מודל 2023 | אני האיש בגרביים

"ובבוקר אבא החלל מדמם והבנקים זורחים, ואני מאחר לשניהם." קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", מאת עודד כרמלי

מתן בן טולילה, מסכים, שמן על בד, 60X30 ס"מ, 2020 (צילום: יאיר חובב)

.

קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא" / עודד כרמלי

.

כל לילה הכוכבים מבטיחים לי גדולות ונצורות, משל עורכים לי סיור באחוזה רחבת ידיים, ומראים לי את הטרקלין ואת חדרי ההסבה ואת חדרי השינה ואת חדרי האורחים, וכשהשמש מפציעה פתאום משתנה הנימה, משתנות מחוות הידיים, ואומרים לי: ואתה ישן שם. ושוב מצביעים על כדור הארץ.

.

בינתיים בכדור הארץ אני האיש בגרביים. מי אני? אני האיש בגרביים. אני האיש בגרביים גם בקיץ, שאיש אינו יודע, גם האיש לא, אם הוא נגעל מכפות רגליו או נגעל מהרצפה, אם הוא נגעל מגופו או נגעל מהארץ, נגעל מעצמו או נגעל ממה שהוא לא. ובינתיים הוא מסתובב בגרביים, גם בקיץ, רק שיהיה חיץ, ובלבד שיבסס את עצמו איכשהו כמשהו נפרד, ראוי להתייחסות.

.

אני הלכתי לים בגרביים. גועל נפשי שאני לא גל, גועל נפשי שאני לא גל, אני מרגיש את זה כמו קיא שאי אפשר להקיא, גועל נפשי שאני לא גל, גועל נפשי שאני אפילו לא מסוגל לבהות בשמש.

אור הבוקר הראשון עוד לא הגיע אליי ושוב לילה.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים, אבל אני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק משום שאני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק כדי לא לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אבל אני יודע בדיוק מה יהיה:

.

מפגש ראשון עם חייזרים, וזה יהיה אבי. והוא ישאל: זה כסף טוב להיות אסטרונאוט? משהו קבוע?

.

(– משרה לכל החיים.)

.

מפגש שני עם חייזרים, וזאת תהיה אימי. והיא תשאל: אכלת כבר?

.

(– למה שלא אוכל?)

.

מפגש שלישי עם חייזרים, וזאת תהיה סבתא ז"ל. והיא תשאל: לחייזרים כן, אבל להרים טלפון לא היה לך זמן?

.

(– נו די, סבתא. טסתי קרוב למהירות האור. לא היה לי רגע לחושך.)

.

מפגש רביעי עם חייזרים, והם יהיו חייזרים. והם ישאלו: ולא ניסית לדבר איתם פשוט?

.

(– הגעתי עד לספין האלקטרון כדי לתקשר עם הוריי. עברתי איתם על המספרים הטבעיים 1 עד 10. הצגתי להם תרשים גרפי של גוף האדם. הראיתי להם את מערכת השמש. הם לא התרשמו. והם צחקו עליי. שאלו אם אני "מדען עכשיו". כאילו השירה עזרה. או הפוליטיקה. או העיתונות.)

.

הגעתי עד לספין האלקטרון כדי לתקשר עם הוריי, ואני יודע בדיוק מה יהיה. בסוף המסע אגיע סוף־סוף לכוכב מיושב ואפגוש חייזרים. והם ידברו בשפתי. והם קראו בשירתי. והם ישאלו לדעתי.

.

ולהם אני אומַר: ההורים הם חטפו אותי לעצם הבלתי מזוהה כדור הארץ. עשו בי ניסויים בבני אדם. אבל אני לא נכנעתי. אני לא הפכתי לבן אדם.

.

אז אני רושם על דופן חללית הארץ:

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס

.

.

אני חוזר וחורט על דופן חללית הארץ:

.

.

חללית אם   עולם בית   ואב טיפוס

חללית אם   עולם בית   ואב טיפוס

.

.

אם זהו צופן, הרי הוא חסר משמעות. ואם זה איננו צופן, הרי שאני חסר משמעות.

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   כפר סבא   ומַ‏פלט כיסא הנדנדה של סבתא ז"ל

.

.

שמשכה בידית והלכה לעולמה.

אני עוד לא שם ואני כבר מאחר.

.

שלחו זבובים. שלחו את אלברט השני, קוף מקוק, וקופים אחרים. שלחו עכברים, שלחו כלבים, שלחו את לייקה המפורסמת, המפורסמת ממני, שלחו ארנבים לבנים ואחד אפור, שלחו ארבעים עכברים, שני עכברושים וחמש עשרה צנצנות מלאות עד אפס מקום בזבובים. שלחו טחב, שלחו שימפנזה, שלחו עכברוש בשם הקטור (בעיניי אתה הנוצץ בכוכבים, הקטור, גדול מביטלג'וז, וכך תהיה לעד!), שלחו צרעות, שלחו חיפושיות, שלחו פטרייה, בקטריה, אמבה. בשלב הזה כבר הייתי בחיים, מועמד טבעי, אבל שלחו קוף סנאי. שלחו צב, שלחו דג, שלחו תולעת נימית, שלחו שני עכבישים בשם ארבלה ואנטיה, שלחו עשרים וארבעה עכברושים לבנים, זכרים, עם נקבה אחת, ועוד קופים, עוד צפרדעים, עוד זבובים, תמיד זבובים. שלחו ארטמיה, שזה סוג של סרטן ירוד, שלחו צרצרים, סלמנדרות, חלזונות, מדוזות, דבורי עץ, ביצי עש, תולעי משי, שלחו דג אורז יפני, שלחו תירס, שלחו גזר גינה, שלחו מקקים. מקקים, אימא, מקקים! היית עושה אותי מקק כבר הייתי אסטרונאוט. אבל את עשית אותי משורר.

אימא, מה עשית?

.

באלוהים אבא החיים יורדים עליי והמתים צוללים. אני צלול עכשיו ורואה לאן זה הולך ואני לא שם: בלילה החלל שׂם ראש על הארץ, ואני עם ובלי כוונה דורך לו על הראש בהליכתי המזדנבת והמחומרת בו־זמנית שירשתי ממך, אבא.

.

ובבוקר אבא החלל מדמם והבנקים זורחים, ואני מאחר לשניהם. כל לילה אני מאחר לחלל וכל בוקר אני מאחר לבנק. ואני מצטער אבא, אבל זאת לא סיבה לייתר אותי מיתרתי, כי בחיים אני לא אוותר על החיטוט בפצע מוח היקום שאיננו אני, אני אפתח ואני אקרקף אותו עד שאדע אבא מה תוכנה של המעטפת הזאת, מה תוכנה של התוכנה שעליה אני כותב הלילה:

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

.

.

(– אני עושה משהו מעצמי, אתה רואה אבא?

אני עושה מעצמי משהו – פרצופים שלא להאמין –

אבל רק משנינו אני יכול באמת לעשות מעצמי צחוק גמור.)

.

מי אני? אני כמו הדודה שלי, רק מתלבש יפה (מילים של אבא.)

הדודה שלי בחולצות יד שנייה מברלין (מילים של אבא.)

אחד לאחד דודה שלי ביד שנייה (מילים של אבא.)

.

אבי, אני לא דודה שלי. הדודה שלי ענייה ואני עני. אבי אני עני, אבל אני לא הדודה שלי, לא דודה שלי, רק לא דודה שלי, לא הדודה שלי שהתחתנה עם הדוד שלי, אני לא, אתה תגיד שאני לא דודה שלי ולא כמו דודה שלי. אבי אתה תגיד שלא, בחייך, אתה תגיד לי בחייך שחיי לא חיי דודה שלי. אבי אני מלא התחלות וחסר אמצעים, אני לא יודע מה אני כן אבל אני יודע מה לא, ואני לא דודה שלי, איך להסביר? מאיפה להתחיל להסביר חיים ומלואם, חיים שמעולם לא הבנת וגם לא ניסית להבין? תגיד שפחדת ושעודך פוחד, אני מבין, בעצמי אני מבועת מעצמי, אבל אל תגיד דודה שלי, אל תגיד לבנך שהוא אחותך, אל תגיד לבנך למי הוא שווה בעיניך, למה הוא שווה בעיניך, כי לא כל דבר בר־המרה לכל דבר אחר, לא כל דבר שווה לכל דבר, יש חיים שלא שווים שום דבר, יש חיים. אבי, אתה מעמד ביניים, אתה לא אלוהים. יש לך כסף, אין לך כס זהב לחסד ולשבט – מי לדודה שלי ומי לא לדודה שלי. דבר כבר! תגיד שאנחנו לא אותו דבר, שלא כל נחשלי העולם אדם אחד, שהוא דודה שלי, שהיא אני. תגיד אבי, תגיד שאני לא דודה שלי, שאני לא שלי, שאני אני, אני אני, דבר, עצם, נפש, שמיים עבירים להפליא ורחוקים להחריד, ולא דודה שלי. דודה שלי לא חיים שלי, דודה שלי לא אהבה שלי, כתיבה שלי, תפילה לא־רצונית שלי, עוצמתית כמו עווית, נביעה הידרותרמית שלי לדעת את כל הדברים, מסיבות שלי וסמים שלי וגובה־תהום לילות שלי, עם חברים חיים שלי ומשוררים מתים שלי בערים רחוקות מדודה שלי, רחוקות מההורים שלי, מהעולם הדודתי כולו.

.

– הוא לא מדבר. אני טס לברלין ופונה לערכאה גבוהה יותר –

אבי שבאבי, תגיד שהשירה העברית תגיד שאני לא דודה שלי.

אבי שבאבי, תגיד שהעברית תגיד שאני לא דודה שלי.

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וברלין

.

.

תראה את האומנים בברלין אבא, ממה הם חיים? תראה את כל המזוקנים אבא, נראים כמו חיזבאללה. תראה את הוויטרינה אבא, מלאה בחד־קרנים. טוב זה הזוי אבא, עיר של הזויים. בוא נבוז להם הלילה, אבא, רק אתה ואני וקול ההיגיון שהוא – תראה מה זה אבא – הקול וההיגיון שלך:

.

אתה מצביע על נויקלן ואומר נדל"ן, שאני לא קניתי בזמן.

אתה מצביע על קרויצברג ואומר עסקת חיי, שלא עשיתי.

.

תראה מה זה אבא, אני בברלין ואתה בכפר סבא – ואני עדיין מפסיד. שמור את האצבע בכפר סבא, אבא, אין לך רווח שאין לי בו הפסד. אדם קונה דירה בסין ואני מפסיד. אני סך כל הפסדי העולם אבא וכך, בדרכי, אני אלוהים.

.

ואתה תראה אבא שאני אראה אבא שהייתי צריך לשמוע בקולך. ואתה תראה אבא שאני אראה אבא שאתה צדקת, בדיוק כמו שאמרת אבא שאני אראה אבא שאתה צדקת – וגם בזה צדקת. אבל הלילה אבא אני בברלין ואתה הפרעה נפשית בשם כפר סבא. אני שומע את קולך ומטיל ספק בקיומך. אני חושב שהזיתי אותך בתא שירותים כהכלאה בין רואה חשבון לאלוהים.

.

וכמו אלוהים, מספיק איתך אבא. מאוחר בכפר סבא ואתה צריך לישון. אז ללילה טוב אומר לך אבא את מה שלעולם לא אוכל בעל פה: בכל ברלין אין מספיק קוקאין כדי לסתום לך את הפה.

.

עודד כרמלי, "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", הבה לאור ואפרסמון ספרים, 2023. עיצוב הכריכה: עידן אפשטיין.

.

.

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "אף אחד מאיתנו לא יחזור" מאת שרלוט דלבו, בתרגום רמה איילון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בית הערבה – כשגעגוע הופך לשיר

הקלאסיקה "בית הערבה" היא פיסת זכרון מעברם של שמוליק קראוס ועמוס קינן שהפכה לשיר. אבל לשיר הזה היה סיכוי גדול לעבור לתהום הנשיה, אלמלא נחישותו של אחד, אריק איינשטיין, שהתעקש לפרסם אותו

בתמונה: חיים חפר, עמוס קינן ואריק איינשטיין. צילמו בוריס כרמי ויוסי רוט, מתוך אוסף מיתר וארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לכאורה לשיר היפהפה הזה לא היה סיכוי להגיע לאוזנינו. רק נחישותו של אריק איינשטיין, שזיהה את הפוטנציאל שבשיר, גרמה לכך שהוא יעלה על גבי תקליטון ויהפוך לקלאסיקה ישראלית.

זהו סיפורו המפותל של "בית הערבה" – שיר שיש בו געגוע עז לאב שאיננו, שיתוף פעולה בין שני כותבים ענקיים אך יריבים, שחברו יחד מבלי דעת, מנגינה מרהיבה ביופיה וביצוע נפלא של אחד מגדול זמרי ישראל.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת בֵּית הָעֲרָבָה,
פִּסַּת מִדְבָּר צְרוּבָה בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה,
יַרְדֵּן זוֹרֵם שֶׁקֶט כְּמוֹ חֲלוֹם
וְיָם הַמֶּלַח מֵת,
מִכָּאן וְעַד לִסְדוֹם.

הַמִּדְבָּר כִּסָּה אוֹתָהּ,
בְּאָבָק לָבָן וְרַךְ
עֵץ יָרֹק בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה,
אֵיךְ נִשְׁכַּח אֶת בֵּית הָעֲרָבָה.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת יָם הַמֶּלַח שָׁם,
הַמַּיִם הַכְּבֵדִים, גַּלִּים בְּלַחֲשָׁם.
אַסְדַּת אַשְׁלָג לוֹהֶטֶת מִן הַחֹם
וְכָל הַנְּצוּרִים –
עוֹבְרִים אֶת יַם הַמָּוֶת לִסְדוֹם.

נתחיל בשם השיר ולמה נכתב מלכתחילה: בית הערבה היה קיבוץ שהוקם בסוף שנות השלושים בצפון ים המלח וסיפק ידיים עובדות למפעל האשלג שהקים משה נובומייסקי. בארץ ישראל של לפני קום המדינה המקום נחשב ל"סוף העולם שמאלה". מרוחק מכל ישוב, בחבל ארץ הסובל מחום אימים. אבל הרפתקנות והחלום הציוני הניעו את יושביו להשתקע בו.

אבא של שמוליק קראוס היה אחד מעובדיו של מפעל האשלג בבית הערבה. קראוס ומשפחתו היו נוהגים לנסוע לבקרו בבית הערבה בסופי שבוע. "זה היה כמו בית שני בשבילי" סיפר לעיתונאי יוסי חרסונסקי.

שנה לפני שנכתב השיר, ב-1966, נפטר אביו של שמוליק קראוס. קראוס כתב לזכרו מנגינה נוגה ויפה, לזכרו ולזכר ביקוריו של קראוס הילד במקום שנושק לים המוות.

שמוליק קראוס, 1983. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל מי כתב את מילות השיר, אלו שמשלימות את המנגינה בטקסט עמוס זכרונות? על הטקסט חתומים חיים חפר ועמוס קינן. אבל השניים מעולם לא עבדו יחד. איך ייתכן שהם חתומים יחדיו על שיר?

שמוליק קראוס מסר את המנגינה היפה שכתב לעמוס קינן, וביקש ממנו שיכתוב לה מילים. למה קינן דווקא? שוחחתי עם עמוס קינן כדי להבין והוא שסיפר שגם לו היו עוד חברים בבית הערבה. קינן אמר לי שהרגיש חיבור למנגינה של קראוס ולסיפור שמאחוריה. הוא כתב מילים ללחן ושלח אותן לקראוס. כששאלתי את עמוס קינן איך זה שהוא חתום על השיר יחד עם חיים חפר, הוא התנפל עלי: "אני לא זוכר שעשיתי משהו עם חפר", רגז. הרכנתי ראשי והלכתי הלאה, למי? לחיים חפר.

הסיבה שקינן לא זכר דבר הייתה שאף אחד לא סיפר לו. חיים חפר הסביר לי את השתלשלות העניינים שהובילה לקרדיט המשותף על השיר:

באותה עת שמוליק קראוס עבד על אלבום לשלישיית "החלונות הגבוהים", כאשר חיים חפר כתב איתו חלק מהשירים לאלבום: יחד כבר כתבו את "יחזקאל", "איפה הם כל אבותינו" ו"הורסקופ". במהלך העבודה הביא שמוליק קראוס לחפר את השיר שכתב עמוס קינן למנגינתו. קראוס רצה לכלול אותו באלבום של "החלונות הגבוהים", אבל הטקסט של קינן היה קצר מדי. חפר סיפר: "אז הוספתי בית חוזר, וגם שורה פה, שורה שם וזהו". מאז חתומים שניים על השיר ובהחלט יתכן שקינן בכלל לא ידע על הדבר עד שהשיר יצא לאור.

אבל "בית הערבה", על אף היותו שיר נהדר, ועל אף שחיים חפר השלים את הטקסט כדי שאפשר יהיה להקליטו, לא נכלל באלבומם המופתי של "החלונות הגבוהים". אחרי שהלהקה התפרקה, שמוליק קראוס הקליט לבד את השיר בלונדון, וגנז את ההקלטה. במקביל, החליט גם אריק איינשטיין להקליט את השיר בארץ. אלברט פיאמנטה שעיבד לו את השיר סיפר לגביש ש"בית הערבה" היה אמור להיכלל באלבום "מזל גדי" של איינשטיין.

אבל גם ל"מזל גדי", השיר לא נכנס, שכן כל הלחנים שם היו של שלום חנוך.

איינשטיין לא ויתר. הוא ידע שיש לו ביד שיר נפלא, והחליט לפרסם אותו בנפרד כצד ב' של תקליטו עם שני שירים בלבד. השיר בצד הראשון היה "אובלדי אובלדה" גרסה עברית לשירם של החיפושיות. הגירסה הזו של איינשטיין קיבלה מזמן מעמד של קוריוז, אבל "בית הערבה" נשאר חלק מהפסקול הישראלי עד היום. קראוס עצמו הקליט אותו בשנית כמעט 30 שנה אחר כך, בשנת 1994, באלבום "ידידותי לסביבה".

כך קיבלנו שיר נהדר שנכתב על ידי שניים, הוקלט לראשונה פעמיים, ונדחה משני אלבומים, אבל שרד ועוד איך, עם קצת עזרה מידידיו של ג'ון לנון.

****
עוד סיפורים מרתקים מאחורי אוצר הזמר העברי, נמצאים באתרו של עפר גביש, חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולים מזמרים בארץ ובעולם.

שירה | נדודים בערו כסנה בכפות רגליי

שירים מאת יעל פילובסקי בנקירר, רותי רום וטלי אשר

מיכל ביבר, סירות וירח, צבעי שמן ואוייל בר על בד פשתן, 130X100 ס"מ, 2017

.

יעל פילובסקי בנקירר

את׳ר מאת׳ר תאנג

מַגַּע חוֹל הַיָּם

צָרַב

בְּכַפּוֹת רַגְלַי

מְתִיקוּת נָטְפָה אָדֹם

בִּקְצֵה לְשׁוֹנִי הַדְּבִיקָה

הַגּוּף הִתְעַלֵּס

בְּגַלִּים שֶׁל צָהֹב

וּשְׂפַת אִמִּי הִתְפַּלְּשָׁה

מִכָּל עֵבֶר.

.

זִכָּרוֹן נִנְעַץ כְּקֶרֶס חַכָּה

רוֹצֵעַ בִּלְשׁוֹנִי הַמְּפַרְפֶּרֶת

עַל שְׂפַת הַמַּיִם.

.

וּנְדוּדִים בָּעֲרוּ כִּסְנֶה בְּכַפּוֹת רַגְלַי

וְיָם פָּרַץ מִכָּל נְקָבַי

וּסְחָפַנִי

עֲגוּנָה מִכָּל חוֹף

לְמַעֲמַקִּים

וְשָׁכַחְתִּי חֹל, וַאֲדָמָה, וּמוֹלֶדֶת וּבַיִת.

.

אַחֶרֶת, אִמָּא, שִׂפְתוֹתַי

יִבָשׁוּ.

.

כששאלת אותי מי אני – אמא או מומי?

"אִמָּא" נָטְפָה מִבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ

מְגַלְגֶּלֶת אֶל תּוֹכָהּ טַעַם מָלוּחַ שֶׁל יָם

וְרֵיחַ פֵּרוֹת הָדָר בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף

כְּמוֹ טִפַּת הֶחָלָב הַמְּתוּקָה

שֶׁנִּתַּקְתִּי מִמֶּנָּה בְּכֹחַ.

.

"מוֹמִי" נִשְּׂאָה מִלְּשׁוֹנֵךְ כְּחֵץ שֶׁל אַהֲבָה אֶל בִּטְנִי

מְהוּלָה בְּזָרוּת

דּוֹנַג דְּבַשׁ דָּבִיק וְרַעַד בֶּהָלָה זָעִיר

כְּמוֹ צְמַרְמֹרֶת קַלָּה שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת

כְּשֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ

לְבַדִּי בְּעִיר אַחֶרֶת.

.

אֲבָל כְּשֶׁשָּׁאַלְתְּ מִי אֲנִי, אִמָּא אוֹ מוֹמִי

נִפְרַשׂ מִדְבַּר הַלְּשׁוֹנוֹת

כְּהַבְטָחָה לִדְבָרִים שֶׁעוֹד נֹאמַר זוֹ לָזוֹ

בִּשְׂפַת אֵם אַחֶרֶת

וְלִרְגָעִים מְהַבְהֲבִים שֶׁל בֵּין לְבֵין

יָכֹלְתִּי לְדַמְיֵן אַתֵּ'ר מְאַתֵּ'ר תַּאֲנַג

שֶׁבָּהּ נִתְהַלֵּךְ

יָד בְּיָד

שְׁתֵּי פְּנִינִים רִאשׁוֹנוֹת

בְּשַׁרְשֶׁרֶת שְׁבוּרָה.

.

יעל פילובסקי בנקירר היא רופאה, בעלות דוקטורט בלימודי מגדר, פסיכואנליטיקאית, חברה במכון The Site for Contemporary Psychoanlysis בלונדון ועורכת בכתב העת Sitegeist למחשבה פילוסופית ופסיכואנליטית. מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג', אנגליה. השירים המתפרסמים כאן עתידים לראות אור בקרוב בספר "שסע" (קתרזיס). זהו לה פרסום ביכורים בשירה.

.

רותי רום

פרה ועדר

פָּרָה וְעֵדֶר גּוֹלְשִׁים

בַּמִּדְרוֹן

.

עַד לְמַרְגְּלוֹת

הַדַּף

.

וְאַסְפֶּסֶת –

.

אָלֶ"ף אַחַת

סָמֶ"ךְ פַּעֲמַיִם

פֵּ"א אַחַת

וְתָי"ו אַחַת

וְרֵיחָם עוֹלֶה בְּאַפִּי

.

דַּי לִי בַּדִּמְיוֹן

וּבִמְסַמְּנָיו

.

רותי רום היא משוררת וסופרת. רומן חדש פרי עטה, "זליגמן" (פרדס), עתיד לראות אור בימים אלו. פרסמה ספר שירה, "סיפור פשוט על אהבה" (ספריית פועלים, 2001) ושני רומנים, "אהבה מודרנית אני יודע" (הקיבוץ המאוחד, 2004), "עקיצת האקנתוס" (ידיעות ספרים, 2008).

.

טלי אשר

תודה שהתקשרתם

לְעִבְרִית הַקִּישׁוּ אַחַת. שָׁלוֹם. דְּרוּכִים הַבָּאִים לְמִרְפְּאָתֵנוּ. חָדָשׁ! נִתָּן לִקְבֹּעַ תּוֹרִים גַּם בָּאִינְטֶרְנֶט בַּכְּתֹבֶת דַּבֶּלְיוּ דַּבֶּלְיוּ דַּבֶּלְיוּ נְקֻדָּה דּוֹק נְקֻדָּה סִי־אוֹ נְקֻדָּה אַי־אֵל. וְאֵל אַיֵּה. לִפְנֵיכֶם, הַרְבֵּה הַרְבֵּה לִפְנֵיכֶם, מַעֲרֶכֶת מְמֻחְשֶׁבֶת לִקְבִיעַת תּוֹרִים. לִידִיעַתְכֶם חֵלֶק מֵהַשִּׂיחוֹת מֻקְלָטוֹת. מֻקְלָטוֹת יִפְחוֹתֵיכֶם הַחֲרִישִׁיּוֹת. מֻקְלָטִים הַנְּתָזִים הַשּׁוֹתְתִים תַּחַת הֲבָרוֹתֵיכֶם. מֻקְלָטִים הֵדֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַחֻלִּין. מֻקְלָטוֹת הָאֲוָשׁוֹת הָרוֹחֲשׁוֹת מוּל הַשֻּׁלְחָן הָרֵיק. הַמֵּידָע שֶׁתִּמְסְרוּ בְּמַהֲלַךְ הַשִּׂיחָה יִשָּׁמֵר בְּמַאֲגַר הַחֶבְרָה וִישַׁמֵּשׁ אוֹתָנוּ לְצָרְכֵי בַּקָּרָה וְשִׁפּוּר. לְצָרְכֵי הַדָּרָה וְנִכּוּר. לְצָרְכֵי שִׁכְחָה וְכִפּוּר. לְמֹרַת רוּחֲכֶם יִשָּׁמֵר. וְקוֹלְכֶם הַכָּתוּשׁ הֵיכָן יִשָּׁמֵר וְאֶת מִי יְשַׁמֵּשׁ. לִקְבִיעַת תּוֹר הַקִּישׁוּ שְׁתַּיִם. לְהַשְׁאָרַת הוֹדָעָה הַקִּישׁוּ שָׁלוֹשׁ. לְמֵידָע עַל כְּתָבְתֵּנוּ הָטִיחוּ אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר. רִקְעוּ בְּרַגְלֵיכֶם עַד שׁוֹךְ הַכּוֹחוֹת. הַטּוּ רֹאשׁ לְמַפְנֵי הָעֹרֶף. לְחִבּוּר הַשִּׂיחָה לַמִּרְפָּאָה הַקִּישׁוּ אַרְבַּע. מְחַבֵּר אֶת הַשִּׂיחָה לַמִּרְפָּאָה. הַמִּסְפָּר תָּפוּס. אָנָּא נַסּוּ מְאֻחָר יוֹתֵר. נַסּוּ עַד שֶׁשְּׁאֵרִית הַתִּקְווֹת תִּכְרַע תַּחַת הַנֶּתֶק. הַקִּישׁוּ כּוֹכָבִית כְּדֵי לַחְזֹר לַתַּפְרִיט הָרָאשִׁי. הַמַּקָּשׁ שֶׁהֻקַּשׁ שָׁגוּי. שָׁגוּי כְּמוֹ לֹא נָכוֹן, כְּמוֹ מְקֻלְקָל מֵהַיְּסוֹד. מוּטָב לוֹמַר נָפְלָה טָעוּת, נָפְלָה מְאוֹד. תּוֹדָה שֶׁהִתְקַשַּׁרְתֶּם. נִשְׂמַח לַעֲמֹד לִרְשׁוּתְכֶם גַּם בֶּעָתִיד. לְעִבְרִית הַקִּישׁוּ אַחַת

.

טלי אשר היא מַרצה וחוקרת ספרות, מנחה סדנאות כתיבה ויזָמית ספרותית. זוכת פרס דב סדן 2021. ספרֶיה: "דרושה סבתא" (צלטנר, 2018) ו"החיים שלנו סוף" (פרדס, 2022). פרסמה מאמרים ויצירות בכתבי עת שונים. עורכת ומגישה את הפודקאסט "מי רוצה נס", ובו ראיונות אישיים על החיים לצד התמודדות נפשית. חברת ועד מנהל בעמותות "בית עגנון" ו"רוח צעירה".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת חנן סבח טייכר, שחר־מריו מרדכי וגיא פרל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | לכווץ את השקט

"בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר." סיפור קצר מאת תום יוגב

רונן סימן טוב, מפריח הבלונים, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2011

.

לכווץ את השקט

תום יוגב

.

שוב התעורר, קצר נשימה, מזיע. ההתרחשות בחלום הייתה שונה הפעם: כל הנגנים ישבו סביב שולחן פוקר וכיוונו את הכלים, אבל מחדר אחר נשמע חליל צד – למה דווקא חליל צד, לעזאזל – והמנגינה הייתה שמימית. גל חטף את הנייד מהשידה, האפליקציה של ההקלטות הייתה על המסך הראשי בדיוק למקרים כאלה, וזמזם בקול נמוך את מנגינת החליל. אבל כל צליל שיצא מפיו רק פרם עוד את הרשת העדינה של המנגינה, ולא נותרו ממנה אלא נצנוצים וריצודים שנעלמו בחלל האוויר. "כוס אמק," מלמל וצנח אל הכר הלח. זו כבר הפעם השלישית השבוע.

"יש אפליקציה שמקליטה את כל הזמן שאתה ישן ואת כל הקולות שאתה עושה, ואז היא בעצמה כאילו מכווצת, כאילו מוחקת מה שלא צריך, ואז אתה יכול בשנייה לשמוע כל מה שעשית. אתה רוצה שאני יוריד לך אותה?"

"אוריד, רומי, או–ריד, אלף עתיד."

"אתה רוצה או לא?" היא הושיטה את ידה קדימה בתנועה המוכרת של "תביא לי את הפלאפון". תוך חצי דקה היצור הדעתן שיצא מאשתו לפני עשור הוריד את האפליקציה. הוא לקח ממנה את הנייד בחיוך מתוח. הוא לא איזה בּוּמר, והקטע הזה, שהילדה שלו כבר חמישה צעדים לפניו מבחינה טכנולוגית, די מביש. הוא היה כנראה מגיע בעצמו לאפליקציה, אבל אחרי התייעצויות בוואטסאפ של המשרד, סקר שוק… הוא נאנח; הקטנה, אַרְיה, היא עדיין ילדה. עדיין אוהבת לשחק איתו "ז'ול וורן", משחק שהוא ורומי המציאו באיזו נסיעה משפחתית כשהם שכחו לקחת את הצעצועים של אריה, ושלושתם נהגו לשחק יחד: מסתובבים בתורות במקום, בעיניים עצומות, וכשפוקחים אותן נמצאים בחיים אחרים: קולעים צמות ברעמות של אריות בטנזניה, או מנצחים על קונצרט של ציפורים טרופיות בברזיל. מאז הם שיחקו במשחק הזה בכל יום כמעט. אבל בזמן האחרון הוא ואריה משחקים לבד, נדמה שרומי פשוט מיצתה את הקטע של הילדוּת ומשום מה לא שלחו לו מייל בנושא. הוא כבר לא ידע איך לגשת אליה, איך להתקרב.

גל עשה טסט על דפנה אחרי שהיא נרדמה – הקליט את הנחירות שלה באפליקציה. לא נחירות דרמטיות, פשוט סוג כזה שקורה כשמצוננים ונשואים שתים עשרה שנה. האפליקציה באמת כיווצה את השקט והותירה את הנחירות, והוא מחק, מגחך, את הראיות המפלילות. הוא חשב שהאפליקציה תיתן לו ביטחון שיאפשר לו לישון לילה רצוף, אבל התעורר כרגיל, מזיע ומזמזם – והמנגינה, כדרכה, ברחה לו.

בסלון הוא תחב את האוזניות, וכמעט זינק מהספה כששמע את עצמו בהקלטה מזמזם מתוך שינה, אבל –

"שיט! כוס אמק…" הוסיף יותר בשקט, מביט לכיוון דלתות חדרי השינה הפתוחות. זו לא הייתה המנגינה מהחלום, אין מצב, זה היה סתם גיבוב זיופים בלי חוט מקשר. דמות קטנה ונוזפת התמצקה לנגד עיניו.

"אסור לקלל."

"לא קיללתי, רומי. את חלמת. למה את מחוץ למיטה?"

"יש לי פיפי, אני תכף י–ח–זור לחדר. ראית את החלילית שלי?"

"את לא יכולה להתאמן באמצע הלילה." הוא דווקא היה סבלני כלפי החפירות של הילדה עם החלילית, אבל יש גבול.

"רק רציתי לשים בתיק של בצפר." חוג חלילית, אולי זה מה שגם אני הייתי צריך לעשות, חשב במרירות. הוא היסס לרגע. "בואי," פשט אליה את ידיו וכמעט התחרט מחשש הדחייה המיידית שבטוח תבוא. אבל רומי זינקה והתכרבלה לידו, ניחוח מוכר של מרכך כביסה ושמפו נגד קשרים.

"איזה שיר אתם לומדים עכשיו?"

"שיר־עם."

"אבל של איזה עם?" צחק.

"שודדי ים נורדים."

"ופרעוניות מסופוטמיות?"

"ונזירים יפנים."

הם המשיכו ככה עוד זמן מה, עד ש"אבּוּש, יש לי פיפי" קטע את הרצף. גל שנא את ה"אבּוּש" האינסטגרמי הזה, או שתקרא לו אבא או שתמצא שם חיבה שלא נמצא בשימוש בכל בית בישראל. אבל לא התחשק לו להעיר הפעם. רומי חזרה והתיישבה לצידו, למרות ניסיונות השכנוע הרפים לשלוח אותה חזרה למיטה. לבסוף התרצה ואימץ אותה אליו, עטף אותה בשמיכה. הרגעים האלה הפכו נדירים כל כך.

"מה אתה לומד בבצפר שלך עכשיו?"

"כל מיני דברים מעניינים, איך מוזיקה מתנהגת, איך כותבים אותה. אבל יש הרבה שיעורי בית". ההגשה התקרבה במהירות מבהילה והוא עדיין לא הצליח לקשור שלושה צלילים זה לזה. מה יהיה אם לא..?

הכישלון של הלילה המשיך להעיב על יום המחרת. במשרד הוא לא הצליח להתרכז, ועל ההגשה לא היה על מה לדבר. אם הוא לא היה כזה פאקינג זייפן… זאת אנומליה שאף מורה למוזיקה לא הצליח לפתור; הוא היה גיטריסט מוכשר, עוד מילדות, אבל לשיר – לא ידע. היה פער בלתי נסבל בין מה שהתרחש אצלו בראש ובין המציאות. במשרד תמיד התנדב לנגן בטקסים – חגים, ימי זיכרון, אבל בגלל הזייפנות תמיד מישהו אחר היה צריך לשיר, וזה אף פעם לא נשמע בדיוק כמו שהוא רצה. ניבה־אייץ'־אר שרה איתו בדרך כלל. היא שרה לא רע, אבל הם קצת התכסחו בפעם האחרונה; הם היו אמורים להכין שירים ליום הזיכרון והיא לא הגיעה מוכנה עם הטקסטים. וזה אחרי שהוא השקיע שעות בעיבודים ואימונים כדי שהכול יהיה מושלם. "גל, תרגיע זה כולה טקס של המשרד, נראה לך שאם אני אחרטט קצת מילים המשקיעים יברחו?" כשהוא חזר הביתה באותו יום ולא הלך כהרגלו ישר לחדר של הבנות, דפנה באה לבדוק מה קורה. היא הוציאה את זה ממנו בסוף. אמרה לו שהגישות שלו ושל ניבה להופעה שונות; ניבה מתייחסת לזה בתור דרך נחמדה להעביר את הזמן בעבודה, והוא מתייחס ברצינות אפילו לתפקידים של הגיטרה שהוא מכין למסיבות של הבנות בחנוכה. גל ידע שהיא צודקת וקצת התבייש בדיעבד שהוא עשה כזו סצנה מול ניבה: "היא הרי לא טועה," אמר, "זה באמת רק טקס של המשרד, אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך." הוא חשב שכבר התרגל להיות הווירדו של המשרד בדברים האלה. "נו, קלפטון, אווררת את האוהל?" הייתה השאלה הקבועה במשרד בכל שנה בסביבות החגים, כשהאחרים הזמינו וילות הכול־כלול בקפריסין או רומניה והוא לקח את דפנה והבנות לשלושה ימי אוהל באינדינגב.

.

בבוקר יום ההולדת הארבעים ושניים שלו, דפנה הושיבה אותו מול הלפטופ ואמרה לו שהוא לא קם עד שהוא לא מסיים להירשם. זה היה עמוד ההרשמה ל"רימון". "ויש לי גם טלפונים של כמה מורים שממליצים עליהם להכנה למבחנים." הוא בהה בה.

"דחית את זה עשרים שנה. מספיק. תירשם."

"והעבודה? והכסף?"

"תפחית במשרה, כבר עשית את זה כשהבנות נולדו. או שתצא לחל"ת. נסתדר." גל עוד ניסה למחות אבל דפנה הגיעה מוכנה: "ואל תגיד לי שאתה זייפן. אתה לא חייב לשיר. בדקתי." הוא חייך. זה באמת מה שהוא התכוון להגיד, עוד אחד מהתירוצים שהוא נתן לעצמו לפני עשרים שנה. הוא היה שפן ואכל את עצמו מאז, עכשיו כבר היה מוכן להודות בזה. בזמנו טפח לעצמו על השכם על הבגרות שגילה, זה אפילו לא היה לחץ מההורים שלו. הוא זה שהכריז שמוזיקה היא תחביב ומדעי המחשב זה בשביל הכסף, ככה הוא יקנה לעצמו את הגיטרות שתמיד חלם עליהן. והוא באמת קנה אותן. אבל ככל שעבר הזמן הוא נעשה יותר ויותר משוכנע ש"תחביב" זה השם שאתה נותן לדברים שאין לך ביצים לעשות עד הסוף.

בלילה הוא התהפך במיטה עד שדפנה ביקשה ממנו ללכת לסלון ולהפסיק להעיר אותה. אבל כשהזדקף, רחשושים מתחת למיטה – היו שם קולות, זה בטוח – גרמו לו לקפוא במקומו. הוא התהפך עם הראש למטה ומצמץ. ישר זיהה אותן, הן הרי היו שלו: המנגינות שלו התרוצצו מתחת למיטה, קטנות וזוהרות, צחקקו אליו, דילגו בין שלבי העץ. הוא מתח יד וניסה לאחוז באחת מהן אבל היא חמקה, התמוססה תחת ידו והתגבשה שוב מאחור – והאחרות צחקו עליו. הוא משך עצמו עוד כלפי מטה עד שרק כפות רגליו שהתחפרו במזרן עצרו אותו מליפול ונופף בידיו ואגרף אבל לשווא. "גל, מה קורה?" דפנה מלמלה.

מרוב הפתעה הוא התגלגל אל הרצפה, הראש למטה. המנגינות התפקעו מצחוק. הוא הביט בהן הפוך, המום.

"את חייבת לראות–"

"אם זה ג'וק פשוט תיפטר ממנו."

"זה לא ג'וק." הוא התהפך וניסה לתפוס אחת מהן עוד פעם אחת –

"גל."

הוא נכנע והלך לסלון וישב שם על הספה ודמיין את כל הילדים בני העשרים מגיעים מוכנים עם הקטעים שהם הלחינו בערב אחד על ג'וינט בדירת השותפים שלהם, ואת עצמו יושב ושותק כשהמרצה מבקשת ממנו להשמיע את הקטע שלו, וכולם מגלגלים עיניים. וזה קורה פעם ופעמיים ושלוש, עד שהוא מבין שהוא עשה טעות, שזה באמת מאוחר מדי. והוא מפסיק את הלימודים והחבר'ה מהמשרד, שגם ככה משוכנעים שזה פשוט משבר גיל הארבעים בדיליי, טופחים לו על השכם ומזמינים אותו לטיול הג'יפים הבא שלהם.

כל היום שלפני ההגשה הוא היה על קוצים. יצא מהמשרד באמצע היום, צעק על הבנות כשהן חזרו הביתה, ואז התנצל, נעל את עצמו בחדר עם הגיטרה וחרק שיניים – וכלום לא קרה. הוא לא היה מסוגל לאכול כלום, ככה עד החשכה, עד שדפנה והבנות הלכו לישון. הוא המתין במיטה. זה היה הצ'אנס האחרון שלו.

בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר. הן התגלגלו על השמיכה שלו, והוא כמעט הצליח לתפוס אחת – והיא חמקה, וכך שוב ושוב. וכל הזמן הזה דפנה ישנה עם הגב אליו, קווי המתאר של רגשות האשם שלו. היא עובדת יותר שעות כדי שהוא יוכל ללמוד, וכבר בהגשה הראשונה הוא דופק הכול…

דמות קטנה הופיעה על מפתן הדלת. "רומי, מה עכשיו? תחזרי למיטה." אבל הילדה רק התקדמה צעד אחד אל תוך החדר. עיניה עקבו אחר המנגינות – גם היא ראתה אותן! הם החליפו מבטים. "אני לא תופס אותן," לחש.

"יש לי רעיון." היא רצה החוצה וחזרה עם החלילית.

"מה את עושה? זה יעיר את אימא." אבל רומי לא שעתה לו וקירבה את החלילית לפיה. בקעה ממנה מנגינה עקומה, חרישית. הוא הביט לכיוון דפנה, היא לא זעה. אבל המנגינות – המנגינות החלו לצאת אט אט מתחת למיטה ומתוך הארון ומהשמיכה והתקרבו אל רומי, מכושפות. היא המשיכה, לא הפסיקה לנגן לרגע, עד שיצאו כולן, ואז קמה לאיטה וצעדה לכיוון הסלון, ממשיכה לחלל והן בעקבותיה. לבסוף התיישבה על השטיח וכל המנגינות הצטופפו סביבה. רומי הורידה יד אחת מהחליל והושיטה אותה קדימה. גל הביא את הנייד מהחדר. היא פתחה את האפליקציה של ההקלטה, והמנגינות זינקו לתוכה אחת אחת, עד שלא נותרה בחוץ אף אחת מהן.

היא אפשרה למנגינת החליל לדעוך והשיבה לו את הנייד. "חוזרים לישון?" שאלה.

"כמה דקות," הוא הרים את הגיטרה שלו, "קודם אני ישמיע לך משהו."

.

תום יוגב היא עורכת מגזין המוזיקה העצמאי "קולומבוס", בוגרת תואר שני בספרות עברית בתוכנית לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן ראשון פרי עטה עתיד לצאת לאור השנה בהוצאת "קתרזיס". סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון המוסך מיום 24.06.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הבית הישן", סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן