"השעון הפנימי צלצל והיא התעוררה לדעת: אין לה כל תשוקה אל בעלה לשעבר, ובאופן כללי היא לא זקוקה לבעלים, ממין זכר או נקבה. היא יכולה להסתדר לבדה." אסתר פלד על "הדיירת" מאת תמר מרין
.
ספרה של תמר מרין פותח בנקודת הסיום שלו: שני שוטרים פרצו את הדלת, זאת הדלת שהבעלות על המפתח שלה מוטלת בספק. לפחות ארבעה קופצים יש על המפתח האחד הזה, לא פלא אפוא שנדרשים שוטרים. זהו, אם כך, ספר שנקודת הסיום שלו היא התערבות מבחוץ, התערבות מבחוץ של החוק, של הסדר החברתי. התערבות כזאת נדרשת, כידוע, במקרי קיצון, כאשר הפורענות המתרחשת היא בלתי ניתנת לפתרון. התמונה הנגלית לשוטרים היא תמונה של אישה ומולה גבר עם סכין בשתי ידיו המושטות לקראתה.
הספר סוגר את עצמו בנקודה מעט מאוחרת מזו שנפתח בה. בנקודה הזאת השוטרים חוקרים את הגבר־עם־סכין בשעה שהאישה והילדים מחכים בחדר שהחקירה תסתיים. פנקייק עומד על הפרק, סוף מתוק. השוטרים, עוד גבר ואישה, מסמנים את החוק. החוק הוא תמיד מחוץ לאהבה, מחוץ לתשוקה, הוא תמיד התגובה על תשוקה ועל קנאה, מיני רגשות שפורעים את הסדר. שומרי החוק נמצאים שם בסוף, אף שנדמה שאפשר היה להסתדר בלעדיהם, כי הנה בדיוק ברגע ההוא שבו פרצו השוטרים את הדלת, הושיט הגבר לאישה את הסכין, התגבש הסכם, התאפשרה פרידה. הפרידה התאפשרה במחשבתה של האישה, היא עלתה בדעתה. לכן הסכין היא שלה.
הדיירת שקיבלה את הסכין מידי הגבר החליטה. בגלל שהיא החליטה, היא קיבלה את הסכין. סכין, הרי, היא סימן של חיתוך, של פרידה. היא ידעה פתאום מה לעשות, איך לחתוך את התסבוכת הנוראה, גבר שדבק בה עם איזו מחשבה אידיוסינקרטית נחרצת בדבר העובדה שהוא שב הביתה. פתאום התעוררה, פתאום ידעה איך לצאת מן הסבך הבלתי מותר הזה, של ההורים שלה והיא והגבר, התעוררה וידעה שיש לעזוב את בית ההורים וללכת, היא והילדים שלה, לבית משלה. ההחלטה שלה היא שהופכת אותה ראויה לקבל בידיים מושטות את הסכין, הסכין החותכת, מפרידה. עד אז היא לא עשתה את זה, לא נפרדה, לא מהוריה ועל אף הכול גם לא מבעלה. ועכשיו היא הולכת לבית משלה.
ההחלטה הזאת, שהאישה עושה בשעה שהגבר מסביר לה בשכנוע עצמי עמוק שהוא חוזר לחיות איתה בבית הוריה, היא ההחלטה השנייה שהאישה עושה בספר הזה. רגע לפני כן, באותו ערב עצמו, היא נפרדת מבת הזוג התובענית, הקנאית שלה. עד אז היא משוטטת בתוך ערפל. היא דיירת קצת מטושטשת שגרה בתוך ערפל. בתוך הערפל הזה היא נשארת נאמנה לילדיה; זה דבר של נשים, הנאמנות הזאת לילדים, שנמצאת שם תמיד, לא מעורפלת כלל אלא בהירה וחמה לא משנה מה. את מעורפלת, את בקושי יודעת מי את, אבל את יודעת שיש לך ילדים ובאיזו שעה צריך לאסוף אותם מהגן, מבית הספר. לפעמים זה כל מה שאת יודעת, אבל את זה את יודעת.
במהלך הספר כולו אין לדיירת מושג אמיתי מה לעשות בתוך הסיבוך הזה, כשהגבר שרוע על הספה בסלון ואומר שזה הבית שלו. אין לה מושג מה לעשות ואז היא קוראת לעזרה, מחפשת אחרים שיפרידו אותה מבעלה. מבעלה לשעבר, יש לומר. לפחות פעמיים בספר הזה אומרות הדמויות "בעלך", ומתקנות ל"בעלך לשעבר", או "הגרוש שלך". הבריות – האמא של הילד מהגן, ההורים של הדיירת, השוטר הגבר – מתקשות להשלים עם הפרידה. היא מנסה לקרוא לעזרה, שיפרידו אותה, אבל אף אחד לא עושה בשבילה את העבודה, איש לא מחלץ אותה מהכלא שלה. לא מאמינים לה שהיא כלואה. האימא של החבר מהגן לא מבינה שהיא כלואה, ונסה משם. היא מזעיקה את ההורים שלה, שמכירים את בעלה, את הגרוש שלה, וגם הם לא רואים שהיא כלואה, הם חושבים שעדיף הבעל הזה שעל הספה על פני המאהבת, זאת שאיתה היא מתגפפת. וגם המאהבת, גם היא לא רואה שהיא כלואה, אלא מייחסת לה קשר עמוק לגבר. וכך נשארת הדיירת לבדה, איש אינו עושה את העבודה, את עבודת הפרידה. אף אחד לא מבין, אף אחד לא מתערב בין הגבר לאישה, אף אחד לא מעז לחתוך את הזוג הדבוק. הדבוקה הזאת, דבוקת-הזוג, היא מקודשת, כאילו יש איזה כישוף מסביבה, טבעת קסומה שמקיפה את בני הזוג ואף אחד לא יכול להיכנס מעבר לגבול שמתווה הטבעת, אף אם כבר הוסרה. הטבעת הוסרה אבל הדבק – ומהו הדבק הזה – עוד פעיל, לכן נחוצים סכין ושני שוטרים.
עד לרגע מסוים לקראת סופו, מקיים הספר הזה בתוכו איכות מעורפלת, מעבר לא חתוך, לא חד, בין החוץ לפנים, וכל הזמן מרחפות בתוכו שתי שאלות: האם הדיירת כלואה, ואם היא כלואה, מהו הכלא שלה. שלל הדמויות שמסביב לזוג מייחסות לאישה מעורבות עמוקה, אחריות, או אשמה, למתרחש. אמא שלה אומרת לה שלאמיתו של דבר נראה שהיא לא מסתדרת לבדה. המאהבת שלה אומרת לה, את לא סיימת איתו, את לכודה. היא חשודה אם כן בכל מה שאפשר לחשוד בו: היא לא אחראית בגלל שהתגרשה, ומה היא מתגפפת עם אישה, וגם – למרות שהתגרשה ולמרות שהיא מתגפפת עם אישה, בעצם היא רוצה אותו בחזרה. כל המבטים שמופנים אליה מבחוץ אינם רואים את המציאות שלה אלא בקווים גסים. טועה אמא שלה שאומרת שהיא זקוקה לבעלה. טועה המאהבת שלה שאומרת לה שיש לה תשוקה גדולה אליו, שהיא מכחישה. טועה האמא של הילד מהגן שאומרת לה, תאהבי את בעלך, זה הפתרון הכי קל, הכי נכון, הכי מוסרי. הכול יסודו בטעות. אבל עיוורונו של המבט החיצוני חובר לעיוורון שלה עצמה: גם היא מאמינה שהיא כלואה.
הדיירת מסתובבת במעין חלל עמום, מעורפל לאורך כל העלילה. מלכתחילה היא המומה וחסרת יכולת להחליט כיצד תפעל. אחר כך היא מנסה לפעול באמצעות אחרים, להפעיל אחרים שיעשו בשבילה את הפרידה. האקט הברור ביותר, אבל הרפה, שהיא עושה, הוא לקרוא להורים שלה שיצילו אותה. והאקט הזה מוכיח את עצמו כאימפוטנטי, כי כאמור, ההורים שלה לא יחלצו אותה. כלל וכלל לא; בשביל ההורים שלה היא נשארה ילדה.
כי הזוג הזה, ההורים, הילדה שלהם גרה בבית שלהם עם הילדים שלה. אני קוראת לה "הילדה שלהם" והסופרת קוראת לה "הדיירת", ודומה ששתינו מצביעות על אותה בעיה. היא לא בעלת הבית; היא דיירת אצל ההורים שלה. היא דיירת בלבד, היא ילדה. כל מיני בעלים ובעלות מנהלים אותה.
שיתוף הפעולה שבו היא חשודה אינו שיתוף פעולה רומנטי. היא לא אוהבת בסתר ליבה את בעלה, היא לא רוצה בלא־מודע שהוא יחזור. היא כלואה בתוך משהו אחר. הכלא שלה הוא מנטלי: אין לה בעלות על חייה. היא לא מבינה שהיא לבדה אוחזת בסכין, שהיא צריכה לחתוך את ההחלטות של החיים שלה בידיה בלבד. ואכן, רגע החיתוך של העלילה הוא רגע של התעוררות: הוא "עדיין לא פקח את עיניו ולא התעורר, והדיירת הרגישה היטב את כאב הראש הפועם במצחה, כמו שעון מעורר שמשמיע את נעימת הפתיחה הרכה, הרפה, שמקדימה את הצלצול הגדול והצורמני, ועכשיו כשעמדה ובהתה בבעלה לשעבר הרגישה שזמן הצלצול הגדול הגיע" (עמ' 171). השעון הפנימי צלצל והיא התעוררה לדעת: אין לה כל תשוקה אל בעלה לשעבר, ובאופן כללי היא לא זקוקה לבעלים, ממין זכר או נקבה. היא יכולה להסתדר לבדה. היא מכירה בצד המוסרי של מעשיה, היא רואה את נזקי המעשה שלה על פני הילדים. היא התעוררה מעיוורונה.
בסוף הספר היא עושה אקט אמיתי של חיתוך: היא מחליטה. היא תיחלץ מהסטטוס של דיירת־ילדה ותצא לדרך משלה, תיקח בעלות על חייה ותמצא את הבית שלה. הדיירת הוא ספר על שחרור מן החסד המפוקפק של יחסי בעלות. האישה הנחשקת על ידי נשים וגברים מוותרת בו על היותה אובייקט נחשק לטובת סובייקטיביות שנחתכה בסכין של הפרידה.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: דינה עזריאל על "יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב
תגובות על כתבה זו