.

"השיבה", פרק מתוך הספר "אף אחד מאיתנו לא יחזור" / שרלוט דלבו

מצרפתית: רמה איילון

.

את הדרך הביתה עשיתי עם חברותיי, הניצולות מבין חברותיי. הן ישבו לידי במטוס, וככל שהזמן צבר מהירות הן נעשו שקופות, יותר ויותר שקופות, איבדו צבע וצורה. כל החוטים והקנוקנות שקשרו אותנו זו לזו התרופפו. רק קולותיהן השתמרו, וגם הם התרחקו ככל שפריז קרבה. הסתכלתי בהן כשהשתנו לנגד עיניי, כשהיטשטשו ונהיו קלושות כרוחות רפאים. עדיין יכולתי לשמוע אותן, אך לא להבין מה הן אומרות. כשהגענו כבר לא הכרתי אותן. הן חמקו, נבלעו בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, ואז הבליחו להרף עין אך היו כה אווריריות, כה חסרות ממשות וחמקמקות, שהתחלתי לפקפק בקיומי שלי. הן שיחקו במשחק הזה של אור תעתועים במשך כל הזמן שכיתתנו רגליים ממשרד אחד למשנהו, נעלמות ונמצאות חליפות, מוצאות אותי, מבטאות מילים שחרגו מתפיסתי, נמוגות שוב ולבסוף מתמוססות בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, נטמעות לעד בהמון. כל כך הפליאו לאבד את ממשותן בזמן המסע, שלאורכו צפיתי איך הן משנות את צורתן מדקה לדקה — נמחקות באיטיות, בחשאיות, בנחרצות, הופכות לרוחות רפאים — עד כי לא מיד הבחנתי בהיעלמותן. קרוב לוודאי מפני שנעשיתי בעצמי שקופה, חסרת ממשות ונוזלית כמותן. צפתי בתוך ההמון שהחליק סביבי, ובבת אחת הרגשתי לבד, לבד בתוך רִיק חלול בלי חמצן, רִיק שבתוכו אני מנסה לנשום אך נחנקת. היכן הן היו? נוכחתי בהיעלמותן כשכבר היה מאוחר מדי לקרוא להן, מאוחר מדי לרוץ אחריהן — ואיך אפשר לרוץ בתוך המון חמקמק? יתרה מזאת, קולי בגד בי ורגליי התאבנו בשיתוק. היכן הן היו? היכן אתן, לולו, ססיל, ויווה?

ויווה, למה לקרוא לה עכשיו? ויווה, היכן את? לא, לא היית איתנו במטוס. אם אני מתבלבלת בין המתות לחיות, עם מי מהן אני נמצאת? היה עליי להכיר בכך — וזו הייתה מסקנה שנמתחה עוד ועוד עד שנוסחה, והיא הטביעה אותי באימה שבה יכולתי רק לתעות, להחליק, לצוף — היה עליי להכיר בכך שאיבדתי אותן ושמעתה אני לבד. מאין תבוא העזרה? שום עזרה לא תבוא. לצעוק לא היה טעם, לקרוא לעזרה לא היה טעם. כולם, בהמון שהקיף אותי, היו נכונים לעזור לי, הרי היו כאן בשביל לעזור, אך הם הציעו את עצמם באמצעים שעמדו לרשותם, שידעתי כי אין בהם תועלת. הנפשות היחידות שהיה בכוחן לעזור לי היו מחוץ לטווח השגה. איש לא היה יכול למלא את מקומן. בקושי רב, במאמץ עליון של הזיכרון — אבל למה להגיד "מאמץ של הזיכרון" אם לא נשאר לי זיכרון? — במאמץ שאין לי מושג איך לקרוא לו ניסיתי להיזכר בתנועות שצריך לעשות כדי ללבוש שוב צורה של יצור חי המתקיים בחיים האלה. לצעוד, לדבר, לענות על שאלות, להגיד לאן אני רוצה ללכת, ללכת לשם. שכחתי. האם אי־פעם ידעתי? לא היה לי מושג מה לעשות או מאיפה להתחיל. המשימה הזאת הייתה מעל לכוחותיי. לא היה מנוס אלא לוותר. לוותר או לדחות. קודם כול היה עליי לחשוב. צפתי בתוך ההמון, שנשא אותי מבלי משים שכן הייתי חסרת משקל וראשי היה ריק ממחשבות. לחשוב? איך לחשוב כשאין במוח ולו מילה אחת, אחרי שכל המילים פרחו ממנו? הייתי נעדרת מכדי ליפול לייאוש. הייתי שם… איך? איני יודעת. אך האומנם הייתי שם? הֶהייתה זו אני? ההייתה זו… הייתי שם וזה יהיה שקר לומר שלא ידעתי מה לעשות, לא חשבתי ולא שאלתי את עצמי אם יש משהו שאפשר לעשות. לדעת, לשאול, לחשוב, אלה מילים שבהן אני משתמשת עכשיו.

כמה זמן המשכתי לשבת על הספסל ההוא, שאנשים יכלו לחשוב שאני מהרהרת או נחה עליו? כמה זמן ישבתי כך בלי לחשוב ובלי להרהר, מנסה להיזכר מה עליי לעשות כדי להיזכר? להגיד שרעדתי מקור כמו שרועדים כשקודחים מחום, שהייתי שרויה באפיסת כוחות, אלה דברים שקל להגיד היום במקום לספק הסבר. אבל האמת היא שאז לא הרגשתי כלום, לא הרגשתי שאני קיימת, לא הייתי קיימת. כמה זמן נשארתי כך, תלויה על בלימת הקיום? (המילים חזרו אליי מאז, כפי שאתם רואים.) זמן רב, זמן רב מאוד. מהזמן הזה זכורות לי תמונות מעורפלות, שבהן אין ולו כתם בהיר אחד המאפשר להבחין בין שינה לערוּת. זמן רב מאוד.

אם אני מאמצת מאוד את זיכרוני, נדמה לי ששכבתי, ושאנשים באו לבקר אותי. הם נישקו אותי, דיברו אליי, סיפרו לי דברים, שאלו אותי שאלות. עם השאלות הם הפסיקו די מהר, כי לא עניתי על אף אחת. הקולות שלהם הגיעו אליי ממרחק עצום. כשהם נכנסו לחדרי המבט שלי הזדגג. נוכחותם הדחוסה חסמה את האור. מבעד למסך הזה ראיתי שהם מחייכים חיוך מעודד שהיה לי סתום לגמרי, כמו ההתנהגות שלהם, כמו החביבות שלהם — בדיעבד פירשתי זאת כחביבות. כמעט אי אפשר, בדיעבד, להסביר במילים דברים שקרו בתקופה ההיא, שלא היו בה מילים. למה הם באים לבקר אותי? למה הם מדברים? מה הם רוצים לדעת? למה הם רוצים שאדע דברים מסוימים שהם מוכנים להגיד לי, שהם באו במיוחד כדי להגיד לי אותם? הכול היה סתום, ולא היה אכפת לי. שום סקרנות, שום חשק לדעת משהו לא קיננו בי. הם הביאו לי פרחים וספרים. האם דאגו פן אשתעמם? להשתעמם… כל הרעיונות שלהם השתייכו ליקום אחר. הם דואגים פן אשתעמם ולכן מביאים לי ספרים… הם הניחו את הספרים על השידה שליד המיטה שלי, והספרים נשארו שם בלי שאפילו תצוץ במוחי המחשבה להרים אחד מהם. הספרים נשארו שם זמן רב, בהישג ידי, מחוץ להישג ידי. זמן רב. בסופו של דבר נאמר לי שהיעדרי מהעולם נמשך זמן רב מספיק. גופי היה חסר משקל, ראשי היה חסר משקל. ימים על ימים בלי לחשוב על כלום, בלי להתקיים, ובתוך כך לדעת — אף על פי שהיום איני זוכרת איך ידעתי — ובתוך כך להרגיש באופן עמום מן העמום שאני קיימת. לא הצלחתי להתרגל לעצמי מחדש. כיצד להתרגל מחדש לאני שהתנתק מעצמו כל כך, עד כי לא הייתי משוכנעת שהתקיים אי־פעם? חיי הקודמים? האם היו לי חיים קודם? החיים שהיו לי אחרי? האם חייתי בכלל כדי שיהיה לי "אחרי", כדי לדעת מה זה "אחרי"? צפתי בתוך הווה חסר ממשות.

חברים המשיכו לבקר אותי, הביאו לי ספרים חדשים והם נערמו על הספרים שכבר קיבלתי. מזמן לזמן הייתי מתרוממת מעל הכרים ומסתכלת בספרים האלה, בלי לקשור בינם לבין פעולת הקריאה. הם היו חפצים חסרי תועלת. מה עושים בחפצים האלה? אחר כך הייתי שוכחת מהם וחוזרת אל היעדרי.

אט־אט, מבלי משים, לבשה המציאות צורה סביבי. מבלי משים, שכן לא עשיתי שום מאמץ כדי לצוף בחזרה אל פני השטח של המציאות. כוחי לא עמד לי לעשות ולו את הקלוש במאמצים. בכוחה שלה, בכובד משקלה, המציאות החזירה לעצמה את קווי המתאר, את הצבעים ואת המשמעויות שלה. אך כמה איטי זה היה… אחת לפרק זמן ממושך הייתי מגלה תו חדש, פשר חדש. אט־אט רכשתי מחדש את חושי הראייה והשמיעה. אט־אט יכולתי לזהות שוב צבעים, צלילים, ריחות. הטעמים חזרו הרבה יותר מאוחר. יום אחד ראיתי — כן, ראיתי — את הספרים על השידה ועל הכיסא שליד המיטה. כולם היו בהישג ידי, אך ידי לא הושטה אליהם. הסתכלתי בהם זמן רב ולא עלה על דעתי לגעת בהם, להרים אותם. וכשלבסוף הושטתי את היד ונטלתי אחד מהם, כשפתחתי אותו והבטתי בו, הוא היה כה עלוב, כה תלוש, שהחזרתי אותו לערמה. תלוש. כן, הכול היה תלוש. על מה היה הספר? איני יודעת. כל שאני יודעת הוא שהיה תלוש. תלוש מהדברים, תלוש מהחיים, תלוש מעיקרי הדברים, תלוש מהאמת.

מה אינו תלוש? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ולמרבה הייאוש לא הייתי מסוגלת להשיב עליה. אני אומרת ייאוש בהיעדר מילה אחרת שתצביע על כוונתי. לא הייתי מיואשת משום דבר, הייתי נעדרת.

זמן רב חיכיתי עד שניסיתי להתוודע שנית לספר. הפעם השנייה הייתה מערערת לא פחות מהראשונה, ואני הייתי מיואשת עוד יותר, או ליתר דיוק התחפרתי עמוק עוד יותר בהיעדר שלי.

מה אינו תלוש? האם לעולם לא אמצא עוד עניין בספרים? האם אינם אלא חזרה אחת תפלה, תיאורים יפים וכוזבים, רצף של מילים נטולות כל חשיבות?

מפח הנפש שלי מהספרים נמשך הרבה מאוד זמן. שנים. לא הייתי מסוגלת לקרוא כי היה נדמה לי שאני יודעת מראש מה כתוב בספר, ושאני יודעת זאת באופן אחר, בידיעה בטוחה ועמוקה יותר, חד־משמעית ובלתי ניתנת להפרכה.

בדיוק כפי שהשפלתי מבט כדי לא לפגוש את פני האנשים, שכן הפנים התערטלו לנגד עיניי וראיתי את האנשים לתוככי נשמתם מבעד לפניהם ברגע שמבטי התעכב עליהם, וזה הביך אותי עד שנאלצתי להשפיל את המבט, כך התרחקתי מהספרים, שכן ראיתי מבעד למילים. ראיתי את השגרתי, את המקובל, את הריקוּת. כן, הבחנתי בַּמיומנות, אך מה יודע האיש הזה, שברצונו לומר לי? ומדוע הוא לא אומר זאת?

הכול היה כוזב, הפנים כמו הספרים, הכול הראה לי את כזבו והייתי נואשת כי איבדתי כל יכולת להיענות לאשליה ולחלום, כל יכולת להיעתר לדמיון, להסבר. זה החלק שמת בי, באושוויץ. זה מה שהפך אותי לרוח רפאים. איך לגלות עניין כאשר את מזהה את הכזב בכל דבר, כשאין עוד משחק בין אור לצל, כשלא נשאר כלום לעמוד על סודו, לא בעיני האנשים ולא בספרים? איך לחיות בעולם שאין בו מסתורין? איך לחיות בעולם שבו השקר נצבע בצבעים מעוורים ומפריד את עצמו מהאמת, כמו באותן תרכובות שמתפרקות, כשכל יסוד חוזר אל צבעו ואל דחיסותו הראשוניים?

זמן רב תהיתי על השאלות האלה ולא מצאתי תשובה. מדוע לחיות אם שום דבר לא אמיתי? מדוע להצטער על אובדן התמימות אם זה נוח כל כך? התחבטתי בדילמה שאין לה פתרון. הסתכלתי בספרים שאין בהם תועלת. הכול היה חסר טעם עבורי. אבל מה הטעם בידיעה אם אינך יודעת עוד איך לחיות?

איך זה קרה? אני לא יודעת. יום אחד לקחתי ספר ליד וקראתי אותו. הלוואי שיכולתי להגיד איך זה קרה. איני זוכרת מאומה. גם שם הספר נשתכח ממני. היה טוב אילו יכולתי לציין איזו יצירת מופת. לא. זה היה ספר אחד מבין אחרים, הספר שהחזיר לי את כל האחרים. עליי לנסות להיזכר. זה קשה כל כך, שלעת עתה אוותר. מי יעלה על דעתו לסמן את הנתיב התת־קרקעי שתעה בו שנים רבות כל כך לפני שראה את האור בקצהו? הרי ידוע לו כי לעולם לא ישוב לאותו מעבר תת־קרקעי, אז למה שיחפש אותו?

.

.

נאבקתי בָּאי־צדק

הוא לפת אותי

ומסר אותי שוב לידי המוות

נאבקתי במוות

בעוצמה כזאת

שלא היה בכוחו ליטול ממני את החיים

אך המוות

המבקש נקמה

נטל ממני את הרצון לחיות

והנפיק לי אישור

חתום בצלב

כדי לעשות בו שימוש

בפעם הבאה.

.

     *

ליבי איבד את יגונו

הוא איבד את תכלית פעימתו

חיי ניתנו לי בחזרה

ואני עומדת לפני החיים

כמו לפני שמלה

שאיני יכולה ללבוש עוד.

.

     *

ילד נתן לי פרח

בוקר אחד

פרח שקטף

בשבילי

.

הוא נישק את הפרח

לפני שהושיטוֹ לי

וביקש שאנשק אותו גם

ילד בצבע ליקריץ'

הוא חייך אליי

בסיציליה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעיתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת.

.

.

שרלוט דלבו, "אף אחד מאיתנו לא יחזור", עם עובד, 2023. מצרפתית: רמה איילון

.

.

» למדור מודל 2023 בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך הקובץ "גן ליד הים", מאת פורסט ריד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חנן סבח טייכר

לפני האלימות הגדולה

דָּחוּף לְהַחְרִיף אֶת כָּל הַחֲזִיתוֹת. דָּחוּף

לִנְטֹשׁ אֶת כָּל הַמּוֹתָרוֹת. דָּחוּף לַעֲצֹר

אֶת כָּל הַתְּרוּפוֹת. לִזְנֹחַ לִזְנֹחַ לִזְנֹחַ

אֲחִיזָה וּלְהַמְתִּין

.

עַד שֶׁנַּרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ, כְּמוֹ

דִּגְדּוּג

אוֹ מַשַּׁק כְּנָפַיִם

.

חנן סבח טייכר הוא פסיכולוג קליני. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים ובגיליון 79 של המוסך. בימים אלה עובד על ספר שירה ראשון.

.

שחר־מריו מרדכי

מעלית

מִקּוֹמָה 47 עָלִינוּ לְקוֹמָה 48

גָּלִינוּ וְנָדַדְנוּ. הַאִם סוֹפְסוֹף נֵשֵׁבָה?

בַּהַמְתָּנָה לְמַעֲנֶה

נָסְקָה הַמַּעֲלִית אֶל קוֹמָה 67

 .

נָחַתְנוּ בְּלֹעָהּ שֶׁל חַיַּת טֶרֶף –

כָּל 20-18 קוֹמוֹת הִבְהוּב הַחֶרֶב.

וְכָךְ כָּל דּוֹר מִתְנַעֵר מִקּוֹדְמוֹ בְּדָם וָאֵשׁ

87: עַזָּה מִתְקוֹמֶמֶת; הִתְנַתְּקוּת: 2005

.

וְאָז 2023: מִתְנַחְשֶׁלֶת מֶמְשֶׁלֶת אֶרֶס.

הַדָּגִים שׁוֹתְקִים לְפִי אֵימַת הַקֶּרֶס 

שֶׁלּוֹפֶתֶת מִזָּוִית הַפֶּה וְעַד צַוָּאר

 .

בְּעוֹד 20 שָׁנָה יִשְׁאֲלוּ לְמַעֲשֶׂיךָ בַּמֵּצַר.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וּלְבִתְּךָ הַגֵּד

אִם הָיִיתָ הָרוֹדָן, מַשְׁתַ"פּ אוֹ מִתְנַגֵּד

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, "עבור את הלילה בלוע האש", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013) ו"תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק"ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 ובגיליון מיום 14.04.22 של המוסך.

.

גיא פרל

שלושה שירים מֵהֲפיכה

קפלן

בַּפַּעַם הַתְּשִׁיעִית הִגַּעְתִּי אֶל קַפְּלָן

כְּמִי שֶׁשָּׁב בָּעֶרֶב אֶל בֵּיתוֹ שֶׁעָלָיו לַעֲזֹב

בְּקָרוֹב. הַכֹּל מֻכָּר וְהַכֹּל זְמַנִּי. אָהַבְתִּי

אֶת כָּל מָה שֶׁרָאוּ עֵינַי, חָזַרְתִּי עַל הַקְּרִיאוֹת,

הָלַכְתִּי לְפִנַּת הַכִּבּוּשׁ, לָאָקָדֶמְיָה, לְאֵלּוּ שֶׁשָּׁרוֹת,

עָבַרְתִּי גַּם לְיַד הַטַּנְק מִקַּרְטוֹן וּלְיַד הַלֵּיצָן הֶעָצוּב

שֶׁעָמַד עַל תְּלַת-אוֹפַן וְיָרָה קוֹנְפֵטִי. בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה

שֶׁבָּהּ נִמְרַח דֶּגֶל עַל פָּנַי, חִיַּכְתִּי

כְּמִי שֶׁשּׁוּב נֶחְבַּט רֹאשׁוֹ בְּדֶלֶת אָרוֹן

שֶׁהוּא עַצְמוֹ הִשְׁאִיר פְּתוּחָה

 

בכל התקופה הזו לא חלמתי

מוּזָר שֶׁבְּכָל הַתְּקוּפָה הַזּוֹ לֹא חָלַמְתִּי

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת עַל הַהֲפִיכָה.

הַלַּיְלָה לְדֻגְמָה, חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי בַּמִּלּוּאִים.

נִגַּשׁ אֵלַי מִישֶׁהוּ שֶׁלָּבַשׁ מַדֵּי ב' מְקֻמָּטִים,

כָּמוֹנִי. לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ וְתָהִיתִי אִם אֲנַחְנוּ מֵאוֹתָהּ

הַיְּחִידָה. הָאִישׁ חִיֵּךְ וְאָמַר שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן

לִירוֹת בְּכָל הַכְּלָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִים בַּבָּסִיס

.

זה נמשך כך כבר שבועות

אֲנִי מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבִי וְקִרְקוּשׁ גַּלְגַּלֵּי עֶגְלוֹת הָאַשְׁפָּה

נִשְׁמָע כְּרַעַם תֻּפֵּי הָאַנְטִי־הֲפִיכָה מִלֵּיל אֶמֶשׁ. בְּתוֹךְ

רֹאשִׁי מִצְטָרְפוֹת אֵלָיו קְרִיאוֹת הֶהָמוֹן הַקְּצוּבוֹת.

עוֹד מְעַט יַעֲלֶה הָאוֹר, אֲנִי עֵר, גַּם לִבִּי.

בְּמֵי הַיָּם הַקַּר שֶׁל פֶבְּרוּאָר הַנּוֹרָא הַזֶּה, צָף מוּלִי

גּוּפָהּ הַקָּפוּא לְמַרְאֶה שֶׁל מֵדוּזָה מֵתָה. סוֹף סוֹף

עוֹלֶה בִּי הָרָצוֹן לִכְתֹּב, אַךְ כְּתִיבָתִי נֻקְשָׁה, חַסְרַת תְּנוּעָה,

כְּמוֹתָהּ. גַּלֵּי הַחוֹף הוֹפְכִים אֶת מִלּוֹתַי עַל צִדָּן וְהֵן

נוֹתָרוֹת לִשְׁכַּב עַל הַחוֹל. זֶה נִמְשָׁךְ כָּךְ כְּבָר

שָׁבוּעוֹת. אֲנִי עָיֵף. הַהֲפִיכָה הוֹפֶכֶת לִשְׂרֵפַת שָׁרָשִׁים

בְּיַעַר כָּרוּת, הִיא לֹא תִּסְתַּיֵּם לְעוֹלָם

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. ספרו האחרון – "הדבורים של הבלתי-נראה – אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג) ראה אור בשנת 2021. קדמו לו "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד); "לשאת את הנפש במהופך – רשימות על שירה" (קשב לשירה) ו"מערה" (לוקוס). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו פורסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 52 ו־67 ובגיליון מיום 14.04.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי, יהודית אוריה ועדן נווה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הבית הישן

אילנה ברנשטיין

.

1

בשבת אחר הצהריים צצו לפתע בחדר המגורים הבן, אשתו של הבן ושני ילדיהם. בעלי ישב אל שולחן האוכל וקרא עיתון. אני הקשבתי לשלישי של רחמנינוב. מפעם לפעם התנפצו חרש גיליונות הנייר. ראש המטוטלת של בעלי העיד על המצב. עיניי נחו על כיסא הנדנדה של הבן ושל אשתו. לא זכרתי מתי העבירו אותו לכאן. ולמה. את כבר לא זוכרת כלום אמר הבן. היתה לי ההרגשה המשונה הזו של דז'ה וו ומרגע אחד לשני הבנתי שמשהו עומד לקרות. בעלי אהב לפרוש את הגיליונות הרחבים על השולחן, ולשטח אותם בכף ידו. פה ושם נשמעה אנחה. לא שאלתי על מה ולמה. ידעתי בלי לשאול. הכותרות על המחתרת היהודית מילאו אותו בעצבות.

דלת ביתנו היתה פתוחה לרוב, הבן ואשתו של הבן היו נכנסים ויוצאים ככל שרצו. כשנעלנו נכנסו עם המפתח שהיה ברשותם. אצלם היתה הדלת מוברחת מבפנים יום ולילה. כל הזמן יש כאן גניבות, אמרו וממילא לא היה לנו מה לחפש בביתם. הנכדים מגיעים אלינו אחרי בית הספר ונשארים עד שהבן ואשתו של הבן חוזרים מהעבודה.

שבת הוא יום המנוחה שלנו. הבן ואשתו של הבן הבינו שבלי מנוחה לא נוכל להחזיק מעמד במשך השבוע. לא נוכל להתמסר למשימות שהם עצמם הטילו עלינו. משימות שהתחילו להכביד עלינו אבל לא יכולנו לסרב להן. היינו עייפים. התעוררנו עייפים, התנהלנו עייפים במשך היום ודווקא כשהגיע הזמן ללכת לישון לא הצלחנו להירדם.

הנכדים התיישבו מיד על השטיח וצפו בטלוויזיה הלבנונית ששידרה קרב היאבקות בסגנון חופשי. כל אחד מהם החזיק בידו צלוחית קטנה עם תפוח עץ מקולף חתוך לרבעים. בלי ממתקים היום, אמרה אשתו של הבן בשעה שנתנה בידיהם את הצלוחיות. הדברים נאמרו לנכדים אבל המסר הופנה אליי. סבתא אומרת שאצל סבתא מותר, אמרו במקהלה. אם אצל סבתא מותר אז שסבתא תשלם לרופא השיניים הוסיפה ואמרה, והניחה את המפתחות על שידה קטנה שעד לפני ימים ספורים היתה בביתו של הבן והועברה אלינו בגלל חוסר שימוש או חוסר מקום. כנראה יחד עם כיסא הנדנדה.

הבן התחיל מספר בזעם על הביזיון הגדול. עסקת מכירה שעשה אחד מתושבי הכפר. דבר כזה עוד לא קרה כאן. מכר את נשמתו לשטן. לא רק את נשמתו אמרה אשתו של הבן. מכר את כולנו. ומה קיבלנו? אמר הבן, זין, זה מה שקיבלנו. שָֹפָה, אמר בעלי. שמור על הפה שלך. פעם אחת בחיים תעשה טובה ותצא מהראש שלך, אמר הבן. תבחין בין עיקר לטפל. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אמר בעלי שלא הצליח גם הפעם לצאת מהראש שלו. זה מקרה של חיים ומוות, המשיך ואמר הבן, איך אתה לא רואה את זה. חיים ומוות, חזר בעלי על דבריו. יש לו מין הרגל לחזור על הנאמר. מקרה חירום, אמר הבן. תבין, אמרה אשתו של הבן. אחר כך אמרה, מה כל כך קשה להבין. ולבסוף אמרה שלא צריך להתלהם, כולנו כאן בני אדם מבוגרים. להתלהם? אמר בעלי. לא רק שלא קיבלנו כלום אמרה, אנחנו מפסידים. מה הייתם צריכים לקבל? שאל בעלי. הערך של כל המשקים יֵרד עכשיו.

לבן ולאשתו לא היה משק בבעלותם. הבן ואשתו התגוררו בבית הישן שלנו, הבית שבו נולדו הבנים וגדלו. רעידת אדמה, אמר הבן. חורבן הבית. אנשים לא תופסים את המשמעות של מה שקורה פה. בעלי ואני לא הבנו מילה. מי עשה עסקה עם השטן, מי הרוויח ומי הפסיד.

הבן רצה לדעת איפה אנחנו חיים. כל הכפר מדבר על זה. עכשיו כולם ילכו בעקבותיהם. יחרבנו את החיים של כולנו. שפה, אמר בעלי. קולו נבלע בביזיון הגדול שהסעיר מאוד את הבן ואת אשתו של הבן. לזקנים לא אכפת, אמרה אשתו של הבן. הם כבר חיו את החיים שלהם. בהבל פה סיכמה את חיינו. קברה אותנו, חשבתי. בלי שנשים לב יחפרו לנו בור ויזרקו אותנו לתוכו. עכשיו הם גם רוצים לאכול את הירושות, אמר הבן. לאכול את הירושות, אמר בעלי. הנוהג שלו לחזור על הנאמר החמיר מאוד.

אבא ואני עוד כאן, אמרתי. אנחנו עוד חיים. הבן לא הבין איך זה קשור. לא שומע את המילים שיוצאות מפיו. לא מבין את עוצמת דבריו. כבר אין בושה, המשיך ואמר הבן. תפס כיוון אחר. ציונות נהייתה מילה גסה. בא לי לזיין את האמאמא שלו, הוסיף ואמר. ובעלי שוב משך בפעמון השפה שלו. דרך ארץ, אמר. אתה לא מבין, אמר הבן. תסביר את עצמך, אמר בעלי. תמיד אותו דבר איתו. מבלבל את המוח עד שאי־אפשר להבין מה הוא אומר.

ספגתי בגופי את ההערה האחרונה. הבן גילה אדישות לדברי אביו או העמיד פנים. כך או כך לא התייחס לדבריו אלה. היה רגיל בהערותיו הפוגעניות שהחריפו עם השנים ונאמרו לעתים קרובות יותר.

דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי. אתה יודע למי? שאל בעלי. אנחנו בטח מכירים אותו. מה זה משנה למי. עוד פעם הטפל.

