספרים. הדילמות של בני משפחת הילדברנט רחוקות מאוד מחייהם של הקוראות.ים הישראליות.ים: הם אמריקאים, נוצרים, וחיים את חייהם בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהדי מלחמת וייטנאם מרחפים מעליהם וגם שאריות ההיפיוּת משנות השישים. קשה להאמין שהבעיות של אב המשפחה, הכומר, או של הבן האתאיסט שלא רוצה להמשיך ללמוד בקולג' ומעדיף למלא את חובתו ולהתגייס בשם השוויון, יתפסו אותנו בחיבוטי הנפש הפרטיים שלנו.

אבל בני המשפחה בסך הכול מנסים להתמודד עם הקשיים ועם תחושות האשמה שנובעות מרצונם לחיות את העצמי האמיתי שלהם ומניסיון לברר מהו העצמי הזה. הדרך שהם עוברים נטועה בחינוך שעליו הם גדלו, המיוסד על אתוס ההקרבה העצמית וחיי העולם הבא. הפסיכולוגיה וההיסטוריה של כל אחד מהם מעניקות פירוש שונה לדת ומייצרות פסיפס של גישות, שבכל אחת מהן שב ועולה אותו גרעין טהור: הרצון להיגאל.

הנושא לא פשוט, אבל שזור בעלילה קצבית ובדיאלוגים משובחים, כמו שפראנזן יודע לכתוב. שלא כמו יצירות קודמות שלו, הספר הזה אינטימי יותר ולא יוצא החוצה למחוזות רחבים של ביקורת תרבות. הוא מינורי, ומצליח לזקק את השאלות על משפחה, אמונה ועצמי גם מהדרך הצדדית שבה הוא הולך. קסמו של הספר ניכר בשני מישורים: ראשית, דרך תהליך ההזרה של הבעיות היומיומיות של חיי אדם הוא מצליח לעורר מבט מחודש על החיים. שנית, ובעיקר, דרך ההבנה שגם "האחר", הרחוק, הלא־נגיש, חי את אותן בעיות, בכל תקופה ובכל מקום, ובסך הכול כולנו רקמה מבולבלת אחת, שתרה אחרי הדרך שלה לאושר.

ג'ונתן פראנזן, "צומת", עם עובד, 2022. מאנגלית: עתליה זילבר

.

.

***

.

האיש שאהב עצים / נטלי וקסמן שנקר

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

גיורא אוהב עצים. יום אחד, בדרכו על אופניו, הוא רואה כי קבוצת פועלים באה לעקור עץ תפוח. הוא רוצה להגן על העץ, אבל מתברר לו שעקירת העץ קיבלה אישור. גיורא חופר סביב העץ, עוקר אותו בעצמו ונוטע אותו מחדש ליד ביתו.

מה יקרה כעת? הרי עץ התפוח אינו העץ היחיד בסביבה הזקוק לעזרה, יש גם הפיקוס והסיגלון ואחרים. ואיך ייראה ביתו של גיורא בכל אחת מעונות השנה?

מה אנחנו עושים כשאנו נתקלים בפגיעה שאנו חושבים שהיא לא צודקת אבל איננו יכולים למנוע אותה? איך אפשר לפעול בכל זאת? איך אפשר לעזור לעצים בסכנה? ומה עושים כשכבר אי אפשר לעזור לבד?

בעדינות, ובלי טיפה של נימה חינוכית מאולצת, מספרת נטלי וקסמן שנקר על גיורא, "האיש שאהב עצים", ומאפשרת לכל השאלות הגדולות לעלות כשהן ארוגות בתוך עלילת הסיפור, וגם למצוא פתרונות, מתאימים למידותנו, מתאימים ליום־יום. ועוד, היא מצליחה לבנות דמות שאפשר להזדהות איתה, גיורא, שאת אהבתו לעצים ואת הכאב שלו נוכח פגיעה בהם היא מצליחה להעביר באופן עמוק ובלי להרבות במילים. אפשר לחוש את המבט שלו אל העצים, ולהתחיל להתבונן בהם, כמוהו, באכפתיות.

וקסמן שנקר גם איירה את הספר, בהרבה גווני ירוק וחום וקצת כתום ואדום, בשפה שהיא מעט יותר מאופקת מהמקובל בספרי ילדים, ודווקא לכן מאפשרת לנקות את המבט ולראות את מה שיש לראות.

ובן הכמעט חמש שכאן מוסיף: "זה ספר יפה בגלל שאני אוהב את העונות". והוא צודק, כי הספר הזה הוא באמת הזמנה לאהוב.

נטלי וקסמן שנקר, "האיש שאהב עצים", עם עובד, 2019

.

.

***

.

תפרים / ארז ביטון

ממליץ: גיא פרל

תפרים הוא ספר שיריו התשיעי של המשורר עתיר הזכויות ארז ביטון. בשיא בשלותו הפואטית וממרום מעמדו כמשורר, חוזר ביטון אל ההתחלה, אל הטראומה שעצבה את חייו – פציעתו הקשה מפיצוץ רימון יד שמצא בחצר ביתו בהיותו בן אחת־עשרה, פציעה שגרמה לעיוורונו ולנכות נוספת. ביטון חוזר ומתכנס אל רגע הפיצוץ והמאורעות הקשים שבאו אחריו, בסגנון ייחודי ונדיר המשלב בין האישי והמיתי. מחד גיסא, סיפור המעשה מסופר בנימה אישית, בשפה צלולה ולפרטי פרטיו, מנקודת מבטו של הילד העיוור המבחין, מרגיש ויודע הרבה מכפי שסביבתו ואנו יכולים להעלות על דעתנו. מאידך גיסא, באופן מרתק, דווקא הישירות והצלילות המרבית, דווקא ההיצמדות לסיפור המעשה האישי, מוסיפים לכתיבתו ממד מיתי. בכתיבתו של ביטון ניכרת איכות מבטו  הרואה־כול של טרזיאס, הנביא העיוור, מבט המקלף את המיותר ומגיע אל לב ליבם החשוף של הדברים, אל מקום פנימי, אישי וחשוף במידה שהופכת אותו גם לעל־אישי. אנו קוראים את סיפורו של הילד ביטון ובה בעת את סיפורם של כל יורדי הבור, מי שחרב עליהם עולמם, מי שנותרו לבדם בחשכת לילה נצחי.

הדרך

לֹא עָקְדוּ אוֹתִי

וְלֹא הָיִיתִי יִצְחָק

אֶל מוּל הַמַּאֲכֶלֶת

וְלֹא הָיָה לִי אַיִל בַּסְּבַךְ

כִּי יוֹם יוֹם נִצְרְבָה בִּי הַדֶּרֶךְ

אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה

כִּי יוֹם יוֹם מַתִּי

וְיוֹם יוֹם קַמְתִּי לִתְחִיָּה

בֵּן אַחַת עֶשְׂרֵה לְעֵרֶךְ

נָשָׂאתִי עֲווֹן אָבוֹת וְאִמָּהוֹת

הָיִיתִי כַּפָּרַתְכֶם

אֲנִי כַּפָּרַתְכֶם

.

ארז ביטון, "תפרים", הקיבוץ המאוחד, 2022

.

.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מפסח

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation