רשימה | בדרך לירושלים

"אולי הפעים אותי המבע שאינו משפט: ציון הר הבית. הגמול והזכות. מי אומר ככה? והמילים האלה, ארגמן של מלכות, אזוב ועצבת, עופרת ודם. איך אפשר לסרב לכאלה מילים." מיכל קריסטל ברשימה לרגל יום ירושלים

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
25.05.2022
ישראל רבינוביץ, מתוך התערוכה "כל עוד", גלריה אורייתא, 2012 (אוצרת: ליאורה לוי)

.

מאת מיכל קריסטל

.

שיעורי מוזיקה

בקצה חורשת אורנים, במדרון שמעל חדר האוכל, עמד מבנה גדול. בקומה הראשונה ספרייה ובקומה השנייה אולם עם מראות ובר לריקוד ופסנתר כנף ושיעורי מוזיקה, שהיו בעצם שיעורי שירה. ושם ישבה המורה ליד הפסנתר, בגב זקוף, ברגל בוטחת על הדוושה, ודקלמה למעננו את המילים רגע לפני זמנן, והוסיפה הנהון מאשר, ולפעמים עצרה וביארה. "והיה הלב למשׁואות זרים", ככה, משואות בשי"ן ימנית, כמו שואה, היא אמרה. ואני הייתי אז שומעת את המילים ונשטפת במראות ומחווטת ככה, בקווים של חַמְשה, לאהוב את הארץ הזאת, כלניות כתמי דם על הגבעות, שדות מלוא העין, ירוקים, צהובים, חומים, והאיכרים חורשים בהם את האדמה.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים אפשר עכשיו לראות שדה ריק, חשוף, ורק שיחי ינבוט עולים בו, העיקש שבצמחים, אויב היוגבים.

יום אחד, בכיתה א או ב, החמצתי שיעור לקראת יום ירושלים. כשחזרתי, בצהריים, ישבה איתי המטפלת שלנו, הכול־יודעת, באולם הכיתה הריק שבבית הילדים ויחד למדנו את מילות השיר "הכותל". אולי הפעים אותי המבע שאינו משפט: ציון הר הבית. הגמול והזכות. מי אומר ככה? והמילים האלה, ארגמן של מלכות, אזוב ועצבת, עופרת ודם. איך אפשר לסרב לכאלה מילים. המטפלת שאלה אותי מה זה אומר, "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם", וידעתי שאנשים עם לב של אבן הם אנשים קשים, חסרי רחמים, אבל הרגשתי שפה זה אמור להיות אחרת, פה זה בטח משהו טוב, אנשים עם לב של אבן, חזקים אולי, אמיצים. ומה זה אבנים עם לב אדם לא הבנתי אז, על הכיסא הקטן בכיתה. המילים האלה חתמו את השיר, הדהדו בלחן, הן ודאי אמיתה עמוקה. ועד היום אני לא מבינה. ממש לאחרונה גיליתי שיש לשיר עוד בית, אחרון; שמיד אחרי האם שנתנה אמש לכותל את בנה בא הרב, עם כל כוהניו ולווייו.

.

העגלה הקטנה

לקראת א"ש לילה הייתי בוחרת בבגדים נכונים ונעמדת מול המראה, ילדה בת עשר או שתיים־עשרה, וסוקרת את דמותי המוכנה לכול. בגדים ארוכים וכהים, נעליים גבוהות. אסור להיראות בלילה, אנחנו כיתה בפלמ"ח וכל השדות שמחוץ לקיבוץ שורצים בריטים וערבים. צריך ללכת בצלע ההר, שני שליש הגובה, לא נמוך מדי, שלא ניראה מחמת הקִרבה, ולא גבוה מדי, שלא נבלוט על רקע השמיים.

השמיים היו לרוב זרועי כוכבים, הירח האיר, ואנחנו הלכנו בדרכי עפר ובמִרעוֹלים בצעדים חרישיים, אל שטחי הבתה הזרועים אבני בזלת. היה שם פעם כפר ערבי, יקוק שמו. בלילה, בגלל החושך – הסבירו לנו – הראייה נחלשת והשמיעה מתחדדת. יש להקשיב לקולות. בהישמע הפקודה המהוסה פזצט"א זינקנו לכל עבר – שיחים, אבנים – ונשכבנו בתנוחת ירי, ובהישמע הפקודה המהוסה שיבולת זינקנו במערך סדור היטב, זה לימין זו לשמאל, ונשכבנו בתנוחת ירי. היו לנו מספרי ברזל, ואחרי פזצ"טות התפקדנו, ולפעמים גם סתם כך, בהישמע הפקודה המהוסה מספרי ברזל להתפקד. גם למדנו זחילות. אחת איטית מאוד, 60 על 6, על שם הזחילה האגדית של חברינו לפלמ"ח, שזחלו שישים מטר בשש שעות כדי לפוצץ את הרדאר בחיפה.

בשוך אש הקרב היינו נשכבים על הארץ, על הגב, ומביטים בשמיים. אז הצביע המדריך על הכוכבים ואמר, הנה, הדבליו שם זה קסיופאה, או – שם אתם רואים את העגלה הקטנה. הכוכב השלישי ביצול שלה הוא כוכב הצפון. חשוב לדעת למצוא אותו, כי בעזרתו מנווטים בלילה. ואני לא הצלחתי לראות באוסף הנקודות הזה צורת עגלה. ואיזו עגלה זו בכלל, איך היא אמורה להיראות? ושוב ושוב לא מצאתי אז את כוכב הצפון, וקיוויתי שלא אתעה פעם בדרכים ואזדקק למיומנות הזאת.

.

הצבר

מחלון האוטובוס העולה לירושלים רואים מדי פעם שיחי צבר. בעונה הנכונה, עכשיו למשל, יש עליהם צרורות כתומים, נראים למרחוק, והלב קצת נחמץ מהפער, איך אי אפשר פשוט לבוא ולקטוף. פעם החלטתי בכל זאת ליהנות מהפירות והרכבתי קופסת שימורים על מקל ועטיתי בגדי מגן מכף רגל עד ראש וקטפתי מרחוק והכנסתי לשקית ועוד שקית ושטפתי וקילפתי בכפפות ושוב שטפתי, ויצאתי עם השלל לחצר ואכלתי בחשש, בלשון מגששת בחך. אני לא זוכרת את הטעם. שיחי הצבר האלה המפוזרים בנוף היו פעם משוכות. גֶּדֶר קו צבר רשע. כשחברתי א' הייתה ילדה אמרה לה אמה בטיול משפחתי, "א'י, תדעי: איפה שיש שיחי צבר היה פעם כפר ערבי." מה לא נאמר על הצבר, ומה לא נכתב ומה לא צויר. ועדיין מדהים איך לקחנו. אפילו את זה איך לקחנו.

בטיול בצפון, ליד מטע סברס גדול ומגודר, סיפרה לי מישהי שיש עכשיו בארץ איזה מזיק שאוכל את הצבר. ובהמשך הדרך, משעה שנודע לי, ראיתי שיח צבר מכוסה קימחון, רקוב כולו. קוראים לה אצברית ממאירה, לכנימה הקמחית, האויבת שקמה לצבר בעשור האחרון. מוצאה כנראה בלבנון, והיא פושטת על הארץ מצפון ונעה דרומה, מותירה מאחוריה עיי חורבות, שלדים חיוורים של שיחים מפוארים שהיא מצצה את לשדם והחדירה בהם רעל. ניסו למגר את האצברית בעזרת פרת משה רבנו, אבל זו לא עמדה במשימה ועל כן הובאו לכאן במיוחד ממקסיקו מולדת הצבר חיפושיות וזבובים ייעודיים. הצבר הובא לכאן בתורו, לפני מאתיים שנה בערך, לא לשמו אלא לשם כנימת הקוכיניאל, כנימה אצטקית עתיקה שמופק ממנה צבע אדום, והצבר הוא ביתה. הכנימה לא התאקלמה כאן, הצבר כן. ובשל קשיחותו הוא שימש את הערבים בתור גדר חיה. אחר כך הפשטנו אותו מקוציו והנה אפשר היום לקנות סברס בסופר, ככה בסלסילת פלסטיק, בלי שקית אפילו.

.

אבטחה

כשהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה לכדה את עיני מודעת דרושים לליווי ואבטחת טיולים. התגעגעתי לטבע, לריח הייחודי של החורש הארצישראלי, לשם הזה שלו, לשמות כל העצים והפרחים. למשרה נדרש שירות צבאי ותו לא. מאז הטירונות לא נגעתי בנשק (ערב לפני המטווח, באחד השבילים במחנה 80, פתאום הכה בי הפחד: אני אעמוד שם מחר עם עוד איזה חמישים בנות, כולן יירו בנשק, כדורים חיים, ומי יודע מי תירה לאן, בטעות או בהתקף). התקשרתי למספר שבמודעה והוזמנתי למשרדי החברה. קיבלתי קראבין ונאמר לי לנסוע כבר באותו ערב למטווח בפתח תקווה, ולמחרת להתייצב לליווי הראשון שלי: אוטובוס שמסיע מועמדות לשנת שירות מביתן בעפרה לאנשהו בתוך גבולות הקו הירוק ובחזרה (איש לא דיבר על גבולות). ישבתי עם הקראבין במושב הראשון שמאחורי הנהג ותרחשתי לעצמי תרחישים על התקפת מחבלים, השלכת בקת"ב, יידוי אבנים.

באחד הטיולים, איפשהו בלב המדינה, עליתי לאוטובוס עם מדבקה של מרצ על התיק, אולי זה היה לפני בחירות או אחריהן. שני המורים שישבו בספסלים הראשונים, מורֶה ומורָה, ראו את המדבקה והתחילו לשאול אותי שאלות, לעמת אותי עם טענות. בזעזוע תמים הבנתי שהם ימנים, המורים. ולא ידעתי להשיב. גם היום, כשאני יודעת יותר (מתי התחלתי לדעת יותר?), אני לא מצליחה להשיב. אני פורשת מהוויכוח עם רעד בסנטר ולא מבינה איך אפשר שלא לראות, איך אפשר להסכין.

.

תנ"ך בתמונות

הייתי בת שש אולי, וביקרנו אצל הדוד בבאר שבע. היה לו שם חדר מלא ספרים, מדפים מהרצפה עד התקרה. היה שם ספר של אֶשֶׁר, עם כל הציורים המתעתעים שלו, וספר אחר, שנתנו לי ועד היום הוא איתי – תנ"ך בתמונות, לא של גוסטב דורה כי אם של אחד יוליוס שנור פון קרולספלד. את זה גיליתי רק מקץ שנים, באינטרנט. אז לא ידעתי מי צייר, מי הוסיף תיאורים קצרים לצד הציורים, כי לספר חסרו העמודים הראשונים. שנים גם לא ידעתי איך נראתה בריאת העולם. אבל את כל היתר למדתי שם, ובעיקר כיצד נראו האנשים מהתנ"ך, שריריים ויפים, ואיפה הלכו ואיפה דרכו, ועד היום, למשל מחלון האוטובוס העולה לירושלים, אני רואה את הטרשים ויודעת להצמיד להם כף רגל יחפה. הם הולכים בדרכים. לירושלים הם הולכים.

.

ירושלים

בקצה השני של חורשת האורנים, במבואה הרחבה והקרירה של בית הילדים, ישבנו על הרצפה ושיחקנו רביעיות. היו של צמחי ארצנו, והיו של מטוסים ומסוקים – בל ודקוטה והרקולס, והיו של ירושלים, עם תמונות של מבנים משונים ושמות כמו יד אבשלום וקבר בני חזיר.

מעבר לקיר של המבואה הרחבה והקרירה הייתה כיתת הלימוד. היינו בכיתה ב או ג והנושא היה שערי העיר העתיקה, ולמדנו על שער שכם ושער יפו, ואפשר לראות את ההולכים מירושלים יוצאים בהם והולכים לשכם או ליפו בדרכים שציירו נוסעים במאה התשע־עשרה, ואולי עוצרים באיזה חאן. שער האשפות ושער הפרחים. שער ציון עם חורי היריות, שער האריות. ושער הרחמים, כמובן. הדרמטי, הכפול, הסתום, שהמוסלמים קברו לפניו את מתיהם כדי למנוע מהמשיח לעבור בו, כך סיפרו לנו. אחרי מלחמת ששת הימים הציע משה דיין לבתק שער חדש בחומת העיר העתיקה, לציון הניצחון הגדול, "שער השְבוּת". שנים הכרתי את שערי ירושלים מאז, ורק את השער החדש לא הכרתי, אולי לא זכרתי, אולי כי חדש. משנת 1889 סך הכול, ואיזה מין שם סתמי זה, ורק ממש לאחרונה, ואני בת ארבעים ומשהו שנה, שתי חברות הזכירו אותו ואני השתאיתי מאוד, כי איך זה שלא הכרתי שער משערי העיר העתיקה, שלמדנו עליה, שהיא שלי מכוח ידיעתם של הדברים.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים כבר רואים את העיר. אני תמיד ועדיין ועל אף הכול קצת מתרגשת, מתיישרת במושב ומביטה מהחלון בעניין. האבן שמחפה את הבניינים עושה את כולם, גם את הכעורים, יפים. חצי שנה מיום שהבריטים כבשו את העיר מידי הטורקים הם תיקנו את התקנה העירונית המחייבת חיפוי אבן. ומאז היא ככה, עתיקה. ומאז כל העיר, גם מחוץ לחומות, היא תזכורת מתמדת להיסטוריה שלה, וההיסטוריה שלה, כך לימדונו כי כך מלמדים, היא רצף מלחמות וכיבושים, וכולה ספוגה דם עתיק ושמן חם.

מחלון האוטובוס היורד מירושלים, הרחק מחומותיה, רואים את ההרים ואת הקווים שלרוחבם, כמו קווי גובה במפות הטופוגרפיות שלימדו אותנו לקרוא קצת אחרי שלימדו אותנו לנווט בעזרת הכוכבים. השריפה שהשתוללה שם בשנה שעברה חשפה ביתר שאת את אבני הגוויל הקטנות שכפות ידיים מיובלות הצמידו זו לזו. מישהו פעם גידל שם ירקות.

.

מיכל קריסטל, עורכת. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובננופואטיקה. חברת מערכת המוסך.

.

» קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל, שפורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation