רשימה | בדרך לירושלים

"אולי הפעים אותי המבע שאינו משפט: ציון הר הבית. הגמול והזכות. מי אומר ככה? והמילים האלה, ארגמן של מלכות, אזוב ועצבת, עופרת ודם. איך אפשר לסרב לכאלה מילים." מיכל קריסטל ברשימה לרגל יום ירושלים

ישראל רבינוביץ, מתוך התערוכה "כל עוד", גלריה אורייתא, 2012 (אוצרת: ליאורה לוי)

.

מאת מיכל קריסטל

.

שיעורי מוזיקה

בקצה חורשת אורנים, במדרון שמעל חדר האוכל, עמד מבנה גדול. בקומה הראשונה ספרייה ובקומה השנייה אולם עם מראות ובר לריקוד ופסנתר כנף ושיעורי מוזיקה, שהיו בעצם שיעורי שירה. ושם ישבה המורה ליד הפסנתר, בגב זקוף, ברגל בוטחת על הדוושה, ודקלמה למעננו את המילים רגע לפני זמנן, והוסיפה הנהון מאשר, ולפעמים עצרה וביארה. "והיה הלב למשׁואות זרים", ככה, משואות בשי"ן ימנית, כמו שואה, היא אמרה. ואני הייתי אז שומעת את המילים ונשטפת במראות ומחווטת ככה, בקווים של חַמְשה, לאהוב את הארץ הזאת, כלניות כתמי דם על הגבעות, שדות מלוא העין, ירוקים, צהובים, חומים, והאיכרים חורשים בהם את האדמה.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים אפשר עכשיו לראות שדה ריק, חשוף, ורק שיחי ינבוט עולים בו, העיקש שבצמחים, אויב היוגבים.

יום אחד, בכיתה א או ב, החמצתי שיעור לקראת יום ירושלים. כשחזרתי, בצהריים, ישבה איתי המטפלת שלנו, הכול־יודעת, באולם הכיתה הריק שבבית הילדים ויחד למדנו את מילות השיר "הכותל". אולי הפעים אותי המבע שאינו משפט: ציון הר הבית. הגמול והזכות. מי אומר ככה? והמילים האלה, ארגמן של מלכות, אזוב ועצבת, עופרת ודם. איך אפשר לסרב לכאלה מילים. המטפלת שאלה אותי מה זה אומר, "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם", וידעתי שאנשים עם לב של אבן הם אנשים קשים, חסרי רחמים, אבל הרגשתי שפה זה אמור להיות אחרת, פה זה בטח משהו טוב, אנשים עם לב של אבן, חזקים אולי, אמיצים. ומה זה אבנים עם לב אדם לא הבנתי אז, על הכיסא הקטן בכיתה. המילים האלה חתמו את השיר, הדהדו בלחן, הן ודאי אמיתה עמוקה. ועד היום אני לא מבינה. ממש לאחרונה גיליתי שיש לשיר עוד בית, אחרון; שמיד אחרי האם שנתנה אמש לכותל את בנה בא הרב, עם כל כוהניו ולווייו.

.

העגלה הקטנה

לקראת א"ש לילה הייתי בוחרת בבגדים נכונים ונעמדת מול המראה, ילדה בת עשר או שתים־עשרה, וסוקרת את דמותי המוכנה לכול. בגדים ארוכים וכהים, נעליים גבוהות. אסור להיראות בלילה, אנחנו כיתה בפלמ"ח וכל השדות שמחוץ לקיבוץ שורצים בריטים וערבים. צריך ללכת בצלע ההר, שני שליש הגובה, לא נמוך מדי, שלא ניראה מחמת הקִרבה, ולא גבוה מדי, שלא נבלוט על רקע השמיים.

השמיים היו לרוב זרועי כוכבים, הירח האיר, ואנחנו הלכנו בדרכי עפר ובמִרעוֹלים בצעדים חרישיים, אל שטחי הבתה הזרועים אבני בזלת. היה שם פעם כפר ערבי, יקוק שמו. בלילה, בגלל החושך – הסבירו לנו – הראייה נחלשת והשמיעה מתחדדת. יש להקשיב לקולות. בהישמע הפקודה המהוסה פזצט"א זינקנו לכל עבר – שיחים, אבנים – ונשכבנו בתנוחת ירי, ובהישמע הפקודה המהוסה שיבולת זינקנו במערך סדור היטב, זה לימין זו לשמאל, ונשכבנו בתנוחת ירי. היו לנו מספרי ברזל, ואחרי פזצ"טות התפקדנו, ולפעמים גם סתם כך, בהישמע הפקודה המהוסה מספרי ברזל להתפקד. גם למדנו זחילות. אחת איטית מאוד, 60 על 6, על שם הזחילה האגדית של חברינו לפלמ"ח, שזחלו שישים מטר בשש שעות כדי לפוצץ את הרדאר בחיפה.

בשוך אש הקרב היינו נשכבים על הארץ, על הגב, ומביטים בשמיים. אז הצביע המדריך על הכוכבים ואמר, הנה, הדבליו שם זה קסיופאה, או – שם אתם רואים את העגלה הקטנה. הכוכב השלישי ביצול שלה הוא כוכב הצפון. חשוב לדעת למצוא אותו, כי בעזרתו מנווטים בלילה. ואני לא הצלחתי לראות באוסף הנקודות הזה צורת עגלה. ואיזו עגלה זו בכלל, איך היא אמורה להיראות? ושוב ושוב לא מצאתי אז את כוכב הצפון, וקיוויתי שלא אתעה פעם בדרכים ואזדקק למיומנות הזאת.

.

הצבר

מחלון האוטובוס העולה לירושלים רואים מדי פעם שיחי צבר. בעונה הנכונה, עכשיו למשל, יש עליהם צרורות כתומים, נראים למרחוק, והלב קצת נחמץ מהפער, איך אי אפשר פשוט לבוא ולקטוף. פעם החלטתי בכל זאת ליהנות מהפירות והרכבתי קופסת שימורים על מקל ועטיתי בגדי מגן מכף רגל עד ראש וקטפתי מרחוק והכנסתי לשקית ועוד שקית ושטפתי וקילפתי בכפפות ושוב שטפתי, ויצאתי עם השלל לחצר ואכלתי בחשש, בלשון מגששת בחך. אני לא זוכרת את הטעם. שיחי הצבר האלה המפוזרים בנוף היו פעם משוכות. גֶּדֶר קו צבר רשע. כשחברתי א' הייתה ילדה אמרה לה אמה בטיול משפחתי, "א'י, תדעי: איפה שיש שיחי צבר היה פעם כפר ערבי." מה לא נאמר על הצבר, ומה לא נכתב ומה לא צויר. ועדיין מדהים איך לקחנו. אפילו את זה איך לקחנו.

בטיול בצפון, ליד מטע סברס גדול ומגודר, סיפרה לי מישהי שיש עכשיו בארץ איזה מזיק שאוכל את הצבר. ובהמשך הדרך, משעה שנודע לי, ראיתי שיח צבר מכוסה קימחון, רקוב כולו. קוראים לה אצברית ממאירה, לכנימה הקמחית, האויבת שקמה לצבר בעשור האחרון. מוצאה כנראה בלבנון, והיא פושטת על הארץ מצפון ונעה דרומה, מותירה מאחוריה עיי חורבות, שלדים חיוורים של שיחים מפוארים שהיא מצצה את לשדם והחדירה בהם רעל. ניסו למגר את האצברית בעזרת פרת משה רבנו, אבל זו לא עמדה במשימה ועל כן הובאו לכאן במיוחד ממקסיקו מולדת הצבר חיפושיות וזבובים ייעודיים. הצבר הובא לכאן בתורו, לפני מאתיים שנה בערך, לא לשמו אלא לשם כנימת הקוכיניאל, כנימה אצטקית עתיקה שמופק ממנה צבע אדום, והצבר הוא ביתה. הכנימה לא התאקלמה כאן, הצבר כן. ובשל קשיחותו הוא שימש את הערבים בתור גדר חיה. אחר כך הפשטנו אותו מקוציו והנה אפשר היום לקנות סברס בסופר, ככה בסלסילת פלסטיק, בלי שקית אפילו.

.

אבטחה

כשהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה לכדה את עיני מודעת דרושים לליווי ואבטחת טיולים. התגעגעתי לטבע, לריח הייחודי של החורש הארצישראלי, לשם הזה שלו, לשמות כל העצים והפרחים. למשרה נדרש שירות צבאי ותו לא. מאז הטירונות לא נגעתי בנשק (ערב לפני המטווח, באחד השבילים במחנה 80, פתאום הכה בי הפחד: אני אעמוד שם מחר עם עוד איזה חמישים בנות, כולן יירו בנשק, כדורים חיים, ומי יודע מי תירה לאן, בטעות או בהתקף). התקשרתי למספר שבמודעה והוזמנתי למשרדי החברה. קיבלתי קראבין ונאמר לי לנסוע כבר באותו ערב למטווח בפתח תקווה, ולמחרת להתייצב לליווי הראשון שלי: אוטובוס שמסיע מועמדות לשירות לאומי מביתן בעפרה לאנשהו בתוך גבולות הקו הירוק ובחזרה (איש לא דיבר על גבולות). ישבתי עם הקראבין במושב הראשון שמאחורי הנהג ותרחשתי לעצמי תרחישים על התקפת מחבלים, השלכת בקת"ב, יידוי אבנים.

באחד הטיולים, איפשהו בלב המדינה, עליתי לאוטובוס עם מדבקה של מרצ על התיק, אולי זה היה לפני בחירות או אחריהן. שני המורים שישבו בספסלים הראשונים, מורֶה ומורָה, ראו את המדבקה והתחילו לשאול אותי שאלות, לעמת אותי עם טענות. בזעזוע תמים הבנתי שהם ימנים, המורים. ולא ידעתי להשיב. גם היום, כשאני יודעת יותר (מתי התחלתי לדעת יותר?), אני לא מצליחה להשיב. אני פורשת מהוויכוח עם רעד בסנטר ולא מבינה איך אפשר שלא לראות, איך אפשר להסכין.

.

תנ"ך בתמונות

הייתי בת שש אולי, וביקרנו אצל הדוד בבאר שבע. היה לו שם חדר מלא ספרים, מדפים מהרצפה עד התקרה. היה שם ספר של אֶשֶׁר, עם כל הציורים המתעתעים שלו, וספר אחר, שנתנו לי ועד היום הוא איתי – תנ"ך בתמונות, לא של גוסטב דורה כי אם של אחד יוליוס שנור פון קרולספלד. את זה גיליתי רק מקץ שנים, באינטרנט. אז לא ידעתי מי צייר, מי הוסיף תיאורים קצרים לצד הציורים, כי לספר חסרו העמודים הראשונים. שנים גם לא ידעתי איך נראתה בריאת העולם. אבל את כל היתר למדתי שם, ובעיקר כיצד נראו האנשים מהתנ"ך, שריריים ויפים, ואיפה הלכו ואיפה דרכו, ועד היום, למשל מחלון האוטובוס העולה לירושלים, אני רואה את הטרשים ויודעת להצמיד להם כף רגל יחפה. הם הולכים בדרכים. לירושלים הם הולכים.

.

ירושלים

בקצה השני של חורשת האורנים, במבואה הרחבה והקרירה של בית הילדים, ישבנו על הרצפה ושיחקנו רביעיות. היו של צמחי ארצנו, והיו של מטוסים ומסוקים – בל ודקוטה והרקולס, והיו של ירושלים, עם תמונות של מבנים משונים ושמות כמו יד אבשלום וקבר בני חזיר.

מעבר לקיר של המבואה הרחבה והקרירה הייתה כיתת הלימוד. היינו בכיתה ב או ג והנושא היה שערי העיר העתיקה, ולמדנו על שער שכם ושער יפו, ואפשר לראות את ההולכים מירושלים יוצאים בהם והולכים לשכם או ליפו בדרכים שציירו נוסעים במאה התשע־עשרה, ואולי עוצרים באיזה חאן. שער האשפות ושער הפרחים. שער ציון עם חורי היריות, שער האריות. ושער הרחמים, כמובן. הדרמטי, הכפול, הסתום, שהמוסלמים קברו לפניו את מתיהם כדי למנוע מהמשיח לעבור בו, כך סיפרו לנו. אחרי מלחמת ששת הימים הציע משה דיין לבתק שער חדש בחומת העיר העתיקה, לציון הניצחון הגדול, "שער השְבוּת". שנים הכרתי את שערי ירושלים מאז, ורק את השער החדש לא הכרתי, אולי לא זכרתי, אולי כי חדש. משנת 1889 סך הכול, ואיזה מין שם סתמי זה, ורק ממש לאחרונה, ואני בת ארבעים ומשהו שנה, שתי חברות הזכירו אותו ואני השתאיתי מאוד, כי איך זה שלא הכרתי שער משערי העיר העתיקה, שלמדנו עליה, שהיא שלי מכוח ידיעתם של הדברים.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים כבר רואים את העיר. אני תמיד ועדיין ועל אף הכול קצת מתרגשת, מתיישרת במושב ומביטה מהחלון בעניין. האבן שמחפה את הבניינים עושה את כולם, גם את הכעורים, יפים. חצי שנה מיום שהבריטים כבשו את העיר מידי הטורקים הם תיקנו את התקנה העירונית המחייבת חיפוי אבן. ומאז היא ככה, עתיקה. ומאז כל העיר, גם מחוץ לחומות, היא תזכורת מתמדת להיסטוריה שלה, וההיסטוריה שלה, כך לימדונו כי כך מלמדים, היא רצף מלחמות וכיבושים, וכולה ספוגה דם עתיק ושמן חם.

מחלון האוטובוס היורד מירושלים, הרחק מחומותיה, רואים את ההרים ואת הקווים שלרוחבם, כמו קווי גובה במפות הטופוגרפיות שלימדו אותנו לקרוא קצת אחרי שלימדו אותנו לנווט בעזרת הכוכבים. השריפה שהשתוללה שם בשנה שעברה חשפה ביתר שאת את אבני הגוויל הקטנות שכפות ידיים מיובלות הצמידו זו לזו. מישהו פעם גידל שם ירקות.

.

מיכל קריסטל, עורכת. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובננופואטיקה. חברת מערכת המוסך.

.

» קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל, שפורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2022 | החתונה השנייה של אמא

"בסוף הערב היא אמרה שתמיד ידעה שיש לה שכנים טובים ממש, כל מי שהזמינה בא. היא נראתה גאה, ושוב נצבט לי הלב." קטע מתוך "חומר החיים" מאת יצחק לבני, שראה אור השנה במהדורה מלאה

אנריקה רוטנברג, הכּלה, צילום, 2022

.

קטע מתוך "חומר החיים" / יצחק לבני

.

החתונה השנייה של אמא

אמא אמרה שלא אבוא לטקס עצמו, כיוון ש״זה לא נהוג״, אבל שאבוא לַשבע־ברכות, אחרי הטקס.

באתי באיחור. היה שולחן לגברים בחדר הגדול, הסלון, ובחדר השני, שהיה בילדותנו החדר שלי ושל אילנה, שולחן לנשים. ליד שולחן הגברים ישבו השכן הצבּע, פינקל; השכן מהסנדלרייה אידל; השכן מחנות המעדנים גֶנְגֶר; השכן האופטיקאי רסין; השכן הסייד קורנבלום; יוסי, בעלה של אילנה; כמה יש כבר? שישה. איפה שאר הארבעה? אני; זקן אחד לא מוכּר, כנראה הבעל של נשיאת הלשכה של אמא בארגון בני ברית, שלפגישות שם היא התחילה ללכת בשנים שאחרי מות אבא; הכובען שלוימה פינפטר, שלחץ את ידי ביד שהפתיעה אותי שוב ברכרוּכִיוּתה, כמו כשהייתי ילד, ואמר שהוא מצפה סוף־סוף לנחת גם ממני; והעשירי, נו כן, החתן.

בשולחן הנשים, כנ״ל. השכנה גֶנְגֶר מהמעדנייה; נשיאת הלשכה; וכו׳, שבע או שמונה אורחות; ואיתן אילנה ואמא, לבושה בשמלת תכלת בעלת שרוולים שקופים, מנופחים, של כלות, ושערה עשוי בתסרוקת מבהיקה ונוקשה מספריי.

אני לא יודע למה לא היו להורי מעולם ידידים, חוץ מ״המכּרים״ גוטגולד ושפיגל, אבל אותם היא דווקא לא הזמינה הערב, אולי כי הם נחשבו לידידים קרובים מדי של אבא בחייו, והם נהגו להיפגש איתם בזוג, אז זה לא התאים.

לפעמים הם היו הולכים לחתונה שהוזמנו אליה, של ילדי שכנים או של מכרים אחרים מבין הסוחרים בסביבה. כשהיו חוזרים, אבא היה מכריז בעיניים נוצצות מגאווה ובקול גדול, ״נו, ומי אתם חושבים שהייתה האשה הכי יפה בחתונה, אה? אמא שלכם!״

אבל מלבד הזדמנויות מחייבות כאלה, אבא ואמא לא הלכו לבקר איש, ואיש לא בא אלינו, חוץ מביקור, פעם־פעמיים בשנה, של השפיגלים או של גוטגולד ואשתו, שלמדה כנראה עם אבא באותה כיתה בפולניה; זה היה מאורע מרגש, שכּלל תה ועוגה ליד השולחן הגדול בחדר הגדול.

והרי אבא היה אדם לבבי ופרוּץ בצחוק בחברת אנשים. למה לא היו להם ידידים? מתוך שמרנות? אולי מתוך קמצנות. אולי בגלל הצורה שבה היה שקוע בעצמו. הדאגות שלו. המועקות המתמידות שלו. החרדות של סוחר זעיר, ״עצמאי קטן״, שאכלו אותו תמיד.

לא שציפיתי שיבואו ידידים הערב, אבל הלב נצבט לי למראה המסובים. איך שהיא עמלה ללקט את השכנים עד שהיה לה מניין, והם ישבו שם אצלנו, בבגדיהם החגיגיים, וקיימו מצווה לשמח חתן וכלה (אף אחד לא בא מצד החתן, האם הוא היה טיפוס עוד פחות חברותי ממנה, והיו לו עוד פחות אנשים שהיה יכול להזמין אותם והם היו מגיעים? לא יודע, אבל הוא גם היה עולה חדש יחסית, הגיע רק לפני שנה מברית המועצות).

תמונת הפורטרט של אבא עם אמא, סמוכי מצח, הייתה במקומה הרגיל על השידה, אבל שכובה על פניה.

בעלה החדש של אמא התעקש, כמו אבי, שאוֹכל מהתקרובת, ולא הרפה בשום אופן. פעם, באחת ההפצרות שלו, קפאו פני מרוגז, ואילנה, שהכירה את הרוגז שלי מימי אבא, אמרה לו אחר־כך בחדר השני ש״הוא לא אוהב שמכריחים אותו.״

הבעל החדש עלה כאמור לפני שנה מרוסיה אבל הוא ידע עברית, עוד משם, אדם משכיל הרבה יותר משהיה אבא. לאמא היו עכשיו דיעות על מוסיקה קלאסית, כיוון שהוא גמר קונסרבטוריון והיה מרבה ללכת לקונצרטים. היא אפילו אמרה שדז׳יגאן ושומאכר זה סתם ליצנות זולה, התיאטרון הרציני היחיד והטוב באמת זה יוסף בולוף.

בסוף הערב היא אמרה שתמיד ידעה שיש לה שכנים טובים ממש, כל מי שהזמינה בא. היא נראתה גאה, ושוב נצבט לי הלב.

כשהלכו כולם ישבנו עוד יחד, והיא התחנחנה אל בעלה. זה היה חדש. עם אבא אי אפשר היה להתחנחן. היא נראתה צעירה יותר, עם לבביות מופגנת פתאומית של ידיים על המותניים, אבל גם נראתה מתוחה מאוד בגלל המסיבה והטקס, וגם כיוון שהייתה מבוהלת במקצת, אולי ממה שהוא יחשוב, וממה שאנחנו נחשוב.

יומיים קודם אמרה לי פתאום, כשביקרתי אצלה: למה הייתי צריכה את כל זה. חשבתי שקרה משהו, אבל היא אמרה שֶלמה היא הייתה צריכה שאבא ימות. יהיה לה קשה להתרגל לאיש אחר.

הבנתי שהיא פוחדת קצת מפני העתיד, וגם שזו צורה של הבהרה שאבא, כלומר אני, קודמים.

תמיד חשבתי שאבי היה דומיננטי בחיי הרבה יותר מאמי. אולי טעיתי. היחס האיכפתי כל־כך לאבי. ההתעניינות המרותקת שלי בו ובכל ענייניו. הרתיעה והדחייה ממנו. המצוקה שהוא עורר בי. קוצר הרוח. החיבה. ההזדהות. הניחוש אותו.

אל אמא הרגשתי רק משהו כמו חיבה רפה, מרוחקת. אי יכולת לנחש אותה. הרוגע הזה שלה שמעולם לא הבנתי. הקרירות. היא מעולם לא נגעה בנו. לא נגעה.

גם לא זוכר שרצתה לגעת. בניגוד לאבא שתמיד רצה אבל נרתע ממני, מהניכור והדחייה ווהאיסור השותק שלי, אצלה לא היה שום פוטנציאל של חיבוק. גם לא כלפי אילנה, כך שזה לא היה בגלל איזה טאבו ארכאי שאמי ספגה מנעוריה כי הייתי בן.

אולי היחס שלי לאמי הוא צלקת. פצע שהעלה עור מעובּה, אטום, בלתי גמיש.

זה שהיא הייתה שייכת תמיד לאבי ורק לו. כל היום הייתה איתו בחנות. רק בשבע בערב, אחרי שהייתי נתון כל היום בידי העוזרת, היא הייתה נשארת איתי לכמה רגעים לבד, או יותר נכון איתי ועם אילנה (אני לא ממש זוכר את הימים שלפני שאילנה נולדה), ואז, כעבור רבע שעה, אבי כבר היה חוזר מהחנות ושוב הייתה פונה להיות נתונה כולה למצוקותיו, גערותיו, רטינותיו, להכנת ארוחת הערב והגשתה ורחיצת הכלים אחריה, לחשבונות הקאַסעֶ, הפדיון, של החנות שעשה כל ערב אחרי הארוחה, גלי הניירות המקומטים שלו, מכנסיו המקומטים, הנשמטים מתחת לבטנו הגדולה, לעיניו הרטנניות, המזורזות, השתלטניות.

כשקצת גדלתי והייתי ילד ונער וגם אחר־כך, כשבגרתי, וכל זמן שֶגָרתי בבית, בעצם עד נישואי, הייתי מרגיש אותו אי שקט עוקץ, קופצני, בלתי נסבל, ויוצא מהבית, כל ערב, זמן לא רב אחרי שהורי היו שבים מן החנות. אבל ממש כל ערב. לתנועת הנוער, לחברים, לחברות, לבית קפה, לקולנוע. לא הייתי מסוגל להישאר אפילו ערב אחד איתם בבית. עם השליטה שלו בכל, ההתמסרות הגמורה שלה לשליטתו.

יתכן אם כן שוויתרתי על אמי בלית ברירה ועטפתי את עצמי בשריון של עור מצולק.

תיאוֹריה: היחס שלי אל ציוֹנקָה ואל דליה היה כיחסי אל אבי, או כיחס אבי אלי. יחסי אל כל הנשים האחרות, אלה שביני לביני כיניתי ״הנערות״, היה כיחסי אל אמי, או כיחסה אלי. עם ציוֹנקָה ודליה הייתי רך, פתוח, איכפתי, מעורב, מעורבב, דואג, להוט, זקוק, תלותי, מבקש, מתחרה, מתחנן לכל שביב תשומת לב. כלפי האחרות: במקרה הטוב חביבוּת קרירה, שתיקה, יובש, חוסר תלות, התנכרות, מבחני סבולת. אולי אינטנסיביות מטעה בפגישה ראשונה ואז, מהפגישה השנייה, השתתקות קרח, עונש. רק הלקיחה הפונקציונלית והשתיקה העמומה. האדישות. קוצר הרוח. חלקן עמדו במבחנים האלה. חלקן לא. גם אלה שעמדו, ולא נשברו ועזבו, לא רוו ממני נחת.

כלומר: היו בחיי ״נערות אבא״ ו״נערות אמא״. שני סוגים שונים לגמרי, חם וקר.

לא הייתי מעלה בדעתי שאמי, ולא אבי, היא הקשר הקשה יותר בחיי. אבל הנה עוד הוכחה: משחקי התינוקיוּת שבהם התחטאתי, התחננתי, התחנחנתי, התפנקתי, התלַקלַקתי, שנים על שנים, בתפקיד יוֹקי האפרוח, עוד בילדוּת, עם אילנה (למרות שהייתי האח הבכור) ואחר־כך עם ציוֹנקָה, וכל כך הרבה עם דליה. הרעב הלא נגמר הזה להיות אִיתן, כל אחת בתורה, תינוק קטנטן ״בן שלוש שניוֹת״, לבכות כילד, לכבוש את הראש בחזה הרך. כל הכינויים הטפשוניים: יוֹקִינקָה, קוּקִינקָה, קטיוּשִינקָה ועוד, בלי סוף. תמיד אני התינוק, תמיד היא האמא, ולא נמאס (לי. להן כן, בטח לציוֹנקָה. גם לדליה. גם איתה זה נפסק, בשלב מסוים. והיו לה הבעיות שלה).

מוזר איך לא נתתי לעצמי דין וחשבון, כל השנים.

אמי ובעלה החדש שינו קצת את מיקום הרהיטים בדירה, בעיקר כיוון שהבעל הביא איתו מכשיר טלוויזיה גדול, שניצב, בביקור מאוחר יותר, על השידה שנעדרה ממנה אותה תמונת אבי ואמי, סמוּכֵי מצח, שצולמה כנראה זמן קצר אחרי חתונתם, בלודז׳.

חיפשתי ומצאתי אותה, בביקור הזה, מונחת בפרוזדור, על הריצפה. מעליה הייתה עוד תמונת שמן, שהשארתי כשעזבתי את הבית. שאלתי את אמי על התמונה הזאת והיא אמרה שתזרוק אותה, כיוון ש״היא כבר לא טובה.״ ואז הוסיפה, ״אולי תיקח את התמונה השנייה.״

היא גמגמה קצת כשאמרה את זה. היה ממש לא נעים לה. ואז הוסיפה מין הצטדקות, ״הייתי תולה אותה, אבל היא לא מתאימה, אז תיקח אותה.״

אמרתי לה שאקח.

אולי אתלה אותה בחדר העבודה שלי, חשבתי. אם היא לא תטריד אותי מעורפי.

חשתי שאני עכשיו ראש המשפחה, ומתאים שהתמונה תהיה אצלי.

משפחה? הרי אמי התחתנה. וגם אחותי. שתיהן הקימו להן אם כך משפחות אחרות. ובכן נעשיתי לראש משפחה שיש בה רק איש אחד, אני, ראש המשפחה.

.

יצחק לבני, "חומר החיים" (המהדורה המלאה), נ.ב. ספרים, 2022.

.

.

» במדור מודל 2022 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "שרב ראשון" מאת דורי מנור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

חמישים שנות הגשמה ציונית

כיצד הפכו מדבריות חול בערבות השממה למקומות ישוב?

במלאת יובל להסתדרות הציונית, יצאה לאור מפה ציורית הסוקרת 50 שנות התישבות ציונית ופיתוח הארץ. המפה יצאה בשלוש מהדורות: עברית, אנגלית ויידיש, בעריכת ארנסט מכנר, וצוירה ע"י ש. לוב S. Loeb.

אזור תחנת הכח של רוטנברג ובסמוך הישוב תל אור מתוך המהדורה ביידיש. מאוסף המפות ע"ש ערן לאור Pal 1535

המפה המלאה מציגה את התפתחות ההתיישבות היהודית במהלך שלוש תקופות זמן; במהלכן ניתן להתרשם מהגידול בשטחים הצבועים ירוק ומייצגים את אדמות היהודים

ההסתדרות הציונית אשר הוקמה בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב- 1897, המשרד הארצישראלי וממשיכתו הסוכנות היהודית, קרן היסוד שריכזה את איסוף התרומות לבנין הארץ והקרן הקימת, כולם סייעו במהלך השנים לרכישת אדמות ולהקמת ישובים יהודים בארץ. במפת סיכום פועלם של הגופים הללו בין 1897 ועד 1947, בוחר העורך להדגיש אתרים מסוימים המהווים לדעתו אבני דרך בציר הזמן של תהליך יישוב הארץ.

לדוגמא, "דגניה 1909 אם הקבוצות"

דגניה, "אם הקבוצות" קמה ביוזמת המשרד הארצישראלי אשר הזמין קבוצת חלוצים שהגיעו למקום ב- 1909 לעבוד במקום בתשלום. לכן תאריך זה מופיע על המפה, ולא 1910 שנחשב התאריך הרשמי לייסוד ההתיישבות השיתופית בדגניה ע"י הקומונה החדרתית

חלוצי הקומונה החדרתית בין הצריפים באום ג'וני (דגניה) 1912. צילם: ליאו קהאן. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בתי דגניה בצילום ממטוס גרמני, 1918. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הכיתוב "עמק יזרעאל ביצות קדחת" טעון בדיקה; אנו יודעים שביצות אפיינו במובהק אזורי התיישבות כמו מדרום לזכרון יעקב (ביצות כבארה) או אזור חדרה, אך לגבי עמק יזרעאל, הביצות היוו בפועל אחוז מזערי מאדמותיו, כפי שאפשר לראות למשל במאמר "ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות" מאת יורם בר גל ושמואל שמאי. זיהוי הביצות עם עמק יזרעאל העצים את רעיון גאולת האדמה השוממה והפיכתה ליישובים פורחים ונראה שבמפה זו המסר הכללי גבר על הדיוק הגיאוגרפי-היסטורי.

מתוך: ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות, קתדרה 27 (תשמ"ג) עמ' 170

תנאי הכרחי לקיום התיישבות הינו מקורות מים: מאמץ מיוחד הושקע בהנחת צינור המים לנגב שסיפק מים לשתיה ולחקלאות; החלוץ מצויר במפה כנפיל עצום מימדים כהמחשה לפעולה הציונית הכבירה.

ערשטער וואסער –רער אין נגב [צינור מים ראשון בנגב] 1946-1947 – הנחת קו המים הראשון לנגב

חפירה לקראת הנחת צינור מים לנגב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף חנן בהיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הנחת צינור מים לנגב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המפה כוללת שמונה עשרה דמויות חלוצים, מתוכן שלוש של נשים.

חלוצה מאכילה תרנגולות או קוטפת פרי הדר

החלוץ דג בכנרת, חורש בטרקטור, שומר רכוב על סוס, עובד עם מכוש

תחנת הכח של רוטנברג בנהריים והישוב תל אור בו גרו עובדי המקום ומשפחותיהם. התחנה ספקה חשמל לישובים ארץ ישראל משנת 1928 עד 1948 עת הפסיקה התחנה פעולתה ופונה היישוב

הקמת תחנת הכח בנהריים, 1927 בערך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בניית תחנת הכח של רוטנברג בנהריים. 1927 בערך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בחתך המפה העדכני ביותר, הכיתוב מתייחס גם למבצע הקמת 11 הנקודות בצפון נגב ביוזמת הסוכנות היהודית בשנת 1946

במפה נמצא ציון לשנת הקמת נמל תל אביב, מספר התושבים היהודים בעיר, הקמת ההתישבות העובדת החדשה – הפיכת "מדבריות חול למקומות ישוב" ועוד

באיור מרכז התעשיה במפרץ חיפה נמצא את מגדלי הקירור ("לבניות") של בתי הזיקוק; מצוינת שנת הקמת נמל חיפה, ומצפון מאויירת התיישבות חומה ומגדל בחניתה

מצודות אוסישקין (קבוצת הישובים שמנחם אוסישקין ביקש שייקראו על שמו) – ביניהם ישובי חומה ומגדל – כפי שמעיד הציור – הקיבוצים דפנה ודן

מוטו מאת הרצל מודפס על גב המפה:

חוץ מלשמש סיכום ותיעוד העבר, המפה הצבעונית במהדורה התלת לשונית שימשה את הקרן הקיימת כאמצעי לגיוס תרומות למוסדות הציוניים לצורך המשך גאולת הארץ ובניינה.

שירה | מתי נדרכה נצרת הבדידות

שירים מאת ענבר שפרוני ואפרת בלום

אלה אמיתי סדובסקי, 1. המפל 2. המנורה הדולקת 3. החולצה, שמן, פולימר ופיגמנט על בד ריפוד, 215X175 ס"מ, 2009

.

ענבר שפרוני

סדק

הָעֶרֶב הַשָּׁמַיִם מִסְתָּרְקִים בְּזָהָב

צִפּוֹרִים מַמְרִיאוֹת בְּאֵין פַּחַד

מֵרַעַם מְטוֹסִים.

.

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה נֶאֱלָמוֹת מִלִּים כְּמוֹ רָעָב אוֹ מַגֵּפָה

וּמָה שֶׁהֶחְזַקְתְּ בְּכוֹחַ – מִתְרוֹפֵף

כְּשׁוּלֵי מַחְשָׁבָה.

אַל תְּשַׁנְּנִי עַכְשָׁו כָּל שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָדַעַת

כְּדֵי לִשְׂרֹד בָּעוֹלָם. אַל תָּנִיחִי מָה חָשׁוּב מִמָּה.

זוֹ הָרוּחַ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נוֹשֵׂאת אֵלַיִךְ בְּכַפֶּיהָ

עוֹד לְגִימָה.

.

בְּכָל רֶגַע רִבְבוֹת לְבָבוֹת בּוֹדְדִים מִתְהַפְּכִים

עַל מִשְׁכָּבָם. יֵשׁ מִי שֶׁכּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו מוּל חַלּוֹן נִסְגָּר.

יָד הַמְּגַשֶּׁשֶׁת אַחַר מֵצַח.

מָה מְבַקֵּשׁ תִּקּוּן? מִי שָׁב לְבֵיתוֹ

וּמָה מִתְעוֹרֵר עַכְשָׁו?

.

זֶה לֹא הַזְּמַן לִקְרֹא לַדְּבָרִים בְּשֵׁמוֹת אוֹ לִמְדֹּד

אֶת עֶרְכָּם. יֵשׁ סֶדֶק שֶׁקּוֹרֵא לָךְ

לְהוֹשִׁיט בַּעֲדוֹ יָד וּלְמַשֵּׁשׁ

אֶת קִרְבֵי הָעוֹלָם.

.

מערכת אזעקה

לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תַּרְחִיקִי בְּמַעֲלֵה הַזֶּרֶם אֶל הַמְּקוֹרוֹת כַּמָּה לָעֹמֶק תִּזְחֲלִי בַּשּׁוּחָה תִּתְקַדְּמִי עַל מַרְפְּקַיִךְ, נִמְרַחַת בַּבֹּץ הַתַּת קַרְקָעִי, גּוֹרֶסֶת בְּשִׁנַּיִךְ חָצָץ, לֹא תְּגַלִּי מָתַי נִדְרְכָה נִצְרַת הַבְּדִידוּת, מָה הִדְלִיק אֶת הָעַיִן הַפְּנִימִית לְאֵין עָצוֹם, מַדּוּעַ זָקְפוּ רֹאשָׁם הַכְּלָבִים, הֵאִיצוּ צַעֲדָם אֶל הַגָּדֵר, אֵיךְ הִתְגַּבְּרוּ נְבִיחוֹתֵיהֶם. מַעֲרֶכֶת אַזְעָקָה קְלוֹקֶלֶת, סִירֵנָה מִזְדַּעֶקֶת לְנֹכַח מָה, נוּרָה מְהַבְהֶבֶת, מַזְנִיקָה אוֹתָךְ בְּאַמְבּוּלַנְס הַהַכָּרָה בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים צוֹפֶרֶת בְּאָדֹם וּמַמְשִׁיכָה מָתַי הִתְכַּוְּצוּ שְׁרִירֵי הַצַּוָּאר, הִתְהַדְּקָה הַלֶּסֶת, נִנְעֲצוּ הָאִישׁוֹנִים אֶל הַסַּכָּנָה. גּוּפֵךְ נִשְׁעָן אֲבָל נַפְשֵׁךְ נִצֶּבֶת זְקוּפָה מִתְהַדֶּקֶת אֶל הַצִּיר שֶׁמִּתְרוֹמֵם בְּתוֹכֵךְ וְאֵין לָךְ מָקוֹם לִהְיוֹת מֻנַּחַת בּוֹ כְּמוֹ מִשְׁאָלָה.

מִישֶׁהוּ מַחְזִיק בָּךְ עוֹטֵף אוֹתָךְ כְּשֶׁלֶד חִיצוֹנִי, כְּקוֹנְכִיָּה וְאַתְּ לֹא מַרְפָּה מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָךְ מִלִּים מַרְגִּיעוֹת מִבְּלִי שֶׁתַּאֲמִינִי הַזִּכְרוֹנוֹת שׁוֹעֲטִים אֵלַיִךְ מִן הֶעָתִיד, שׁוֹטְפִים אֶת הַהוֹוֶה גּוֹאִים עַל הַסִּיד הַלָּבָן כְּתֵאַטְרוֹן צְלָלִיּוֹת. אַתְּ מְחַיֶּכֶת בְּבֶהָלָה מְמַהֶרֶת לֶאֱסֹף אֶת מָה שֶׁהִתְפַּזֵּר לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵךְ מִן הַנְּטִישָׁה שֶׁכְּבָר קָרְתָה מָתַי לָמַדְתְּ לְהַרְגִּיעַ אֶת מִי שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָךְ לִדְאֹג לְמִי שֶׁאָמוּר הָיָה לִדְאֹג לָךְ מָה הֶעֱמִיד אוֹתָךְ עַל הָרַגְלַיִם. אוֹמְרִים שֶׁיֶּדַע זֶה כּוֹחַ וְיֶדַע אָכֵן נוֹתֵן לְךָ הֲגָנָה. כְּמוֹ מִגְדַּלּוֹר אַתְּ רוֹאָה לְמֵרָחוֹק. אוֹסֶפֶת אִינְפוֹרְמַצְיָה. מְמַיֶּנֶת מִשְׁפְּחוֹת מִלִּים. הַמִּלִּים הוֹדְפוֹת אוֹתָךְ הַרְחֵק. אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת לְדַבֵּר בְּכָל זֹאת.

בַּלַּיְלָה אִיִּים גְּדוֹלִים מִתְפָּרְקִים מִמֵּךְ וְנִסְחָפִים לְטֵרִיטוֹרְיָה אַחֶרֶת

אַתְּ נוֹתֶנֶת אֶת עַצְמֵךְ וּמַשְׁקִיפָה.

.

ענבר שפרוני היא מטפלת בתנועה, מנחת מיינדפולנס ותנועה אותנטית, עוזרת הוראה בחוג לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס באוניברסיטת בר־אילן. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים. ספר שיריה הראשון, "אם כל זה ממש", עתיד לראות אור השנה בהוצאת טנג'יר.

.

.

אפרת בלום

מחסן העץ

גּוּיָבָה בְּשֵׁלָה נוֹשֶׁרֶת בַּלַּיְלָה עַל גַּג פַּח —

הַאִם כָּךְ נִשְׁמָע יָרֵחַ הַנִּשְׁמָט מִמְּקוֹמוֹ אֶל בֵּין עַנְפֵי עֵץ חוֹלֵם.

.

הַאִם נְפִילָה הִיא דֶּרֶךְ

שֶׁבָּהּ הַחֹמֶר מַבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ.

.

אֲנִי פּוֹרֵשׂ יָדַי לְהָכִיל אֶת הַגּוּיָבָה,

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיהָ כְּעַל יֶלֶד, אֲנִי

.

מְפַנֶּה לָהּ מָקוֹם בְּתוֹכִי.

כָּךְ לִמֵּד אוֹתִי הַגּוּף: לִמְצֹא אֶת הַמִּרְוָח

שֶׁלֹּא הָיָה בִּי קֹדֶם.

.

וְהִיא, הַגּוּיָבָה, הֲפוּכָה מִמֶּנִּי: מְגַדֶּלֶת בְּתוֹכָהּ

אֶת הַהַתְחָלָה עַצְמָהּ, מְטַפַּחַת אֶת הַשֶּׁפַע.

.

אֲנִי מוֹשִׁיט יָדַיִם לִקְרָאתָהּ וְהִיא

נוֹפֶלֶת אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתַי

.

וְנֶחְבֶּטֶת בַּפַּח,

נִבְקַעַת

.

וּדְבַשׁ שַׁלֶּכֶת צְהֻבָּה וְאוֹר יָרֵחַ מִתְפַּזְּרִים בַּגַּן וְרֵיחַ

מְתִיקוּת

.

סיפךָ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֵלֶיךָ, מַשְׁמָע:

יֵשׁ בֵּינֵינוּ תְּהוֹם.

.

בְּפֶתַח חֲדַר הַשֵּׁנָה אֲנִי עוֹגֶנֶת בְּכוֹחַ

עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁנַיִם סוּסִים, בְּלִי

מִנְחוֹת אַהֲבָה. סֻלַּם מַבָּטְךָ בִּי, רַעַד יָדְךָ

עַל הַסָּדִין. דְּבָרִים שְׁלֵמִים

כְּבָר נְחוּצִים לָנוּ פָּחוֹת.

.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אַתְּ יָפָה כְּמוֹ צַעֲצוּעַ

שֶׁל יֶלֶד אַחֵר.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אֲנִי אוֹהֵב לִפְתֹּחַ בָּךְ

אֶת הַמְּגֵרוֹת הֲכִי קְטַנּוֹת.

בָּעֶרֶב נִדְלָק אוֹר הַיּוֹם בְּחַדְרֵי גּוּפְךָ

וּמְסַמֵּן לִי אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

.

אֲבָל מַשֶּׁהוּ אָפֵל הִתְחַפֵּר בָּרְקָמוֹת,

לָמַד אֶת כָּל דַּלְתוֹת הַגּוּף.

וְכָל מָה שֶׁעָמַד בִּי מִלֶּכֶת

נָע עַכְשָׁו לִקְרָאתְךָ מִן הַמִּפְתָּן

עָגֹל וְקַר

כְּמוֹ בְּלִקּוּי חַמָּה.

.

לחזור

מָתַי אַתְּ חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה, אַתָּה שׁוֹאֵל לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, וַאֲנִי

מְאַבֶּדֶת אֶת דַּרְכִּי בַּחֲלוֹם, תּוֹעָה בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת, נֶהֱדֶפֶת, כּוֹשֶׁלֶת, יָדַיִם שְׁלוּחוֹת בִּי

מִבַּעַד דְּלָתוֹת מוּגָפוֹת, נִכְרָכוֹת בְּאָרְכֵי אֵיבָרַי, מוֹשְׁחוֹת אֶת פָּנַי בְּחֹשֶׁךְ, וְהִנֵּה

דֶּלֶת נִפְתַּחַת אֶל חֲדַר יַלְדוּתִי, שָׁטִיחַ כָּחֹל, שְׂמִיכַת צֶמֶר צְהֻבָּה, בֵּית הַבֻּבּוֹת, וַאֲנִי

מִתְנַפֶּלֶת לִטְרֹף מְעֵי קֻפְסָאוֹת יְשָׁנוֹת, מְגֵרוֹת, אַרְנָקִים, מְחַפֶּשֶׂת מִכְתָּב

לֹא קָרוּא, שֵׁם שֶׁנִּשְׁמַט, פָּנִים שֶׁאֵינָן, אֲבָל מַעַטְפוֹת הַשָּׁנִים נְשׁוּכוֹת, נְגוּסוֹת,

חַיּוֹת מֵתוֹת מְבֻתָּרוֹת עַל צַלַּחְתִּי, הַכֹּל יֶשְׁנוֹ, זָכוּר לִי כִּלְשׁוֹנוֹ, וְאֵין מִרְוָח

לִפְסֹעַ לְתוֹכוֹ, לֹא דָּבָר שָׁלֵם לְהַצְמִיחַ, וְלֹא נוֹתְרוּ בִּי חַלְלֵי מָקוֹם,

מְבוֹאוֹת הָאוֹר —

.

הַאִם הָיִיתִי שָׁם, בַּחֶדֶר, הַאִם זָכַרְתִּי אֵיךְ לִהְיוֹת

הַאִם הָפַכְתִּי עַל פִּיהֶן אֶת כָּל הַקֻּפְסָאוֹת

וְנִפְצַעְתִּי בְּכָל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת —

מֵצַח, קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, גָּרוֹן —

הַאִם מִהַרְתִּי לַעֲזֹב בִּגְלַל הַפַּחַד לִרְצוֹת

אֶת הַמָּוֶת שֶׁשָּׂרַד מִתַּחַת לַצַּלֶּקֶת, הַשֹּׁרֶשׁ הַחַי

הַמַּמְתִּין לִפְרֹץ

וְאֶת הַדָּבָר הַדּוֹמֵם שֶׁמִּכּוֹחוֹ יָכֹלְנוּ לִנְשֹׁם בְּיַחַד

וְשֶׁלִּפְעָמִים קָרָאנוּ לוֹ אַהֲבָה

הַאִם יָצָאתִי מִכָּל מְקוֹמוֹת הַמִּסְתּוֹר

תַּחַת הַשְּׂמִיכָה, מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן הָאָרֹךְ מִדַּי

כְּדֵי לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל מִי שֶׁהָיִיתִי, אֶל הַמְּעַט

בַּחֶדֶר שֶׁמִּמֶּנּוּ, לַיְלָה לַיְלָה, עוֹדֶנִּי עוֹשָׂה

אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

.

אפרת בלום עוסקת בכתיבה ובתרגום. שירים פרי עטה פורסמו בכתב העת משיב הרוח ובגיליונות 35, 77 ו-95 של המוסך.

.

 »במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מרב מדינה קרניאל, גלית ארז ואיה סומך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן