.

ירוקת העין

רונית רפ

.

בית הקולנוע, כמו לוויתן ורוד ומגושם, משתרע בין השיכונים הלבנים ובין הכיכר. אם עומדים ברחוב עם הגב לקולנוע אפשר לראות שעל המרפסות של הבניין תלויות הרבה תמונות של הנשיא הראשון והנשיא שעכשיו, ראש הממשלה הראשון וזאת שעכשיו. סמלים של המנורה, פרחים שמקשטים את התמונות ושרשראות של נורות צבעוניות. אחרי חופשת פסח גם היא ואמא כיסו בסדין לבן ורחב את המעקה של המרפסת. אל הסדין חיברו בסיכות שלט שעליו כתוב 25 לישראל, לידו את דגל ישראל ומתחתיו תמונות של הרמטכ"ל, הנשיא וראש הממשלה שקיבלו עם העיתון של החג בשנה שעברה. מסביב הדביקו מסגרת מעלי אספרגוס שהילה קטפה בחצר. להילה זה נראה מעט לעומת הקישוטים הצבעוניים של השכנים, ואמא אומרת, "אם את לא היית אז לא הייתי תולה כלום. אולי הייתי משאירה רק את דגל ישראל."

ליד שיחי האספרגוס בצד השמאלי של הדשא צומח עץ סיגלון וכשהוא פורח הכול מתחתיו הופך לשטיח של פרחים סגולים שיימעכו וייעלמו במשך הקיץ אל תוך הדשא.

מהחלון האחורי של הדירה רואים אופק נקי שנמשך לכל הרוחב, מפריד את הכחול של הים הרחוק מהתכלת של השמיים. בסוף כל יום אפשר לעמוד שם ולראות את השקיעה הוורודה־זהובה מתערבבת לאט־לאט עם התכלת של השמיים, צובעת את העננים באור צבעוני, ואפור שמתכהה עד שהחושך מכסה אותם ואת כל הזהב. היא עוצמת את העיניים וכשהיא פוקחת אותן, היא מחפשת את הירח, ורואה את העיניים שלה משתקפות בזגוגית החלון בין העצים ובין הפנסים שנדלקו ברחוב. המורה תקווה קוראת לה ירוקת העין כשהיא מפטפטת בזמן השיעור עם סיגל שיושבת בשולחן לפניה. לפעמים היא מדמיינת שסוף־סוף העין הירוקה משמאל והעין החומה מימין יתערבבו כמו בשקיעה. אמא מבטיחה לה שזה יקרה כשתגדל ושתי טבעות, טבעת ירוקה וטבעת חומה, יקיפו את האישונים בשתי העיניים.

בבוקר היא מתיישבת לשתות את הקקאו שאמא הרתיחה עם חלב. אמא אומרת שמהיום היא חייבת להתחיל לאכול את כל מה שהיא מכינה לה. ואת הקקאו היא מפסיקה לסנן, כדי שלא תצא מפונקת כמו חתולה. היא מתקרבת ואומרת לה שהן לא יוצאות מהבית עד שהיא גומרת לשתות. עד הסוף. הילה ממשיכה להתבונן בכוס ובקצוות של מפת הפלסטיק שהתגלגלו ומחכה שלאמא יחזרו קמטים רגילים, כי כשהיא כועסת יוצאים לה הקמטים המכוערים. אם הייתה יכולה הייתה מרימה את כל הקרום בבת אחת, אבל היא יודעת שאם תכניס את הכפית לכוס הזכוכית, הקרום ייהרס והכוס תתמלא בחתיכות קטנות ואז זה אבוד. היא מתכננת להשאיר אותו שלם ולשתות מהרווח שבינו לבין הכוס, בלי שהוא יתקרב לשפתיים שלה, אבל פוחדת שאם תקרב את הכוס אל הפה, הקרום יהיה הראשון שיגלוש לתוך הפה ואז היא תקיא. היא מסובבת את הכוס לאט־לאט. הקקאו החום, כמו בוץ, שוקע בתחתית הכוס וקו אופק קטן ועדין מפריד בינו ובין החלב הבהיר שעליו צף הקרום שהיום נראה כמו ירח מקומט.

אמא גומרת להסתדר ואומרת שמאוחר מדי וצריך לצאת, כי היא ממהרת לאוטובוס. הילה מגיעה לכיתה בדיוק בצלצול. בהפסקה סיגל אומרת לה שהיא לא הייתה מסכימה לזה שהמורה תקווה תקרא לה ירוקת העין עוד פעם ועוד פעם. אותה זה היה מעליב. הילה אומרת שהיא לא נעלבת, אבל מרגישה שזה מרגיז את סיגל. סיגל, שכבר לובשת מכנסיים קצרים ונועלת סנדלים למרות שעדיין לא קיץ, מציעה שהילה תבוא אליה אחרי בית ספר כדי להכין ביחד את שיעורי הבית. אחרי שהן מסיימות לכתוב הן יוצאות יחפות לחצר ורואות את הבנים המאומצים של השכנים בצד השני של הרחוב. כולם יודעים שהם מאומצים. שני כלבים מסתובבים בחצר שלהם על האדמה היבשה בין הגדרות. כשהאח הקטן מתקרב לגדר, הגדול, הגבוה והרזה נורא, מושך אותו משם. היא מכירה אותו מהקולנוע. אמא שלו מוכרת כרטיסים בקופה וכשהוא בא לעזור לה, כל מי שמתקרב לקופה כדי לקנות כרטיס רואה אותו יושב לידה. שני הכלבים לא מפסיקים לנבוח.

כשהיא יוצאת מהבית של סיגל גם הוא יוצא מהחצר של הבית שלו עם כדור והולך בעקבותיה. היא מרגישה שהוא מתקרב אליה ואז הוא שואל אותה אם היא רוצה לעשות סיבוב. זו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו מדבר. אם הוא יכיר אותה אולי יזמין אותה לראות את כל הסרטים, את כל אלה שהיא מפסידה. הרחוב ריק. אישה דוחפת עגלה ובתוכה תינוק. הם חוצים את תחנת האוטובוס, וממשיכים בשביל של הדשא הגדול מתחת לעצים. הוא מקפיץ את הכדור כמעט כל הדרך. אם הוא היה מספר לה איזה סרט הוא הכי אהב, היא הייתה אומרת לו שהסרט שהיא הכי אהבה היה לאסי שובי הביתה, אבל הם ממשיכים ללכת בשתיקה עד שהם מגיעים לבית־ספר. השער הגדול פתוח וחבורת ילדים שהתאמנה במגרש יוצאת ממנו ברעש. המנקות כבר גמרו מזמן לנקות את הכיתות והמסדרונות. אולם הספורט סגור אבל מתוכו נשמעים קולות הבנות מהחוג להתעמלות של כרמלה, שגם צועקת באותו הרגע על אחת מהן. הם מקיפים את האולם מהצד הימני ואז הוא נעצר, מפסיק להקפיץ את הכדור ומניח אותו על האדמה. הוא אומר לה שתעמוד עם הפנים צמודות לקיר של האולם ועם הגב אליו. היא מסתובבת, ושוב מסתובבת ושוב, המצח נצמד לקיר שרועד מהקפיצות של הבנות על הסוס מתוך האולם, בקצב אחיד, שתי קפיצות, אחת אחרי השנייה ושוב שתי קפיצות, ואז כרמלה אומרת משהו. הוא אומר לה בקול רציני ונמוך שלא תזוז. מישהי מתוך האולם מציעה להדליק את האורות.

פעם דני השכן שלה מכניסה שש כמעט הרביץ לה כי היא דרכה על הגולות שלו. מרוב בהלה היא נפלה, קמה וברחה הביתה, ומאז הוא לא מתייחס אליה והיא לא אליו. היא מדמיינת את עצמה מדלגת ללא הפסקה את כל הדרך עד הבית. השיער שלה נדבק לפנים ולשפתיים שנדבקות לבטון הקר. היא פוחדת לזוז מהקיר. הברכיים כואבות. היא פוחדת שהוא ירביץ לה אם תברח. הוא בן וגדול וחזק ואף פעם לא מחייך, גם כשהוא יושב ליד אמא שלו בקופה של הכרטיסים. הוא אף פעם לא מחייך. ואם הוא יהרוג אותי, היא חושבת ועוצרת את הנשימה. עוצמת את העיניים חזק. שומעת את תנועת הענפים בצמרות העצים הגבוהים עם הרוח. כמעט ערב, השקט מתחזק יותר ויותר. השקט שמאחוריה, מעל האדמה וזה שמעל הראש שלה, ואז הוא אומר לה להוריד את המכנסיים ומתקרב אליה.

היא ממשיכה לעמוד כמו פסל קפוא. מדמיינת את הסדין הלבן מתנתק מהמרפסת ומתעופף באוויר עם כל התמונות. התמונה של הרמטכ"ל עפה לשמיים, של הנשיא, של ראש הממשלה, מסתחררת ומסתחררת באוויר עם כל האספרגוס שמתפזר באוויר. האורות הצבעוניים של השכנים נדלקים ונכבים לסירוגין, אדום נדלק, ירוק נדלק, כחול נדלק, צהוב נדלק, ושוב אדום, והקצב מתגבר עד שכל האורות מתערבבים לה בראש והיא כבר לא מצליחה לעקוב אחריהם, והם ממשיכים להבהב עד שכולם כבים. בבת אחת האופק בולע את כל התמונות ונהיה חושך סמיך שאי אפשר לראות בו כלום.

צעדי ריצה מתקרבים אליהם וחוצים את השקט. היא שומעת שהוא זז ואת הכדור מתגלגל בחרישיות. הוא אומר לה בלחש תקיף: "לכי." היא מציצה ורואה שהוא לוקח את הכדור שלו ורץ מהר, כמו צל, לעבר השביל שעלה לכיוון הבית שלו. תוך כדי ריצה הוא עושה תנועות עם היד שלו, מסתובב לעברה, מתחיל לצחוק בקול רם, מתרחק ונבלע בחשכה. הילדות יוצאות מהאולם. כרמלה מבקשת שיכבו את האור. היא מתחילה ללכת מסביב הבניין שלא יראו אותה. מבקשת מהגוף שלה למהר לפני שאמא תגיע ותרצה לחפש אותה, הפנסים מאירים באור חלש על השביל. מישהו רץ לעברה וממשיך. כשהיא מגיעה לבניין היא סופרת את הכניסות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ולא מדליקה אור בחדר המדרגות. אמא עומדת מול הדלת ומחפשת את המפתח. היא בדיוק הגיעה הביתה, מדליקה את האור. שואלת אותה למה רצה. היא רוצה לספר לה שקרה משהו, אבל אמא ממשיכה לפשפש בתוך התיק, פותחת את הדלת ומדליקה את האור במסדרון. היא רוצה שוב לספר לה, אבל אמא פונה למטבח ופותחת את המקרר. היא אומרת שהיא הולכת להתרחץ, ואמא צועקת מהמטבח, "כבר?"

"כן, לבד." היא עונה. מתיישבת בתוך האמבטיה ומחכה שהמים יזרמו ויכסו את הרגליים ואחר כך את כל הגוף. היא מביטה בתקרה ואז על המים הזורמים ושוב אל התקרה. היא צועקת לאמא שאין לה מגבת ואמא עונה משהו שהיא לא מצליחה להבין ורק יודעת שהיא מתרגזת כי היא צריכה להפסיק את העבודה במטבח ולגשת אליה. היא סוגרת את הברז כדי שתצליח לשמוע, ובאותו הרגע אמא פותחת את הדלת בחבטה ואומרת, "הקקאו מחכה מהבוקר." ושואלת מהר "למה את בוכה"? והיא צועקת, "כלום, אל תיגעי בי."

אמא מתחילה לבכות בשקט, ומרימה את המשקפיים שלה כדי לנגב את הדמעות שלה עם המגבת. שזה סימן בשביל הילה שהיא בוכה על הצרות שהיו לה לפני שהילה נולדה, שהיא נזכרת בהן. היא מתיישבת על שפת האמבטיה ושואלת את הילה אם כבר כתבה את החיבור לשיעורי־בית לכבוד יום העצמאות עשרים וחמש למדינה. "כן," היא כתבה אצל סיגל, "על זה שזה טיפשי שיום העצמאות מתחיל בערב מיד אחרי יום הזיכרון. שזה ממש רעיון מטומטם." היא יודעת שאמא לא מקשיבה. אמא מלמלת לעצמה, "את עוד קטנה, רק בת תשע…. זה יעבור… את תשכחי מהכול."

"אני כבר בת תשע וחצי." היא רועדת מקור. אמא עוטפת אותה במגבת ומקרבת אותה אליה ומחבקת אותה. הריח מהלחיים של אמא נעים כמו ריח של טלק, והיא עוצמת את העיניים ורוצה להישאר ככה תמיד.

.

רונית רפ היא מרצה וחוקרת ספרות. ספרה, הרומן "גבולות", ראה אור ב־2016 בהוצאת עם עובד. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתב העת פטל. הסיפור "ירוקת העין" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

 » במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מהספר "דמיונות שווא" מאת לורנס סנדרוביץ', בתרגומה של דורית שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"וְכַפּוֹת רַגְלַי רָעֲבוּ פִּתְאוֹם/ לִדְרֹךְ": על קובץ השירים "עין הדומיה" מאת צביה ליטבסקי

מעין הראל

.

אל תצביע עלי, קובץ שיריה השני, המטלטל, של צביה ליטבסקי, ראה אור ב־2003. בקובץ זה חשפה ליטבסקי באומץ את ההתעללות המינית שעברה בילדותה, ואת נוכחותה כהווה מתמשך וכואב בחייה ובכתיבתה. בשיר ללא כותרת מאותו קובץ, נכתב כך:

.

לוּ הֱיוֹתִי בִּתְּךָ

הָיְתָה כֻּלָּהּ בְּכַף יָדִי,

הָיִיתִי כּוֹרֶתֶת אוֹתָהּ.

לוּ יָכֹלְתִּי לִמְשׁוֹת אוֹתְךָ

מִמַּחֲזוֹר דָּמִי, מִן הַפְּלַסְמָה שֶׁל אַלְפֵי תָּאַי,

מִמֹּחַ עַצְמוֹתַי,

הָיִיתִי קַלָּה מִן הָרוּחַ,

בְּהִירָה מִן הָאוֹר,

רְחָבָה מִן הָאֹפֶק –

צַמָּרוֹת הָיוּ עוֹלוֹת בִּי,

צִפֳּרִים.

.

רצונה של הדוברת להכרית מעולמה את דמות האב המתעלל לובש בשיר ממדים גופניים: לשם כך היא מוכנה אפילו לקטוע את ידה באלימות, להיוותר ללא כף יד, שהיא אולי גם היד הכותבת. רק כך יתאפשרו לה קלות ובהירות. רק כך ישוב הטבע לשכון בה, ואיתו הציפורים, החותמות את השיר, ומסמלות בין השאר את היכולת לשורר.

בעין הדומיה, קובץ שיריה החדש של ליטבסקי, השביעי במספר, חוזרת כף היד. הפעם בשיר קצר (*, עמ' 28):

.

גִּדְמֵי הַגַּעֲגוּעַ

זוֹכְרִים כַּהֲזָיָה

כַּף יָד.

.

כאן, כף היד אינה קיימת כאיבר ממשי. היא מתוארת כזיכרון של גדמים, שגם הם אינם אלא מטאפורה ("גדמי געגוע"). מה אירע לה, ליד? האם אכן נכרתה? האם זו כף ידה של הדוברת? השינוי הזה, שמתחולל במוטיב היד, עשוי לסמל גם שינוי בשירתה של ליטבסקי, ובניסיונות הפואטיים להתמודד במילים עם הכאב. האימה עדיין נוכחת בשירי הקובץ, אך עתה היא מתוארת כאירוע קוסמי שהתרחש לפני שנים רבות. עידנים: "עוֹד לִפְנֵי עִדָּנִים נִפְרַצְתִּי/ וְהַיַּעַר מְהַלֵּךְ בְּתוֹכִי, מִתְרוֹקֵן וְהוֹלֵךְ מֵעַלְוָה" ("Prophet bird", עמ' 24). או "לִפְנֵי עִדָּנִים קָפְאָה הַלַּבָּה/ עַל מְקוֹמָהּ". בשיר שמתוכו לקוח הציטוט האחרון (*, עמ' 25), מציגה הדוברת את עצמה כניצולת שריפה לא מוגנת:

.

… עוֹר פְּסִיעוֹתַי עוֹד פּוֹקֵעַ

בְּקוֹל חֲרִיכָה

וְאֵשׁ לוּטַת עֲלָטָה

מְטַפֶּסֶת בְּשֶׁלֶד גּוּפִי,

וּמֵעַל הַבָּשָׂר נִסְדֶּקֶת

קְלִפָּתוֹ שֶׁל הַזְּמַן. עֲפִיפֵי אֵפֶר נוֹשְׁרִים בְּלִי הֶפְסֵק

.

הצירוף "אש לוטת עלטה" מעלה על הדעת גם את אשת לוט ואת האש והגופרית שבהן נשרפו סדום ועמורה על חטאיהן. אבל הדוברת לא נהפכת לנציב מלח. היא ממשיכה להלך, ובתוכה גם ציפור, הנזכרת למשל בשיר הקודם, "Prophet bird". זוהי ציפור אילמת, ש"כְּנָפֶיהָ גְּדוֹלוֹת מִלָּעוּף/ הִלּוּכָהּ מְדַדֶּה/ מוֹתִיר/ עִקְבוֹת חֲרִיכָה", ובכל זאת היא נוכחת, כדמות העומדת בפני עצמה, בתוך נפשה וגופה של הדוברת, ועשויה לייצג את האני שלה, שיש בו פגיעות אך גם יכולת בריאה. בשיר אחר נרמזת הציפור דרך תיאור נוסף של גדם, אך הפעם זהו "גֶּדֶם שֶׁל כָּנָף/ חָבוּי/ בֵּין צַלְעוֹתַי הַחֲרֵדוֹת" ("טרם סופה", עמ' 49).

ייתכן שבמקביל להתרחקות מאימי העבר או כחלק ממנה, ליטבסקי אינה זקוקה עוד לכמה מן האסטרטגיות הפואטיות שאפיינו את שירתה בעבר, ובראשן ההיאחזות בדמויות מיתולוגיות וכתיבת סיפורה שלה דרך עלילותיהן ודמויותיהן. לעומת זאת, היא מוסיפה לעסוק בגאולה הטרנסצנדנטית, בדיבור אל האל ובכמיהה להתמזג איתו: "חוֹזֵר אֵלַי הַהֵד, מְפוֹגֵג חֲגָוִים בְּחַשְׁרָה הַכְּבֵדָה, / נוֹגֵעַ בִּי כַּפּוֹת יָדַיִם לְמֵאוֹת,// הֲרֵי קוֹלְךָ הוּא זֶה,/ עֹטֶה ש‎ַלְמָה" (*, עמ' 19), או התשוקה "לְהֵרָקֵם בַּסְּבַךְ הַתּוֹךְ שֶׁל כָּל עָנָף, עָלָה וְאֶצְבַּע  –/ … עַד אִנָּתֵן לְךָ מְלוֹא כֻּלִּי" ("גרוויטציה", עמ' 44).

במידה רבה, האל ומגעו הוא גלגול סימבולי, מיטיב, של דמות האב ושל מגעו האלים, הממית. בשירים אחרים בקובץ מיוצג האל על־ידי הטבע, שבו נוכחת השגחה מיסטית המעניקה לדוברת חיות: "עַל כֵּן שָׁקוּף הָאֲוִיר/ וְהָאוֹר חִוֵּר מִתְּשׁוּקָה// עַל כֵּן קַלּוּ אֵיבָרַי/ וְנוֹעַ אָנוּעַ// חֲבוּקָה בְּנַחְשׁוֹל רוּחֲךָ" (*, עמ' 17). גם בדברים האלה מהדהד סיפור המבול המקראי ("הקלו המים") – עונש קוסמי שממנו מנסה הדוברת להיחלץ, כנבחרת האל.

במסה האוטוביוגרפית "לקרוא לזה בשם" (על הקו 7, 2004), שבה תיארה ליטבסקי את אימי גילוי העריות שחוותה, היא מסבירה גם כיצד שאפה למצוא נחמה ברוח ובאל:

ה"אני" שלי היה טרנסצנדנטי, מחוץ לעולם הזה. וכדי להתמזג עימו ולהיות "שלימה" היה עלי למות … הקדשתי את ימי ולילותי למה ש"מצוי" מחוץ לעולם, ל"דבר כשהוא לעצמו", בלשונו של קאנט, ל"אלוהים". ביקשתי להתעלות על כנפי הרוח, תוך היצמדות למראה האזדרכת שמול חלוני, כפשרה לגיטימית של היאחזות בדבר מה קונקרטי.

אך בעת הזאת, בשירי עין הדומיה, ההיצמדות אל האלוהי ואל גלגוליו בטבע משמעה לעיתים קרובות דווקא חיים ולא מוות, והיא מבשרת את לידתו־מחדש של האני הממשי והפואטי. על כן, נוסף על דימויי התאיינות ומוות, שאפיינו גם את קבציה הקודמים של ליטבסקי, שירי עין הדומיה גדושים בפיגורות של לידה והולדה:  "צַמֶּרֶת צְפוּפָה עוֹלָה, / בָּרִיק הֶחָבוּק, פּוֹרֶצֶת מִמֶּנִּי בְּאֶלֶף זְמוֹרוֹת עֲנֵפוֹת … / גָּלַקְסְיָה נוֹלֶדֶת" (*, עמ' 18); או "ְאֶשְׁקַע, / אֶל אֶפֶס מִשְׁקָלוֹ שֶׁל הָרֶגַע.// וְהוּא הָרֶה אוֹתִי בְּרֹךְ// כְּמוֹ הַיָּם אֶת הַדָּג/ כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל רוּחַ –/ צִפּוֹר" ("רגע", עמ' 9). בשיר אחר, שמרחב התרחשותו הוא הטבע הירוק, שבו נפרשים "רְסִיסִים מוּפַזִּים" ומצויים בו "גְּדָמִים מִתְעַצִּים/ מַעֲלִים אֲרוּכָה" (*, עמ' 64) – במרחב הזה, מי שהרתה את הדוברת היא דווקא ילדתה, בתה, ובכך נקטעת, לפחות במידת מה, המחזוריות הטרגית של אימהות ובנות הנאלצות להיפרד זו מזו כחלק מן הסדר הפטריארכלי. זהו נושא מרכזי במכלול יצירתה של ליטבסקי, והוא הנרמז גם כאן, למשל בשיר "'אמא'": "כִּי הָיָה זֶה קוֹל אִמִּי/ הַנֶּעֱקֶרֶת מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ וְכָךְ עַד/ קֵץ־רֵאשִׁית כָּל הַדּוֹרוֹת".

לצד דימויי הלידה והנביטה מתוך התוהו או מתוך נחשולים של מַגְמָה או מתוך הכמיהה אל הרוח יש בקובץ השירים הזה גם חתירה עיקשת אל המוחשי, שבו "דִּמּוּי הָיָה לְמַמָּשׁוּת", והיא בולטת במיוחד בתיאורים חוזרים של הליכה וצעידה. דומה שאת כף היד, שעתידה הייתה להיכרת, מחליפות עתה לעיתים כפות הרגליים. כך למשל: "דַּרְכִּי מְפַכָּה תַּחְתַּי בְּכָל דְּרִיכַת כַּף רֶגֶל" ("מסע", עמ' 78), או התיאור המרגש בשיר החותם את הקובץ, של שני ילדים מהלכים ב"נָתִיב אֶל אוֹר". זהו למעשה נתיב הזיכרון של הדוברת, שעולה מתוך מבט כמעט אורפאי אל העבר: "עֵינַי פְּקוּחוֹת אָחוֹר".

שיאו של המוטיב הזה בשיר "ביוגרפיה", הפותח בתיאורה של האם כ"חַשְׁרַת עָנָן", שמימיו הם רסיסי ערפל ההופכים לדמעה. אך בתוך התפאורה השמימית הזאת מתבהרת פתאום אדמה, גם כאן, אולי, כמעין גילוי מחדש של האדמה אחרי המבול. זו אדמה "קְרוֹבָה" אך גם "רְחוֹקָה מִגַּעַת", ובכל זאת הדוברת משתוקקת להגיע עד אליה: "וְכַפּוֹת רַגְלַי רָעֲבוּ פִּתְאוֹם/ לִדְרֹךְ …/ וּזְרוֹעוֹתַי – לְהִתְרוֹמֵם. אֶצְבְּעוֹתַי/ לְהִשְׁתַּלֵּחַ, וּגְרוֹנִי –/ לְשַׁחְרֵר אֶת קְרִיאָתוֹ הַחֲנוּקָה לַשֶּׁמֶשׁ."

הרגליים יוכלו ללכת. אצבעות היד יצמחו מן הכריתה. קול חדש של שיר יקרא.

.

ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. רשימות פרי עטה פורסמו במוסך בגיליון 58 ובגיליון מיום 20.10.21.

.

עין הדומיה, צביה ליטבסקי, כרמל, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שרון אס על ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לאיית את הכישוף, spell the spell: קריאה בהַייבּוּן "מפל" מתוך ספרו של אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר"

עדנה גורני

.

מפל

התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו, הגלויה שבהן.

המבט נח על מקטע. בגבולותיו המים חוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. בכל מקטע תנועה אחרת. חלקן סוערות – זינוקים, הינתזויות, התרסקויות על משטחי סלע או התערבלויות מקציפות סביב קצה זרד המבצבץ מתוך הזרימה. אחרות מיושבות יותר – משטחים של זרימה אופקית נמרצת או קירות מים דקים, שקופים למחצה, רועדים מרוב מהירות.

בשולי המפל, תנועה נוספת. מים קטנים פורשים מן הנתיב המרכזי וזורמים בקילוח אטי, פרברי, בערוצוני צד זעירים. מלווים את המפל לכל אורכו כמו אִמרה שקטה, מפכפכת. נקווים פה ושם לבריכות זעירות בשקערוריות סלע. מפֶּרֶץ יחיד של תנועה המפל נעשה לביבר של תנועות מחזוריות.

וישנם במפל גם מים נוספים, שאינם דומים לאף אחד מן הקודמים. הם נולדים בנקודות השיא שלו, כאשר הוא ניתך בעוצמה במדרגת סלע ומזנק חזרה מעלה. בשיא גובהו של הזינוק הזה, בגלל משב רוח פתאומי או התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם, טיפה או שתיים ניתקות מן הדבוקה ומתעופפות הצידה בקשת רחבה עד שהן נוחתות על אחד הסלעים הרחוקים, מעמיקות בהדרגה את צבעו. כל קשת כזו היא מפל של טיפה אחת, תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק.

העין מוסיפה לעקוב אחרי המפל הרחק למטה, שם הוא הולך ומתמתן עד שהוא שב ולובש את צורת הנחל ונעלם מאחורי עיקול ההר. גם מפלי הטיפה משנים את צורתם. נספגים אל תוך הסלע. מותירים אחריהם רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי.

.

בְּצַד הַמַּפָּל

מַכְהִים אֶת הַסֶּלַע

מַיִם שֶׁלֹּא הִמְשִׁיכוּ

.

ההַייבּוּן "מפל" מתאר הסתכלות דקדקנית ומפורטת במים שנופלים מגובה. הנפילה מורכבת מתנועות רבות יותר מהגלוי לעין בהסתכלות ראשונית: "התנועה המתפרצת, השוצפת, סימן ההיכר של המפל, היא רק אחת מתנועותיו." ישנם גם מים שפורשים מן הנתיב המרכזי ו"מלווים את המפל לכל אורכו כמו אמרה שקטה, מפכפכת." ישנם מים שמזנקים למעלה לאחר שניתכו בסלע, או בשל ההתערבלות, ומוסטים הצידה בגלל משב רוח פתאומי, או בשל "התאבכותם של עקרונות פיסיקליים שאין לחשבם."

בקריאה שנייה ושלישית של הטקסט עלה על דעתי שהמהלכים של המים מתארים גם תהליכי חשיבה וכתיבה: תנועות סוערות, זינוקים, הינתזויות, התערבלויות מקציפות ואפילו התרסקות על משטחי סלע, אבל גם תנועות מיושבות יותר ותנועות לא צפויות ותנועות שאין לחשבן – שאי אפשר לחשב אותן וגם אי אפשר לחשוב עליהן ולתכנן אותן מראש.

המפל מורכב מטיפות וכך טיפה אחת נופלת היא "תמצית של תנועת המפל הגדולה, כמו רישום דיו מהיר בקצה מכחול דק." כמו הייקו. טיפה נספגת אל תוך הסלע, מותירה אחריה "רק שריד מופשט בדמות כתם כהה, הד של הד, שעל קרירותו הלחה אני מניח כעת את ידי." הדובר מניח את ידו על הכתם הכהה שהותירה הטיפה על הסלע. הכותב מניח את ידו על הנייר שבו נספגו הכתמים הכהים של האותיות, אותם סימנים מופשטים שמורים לנו, כלומר לשפתיים, ללשון, למיתרי הקול, כיצד להגות את המילים שמתארות את המפל. כתם המים על הסלע הוא הד של הד ואף המילים הן הד של הד של הד.

מפל של טיפות. כל טיפה היא מפל. מפל של מילים. כל מילה היא דיבור. הטקסט מדבר. גם המפל מדבר. אני הקוראת נעה, כמו טיפה במפל, בכל הכיוונים, למעלה, למטה, לצדדים. והתנועה הזאת שאין לחשב אותה מראש, הזכירה לי את דבריו של דייוויד אברם (David Abram), אקולוג ופילוסוף אמריקני. הוא מתאר שפה ככישוף ומזכיר שבאנגלית משמעות המילה spell היא כישוף וגם איות.

בתיאור המפל אלכס בן־ארי מאיית את הכישוף של המפל והופך אותו לכישוף של שפה. אך טמונה כאן סכנה, מזהיר אברם. כאשר שפה כתובה מבוססת על אותיות שכבר אינן קשורות לעולם, אלא מורות על הצליל שמופק על ידי הקול האנושי, הדיבור הופך להיות משהו שמזוהה עם המין האנושי בלבד, ואילו המרחב שהוא יותר מהאנושי הופך מרעיש או רוחש, מרשרש, מזמזם או צורח – אבל לא מדבר. אילם.

הטקסט של בן־ארי מחזיר למפל את קולו הדיבורי. במילים אחרות, זה לא רק שמפל מים דומה למפל של מילים אלא גם להפך: מפל מילים דומה למפל מים שדומה – אני אוספת תמונות נוספות מהספר – למעוף ציפורים, לחספוס וחסינות סלע, לתנועת ענן או נדנדה, לאוושת עץ אורן, עלה מתהפך, לרטט גופם של תיקן, של נמלה, של דבור (מדבר?) שנובר בפרח, של גור חתולים משחק, צפרדעים, תנועת עיניה של יונה. כולם מדברים. מי שומע?

מעבר ליופייה של כתיבה כזאת ששומעת, שמקשיבה, היא נחוצה במיוחד בהקשר הישראלי שבו לסביבה ולטבע הוקצה מעמד שולי של אובייקט – שממה שיש להפריחה, תפאורה למעשיו של האדם, גן שעשועים או משאב צריכה. בספר רשימות על מקום (עם עובד, 2000) מתאר אריאל הירשפלד במסה "הגן" את פרדס־חנה, המושבה שבה נולד. במושבה הזאת הפריחו את השממה – עיבדו את השדות, נטעו עצי פרי ושתלו גינות נוי. אבל בחצר אחת, חצר שוואגר, נותרה שממה כי בני המשפחה, יוצאי גרמניה, "לא רצו לפגוע בשדה שהיה במקום לפני בוא המתיישבים הראשונים." החצר  הזאת הייתה צהובה־אפורה בימי הקיץ אבל מוצפת בחורף בגלי פריחה, "מפל פלורה" של סביונים, ציפורני חתול, כלניות ואזוביון, וגולת הכותרת – צבעונים, פרחי בר שנעלמו משדות המושבה ומדרכיה. "היישוב חירש לאדמה שהוא יושב עליה. היא אינה נוכחת לגביו. היא אינה זולת." רק אותה חצר שוממה נותרה כ"אפרכסת לשמוע בעדה את המנגינה הזאת במלואה."

הקשבה למנגינה שונה מתוארת בטקסט אחר של הירשפלד, על כתיבתו של יהושע קנז, "המקשיב לתולעת העץ". בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ילד מאזין בלילה לתולעת העץ שמכרסמת ברהיטים. המנגינה של תולעת העץ, של פרחי השדה, של המפל, היא מנגינה שולית. התרבות כמעט שאינה שומעת אותה. ההקשבה הזאת, כך כותב הירשפלד, היא "ניתוק מכל אמות המידה של ערך ומשמעות – גורל המשפחה, ההורים, העם והמדינה, החשוב והשולי, הטוב והרע וכניסה אל תווך שכולו קשב לתנועות אחרות. לא זו בלבד שתולעת עץ היא דבר זעיר, נקלה ומזיק במושגי הבית והלשון, אלא שהיא מחוץ לכל דיאלוג עם התרבות." אם כך, מדוע ההקשבה הזאת חשובה? כיוון שהיא "שיעור בכוונון הקשב, בעידון המבט ובשינוי ובפתיחה של התודעה למציאויות שמעבר לנגלה הספרותי הראוי, השגור, המדיני, החשוב, המועיל, הסמלי. … המציאות הזאת אינה סוריאליסטית וגם לא חלומית, היא קרובה ושייכת, אלא שהיא מעבר לסף הנראות. המובן מאליו מסתיר אותה."

יש בדבריו של הירשפלד לא רק ביקורת כלפי העבר אלא גם הזמנה לבדוק למה ולמי אנחנו חירשים ועיוורים כיום, ואיך אפשר לחדור את מסך המובן מאליו. אחת הדרכים היא ההקשבה של אלכס בן־ארי למפל. הוא מרים את שולי המסך ומציץ פנימה. ואני הקוראת יחד איתו, נשארת בסיום הקריאה עם קולם של המים הרבים.

.

_______________

הַייבּוּן הוא סוגה ספרותית יפנית המשלבת קטע פרוזה קצר ושיר הייקו.

.

ד"ר עדנה גורני, משוררת, סופרת ואקולוגית. עורכת מדור "שירת הסביבה" בכתב העת אקולוגיה וסביבה. ארבעה ספרים פרי עטה יצאו עד כה לאור: "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (עיון; פרדס, 2011), "גרר ועילוי" (שירה; עולם חדש, 2014), "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרוזה פואטית קצרה ומסות; פרדס, 2020), זוכה פרס קרן גולדברג לשנת 2021 לפרוזה ביכורים, ו"דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" (פרוזה; אחוזת בית ספרים, 2020). קובץ שיריה "אמא" זכה במקום השלישי בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021.

.

אלכס בן־ארי, "גשם שיורד לאט יותר", ירח חסר, 2021.

.

.

 » במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: ז'יל אמויאל קורא בפואמה "אלג'זאיר" מאת אבנר להב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן