.

שבעת המופלאים

עדו חפץ

.

א.

ואוו!! איך הכול הלך חלק בהתחלה, כל כך חלק עד שלפני הכול אני ממש חייב דוגמה, משל: אתה מנסה להכין עוגה נגיד, או לחם, והכול מתחרבש לך. שכחת את זה וגם את זה, עשית דברים בסדר הלא נכון, הפוך, שמת מלח במקום סוכר, שמן במקום מים, התנור כבה באמצע ואתה אפילו לא שמת לב. בכל זאת, איכשהו, באורח פלא, בסוף יצא לך טוב, יותר טוב אפילו ממה שקיווית. זהו, לזה אני מתכוון, כזה חלק היה.

דברים ריחפו סביבנו, נשרו עלינו, הסתדרו מעצמם, הלחם ששלחנו על פני המים חזר עם עלה של זית בפה. הבעיות נפתרו לפני שידענו שהן נוצרו, הקשיים לא הספיקו להתקשות, חוקי מרפי התהפכו במאה ושמונים מעלות. היינו צעירים וחזקים, לא משנה כמה שתינו, כמה עישנו, כלום לא נשאר, הכול נספג והתפוגג, בבוקר שלמחרת קמנו חדשים.

עשינו אהבה עשרות פעמים ביום ובכל זאת נשאר לנו כוח לעוד, נשאר לנו חשק לעוד, נשאר לנו כוח גם כשלא היה לנו חשק ולהפך, יכולנו לעשות אהבה בלי אהבה בכלל. נרדמנו בכל מקום, מתחת לספסל ברחוב, על דשא בגינה ציבורית, על אדמה רטובה. פעם נרדמנו בתוך רכבת נוסעת והתעוררנו במדינה אחרת, לא היה לנו מושג איפה אנחנו אבל זה לא ממש שינה. ירדנו, שאלנו, ענו לנו והבנו, למרות שאת השפה לא שמענו מעולם. לא גירשו אותנו אפילו פעם אחת, כי כל מקום היה בשבילנו בית, העולם היה בית, אף פעם לא הרגשנו זרים.

לא מיהרנו, כי החיים היו לפנינו. החיים היו משהו נפלא שעוד לא קרה, אבל מיד, באיזשהו מחר, יקרה. בכל זאת ידענו שאין לחץ, לא צריך להעיר את המחר, אם הוא ישן כל כך טוב הוא כנראה צריך את זה. עבדנו פה ועבדנו שם, לא כעסו עלינו אף פעם, גם אם עשינו נזק, גם אם ממש החרבנו את המקום ועזבנו למחרת, בלי הודעה מוקדמת. תמיד הסכימו לקבל אותנו בחזרה ובלי פרצופים, ביקשו במקומנו סליחה. היינו מוצלחים בכל מה שעשינו, גם דברים ששעממו אותנו עד מוות, גם מה שהיה מגוחך בעינינו, הרשים את כל העולם, דיברנו שטויות וכולם מסביב מחאו כפיים והתפוצצו מצחוק. אכלנו בלי סוף ונשארנו רזים, בזבזנו המון כסף ואיכשהו, תמיד, נשאר לנו עוד. אחרים כבר התחילו להתקבץ סביבנו כמו דבורים סביב מים, כמו פרפרים סביב אור, ולפתע, יום בהיר אחד, גילינו שאנחנו לא לבד, שהפכנו לעדר, ללהק, לשלם גדול מסך חלקיו. היינו שבעת המופלאים.

הדרך רבצה על הגב לפנינו
וכשכשה בזנב
הנחלים זרמו חלב
כל מה שנגענו בו הפך זהב

תמיד הגענו בזמן – הזמן שהגענו בו היה הזמן. בכל מקום חיכה לנו מישהו, חבר, כמו אישה בכל נמל. השתוקקו אלינו, איבדו את הטעם לחיים בהעדרנו, היינו התרנגול שקורא לשמש לצאת. דיברנו על עצמנו בגוף ראשון רבים – אנחנו; שלנו; היינו; רצינו. אף אחד לא ניסה להתחרות בנו, כולם רק רצו להצטרף אבל לא מצאו את דלת הכניסה. התכנסנו בבית קפה וכל הרחוב נדלק, רק הלכנו ומיד התחילו צעקות ובאה משטרה, נכנסנו לחדר שניים ויצאנו ארבעה. רצינו את הדברים אחרי שכבר השגנו אותם, אחרי שמסרו את עצמם לידינו בהכנעה.

מעולם לא שאלו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים, שֵם – כל שֵם, גבול – כל גבול, היה עלבון, ואם התקרבנו אליו, הוא מיהר לסגת ולהסתלק.

.

ב.

נדמה היה שהכנענו הכול, הטבע ציית, השמש; הירח; הכוכבים; הזמן עצר אובד עצות וחיכה לפקודה הבאה. רק יום אחד, מתוך בדיחות דעת שאננה, ספרנו את עצמנו וגילינו שנותרנו שישה בלבד. ספרנו שוב, מההתחלה לסוף ובכיוון ההפוך, הפכנו סדינים ומחצלות, שלחנו שליחים, בקבוק בים ומברקים, לא הותרנו אפילו אבן אחת בלתי הפוכה. הרמנו גבות וציפינו לרגע שבו נתעורר מהחלום, מהבדיחה, כשמישהו העז לפתע לגמגם, אמר שראה אחד מאיתנו מתרחק אל האופק, נועץ עיניים כלות בגב של מישהו אחר, הוא נשבע שקרא לו, אבל ההוא לא ענה. נדהמנו, לא האמנו, מעולם לא הלך אחד מאיתנו בעקבות זר. שילחנו אותו וקראנו לעד נוסף, רצינו עובדות אחרות, אמת שתמצא חן בעינינו. הוא עמד מולנו ולחש שעדיף לו למות ולא לומר את האמת.

מַשהו מאיתנו תלה את עצמו על עץ אלון שעמד בשלכת
השאיר רק פתק מקופל אחריו
לא קראנו, לא פתחנו בכלל
שרפנו את הפתק וגם אותו
נותרנו חמישה

החורף בא. פיהקנו בעיניים נפוחות, התמעטנו, התדלדלנו, הצטמקנו, נקלענו למלחמה שלא פרצה ונפלנו בה חלל. נעלמנו במסדרונות, בלבירינת אפל במנזר חסר אל, התכסינו בשמיכות צמר עבות ואטמנו אוזניים. כאב לנו בכל הגוף, מפינה לפינה, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, היינו צמאים נורא, אבל לא היה לנו כוח לקום ולשתות. ספרנו בחושך את הנושמים ושקט ריק התנחל בחלל שהפך גדול ולא חדל להתפשט, לא חדל להתרוקן. נרדמנו וחלמנו שאנחנו ישנים, מישהו נכנס לחדר, נעמד ליד המיטה, הושיט יד וטלטל אותנו בכתף. אנחנו לא זזנו, הוא דיבר, הוא הרים לנו את אחת הידיים והיא צנחה ונפלה. הוא חשב שמתנו כבר, רצינו לצעוק לו שלא, שלא יוותר עלינו, שעוד לא נגמר, שאנחנו נחים רק לרגע ומיד נחזור בכוחות מחודשים, בוהקים יותר ממה שהיינו אי פעם, שמחים וטיפשים כמו גורי כלבים, אבל הוא כבר הלך ואנחנו נותרנו ישנים ומכוסים.

בבוקר קמנו לאט, גיששנו, נתמכנו בקירות. האור לא הצליח לחדור מבעד לחלונות הפתוחים, האביב חזר אבל שום דבר לא בקע מהאדמה, הציפורים שרו בשביל אחרים. נתקלנו בכורסה וצנחנו עליה, העייפות הפכה בבת אחת הרגל והדם הזורם בוורידים נחל אכזב, זיכרון רחוק ומתפוגג, רעש של מים, ריח של שמש, חושך סמיך התפשט באוויר כמו ענן דיונון. רצינו לחזור למיטה ולאגור עוד כוח, אבל לא זכרנו איך קמים. רצינו לדבר ולו כדי להביס את השקט הצורם, אבל לא היה לנו מה להגיד, הכול נאמר והכול נשכח, המילים שלנו לא התאימו עוד לעולם הזה – הבדיחות עצובות והעצות תפלות, האיומים מצחיקים והבקשות נדחות. מצאנו את עצמינו שוב לבד, באותו רחוב נידח, באותו בית ישן, באותו חדר אחד שאפילו ההד, זיכרון הצחוק השאנן, עזב אותו, ולא רצה לחזור.

 

עדו חפץ, יליד 1962, מתגורר ביישוב כליל שבגליל. בעבר מלחין ומורה למוזיקה. ספרו הראשון ובו שתי נובלות – "עוזב הולך" ו"חלון" – יראה אור בקרוב בהוצאת שתיים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נטע פתע", סיפור קצר מאת נולי עומר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אימת ההזדהות: על "התאומים" מאת אורית גידלי

מרב פּיטוּן

.

ספרה החדש של אורית גידלי, התאומים, עוסק במשבר אמון זוגי, בליקוט פרטיו ובהדבקתם מחדש, באופנים שבהם בני אדם מתחברים ומתפצלים זה מזה. יותר מכול זהו ספר על בחירה, על מסירות והתמסרות, לא לבן או בת זוג, אלא לעבודת הקשר, לַתפר המקווקו, הבלתי־רצוף, שיותר משהוא מחזיק דבר שלם הוא מעיד על פעולת ההטלאה עצמה.

צמד הקווים המקבילים המפלחים את עטיפת הספר מַפנה אל קריסתם של מגדלי התאומים, זוג תודעתי שליף, אולטימטיבי, דיאדת בניינים שהדהדו זה את מראהו של זה, שניתן היה לצעוד ביניהם ולבטוח בהם שיישאו אדם בזכות הסימטריה שלהם, למרות הגובה, כנגד האימה; מגדלים שהותכו ועלו השמיימה בהרס שלא נראה כמותו, ואף על פי כן הם מסמלים דווקא גבורת הינצלות:

…

כָּל בֹּקֶר אֲנִי חוֹצָה אֶת הַתְּאוֹמִים

בַּדֶּרֶךְ עַד אֵלֶיךָ.

מָה עוֹד חוּץ מִזֶּה נָחוּץ לְךָ לִשְׁמֹעַ?

.

הֵיטֵב אֲנִי מְבִינָה מָה סוֹפָם שֶׁל בִּנְיָנִים,

גֹּבַהּ הוּא תָּמִיד הַגְזָמָה.

אֲבָל הַחוּט, הַחוּט שֶׁבֵּין הַתְּאוֹמִים.

זֶה שֶׁנִּמְתַּח בֵּינֵיהֶם וְנָשָׂא אָדָם.

הַחוּט הַזֶּה קֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם.

.

דַּי בְּזֶה כְּדֵי שֶׁאַסְכִּים

לְמַה שֶׁאָסוּר לְהַסְכִּים לוֹ

אִם רוֹצִים מֵרֹאשׁ לְהִנָּצֵל.

.

(מתוך "להינצל")

.

אפשרות התואַם הזוגי, זו שהופכת אדם אחר, נפרד ממך, ל"נפש תאומה", חוויית הדומוּת המענגת, היא דבר ששווה לנו, בני האנוש, להסתכן למענו. סיפורים ששמענו מאז ומעולם, סדרות טלוויזיה ועלילות אופרה, כולם מעודדים אותנו לחצות יבשות או כללים, פחדים ומרחקים, ולצעוד על חוט של קשר, של הדדיות, אף שתמיד הוא מגלם בתוכו את אפשרות הנפילה. שירי הספר עוסקים בצעידה הזאת, על החבל הזה, ולא משנה אם מדובר בזוג רומנטי, בידידות אנושית, או גם וגם. "בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁקַּמְתָּ,/ נָגַעְתָּ בִּי בַּכָּתֵף,/ הִגַּשְׁתָּ לִי אֶת חֲבֵרוּתְךָ/ שֶׁעָמְדָה לִזְכוּתֵנוּ עֲדַיִן." (מתוך "קרקע")

כמו באנדרטת מגדלי התאומים, רגע הקריעה, הנפילה, הופך את התאומוּת לתשליל, למעטפת חלולה שמסמנת את החוסר. אובדן היחד שומט את הקרקע גם מתחת ליחידה, הכותבת השואלת: אם תאומוּת היא מצב השלם, המושלם, מי אני כאשר התאום שלי איננו? נטישתו של האחר, בחירתו ביצירת צופן התאימות עם אדם אחר, שוללת את אפשרות ההדהוד, מרוקנת את המראָה ומאיינת את הקיום. היעדרה של ההלימה השגורה המבססת את היחסים בין בני הזוג פירושה לא רק ביטול הברית ביניהם, אלא איום על עצם היותם.

…

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאַתָּה מֵת,

אָמַרְתִּי לְךָ.

אֲנִי מְרַחֶפֶת מֵעָלֶיךָ

מְשֻׁחְרֶרֶת מִצָּרוּתִי.

.

הָיָה עָלֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַסַּף

אֲבָל הַקִּרְבָה הֵאֵטָּה אוֹתָנוּ.

כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּתְּאוֹמִים וּפָחֲדוּ לִקְפֹּץ.

כְּשֶׁהָאֵשׁ הִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶם הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהַכְרִיעַ.

.

הִסְתַּכַּלְנוּ לְמַטָּה.

.

אַחַר כָּךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתֵנוּ בָּאָה לְהִפָּרֵד.

אַחַר כָּךְ הַבְּרִית הַמּוּפֶרֶת בָּאָה לִכְרֹת אוֹתָנוּ.

.

(מתוך "קרקע")

.

אין ספק כי גידלי מצליחה לתת מילים לחוויית האין, לִמנות ולהנכיח אותה, ללכוד ולמשש את החושך, להסתכל ישר לתוכו מבלי לכסות את העיניים, וזו אחת מאיכויותיו המהפנטות של הספר. אך בעיניי, התאומוּת המרתקת ביותר היא לא זו הביוגרפית, של השבר הזוגי, אופן התגלותו, הפירוק וההרכבה שלו, אלא זו הפואטית: פחות "מה קרה לכותבת?" ויותר "מה קרה לקורא/ת?", המומנטום המרתק מבחינתי הוא זה שבו הביוגרפיה עוברת התמרה לחומר ספרותי ופרטי החיים מותכים לאמנות.

גם כאן, במרחב שבין המשוררת לקוראים/ות, מתקיימת מחד תאומות אוניברסלית, עקרונית: כולנו עשויים למצוא את עצמנו מוכפלים ומשתקפים בספר – בסיפור האהבה, בעוצמת הבגידה, במחירים שאיננו יכולים לשאת ובאלו שאנו מוכנים לשלם כדי להתמסר לְקשר. מאידך, אף שמרבית הקוראים עסוקים בוודאי בשאלות קונקרטיות, בתוצאתו של מאורע הבגידה, בפועל, גם אם נדמה לנו שהקריאה מקרבת אותנו לידיעה כלשהי, לעולם נישאר זרים, לא נדע. בסופו של דבר, הסיפור הפרטי נותר (ובצדק) בגבולות זרועותיהם ולבבותיהם של בני הזוג המסוים.

ואולם, מרחב התנועה שבין החיים לספרות הוא זה שבו הקוראים עצמם צועדים על חבל, מתקרבים ומתרחקים אל עצמם דרך הספר: האם אופן הפעולה של התאומים, ההזדהות הכרוכה בקריאה, היא מין "ברית ערים תאומות" – דומות וקשורות זו בזו בידידות ועניין, אבל רחוקות ולכן חפות מהסכנה להכחיד זו את זו? או שהקריאה בו חודרת מתחת לעור והופכת לתאומוּת סיאמית, קרובה מנשוא, מסוכנת, כזו שלא ניתן להיחלץ ממנה?

התאומים, כמעשה פומבי, מבוסס על הפרה של טאבו תרבותי שלפיו "כביסה מלוכלכת" אמורה להישמר בחדרי חדרים, שלא לערער את הסדר החברתי שנועד לשמר חזות אינסטגרמית של הצלחה ואושר שאין בהם סדק. עם זאת, כמעשה לשוני, הוא מבקש להציב את הפצע במרכזו ולדווח עליו, מקרוב, בדרכים שונות שאולי יוכלו לצמצם את ההחמצה, להסביר, להשלים באמצעות הכתיבה את פערי המידע שנוצרו בחיים עצמם.

שירים שונים בספר מבקשים לארגן את האירוע המציף, את אסון הטבע שהרעיש את הקרקע הזוגית והפרטית, באמצעות הרחקה מהעצמי ועריכת חשבון "חיצוני", נבדל לכאורה ממי שעורכת אותו. כך למשל בשיר "תנשמת", הנפתח בשורות: "בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן לֹא קִבַּלְתְּ אֶת הַשָּׂכָר עַל מָה שֶׁנָּתַתְּ./ לֹא נָתַתְּ כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים נְכוֹחִים./ אַתְּ הִיא סַךְ יְכָלְתֵּךְ לָשֵׂאת אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַיִךְ."; או בבית מתוך שיר שנושא את הכותרת "חשבון": "… מָה כְּבָר קָרָה./ הָיְתָה אִשָּׁה בְּחַיֶּיךָ,/ עָבְרָה./ כְּמוֹ שַׁפַּעַת,/ כְּמוֹ חֹם גָּבוֹהַּ,/ לֹא מַשְׁאִיר סִימָנִים." תורת הצמצום הזאת מכווצת את הקרע, לא מתוך הכחשה של מידת הכאב שהוא מייצר, אלא כדי להצהיר על חופש בחירה מולו, על מיקומה של הבגידה לא כקו פרשת מים שממנו אין חזור, אלא כקו חולף, מנורמל, על ציר הזמן של החיים.

שירים אחרים מצהירים גם כן על גישה סטטיסטית, אמפירית, כזו שמספקת נתונים וסימוכין – אך במהלכם מתפרקת הלשון עצמה וחושפת את היותה נייר לקמוס של הנפש. כך למשל בשיר "אמזון שואלים אותי": "… אָמָזוֹן מַרְאִים לִי מֶה עָשׂוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּמַּצָּב שֶׁלִּי … 236 אֶלֶף אִישׁ נִבְגְּדוּ לְפָנַי, 342 מִתּוֹכָם הִשְׁאִירוּ חַוַּת דַּעַת מְפַרְגֶּנֶת". אך לקראת סופו, ההתפרקות היא פרטית מאוד, סוערת ומערערת, ומעידה כי לכותבת אין מקום בטוח – לא בגופה: "… בְּלִי יְכֹלֶת לָקוּם וְעִם סְחַרְחוֹרוֹת וְעִם בְּעָיָה בָּאוֹרְיֶנְטַצְיָה, וְעִם כְּאֵב גַּב וּכְאֵב צַוָּאר וּכְאֵב כְּתֵפַיִם וְעִם אָבְדָן שֵׂעָר"; וגם לא בנפשה: "וְעִם מְקוֹמוֹת שֶׁמַּלְחִיצִים אוֹתִי וְעוֹשִׂים לִי טְרִיגֶר וְעִם מַחְשְׁבוֹת חוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן, זֹאת אַשְׁמָתִי, זֹאת אַשְׁמָתִי, מֶה עָשִׂיתִי לֹא בְּסֵדֶר, וְעִם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַחוֹזְרוֹת וְהַנִּשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן."

התמקמותה החוזרת ונשנית של גידלי מול אירוע הבגידה מתרחשת במרחב השפה, ובכך היא הופכת ממאורע פרטי, אינטימי, למחווה של עדות, של דיאלוג עם נמעני הספר: באמצעות השפה היא באה חשבון, מעבירה את הקוראים דרך קשת התחושות והרגשות בפעולת הקריאה עצמה, על מנגנוניה הדקדוקיים, הסמנטיים, המצלוליים. ביטוי אחד לכך הוא האקורד הציני המריר, רווי סימני הקריאה, בשיר "פרחים":

.

פְּרָחִים הִגִּיעוּ מִמְּקוֹם עֲבוֹדָתְךָ.
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל בֵּיתֵנוּ הֶחָדָשׁ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה! בְּשָׁעָה טוֹבָה!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֲנַחְנוּ חָגִים בֵּין הַחֲדָרִים הָרֵיקִים!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינְךָ טוֹרֵחַ לְסַפֵּר עָלֶיהָ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינֶנִּי תּוֹבַעַת לִשְׁמֹעַ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל הַדִּמְיוֹנוֹת הַיְּחִידָאִים כְּמַאֲכֶלֶת!
…

דוגמה אחרת היא השיר "מוגלה", שכבר בכותרתו מכריז על דליפתו של הפצע החוצה, על ספיגתו של הזיהום הרגשי לתוך השיח. כיוון שהתאומוּת כבר אינה מאחדת את השניים לישות אחת, כרוכה, מלוכדת, מתרחש פיצול, העמדת פנים שככל שהיא מצטברת לאורך השיר הארוך היא מדגישה את המרחק, את התהום ההולכת ונפערת – לא רק בין בני הזוג, אלא גם בתוך הדוברת עצמה, בין קולה הנשמע בחוץ לבין זה הפנימי, הנסוג ונסגר אל עצמו. האותנטיות, הכנות, האמת, נתחבות לתוך סוגריים, מתחת לפני השטח של הדיבור:

…

אַל תְּחַכֶּה לִי (אֲנִי שַׁיֶּכֶת לְכָל אֶחָד שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבַּר כָּמוֹנִי)
נִתְרָאֶה כְּבָר מָחָר (אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת שְׂעָרְךָ, לְנַחֵם אוֹתְךָ עַל מָה שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי)
אֵין לְךָ מָה לִּדְאֹג (אֵין לְךָ בְּרֵרָה)
אֶחְזֹר בַּבֹּקֶר (אֲנִי מַפְסִיקָה לְהַגִּישׁ לְךָ אֶת הַמַּרְאָה הַמְּעֻוֶּתֶת שֶׁל הָרָצוֹן)
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת (אַהֲבַת עַצְמִי מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִתּוֹךְ אִי אַהֲבָתְךָ)
מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי? (סִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה מְעַקְּלִים אֶת עַצְמָם סְבִיב הַצַּוָּאר)
אַתָּה זֶה שֶׁהִתְחַלְתָּ (פְּרֵדָה סוֹדִית בְּלִי שֶׁהַהוֹרִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁהַיְּלָדִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁאֲנִי אֵדַע וְאֶתְחָרֵט)…

.

נדמה כי הלשון עצמה, האפשרות להעניק באמצעותה מובן, לפענח דרכה את שאירע, היא "הַחוּט הַזֶּה שֶקֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם." ("להינצל"). השירה היא חבל שמאפשר טיפוס חזרה במעלה החיים, היא מאפשרת שליטה היכן שנוצרה התפרקות, הבנייה של נרטיב בתוך מצב של הלם, חתירה לתקשורת במקום שנאלם. פעולת הכתיבה, אם כך, היא שימושית ומועילה לא רק במובנה התרפויטי הפנימי, כאמצעי לבירור ולעיבוד של הכותבת עם עצמה, אלא גם כלפי חוץ, בשאיפה לייצר חיבורי תאומוּת חדשים בינה לבין בני בריתה, הקוראים. הפיכת היעדרו של תאום הנפש הזוגי לנוכחות לשונית של "יש" מאפשרת מגע עם אחרים נוספים, שלהם היא קוראת להביט בה, לראות אותה כפי שהיא, על חסרונותיה ומעלותיה: "אָז כָּכָה זֶה מַרְגִּישׁ, אָמַרְתִּי./ אָמַרְתִּי אֶת זֶה בְּקוֹל כְּאִלּוּ אֲנִי עוֹשָׂה סֶרֶט/ תִּעוּדִי עַל עַצְמִי,/ מְנַסָּה לְהָבִין תַּרְבּוּת רְחוֹקָה/ שֶׁעוֹמֶדֶת לְהִכָּחֵד." (מתוך "קרקע")

התאומים מזַמן אפשרות להרהר שוב ושוב במרחק בינינו לבינו. הוא מטלטל את קוראיו בין רצון להכריז על נבדלות, על היעדר דומוּת כלשהי בינם ובין המתרחש בו, לבין הפיתוי לצלול עם הכותבת אל התהום שפקדה אותה, להתענג עליה. שירה טובה אינה עוסקת בחיטוט צהוב, מציצני, במעיו של אחר, אלא קוראת לנו לעיין, בהתמסרות, בעיניים פקוחות, באלה שלנו.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.

.

אורית גידלי, "התאומים: שירי אהבה", מקום לשירה, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על ספר שיריה של צביה ליטבסקי, "עין הדומיה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת מיכל קריסטל

.

שיעורי מוזיקה

בקצה חורשת אורנים, במדרון שמעל חדר האוכל, עמד מבנה גדול. בקומה הראשונה ספרייה ובקומה השנייה אולם עם מראות ובר לריקוד ופסנתר כנף ושיעורי מוזיקה, שהיו בעצם שיעורי שירה. ושם ישבה המורה ליד הפסנתר, בגב זקוף, ברגל בוטחת על הדוושה, ודקלמה למעננו את המילים רגע לפני זמנן, והוסיפה הנהון מאשר, ולפעמים עצרה וביארה. "והיה הלב למשׁואות זרים", ככה, משואות בשי"ן ימנית, כמו שואה, היא אמרה. ואני הייתי אז שומעת את המילים ונשטפת במראות ומחווטת ככה, בקווים של חַמְשה, לאהוב את הארץ הזאת, כלניות כתמי דם על הגבעות, שדות מלוא העין, ירוקים, צהובים, חומים, והאיכרים חורשים בהם את האדמה.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים אפשר עכשיו לראות שדה ריק, חשוף, ורק שיחי ינבוט עולים בו, העיקש שבצמחים, אויב היוגבים.

יום אחד, בכיתה א או ב, החמצתי שיעור לקראת יום ירושלים. כשחזרתי, בצהריים, ישבה איתי המטפלת שלנו, הכול־יודעת, באולם הכיתה הריק שבבית הילדים ויחד למדנו את מילות השיר "הכותל". אולי הפעים אותי המבע שאינו משפט: ציון הר הבית. הגמול והזכות. מי אומר ככה? והמילים האלה, ארגמן של מלכות, אזוב ועצבת, עופרת ודם. איך אפשר לסרב לכאלה מילים. המטפלת שאלה אותי מה זה אומר, "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם", וידעתי שאנשים עם לב של אבן הם אנשים קשים, חסרי רחמים, אבל הרגשתי שפה זה אמור להיות אחרת, פה זה בטח משהו טוב, אנשים עם לב של אבן, חזקים אולי, אמיצים. ומה זה אבנים עם לב אדם לא הבנתי אז, על הכיסא הקטן בכיתה. המילים האלה חתמו את השיר, הדהדו בלחן, הן ודאי אמיתה עמוקה. ועד היום אני לא מבינה. ממש לאחרונה גיליתי שיש לשיר עוד בית, אחרון; שמיד אחרי האם שנתנה אמש לכותל את בנה בא הרב, עם כל כוהניו ולווייו.

.

העגלה הקטנה

לקראת א"ש לילה הייתי בוחרת בבגדים נכונים ונעמדת מול המראה, ילדה בת עשר או שתים־עשרה, וסוקרת את דמותי המוכנה לכול. בגדים ארוכים וכהים, נעליים גבוהות. אסור להיראות בלילה, אנחנו כיתה בפלמ"ח וכל השדות שמחוץ לקיבוץ שורצים בריטים וערבים. צריך ללכת בצלע ההר, שני שליש הגובה, לא נמוך מדי, שלא ניראה מחמת הקִרבה, ולא גבוה מדי, שלא נבלוט על רקע השמיים.

השמיים היו לרוב זרועי כוכבים, הירח האיר, ואנחנו הלכנו בדרכי עפר ובמִרעוֹלים בצעדים חרישיים, אל שטחי הבתה הזרועים אבני בזלת. היה שם פעם כפר ערבי, יקוק שמו. בלילה, בגלל החושך – הסבירו לנו – הראייה נחלשת והשמיעה מתחדדת. יש להקשיב לקולות. בהישמע הפקודה המהוסה פזצט"א זינקנו לכל עבר – שיחים, אבנים – ונשכבנו בתנוחת ירי, ובהישמע הפקודה המהוסה שיבולת זינקנו במערך סדור היטב, זה לימין זו לשמאל, ונשכבנו בתנוחת ירי. היו לנו מספרי ברזל, ואחרי פזצ"טות התפקדנו, ולפעמים גם סתם כך, בהישמע הפקודה המהוסה מספרי ברזל להתפקד. גם למדנו זחילות. אחת איטית מאוד, 60 על 6, על שם הזחילה האגדית של חברינו לפלמ"ח, שזחלו שישים מטר בשש שעות כדי לפוצץ את הרדאר בחיפה.

בשוך אש הקרב היינו נשכבים על הארץ, על הגב, ומביטים בשמיים. אז הצביע המדריך על הכוכבים ואמר, הנה, הדבליו שם זה קסיופאה, או – שם אתם רואים את העגלה הקטנה. הכוכב השלישי ביצול שלה הוא כוכב הצפון. חשוב לדעת למצוא אותו, כי בעזרתו מנווטים בלילה. ואני לא הצלחתי לראות באוסף הנקודות הזה צורת עגלה. ואיזו עגלה זו בכלל, איך היא אמורה להיראות? ושוב ושוב לא מצאתי אז את כוכב הצפון, וקיוויתי שלא אתעה פעם בדרכים ואזדקק למיומנות הזאת.

.

הצבר

מחלון האוטובוס העולה לירושלים רואים מדי פעם שיחי צבר. בעונה הנכונה, עכשיו למשל, יש עליהם צרורות כתומים, נראים למרחוק, והלב קצת נחמץ מהפער, איך אי אפשר פשוט לבוא ולקטוף. פעם החלטתי בכל זאת ליהנות מהפירות והרכבתי קופסת שימורים על מקל ועטיתי בגדי מגן מכף רגל עד ראש וקטפתי מרחוק והכנסתי לשקית ועוד שקית ושטפתי וקילפתי בכפפות ושוב שטפתי, ויצאתי עם השלל לחצר ואכלתי בחשש, בלשון מגששת בחך. אני לא זוכרת את הטעם. שיחי הצבר האלה המפוזרים בנוף היו פעם משוכות. גֶּדֶר קו צבר רשע. כשחברתי א' הייתה ילדה אמרה לה אמה בטיול משפחתי, "א'י, תדעי: איפה שיש שיחי צבר היה פעם כפר ערבי." מה לא נאמר על הצבר, ומה לא נכתב ומה לא צויר. ועדיין מדהים איך לקחנו. אפילו את זה איך לקחנו.

בטיול בצפון, ליד מטע סברס גדול ומגודר, סיפרה לי מישהי שיש עכשיו בארץ איזה מזיק שאוכל את הצבר. ובהמשך הדרך, משעה שנודע לי, ראיתי שיח צבר מכוסה קימחון, רקוב כולו. קוראים לה אצברית ממאירה, לכנימה הקמחית, האויבת שקמה לצבר בעשור האחרון. מוצאה כנראה בלבנון, והיא פושטת על הארץ מצפון ונעה דרומה, מותירה מאחוריה עיי חורבות, שלדים חיוורים של שיחים מפוארים שהיא מצצה את לשדם והחדירה בהם רעל. ניסו למגר את האצברית בעזרת פרת משה רבנו, אבל זו לא עמדה במשימה ועל כן הובאו לכאן במיוחד ממקסיקו מולדת הצבר חיפושיות וזבובים ייעודיים. הצבר הובא לכאן בתורו, לפני מאתיים שנה בערך, לא לשמו אלא לשם כנימת הקוכיניאל, כנימה אצטקית עתיקה שמופק ממנה צבע אדום, והצבר הוא ביתה. הכנימה לא התאקלמה כאן, הצבר כן. ובשל קשיחותו הוא שימש את הערבים בתור גדר חיה. אחר כך הפשטנו אותו מקוציו והנה אפשר היום לקנות סברס בסופר, ככה בסלסילת פלסטיק, בלי שקית אפילו.

.

אבטחה

כשהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה לכדה את עיני מודעת דרושים לליווי ואבטחת טיולים. התגעגעתי לטבע, לריח הייחודי של החורש הארצישראלי, לשם הזה שלו, לשמות כל העצים והפרחים. למשרה נדרש שירות צבאי ותו לא. מאז הטירונות לא נגעתי בנשק (ערב לפני המטווח, באחד השבילים במחנה 80, פתאום הכה בי הפחד: אני אעמוד שם מחר עם עוד איזה חמישים בנות, כולן יירו בנשק, כדורים חיים, ומי יודע מי תירה לאן, בטעות או בהתקף). התקשרתי למספר שבמודעה והוזמנתי למשרדי החברה. קיבלתי קראבין ונאמר לי לנסוע כבר באותו ערב למטווח בפתח תקווה, ולמחרת להתייצב לליווי הראשון שלי: אוטובוס שמסיע מועמדות לשירות לאומי מביתן בעפרה לאנשהו בתוך גבולות הקו הירוק ובחזרה (איש לא דיבר על גבולות). ישבתי עם הקראבין במושב הראשון שמאחורי הנהג ותרחשתי לעצמי תרחישים על התקפת מחבלים, השלכת בקת"ב, יידוי אבנים.

באחד הטיולים, איפשהו בלב המדינה, עליתי לאוטובוס עם מדבקה של מרצ על התיק, אולי זה היה לפני בחירות או אחריהן. שני המורים שישבו בספסלים הראשונים, מורֶה ומורָה, ראו את המדבקה והתחילו לשאול אותי שאלות, לעמת אותי עם טענות. בזעזוע תמים הבנתי שהם ימנים, המורים. ולא ידעתי להשיב. גם היום, כשאני יודעת יותר (מתי התחלתי לדעת יותר?), אני לא מצליחה להשיב. אני פורשת מהוויכוח עם רעד בסנטר ולא מבינה איך אפשר שלא לראות, איך אפשר להסכין.

.

תנ"ך בתמונות

הייתי בת שש אולי, וביקרנו אצל הדוד בבאר שבע. היה לו שם חדר מלא ספרים, מדפים מהרצפה עד התקרה. היה שם ספר של אֶשֶׁר, עם כל הציורים המתעתעים שלו, וספר אחר, שנתנו לי ועד היום הוא איתי – תנ"ך בתמונות, לא של גוסטב דורה כי אם של אחד יוליוס שנור פון קרולספלד. את זה גיליתי רק מקץ שנים, באינטרנט. אז לא ידעתי מי צייר, מי הוסיף תיאורים קצרים לצד הציורים, כי לספר חסרו העמודים הראשונים. שנים גם לא ידעתי איך נראתה בריאת העולם. אבל את כל היתר למדתי שם, ובעיקר כיצד נראו האנשים מהתנ"ך, שריריים ויפים, ואיפה הלכו ואיפה דרכו, ועד היום, למשל מחלון האוטובוס העולה לירושלים, אני רואה את הטרשים ויודעת להצמיד להם כף רגל יחפה. הם הולכים בדרכים. לירושלים הם הולכים.

.

ירושלים

בקצה השני של חורשת האורנים, במבואה הרחבה והקרירה של בית הילדים, ישבנו על הרצפה ושיחקנו רביעיות. היו של צמחי ארצנו, והיו של מטוסים ומסוקים – בל ודקוטה והרקולס, והיו של ירושלים, עם תמונות של מבנים משונים ושמות כמו יד אבשלום וקבר בני חזיר.

מעבר לקיר של המבואה הרחבה והקרירה הייתה כיתת הלימוד. היינו בכיתה ב או ג והנושא היה שערי העיר העתיקה, ולמדנו על שער שכם ושער יפו, ואפשר לראות את ההולכים מירושלים יוצאים בהם והולכים לשכם או ליפו בדרכים שציירו נוסעים במאה התשע־עשרה, ואולי עוצרים באיזה חאן. שער האשפות ושער הפרחים. שער ציון עם חורי היריות, שער האריות. ושער הרחמים, כמובן. הדרמטי, הכפול, הסתום, שהמוסלמים קברו לפניו את מתיהם כדי למנוע מהמשיח לעבור בו, כך סיפרו לנו. אחרי מלחמת ששת הימים הציע משה דיין לבתק שער חדש בחומת העיר העתיקה, לציון הניצחון הגדול, "שער השְבוּת". שנים הכרתי את שערי ירושלים מאז, ורק את השער החדש לא הכרתי, אולי לא זכרתי, אולי כי חדש. משנת 1889 סך הכול, ואיזה מין שם סתמי זה, ורק ממש לאחרונה, ואני בת ארבעים ומשהו שנה, שתי חברות הזכירו אותו ואני השתאיתי מאוד, כי איך זה שלא הכרתי שער משערי העיר העתיקה, שלמדנו עליה, שהיא שלי מכוח ידיעתם של הדברים.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים כבר רואים את העיר. אני תמיד ועדיין ועל אף הכול קצת מתרגשת, מתיישרת במושב ומביטה מהחלון בעניין. האבן שמחפה את הבניינים עושה את כולם, גם את הכעורים, יפים. חצי שנה מיום שהבריטים כבשו את העיר מידי הטורקים הם תיקנו את התקנה העירונית המחייבת חיפוי אבן. ומאז היא ככה, עתיקה. ומאז כל העיר, גם מחוץ לחומות, היא תזכורת מתמדת להיסטוריה שלה, וההיסטוריה שלה, כך לימדונו כי כך מלמדים, היא רצף מלחמות וכיבושים, וכולה ספוגה דם עתיק ושמן חם.

מחלון האוטובוס היורד מירושלים, הרחק מחומותיה, רואים את ההרים ואת הקווים שלרוחבם, כמו קווי גובה במפות הטופוגרפיות שלימדו אותנו לקרוא קצת אחרי שלימדו אותנו לנווט בעזרת הכוכבים. השריפה שהשתוללה שם בשנה שעברה חשפה ביתר שאת את אבני הגוויל הקטנות שכפות ידיים מיובלות הצמידו זו לזו. מישהו פעם גידל שם ירקות.

.

מיכל קריסטל, עורכת. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובננופואטיקה. חברת מערכת המוסך.

.

» קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל, שפורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

יופי שקוע בשינה

גיא דולב

..

בשנת 1961 פלטו מכבשי הדפוס ביפן חלום מסויט – הנובלה המטלטלת בית היפהפיות הנמות מאת יאסונרי קוובטה, שזכה לימים בפרס נובל בזכות חיבורים אחרים. בבית היפהפיות הנמות גולל קוובטה את עלילת חמשת ביקוריו של אגוצ'י, תושב טוקיו מזדקן, באכסניה שבה הוא קונה את זכותו לישון – ורק לישון – לצד נערות בתולות, כשהן ערומות ומורדמות. הנובלה ראתה אור בעברית בתרגומה של שונית שחל־פורת ב־1999, לצד שני סיפורים קצרים אחרים של קוובטה ("הזרוע" ו"נפש חיה"), והיא הודפסה מחדש בתחילת השנה הנוכחית ושבה לפקוד, כמו ביעות לילה בלתי רצוי, את חנויות הספרים.

בעת הזאת, לאירוע ספרותי ערמומי כמו ההדפסה המחודשת של בית היפהפיות הנמות נחוצה מידה של זהירות וחיישנות, אולם שובו של הסיוט הזה יכול היה להיות מאורע חגיגי באמת לו הייתה מתורגמת ומצורפת לנובלה ההקדמה הקצרה שכתב לה הסופר יוקיו מישימה (שהממואר שלו וידויה של מסכה ראה אור לאחרונה בעברית בתרגומה של עינת קופר, כחלק ממפעל התרגום מעורר החשק של הוצאת אפרסמון). בהקדמתו מישימה מסביר כי קוובטה גורם לקורא להזיע ולהסתחרר ותוך כדי כך להתוודע אל "אימתה של תאווה שמתעוררת בהתקרב המוות" (התרגום שלי, על יסוד התרגום האנגלי של א' סיידנסטיקר מ־1969). אולם בניגוד לשנות השישים ולסוף המאה העשרים, השיח המיני של העשור השלישי של האלף השלישי נדמה כסביבה זרה כל כך עבור שיבתה של אותה תאווה. עשרים ושלוש שנה לאחר פרסומו הראשון של הספר בעברית, אם כן, מפתיע להסיט את המבט מאותו חלום אימתני ישן ולהיזכר שעל המין להיות מוסדר היום כאחד משלושה: בחינה מחדש של המערכת הצורנית של השפה, הדקדוק, ומשטורה כאופן של שחרור; תביעה זהותנית לזכויות שתעדנה על מתן הֶכשר בירוקרטי­־לאומי לחריגות המינית; או שערורייה שעל העיתונות מוטל לשמש לגביה חוקרת, פרקליטה ושופטת.

מעמד הפתיחה של הנובלה מציג בפני הקורא את הגבול שסביבו גיבורו של קוובטה ישוטט במהלך חמשת ביקוריו בבית היפהפיות הנמות: האישה המנהלת את האכסניה מקבלת את פניו של הזקן לאחר שהרדימה בכדור שינה חזק את הנערה שלצידה הוא עתיד לישון, ומתרה בו שאסור לו לעולל לה שום דבר מרושע במהלך הלילה; "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה" – ציווי שמנבא, על דרך ההקטנה, את מחשבת החטא שהאוויר הסמיך של הנובלה רווי בה, זו המשתחלת ברווח הצר שבין נקרופיליה לבין אונס תחת סם הרדמה. אולם סיפורו של קוובטה מראה כי למזימת החבלה שאגוצ'י מתפתה לעמוד כל העת על סיפה יש כוח סיפורי, פואטי, רק כל עוד אין היא מוצאת לפועל. רעיון זה זר למוסר המיני של זמננו ולכל תפיסה עכשווית של מימוש – כלומר, שהחרדה המבעיתה ביותר, כמו גם התקווה הגדולה ביותר, שומרת בקנאות על זכותה שלא להתממש, אלא רק בעתיד שמתרחק דרך קבע. התפיסה הזו הנוגעת לכוחו של אי־מימוש רחוקה גם מן ההנחה המובלעת בטענות עכשוויות רבות על תפקידן של הספרות והתרבות – שעליהן לייצג זהויות מיניות ואחרות בהלימה למציאות, כלומר, להביא לידי מימוש ספרותי רישומים סטטיסטיים שנטען כי הם מגלים דבר מה על המציאות (מלבד האופן הדמוגרפי שבו משתוקקים לא מעטים לשוחח עליה).

כשהזקן מגיע לבית בפעם השנייה, אותה אישה מסבירה לו בחידתיות כי בין המורדמות יש מנוסות במלאכה יותר ויש מנוסות פחות. הסתירה שעומדת בין ניסיון ומיומנות לבין נתינות מוחלטת של גוף רופס השרוי בתרדמה נטולת זיכרון והתנסות טורדת את מנוחתו של הזקן לאורך הנובלה, אולם הוא נוכח בהדרגה שהצורות השונות שבהן גופה של כל נערה ונערה מביע את היעדרה הזמני הן כתדרים נבדלים המעוררים בו את יצריו ואת חמלתו, את זיכרונותיו ואת עקת נפשו. באמצעות המורדמות קוובטה משרטט צורה ביקורתית של סובייקטיביות: עצמיות שהיא שוקקת ביותר רק בעת שהתודעה המכוננת אותה מושעית. כשהמורדמות נתונות באופן מוחלט למרותו של אגוצ'י, מהדהדת בהן ההוראה המקורית של 'סובייקטוס' בחוק הרומי – זה שאינו עבד (כלומר, אינו כפוף לחוק בעל כורחו) אלא אזרח חופשי הבוחר להיות נתון בסד החוק, נתין הכפוף לריבון, נושא עול משמעת. עיוות דומה, מהופך, מתרחש אצל הזקן: מרוב יכולת פעולה, לעומת המורדמות, אגוצ'י עצמו מופעל ואין ביכולתו לשלוט בזיכרונות הפוקדים אותו וביצר שלו להביט ולגעת.

מישימה כותב:

עבור קוובטה, ארוטיקה אין משמעה טוטאליות, שכן ארוטיקה כטוטאליות נושאת בחובּה הומאניות. התשוקה נאחזת בהכרח ברסיסים, וכשהיפהפיות הנמות נעדרות סובייקטיביות כמעט לחלוטין, הן בעצמן רסיסי אדם הדוחקים את התאווה אל מלוא האינטנסיביות שלה.

האסתטיקה הארוטית של קוובטה, אם כן, היא בלתי־ייצוגית, אנטי־זהותנית, בזה לגילויים של ליברליות וביקורתית כלפי כל הומניזם: התשוקה נעה אל שברי אדם, אל גוף מורדם. טעותו היחידה של מישימה בהקדמתו היא בקביעה שהמוות המתרחש בסוף הנובלה מביא את הזקן להכיר במלוא עוצמתם של החיים. זו פרשנות מוטעית, שכן השלילה של טוטאליות מתקיימת גם כשלילה של הטוטאליות של המוות, או של המוות כטוטאליות: הפליאה בנובלה מתחוללת לנוכח רסיס הקרוב אל המוות, אולם כזה שעדיין יש בו פירור של חיים. זהו הגוף המורדם, זה שבין החיים למוות, ובהימצאו מעבר לשינה הוא שרוי בין השינה למוות; זהו גוף שאינו חש, שאינו זוכר, ועדיין אינו לחלוטין מת. אם הגוף הזה ייכנע למוחלטות של המוות – הרי לא ייוותר בו דבר מן החידה.

רוב הטענות נגד הנובלה מאז פרסומה נגעו מטבע הדברים לאי־השוויוניות של המבט שהספר מעלה על נס, כביכול. זהו שורש האלימות שמפעיל מי שהעמיד לפניו אובייקט לחזות בו, מי שמאז קאנט קובע בעצמו לפי טעמו וכשרי שכלו ודמיונו אם אותו אובייקט יפה או לא. אולם קוובטה מסכל את הקריאה הזו בהוספת נדבך משמעותי: בנובלה קיימים זה מול זה כיעור שיש ביכולתו לצפות ביופי ויופי שאין ביכולתו להשיב מבט לכיעור. זו אירוניה שצורתה היא פיתול כיאסטי – הזקן יכול לראות את יופייה של הנערה, והיא אינה יכולה לראות את כיעורו; היופי הוא מושא למבט, הכיעור אינו זוכה אפילו לכבוד המפוקפק הזה. אם קוובטה מציע לנו שידיעת היופי ואי־ידיעת הכיעור שקולות, הרי עלינו מוטל להכריע מי אומלל ועלוב יותר, למי הקרבה אל האַיִן מסוכנת יותר: ללקוחות הזקנים המצויים על סף המוות או לנערות המורדמות.

שם הנובלה באנגלית, House of the Sleeping Beauties, מגלה היבט נוסף בקשר שבין היופי לבין ההרדמה שעל מצעה הוא מפציע. לצירוף sleeping beauty יש משמעות כפולה – יפהפייה רדומה, ובאותה עת גם יופי נם, יופי שקוע בשינה (עניין זה אינו נשמע בשם המקורי ביפנית, אולם מרומז בהרכב הגרפי של "יפהפייה" מן הסימניות "יופי" ו"אישה"). משמעות הדבר היא שהיופי המתואר בנובלה לא יכול היה להגיח אל העולם לולא ההרדמה, ומכאן שהוא מותנה בהשעייתן של החישה והתודעה. כך, קוובטה צורף בביעות לילי בן חמש מערכות אמיתה מחרידה על היופי, שעניינה הקשר שבין אסתטיקה (aesthetics) לאנסתטיקה (anaesthetics), בין החוש לאׅלחוש: בין היכולת החושית לקלוט את הנראה ולהסדיר אותו, בתנאים מסוימים, כיפֶה, לבין ביטולה הזמני של היכולת הזו בעזרת סם הרדמה חזק.

השינה העמוקה חסרת התחושה, אם כן, אינה רק אופן של היות מחוץ לעולם, אלא צורה קיצונית של הימצאות בתוכו, מוטלוּת זמנית בחיק העולם שאינה קבורה נצחית. ביחס לצורה הזו, בית היפהפיות הנמות מצליב את היופי והכיעור עם הרפיון והיכולת, באקס־טריטוריה דחוקה ומגונה של המיניות שאי אפשר להצביע בה על הכרעה או הסכמה; זו זירה שאין בה פעולות ריבוניות (ואולי היא אף נעדרת פעולות בכלל). שם, מבעד לחפות המינית הרופסת ולגרוטסקת הזקנה המנוונת אצל קוובטה, נשמעים הדיה של הרומנטיקה הגרמנית של ראשית המאה התשע־עשרה, שאז עטה לֶקח הגירוש מגן־עדן לבוש (אנ)אסתטי – החן, שהוא החסד האלוהי, טמון בהיעדר התודעה, את היופי יכול לעטות מי שאינו ער אליו: הדקדנטי עד זרא – רק לו תיטה העין חסד.

.

גיא דולב, יוצר בתחומי התיאטרון והמחול, לומד לתואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. מחקרו האקדמי והאמנותי עוסק בפוטנציאל הארוטי והכוריאוגרפי של הגוף המורדם, המושאל למרותו של המנתח, המאהב או הכוריאוגרף.

.

יאסונרי קוובטה, "בית היפהפיות הנמות", כתר, 2022. מיפנית: שונית שחל־פורת.

.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על קריאה, ספרים ורובינזון קרוזו בספר "האי ברחוב הציפורים" לאורי אורלב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך