.
האם אפשר לספר סיפור?
על אחרית הדבר לרומן "הנתניהוז" מאת ג'ושוע כהן
שירי שפירא
.
ביביסטים מכל הצדדים, אנשי "רק ביבי" ואנשי "רק לא ביבי" שהניחו את ידיהם על הרומן הנתניהוז מאת ג'ושוע כהן, אולי היו מאוכזבים לגלות שעניינו איננו בנימין נתניהו, ושהוא גם אינו עוסק במשפחתו המתוקשרת של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, אלא לכל היותר באביו, בנציון נתניהו. כותרת המשנה של הרומן למעשה מגלה ברוב יושר שעלילתו מסתכמת ב"אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד" שהתרחשה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, כאשר בנציון נתניהו התמודד על משרה במוסד אקדמי במדינת ניו יורק ולשם כך הגיע עם אשתו ושלושת בניו להתארח אצל אחד מחברי הסגל, שהוא במקרה – כלומר מאוד לא במקרה – חבר הסגל היהודי היחיד עד כה. זו אינה סאטירה על האנשים ששמם האמיתי מופיע בספר ללא כל חשש מצד המחבר, אף שתיאורם גרוטסקי להחריד. בסופו של דבר דמותו של בנציון נתניהו אינטליגנטית לעילא, ערמומית ונשכנית, ולמרות גסותה הבולטת, היא משמשת שופר לביקורת נוקבת על ארצות הברית של אז ועכשיו.
המספר ברומן הוא היסטוריון בדיוני בשם רובן בלום, וחלק גדול מהטקסט עוסק בהרהורים על היסטוריה בכלל והיסטוריה יהודית בפרט, ובשאלת ההבדל בין השתיים (ועוד על כך בהמשך הדברים). קריאה מעמיקה בפרק האחרון ששמו "שלמי תודה ונקודות זכות", מעין אחרית דבר, מגלה שהנושא שעומד בלב היצירה הוא לאו דווקא ההיסטוריה אלא הספרות. אחרית דבר של רומן כוללת לרוב רשימת תודות מפורטת של המחברת ולעיתים גם כמה גילויים מסקרנים על תהליך התהוות הספר. זו של הנתניהוז אכן כוללת את המרכיבים האלה, אלא שתפקידם משמעותי הרבה יותר מהנהוג, אולי בהתאם לחיבת המחבר לאפיזודות שוליות וזניחות לכאורה. היא מתחילה בתור אחרית דבר מהסוג המוכר, המעשיר את הקוראת ברקע היסטורי הקשור לעלילת הרומן, למשל בנושא מותו של יוני נתניהו במבצע אנטבה. סיכום האירועים ההיסטוריים הרלוונטיים נמזג בהדרגה לאירועים עכשוויים, קנוניים יותר ופחות, כגון סיפור כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל והעיסוק של בנימין ועדו נתניהו במורשת של אביהם.
כהן מסיים לגולל את קורות משפחת נתניהו בסוגה אחרת של כתיבת היסטוריה, וזו היהודית בפרט, כשהוא משבץ סיפור אנקדוטלי ומציין שפגש את אחד מילדיו של עדו נתניהו במסיבה בתל אביב, אבל הבין זאת רק בדיעבד. הוא ממשיך וגולש למבנה יהודי מובהק אף יותר של חקר ההיסטוריה דרך קרבה משפחתית: דודן מנישואים של דודנו של כהן הוא עורך דין שהגיש פעם תביעת רשלנות רפואית נגד עדו, ודיווח שעדו הוא בחור נחמד. בנקודה זו הטקסט פונה במעבר חד אל דמות אחרת מהמציאות, וקרובה יותר אל המחבר: חוקר הספרות היהודי־אמריקני הרולד בלום (2019-1930), שנודע בין השאר בזכות כתיבתו על "חרדת ההשפעה" ביצירת הספרות. כהן מגולל בקצרה את פרטי היכרותו עם הרולד בלום, שהיה שופע אנקדוטות הנוגעות בשלל דמויות מהקנון היהודי והספרותי, מפיליפ רות' ועד גרשם שלום, ולא רק. בסוף המחווה המפורטת לאישיות הבולטת בחקר הספרות וביקורתה, כהן מציין שמבין האנקדוטות הרבות, זו שהכי הרשימה אותו הייתה "הפעם שהתבקש לתאם ביקור בקמפוס של היסטוריון ישראלי עלום ושמו בנציון נתניהו, שהתייצב לריאיון עבודה ולהרצאה עם אשתו ושלושת ילדיו ועשה שמות במקום" (עמ' 228-227).
כאשר הרולד בלום מתווסף לרומן בתור דמות פארא־ספרותית, ועם זאת כמקור ישיר ורב ערך להשראה ספרותית, קורה דבר מרתק: הטקסט הספרותי שקדם לאחרית הדבר נחשף בתור טקסט בעל גרעין היסטורי מוצק – הביקור של משפחת נתניהו אכן התקיים במציאות ונשמר בזיכרונו של אדם שנודע ב"זכר העבר המושלם לעיתים" (עמ' 225); ובד בבד, ולפתע, מרכז הכובד של הרומן כולו עובר מההיסטוריה אל הספרות. כהן מספר על בלום: "מבחינת הרולד, החיים והטקסטים שקרא גבלו אלה באלה" (עמ' 226-225). אמירה זו היא תחילתה של רמיזה, בייחוד למי שניגש לרומן ללא ידע מוקדם, שכדאי לחזור אחורה ולקרוא את כולו מחדש באור אחר.
אחד המוטיבים המרכזיים בנתניהוז הוא הטרנספורמציה היהודית, ובפרט התהליך שבו יהודים נהפכים בהדרגה ללא־יהודים. רוב דמויות היהודים האמריקנים בספר שואפות אליה, להיטמעות מושלמת בכור ההיתוך של ארצות הברית. הדוגמה הגסה ביותר לכך מתגלמת בכמיהה של ג'ודי, בתו של המספר, להיפטר מהאף היהודי שלה. דמותו של בנציון נתניהו מתנגדת לעצם אפשרותה של הטרנספורמציה, ותוכן מחקריו מוצג ככזה הטוען שגם היהודים המומרים לעולם לא הפסיקו להיות יהודים, ובייחוד לא בעיני אלה שאילצו אותם להמיר את דתם. בקריאת אחרית הדבר גם הרומן כולו זוכה לטרנספורמציה ומסגור מחדש. עד אליה אפשר היה לקרוא את הספר בתור רומן קומי על תככים באקדמיה ועל פערי תרבות בין יהודים מסוגים שונים, או כרומן היסטורי שמספק סיפור אטיולוגי לשיגעון הגדלות של הנתניהו המכהן בימים אלה ומסביר את הפיצול בין יהדות ישראל ליהדות ארצות הברית. אחרית הדבר מוסיפה עוד מימד, והופכת את הטקסט לרומן בסוגת המטאפיקשן.
כמובן ראוי להציג את המושג: מטאפיקשן היא סוגה או מוטיב בולט בפרוזה שעניינה עיסוק במרכיב הבדיון שבספרות, באופן התהוותו דרך השפה הספרותית ובהתבוננות במבנה הסיפר והבנייתו. אמנם המונח "מטאפיקשן" אינו מוכר למרבית הקוראים אלא בעיקר לחוקרות ספרות, אך הוא מתאר יסוד שנוכחותו ניכרת בפרוזה של העשורים האחרונים, ובהחלט מתבטא גם בספרות היהודית: ג'ושוע כהן הוא ממייצגיו הבולטים (ובייחוד בספרו Book of Numbers מ־2015), ואיתו בספרות היהודית־אמריקנית אפשר למנות גם את ניקול קראוס בספרה יער אפל (כנרת זמורה דביר, 2017) ולפניהם את פיליפ רות' בספרים כגון מבצע שיילוק (זמורה־ביתן, 1999) והרומנים שגיבורם הוא הסופר נתן צוקרמן; בספרות העברית אפשר לחשוב על ספריו של יואל הופמן, שקוראים להטלת ספק בעצם גבולות הספר כאובייקט, או על רומנים מהשנים האחרונות כמו הראיון האחרון מאת אשכול נבו (כנרת, זמורה־ביתן, 2018) וקנאת סופרות מאת מאיה ערד (חרגול, 2021); ואת שורשי התופעה בהקשר היהודי אפשר לאתר בין השאר בראשיתה של ספרות היידיש המודרנית ובמספרים בדיוניים כמו מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, שעסקו בגלוי בהבנייתם ובתפקידם בתור מספרים כחלק מהיצירה הספרותית.
המספר הייחודי של הנתניהוז פותח את דבריו באמירה ולפיה היסטוריונים הם החוקרים היחידים שלימים מתאחדים עם מושא המחקר שלהם, וזו הטרנספורמציה הראשונה שמוזכרת בטקסט: "שמי … רוּבּן בְּלוּם ואני היסטוריון. אבל בקרוב אהיה היסטורי, אני משער. רוצה לומר, אמות ואיעשה בעצמי להיסטוריה – גלגול מסוג נדיר השמור מסורתית לעוסקים במדעים הטהורים יותר" (עמ' 11). אחרית הדבר מגלה שגם לחוקרי ספרות יש איכות דומה: הם יכולים להפוך אנקדוטה לספרות; ואילו סופרים, כמו שכהן מזכיר לנו היטב, מסוגלים להפוך אנשים אמיתיים לדמויות ספרותיות. המפגש בין רובן בלום, המספר ברומן, ובין בנציון נתניהו, ההיסטוריון האמיתי שלימים נהפך גם הוא להיסטורי וגם – בזכות ג'ושוע כהן – לספרותי, הוא מפגש בין שתי אסכולות סותרות בחקר ההיסטוריה. בלום מוצא בנתניהו הדהוד לגישה היהודית להיסטוריה, שזכורה לו מהרבנים שלימדו אותו בהיברו סקול בילדותו. הוא נרעש לגלות שאצל נתניהו מדובר למעשה לא בהיסטוריה, אלא בתיאולוגיה: נתניהו, כמו אותם רבנים, אוחז באותה תפיסה תיאולוגית שלפיה ההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה, תפיסה א־היסטורית משום שהיא אינה מאפשרת תיאור של רצף כרונולגי אלא רק מצב סטטי שאינו כפוף לשינוי. ואילו בלום הוא היסטוריון שאמנם מכיר את הגישה היהודית, אך כמלומד וחוקר אימץ את הגישה המערבית ההפוכה, אף שהוא מציג אותה ביותר משמץ אירוניה: "ההיסטוריה … עסקה כולה בקִדמה, עולם שהתבהר בבוא עידן הנאורות והשתפר מאז בהתמדה; עולם שימשיך להשתפר בלי גבול כל עוד כל מדינה ומדינה תנסה להידמות יותר לאמריקה ואמריקה תשתדל להידמות יותר לעצמה" (עמ' 38).
בסוף הרומן אין הכרעה ברורה ביריבות בין בלום, ההיסטוריון שנועד להיהפך להיסטורי, ובין נתניהו, ההיסטוריון שמערער על עצם האפשרות של צבירת ידע היסטורי ובהרצאתו טוען כי "אין עם פחות היסטורי, או פחות מוכוון היסטוריה" (עמ' 173) מהעם היהודי. אחרית הדבר, שמגיעה אחרי הסוף, חושפת שעיקרו של הקונפליקט בין השניים הוא ספרותי – כלומר, עיקרו הוא מחלוקת בשאלה האם אפשר לספר סיפור, ואם כן, כיצד: האם אפשר לספר את אותו הסיפור לכל בני האדם, או שמא כל קבוצה זקוקה להיסטוריה אחרת של כלל האנושות? וכאשר כל קבוצה מפיקה היסטוריה אוניברסלית אחרת, האם בכלל יש תוקף לחקר ההיסטוריה?
אותו נספח קצר אך מאיר עיניים לרומן משרה עמימות מכוונת על אמיתות השחזור של האנקדוטה, ומנגד חשוב למחבר להדגיש בו שרובן בלום ומשפחתו אינם בני דמותם של הרולד בלום (אף שהתעקש לשמור על שם המשפחה, ולו באיות שונה באנגלית), של אשתו ג'ין ושל הנערה שאמנם לא הייתה בתם, אלא קרובת משפחה שהתגוררה אצל בני הזוג בתקופה ההיא. הפסקאות שחותמות את אחרית הדבר מוקדשות לאישה האמיתית העומדת מאחורי הדמות של ג'ודי, הבת הצעירה, ואף לציטוט ישיר של מילותיה מדוא"ל שנשלח למחבר בתגובה לפניותיו החוזרות:
"תתעורר!!!!!! אף אחד כבר לא קורא ספרים ואו שיהודים נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה או שהם פשוט לא רלוונטיים. … תודה בזה, אפילו ידיעת קרוא וכתוב גוססת – וכשהיהודי האחרון הזה שלך יהיה סוף־סוף מת כמו (((אלוהים))) אז הלסבי.ת הא־בינרי.ת הגאה הזאת כן לסבי.ת י.תרקוד עירומ.ה לאללה על הקבר שלו" (עמ' 229).
הדוא"ל העסיסי החותם את הספר, שאולי הוא בכלל פרי מוחו של המחבר, שומט את הקרקע מתחת לדיון שהרומן משוקע בו, אך מנגד פועל פעולה חיונית כל כך לסוגת הרומן בעצם ההכנסה של קול נוסף, אחר, וחוץ־ספרותי במובהק, ליצירה ששוב ושוב מצביעה על המורכבות והבעייתיות שבקשר בין הספרות לעולם, אותו עולם שקיים בנפרד (או שלא בנפרד) ממנה. כשם שהנתניהוז הבדיוניים אינם מייצגים בו את הנתניהוז הממשיים, כמו בכל רומן גדול, אין כאן חלוקה בין טובים לרעים ובין צודקים לטועים, אלא גם הדמויות השליליות הן נבונות ומעלות נקודות ראויות למחשבה, וגם הדמויות החיוביות הן שליליות ולו בכך שהן טועות טעויות טרגיות. הנתניהוז נעדר כל יומרה להציג את האמת, אבל לאחר קריאתו ראוי לשאול על מקומה של הספרות ביחס אליה: האם היא מחויבת לאמת או שמא רק לעיסוק בערך האמת? האם היא עומדת בצידה של ההיסטוריה או שמא בצד התיאולוגיה? התשובה, לטעמי, תלויה בסוג הספרות, וכך או כך, ראוי לה לספרות שתרקוד עירומה לאללה על הקבר של שתיהן.
.
שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". חברת מערכת המוסך.
.
ג'ושוע כהן, "הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד", הבה לאור, 2021. מאנגלית: ארז וולק
.
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