הגיע הזמן, אמרתי. סוף כל סוף מישהו עשה את המעשה הנכון. הנה מחְלקת המוסר מסבירה לנו מה נכון ומה לא נכון, אמר הבן. זאת לא פעם ראשונה שפלסטיני רוצה לקנות נחלה אצלנו. כבר מזמן היינו צריכים לפתוח את השערים. שכל אחד יגור איפה שהוא רוצה. על מה את מדברת? אמר הבן. מאיפה הבאת פלסטיני עכשיו? לא מספיק לך ערבי, את רוצה פלסטיני. ערבי ישראלי אומרים לךְ.

דבר יפה לאמא שלך, אמר בעלי. מעשה נבלה, אמר הבן. כסף כסף כסף. זה כל מה שמעניין אותו. ומה מעניין אותך? שאל בעלי. אתה לא רוצה כסף? לא הלכת לעבוד מחוץ לכפר בשביל בצע כסף? היה לו קונה יהודי, אמרה אשתו של הבן. יותר מאחד. והוא העדיף את הערבי, אמר הבן. ולמה הוא העדיף את הערבי? כי הערבי שילם לו יותר כסף. הכפיל את סכום העסקה, אמרה אשתו של הבן. הכפיל את סכום העסקה? אמר בעלי. אתה זה שלא יודע איפה הוא חי. פתי מאמין לכל דבר. זה מה שאמרו על היהודים, אמרתי. שהם קנו את כל העולם בכסף. בלי היהודים עכשיו אמר בעלי, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד לא ישלם כפליים. בקושי מצליחים למכור. האדמה לא שווה שום דבר. אל תבלע כל מה שמאכילים אותך.

הם מלאים בכסף, אמר הבן. מפוצצים. שולחים להם מחוץ לארץ. מי מלא בכסף? שאלתי. הפלסטינים שלךְ. קונים את כל המדינה. והכול במזומן. נו, נו, אמר בעלי. אף אחד לא קונה את כל המדינה. כל מי שברח מפה בארבעים ושמונה יחזור עכשיו עם בוכטות של כסף ויקנה אותנו. בלי חשבוניות ובלי קבלות. כסף לכיס. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אמרתי. לכל אחד מותר למכור ולקנות. בינתיים, אמר בעלי. הדגלים הצהובים הונפו גם מחוץ לקינים החשוכים. הבריון כבר נבחר לכנסת. כולנו דיברנו בסיסמאות באותה שיחה. אתה לא רוצה למכור לערבי אל תמכור. אתה לא רוצה לקנות מערבי אל תקנה. איזה לקנות… אתה באמת חושב שאפשר לקנות נחלה בכפר ערבי? זיבּי. שפה, אמר בעלי. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר. ואני גם מציע לך לא להתערב בעסקים של אנשים אחרים.

מכירה של משק לערבי, בכפר שלי, זה העסק שלי. וזה צריך להיות גם העסק שלך, אמר הבן. למה זה מפריע לך כל כך? שאלתי. מה מפחיד אותך? תני לי לדבר עם אבא, טוב? אמר הבן. מי עובד בשדות, אתה, אח שלך? הלוואי שהיו לנו שדות, אמר הבן. כי אני ללולים המחוריינים לא מכניס את כף הרגל שלי. כל הבנים עוזרים, אמר בעלי, אבל לא הבנים שלי.

אתם לא מבינים מה הולך פה, אמר הבן. יום אחד תתעוררו ויהיה מאוחר מדי. תמצאו את עצמכם עובדים אצל איזה אבו חסן. משפחת אבו אל־חסן קנתה את המשק? שאל בעלי. עיניו אורו. אני משחק שחמט עם עלי פעם בשבועיים. מעניין, לא אמר מילה. גם אתה מכיר אותו.

משפחת דאוד קנתה, אמר הבן. גם אותם אני מכיר, שני אחים ושלוש אחיות. גם אמא שלך מכירה. מִשפחה טובה. הסבא היה חבר טוב של סבא שלך, ידעת? באמת משפחה טובה. טובה לְמה? אמר הבן. בעלי ואני הסתכלנו זה על זה. אחר כך הסתכלנו על יוצא חלצינו.

זה מה שאתה מאחל לנכדים שלך, לחיות בכפר ערבי? אתה יודע כמו שאני יודע שהנכדים שלי לא יגורו כאן. ברגע שאמא שלך ואני… המשיך ואמר בעלי אבל לא סיים את דבריו. תחת זאת אמר, למה לא? אני מאחל לנכדים שלי לחיות עם אנשים טובים. עם אנשים הגונים. יהודים, ערבים, מה זה משנה. פלסטינים, הוספתי ואמרתי. הבן הרים את קולו ואמר די עם הפלסטינים שלךְ. אחר כך הפנה את מבטו אל אשתו ואמר, מתאימה כאן בול והצביע בסנטרו על המנורה העומדת. אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. מכאן היא גם תאיר הכי טוב. ניסיתי להיזכר מתי העבירו לכאן את המנורה. הבן צודק. אני כבר לא זוכרת כלום.

כולנו גרים כאן יחד, אמר בעלי. ככה זה, נגזר עלינו לחלוק את האדמה הזאת. זאת לא בדיוק גזירה משמים אמרתי, כולנו מכירים את ההיסטוריה. איזה היסטוריה? שאלה אשתו של הבן. את ההיסטוריה של המקום הזה. את הנכבה. נכבה, אמר הבן כאילו ירק חרצן מהפה. אנחנו צריכים לזכור שהם היו כאן לפנינו, אמרתי. זה הכול. הם קונים את מה שהיה שייך להם.

הרבה ערבים משלנו… אמרה אשתו של הבן וסימנה מירכאות באצבעותיה, הם משתפי פעולה. אנשים שלא הייתם מאמינים עליהם. משפחות טובות כאלה שמשחקות איתך שחמט. כן, כן. גרים כאן בינינו, נהנים מחינוך טוב מבריאות מתשתיות ומסייעים לטרור.

עד כאן, אמר בעלי. אני לא מוכן לשמוע יותר. אחר כך רצה לדעת מאיפה שואב הבן את המידע הזה. מאשתו של הבן התעלם לגמרי. מי ממלא לו את הראש בכל הזבל הזה. מי מרעיל אותך? שאל בעלי. אף אחד לא מרעיל אותי. אני קורא עיתונים. שומע, מסתובב. הם יעשו הכול בשביל להשתלט על כל מה שהקמנו פה. חשבתי שאצלנו בכפר דוידוב במיעוט. עכשיו אני מבין הכול, אמר הבן. גַּיס חמישי בתוך המשפחה. גיס חמישי, אמר בעלי.

הבן עובד מחוץ לכפר וגם אשתו של הבן עובדת מחוץ לכפר. שתי המשכורות אינן מספיקות לקיום אורח החיים שהבן ואשתו של הבן שואפים אליו. המצב של כולם השתפר, רק אנחנו דורכים במקום, אמר הבן. בלי עזרה מההורים אין עתיד. אמא שלך ואני עושים את המירב, אמר בעלי. עם נחלה כמו של דוידוב הייתי הופך את העולם, אמר הבן. הייתי בונה כאן ברכת שחייה. בית הבראה הייתי בונה כאן.

בית הבראה? אמר בעלי. כסף לבית אין לך.

לא אכפת לכם, אמר הבן. אתם כבר לא תהיו כאן. איפה? שאל בעלי. אתם כבר לא תחיו כשלכפר יקראו כפר דאוד. תשאירו לנו לטפל בכל החרא. כמו כל דבר שעשיתם. מי עשה? שאל בעלי. הדור שלכם. חייתם כמו מלכים והשארתם לנו את כל החרא. מי חי כמו מלך? רצה בעלי לדעת. הוא לא הבין את דברי הבן. החלוצים חיו כמו מלכים? או שאולי אתה מתכוון לניצולי השואה או לתושבי המעברות, אולי הם חיו כמו מלכים. הקמנו את המדינה הזאת מאפס כדי שאתה והמשפחה שלך תוכלו לחיות בשקט. לא מאפס, אמרתי.

כדאי שאני אשתוק, אמרה אשתו של הבן. כי גם לי יש מה להגיד. כדאי בהחלט, חשבתי. זה יום המנוחה שלנו, אמר בעלי. אמא שלך ואני עייפים. אבל הבן לא יכול היה להפסיק. אם אתה רוצה לספר לנו משהו יפה, בבקשה. אם באת למלא לנו את הראש בזבל של הבריון מברוקלין, קח את המשפחה שלך ותחזרו הביתה. איזה בריון? שאל הבן. היתמם. זה עם האגרוף, אמר בעלי. לא מסוגל לנקוב בשמו. קיוויתי שילכו. ראיתי כבר חצבים וסתווניות, אמרתי. לכו לטייל. הילדים אוהבים חצבים.

אני מבין מה אתם עושים אמר הבן, שלא תחשבו שאני לא מבין. גם אני מבינה, אמרה אשתו של הבן. רק שתדעו, מחר תהיה הפגנה גדולה. רוב הכפר משתתף. לא רוב, אמרה אשתו של הבן, כול. כול הכפר משתתף. רק הזקנים לא משתתפים, הוסיפה ואמרה. במקום להפגין הם מדמיינים איך הם מוכרים את הירושות למרבה במחיר. אבא שלך ואני לא נשתתף בהפגנה, אמרתי. אנחנו בעד המכירה, כמו הזקנים. לא כמו, מלמלה אשתו של הבן. כן ירבו, אמרתי. כדי להרגיז אמרתי. כדי לרסן את החוצפה, את האדנות, את הבעלבָּתיות.

אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. ההורים שלך הם הבאים בתור. באים בתור למה? שאל בעלי. בחיים לא תהיה יורש, הוסיפה ואמרה. יש לנו שני יורשים, אמרתי. שני בנים. ואיפה הבן השני שלך? שאל הבן. נפולת של נמושות, זה מה שהוא. דבר יפה על אח שלך, אמר בעלי. אתם בוגדים בילדים שלכם, אמרה אשתו של הבן. ובנכדים שלכם, הוסיף ואמר הבן.

למחרת ההרשעה של חברי חוליית המחתרת היהודית בעלי לא הרגיש טוב ומרגע אחד לשני צנח על רצפת המטבח. יכולתי לראות בכך את האיתות הראשון של הסוף. אבל לא ראיתי. החדשות הרעות השפיעו על כולם.

.

2

חלף שבוע מאז הביקור. הקיץ התמוטט וקרס אל תוך הסתיו בבת אחת, כמו שקורה אצלנו בדרך כלל. בן לילה קפצה זקנה על הכפר והחצרות התכסו בשלכת אפורה. בין הבתים זקפו חצבים את ראשיהם, אבל בשבילים הלכו הגווים והשתוחחו. גם הפנים נפלו. איש לא שעה לציפורי השיר שהנמיכו טוס מעל ראשינו. אנשים ברכו זה את זה לכתיבה וחתימה טובה בקול רפה, חסר תקווה. אם היתה שמחה קטנה בלב היתה זאת שמחה על השנה שעמדה להסתלק מחיינו. שנה שהשאירה מאחוריה חובות כבדים וגם כמה משפחות הרוסות. בזה אחר זה הוגפו החלונות והתריסים ומוות התחיל מטפס במעלה ההר.

הבן ואשתו צצו שוב בחדר המגורים. הבאנו כמה ארגזים עם צעצועים ישנים ובגדים של הילדים, אמר הבן. אין לנו מקום בבית. בעלי אמר שאין בעיה. נמצא להם מקום. הילדים רצו קקאו ועוגיות ריבה. הבן רצה קפה, אבל מהקפה הטוב שאת מחביאה, אמר. הוא תמיד מעיר הערות עוקצניות כאלה. בעלי אמר, מתי תלמד להגיד תודה. הבן היה בן ארבעים כמעט ובעלי המשיך לחנך אותו. לא התייאש. מה תעשה? אמר הבן. תחטיף לי מכות? גם אשתו של הבן רצתה מהקפה הטוב.

בקושי התיישבו ובעלי כבר היה על סף התפרצות. אשתו של הבן נראתה נפוחה וחמה. שאלתי לשלומה. הנכדים התיישבו בפינת הטלוויזיה. לבן ולאשתו שני ילדים והשלישי בדרך. תאונה, הם אומרים ומצטחקקים על ההיריון המתקרב לסיומו. התינוק עוד לא נולד וכבר מודבק לו כינוי. ועוד איזה כינוי. אירוע פתאומי שנגמר באסון.

צפוף לי, אמרה אשתו של הבן אחרי שתיקה ממושכת. חששתי שלא שמעתי טוב. כבר שכחתי על מה היא מדברת. בתגובה למה היא אומרת את מה שהיא אומרת. אולי הבגדים קטנים עליה. בטן ההיריון מצטופפת בשמלה הקטנה ממידותיה. התחלת כבר את השמיני? שאלתי, רציתי למקד שוב את השיחה. היא באמצע, אמר הבן וכמו ששמעת צפוף לה בבית. הצעתי קפה נמס במקום קפה הפילטר שנגמר. ויש גם קפה טורקי למי שרוצה. למרות מזג האוויר הנאה לעונה בבית היה כבר קר. הקירות היו ספוגים בצינת הלילה. נס קפה יש לנו בבית, אמר הבן. וגם בוץ, אמרה אשתו של הבן. בשבילי כוס מים.

אם היית ממשיך עם הלולים היית גר עכשיו בווילה עם חמישה חדרים, אמר בעלי. הבין את פשר הצפיפות שדיברה עליה אשתו של הבן הרבה לפניי. כן, בטח, אמר הבן. כולם מיליונרים פה. רק החקלאות תציל אותנו. גמרת? שאל בעלי. והבן השתתק, אבל לא לזמן רב.

על זה בדיוק באנו לדבר, אמר אחרי שבחן היטב את פניו של בעלי. נס קפה עם אייריש קרים זה מה שאני רוצה, אמר בעלי. עם הרבה חלב. יש לנו רעיון, אמר הבן. דבר, אמר בעלי. חשבנו על זה ו… דבר, חזר בעלי ואמר. שנאתי אותו ברגעים האלה. עוד לפני שידע מה רוצה הבן התבצר בסירובו. נעשה החלפות, אמר הבן. את המילה החלפות הטעים במלעיל. אנחנו נעבור לבית שלכם ואתם תעברו לבית שלנו. החלפות, אמר בעלי, גם הוא בהטעמת מלעיל. כן אמר הבן, קורא בשגגה את מפת ההיתכנות. אתם כבר לא צריכים בית גדול כל כך. אפילו אמא אומרת שאין לה כוח לנקות. אפילו אמא אומרת, אמר בעלי. זה מפני שאין לי עזרה, מיהרתי להגיב. ואני כבר לא צעירה כמו שהייתי. לא ידעתי לצד מי להיעמד. לא התכוננתי להצעה המהפכנית הזאת. יש לכם שני חדרים סגורים. אני מלמדת פסנתר באחד מהחדרים הסגורים. הכנסה יפה שעזרה לנו במצבים קשים. אתה יודע שאני מלמדת פסנתר בחדר הקטן, אמרתי. הבן שנא את הפסנתר. שנא את התרגול. שנא את הקונצרטים החגיגיים במעמד ההורים פעמיים בשנה. והחדר השני הוא של הנכדים. כשאתם נוסעים לחופשה הם ישנים בו. מתי בפעם האחרונה יצאנו לחופשה? שאל. הרגשתי כאילו היתה זאת אשמתי. כאילו מוטל עליי לאפשר לבן ולאשתו של הבן לצאת לחופשה. כאילו מצופה ממני להמשיך ולדאוג לרווחתו של הבן, להצלחתו ולשגשוגו עד יומי האחרון. אילו מילאתי את תפקידי טוב יותר היו הבן ואשתו בחופשה עכשיו. אילו בעלי ואני היינו אמידים יכולנו לממן לבן ולאשתו חופשת חלומות, וגם לשמור על הנכדים בהיעדרם. כל המשחקים שלהם שם, אמרתי. איפה אתה חושב שהם מכינים שיעורי בית? עכשיו נוסף לכול, מילאתם את החדר בארגזים.

בדרך כלל נראים הבן ואשתו משועממים מאוד, אבל בשבת הזאת הם נראו תשושים. ואולי בכל הפעמים שפירשתי את אדישותם כשעמום היו הבן ואשתו של הבן עייפים למעשה. עייפים ממנהלת החיים שיש בהם שני ילדים והשלישי בדרך. עייפים מעבודתם, בעיקר הבן ששנא את עבודתו וציפה לקידום ולגמול הולם שיפצה על השעמום, עייפים מהמאבק המתמיד על שכרם, עייפים מילדיהם, עייפים מחבריהם, עייפים מאיתנו, ובעיקר עייפים מעצמם.

גם הבית שלכם, אמר בעלי אחרי השתהות ממושכת והרים מעט את קולו, הוא הבית שלנו. מפעם לפעם נהנה בעלי להזכיר לבן מי הבוס הגדול כאן. כך עוברת מסורת מאב לבן. האב, כלומר בעלי, ממשיך את אביו בכל המובנים והשוט מונף תמיד, נכון להצליף. בהשוואה לילדותו הבן גדל בגן עדן, יציין תמיד. הבית שאתה ואשתך והילדים שלך גרים בו, המשיך ואמר בעלי, הוא הבית שלנו. למתקפה הזאת הבן לא היה מוכן. תגיד תודה שאנחנו מאפשרים לך ולמשפחה שלך לגור בו. על מה תודה? זה הבית שלי. נולדתי פה. גדלתי פה. תחשוב לבד, אמר בעלי. אם אתה כזה חכם. מנהל גדול. אתה עושה טעות, אמר הבן. טעות? אמר בעלי. אני לא יכול לראות איזו טעות אני עושה. במקום הבן שלך וכלתך והנכדים שלך, יגורו לך ערבים פה. ערבים, אמר בעלי. כי אנחנו נעזוב. שיהיה ברור. מה שלא יהיה אנחנו עוברים לבית גדול יותר. אני לא מתכוון להשכיר את הבית אחרי שתעזבו, אמר בעלי. הבית הזה שלנו. של אמא שלך ושלי, ואנחנו נחליט מה לעשות איתו.

פני כולם נפלו, ורק בעלי קם ונפנה אל המזנון וחזר ובידו בקבוק אייריש קרים. ואמר לחיים, כמו להכעיס. ואחר כך שאל אם אני מכינה קפה. בנינו על זה, אמר הבן. זה היה הרעיון השני. פְּלֵאן בִּי אמרה אשתו של הבן. הרגישה שנחוץ תרגום לאנגלית. הבן אמר שגם הוא מת כבר לקפה. אמרתי לך שאין סיכוי שאמא שלך תסכים לגור בחורבה הזאת, אמרה אשתו של הבן. ואת צודקת, הזדרז להגיד בעלי. לא רק אמא שלו לא תסכים. גם אבא שלו לא יסכים. בגלל זה חשבנו על עוד אפשרות, אמר הבן. פלאן בי, חזרה ואמרה אשתו של הבן.

החורבה היתה הבית הישן שהבן ואשתו של הבן וילדיהם התגוררו בו. הבית שבו נולד הבן, שני הבנים למעשה. גם הבן שהיגר מכאן. הבן היורד. הנמושה. זה שקם יום בהיר אחד והסתלק לבלי שוב. החורבה היתה הבית שנישאנו בו ושגרנו בו עד שהילדים גדלו והיו לנערים.

השתדלתי לא להתערב בשיחות האלה שהובילו למבוי סתום על פי רוב. אלא אם כן הבן או אשתו של הבן פנו אליי במישרין. שיחות שבהן הבן חושב שמגיע לו ואילו האב חושב שמגיע לו. הבן לא מבין מהו כבוד אב והאב לא מבין מהם צרכי הבן.

למחרת נתקלתי בשני ארגזים של כלי מטבח ביציאה למרפסת השירות. הבן לא אמר דבר על ארגז של כלי מטבח. בעלי לא ידע על מה אני מדברת. סידרנו את הארגזים בחדר של הנכדים, אמר.

.

3

הם סופרים את הימים, אמר בעלי בכל פעם שהבן ואשתו של הבן היו אוספים את ילדיהם וחוזרים לביתם. מחכים לרגע שבו נסתלק מעל פני האדמה הזאת וכל זה יהיה שלהם. כל זה הוא לא הרבה, אמרתי. לא מספיק בשביל לרצות במותנו. הדיבורים האלה היו לפני שש שנים, שבע אולי. חשבתי שאין שחר לדבריו. תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך, אמר. בעלי המשיך לעבוד בלולים. עבודה קשה ומלוכלכת שאינה מפרנסת את בעליה. ואני המשכתי ללמד פסנתר, ילדים שלא רוצים ללמוד, בחדר הסגור שלא נעשה בו שימוש לכאורה. הנכדים הגיעו אחרי בית הספר כמו בכל יום ראשון, כאילו לא אירע דבר. והבן ואשתו של הבן אספו אותם לעת ערב. הבן התיישב ואמר שהוא מת לקפה. הפעם לא ביקש מהקפה הטוב. אשתו התחילה מזרזת את הילדים, אך הבן סימן לה בידו לשבת. בעלי לעומת זאת נעמד ואמר שהוא הולך לחדר השינה לקרוא עיתון.

יש עוד משהו אמר הבן, לפני שאתה הולך. עוד משהו, אמר בעלי. הגיע הזמן להכיר בעובדות, אמר הבן. כל יום שבו אנחנו לא מכירים בעובדות הוא יום של הפסד כלכלי אדיר. אתה יכול לשבת, אמר הבן. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אתם לא הולכים לשום מקום, אמר בעלי והמשיך לעמוד. חשבנו על זה והגיע הזמן שתתחיל לחסל את המשק. אין מי שימשיך אותך. והמשק צובר חובות. מי אתה חושב ישלם את החובות האלה? בעלי הביט בבן כלא מאמין. עד הנה בעלי ואני עוזרים לבן ולאשתו. מעולם לא לווינו כספים מהבן, ולא ביקשנו את עזרתו. נהפוך הוא. הבן לווה מאיתנו יותר מפעם ולא פרע את חובותיו עד עצם היום הזה. כשאני אומר בית הבראה אני מתכוון להסבת ייעוד אמר הבן, כאילו שדי בשיחה בטלה כדי להסב ייעוד. זה יכול להיות כל דבר, אמרה אשתו של הבן. אפילו חקלאות, אבל שמתאימה לזמנים שלנו. לזמנים שלנו, אמר בעלי. אל תתפוס אותי במילה, אמר הבן. אפשר להתחיל עם שתיים שלוש בקתות נופש. זה עסק מתפתח, אמר. השקעה קטנה לא יותר. צריף שוודי? שאל בעלי. משהו כזה, אמר הבן. אתה יודע מה קרה לצריפים השוודיים? אני לא יודע, אמר הבן. הצריפים האלה לא מתאימים לאקלים בארץ. אני מדבר איתך על העיקרון, אמר הבן. למה אתה לא מסוגל להקשיב. למה הכול שלילי אצלך. גם אני יודע דבר או שניים. אני כבר לא ילד, אמר. והכסף? שאל בעלי. מי יממן את השניים שלושה צריפים שוודיים? בקתות נופש, אמר הבן. אני לא מבין למה אתה מקשה עליי. בקתות נופש, שיהיה בקתות נופש, אמר בעלי. ממילא הכול דיבורים, כמו כל דבר אצלך. ומי ישלם על הקמת הבקתות? ניקח הלוואה, אמר הבן. הבנק מעודד השקעות לפיתוח. הבנק מעודד השקעות לפיתוח, חזר בעלי על דברי הבן. העירוניים האלה ממילא לא מבינים שום דבר. הם רוצים קצת טבע, תן להם קצת טבע. אתה מחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר. בעלי רצה לדעת אם הבן נסמך על נתונים כלשהם, אם הוא בדק את הנושא, עשה תחקיר, אבל הבן חשב שהוא מערים קשיים בכוונה. והוא לא טעה.

למה אתה ממשיך לעמוד שאל הבן, ואמר שאפשר לסדר פינת חי בשביל הילדים. מתעלם משאלתו של אביו. פינת ליטוף תיקנה אשתו של הבן. גם הנכדים שלך יגידו תודה. העיקר אל תמכור לערבי, אמר הבן. זה העיקר, אמרה אשתו של הבן. אתה לא רוצה לתת לבן שלך אל תיתן. אני לא מתחנן כאן. אבל אם הילדים שלך והנכדים שלך חשובים לך, אל תמכור לערבי.

ומי יטפל באורחים שיבואו לנופש, שאל בעלי. אף כי לא היתה לו כל כוונה לחסל את הלולים. הבן לא הבין את השאלה. מה יש לטפל? אמר. לאיזה טיפול אתה חושב שהם מצפים? מי יחליף סדינים, מי ירחץ כלים, מי ישטוף את הרצפות, שאל בעלי. מה פירוש מי ישטוף את הרצפות? נביא מישהי. נביא מישהי, אמר בעלי. כן, נביא מישהי. חסרות עובדות? נביא כמה ערביות מהכפר, אמר. שיעשו תורנות. על הדרך ינקו גם לכם את הבית. כדאי שתשמור על העבודה שלך, אמר בעלי. קראתי בעיתון שזה עסק טוב. מה עסק טוב? הכבלים, אמר. ואתה הלא מנהל גדול בכבלים.

אנחנו יכולים להתחלף בבתים, אמרתי לבעלי אחרי שהבן ואשתו של הבן חזרו מובסים לביתם. זה לא רעיון רע. אנחנו לא צריכים בית גדול כל כך. אנחנו הולכים ומתכווצים בשעה שהם הולכים ומתרחבים. החדר הקטן בבית הישן יכול להיות חדר המוזיקה. נסתדר. לא בא בחשבון, אמר בעלי. אחר כך שאל מה המכנסיים של הבן עושים בארון הבגדים שלו. הוא רצה לדעת אם שוב עשיתי להם כביסה. יש כאן שלושה זוגות מכנסיים וארבע חולצות אמר,  ונכנס למיטה עם העיתון.

נעשה שיפוץ קל ונחזור לבית ששירת אותנו במשך שנים רבות, התעקשתי. היה לנו טוב בבית הישן. התחלתי להעלות זיכרונות. בעלי ביקש שאפסיק. צפויה להם תקופה קשה עם הילד השלישי, ניסיתי כיוון אחר. חשבתי עלינו יותר מאשר חשבתי על הבן ועל אשתו ועל ילדיהם, שהם נכדינו. ועל הצפיפות שהם גרים בה. בבית הישן היו שלושה חדרים. חדר מגורים ושני חדרי שינה. למעשה שניים וחצי. החדר השלישי קטן מאוד. אבל יש בו מקום לפסנתר. חשבתי על בעלי ועליי. נחוץ לנו שינוי. אפילו שינוי זניח כמו זה. אין כמו שינוי כדי להפוך את החיים לנסבלים יותר. לשינוי קטן יכולה להיות השפעה גדולה. ובעלי ואני היינו זקוקים לשינוי. גם אם השינוי היה במרחק שלושים צעדים.

הם פזרנים, אמר בעלי. לא חושבים מה יהיה מחר. וכשנגמר להם הכסף למי הם באים בבקשות? אליי. עוד ילד זה עוד כסף. כסף שאין להם. הבטן של בעלי היתה מלאה.

אני עייף, אמר. וגם את. לא התפתיתי להמשיך. הפיות שלנו היו רפויים וגם המחשבות. לא חזרנו שוב ושוב על עיקרי הדברים, לא ניסינו להסביר זה לזה את המניעים של הבן ושל אשתו, כמו שאנחנו נוהגים בדרך כלל, וגם לא לשכנע את עצמנו בצדקתנו. היטב הבנו שבאותו אחר הצהריים נחצה הגבול, ולא מפני שנאמרו דברים שלא נאמרו בעבר, הכול כבר נאמר במרוצת השנים, הן על ידי הבן ואשתו של הבן הן על ידינו, אלא מפני שהיה ברור לנו, גם בלי שנדרשנו לדבר על כך, שהבן ואשתו של הבן הכריזו מלחמה נגדנו ולא ירפו עד הניצחון.

למחרת כשחזרתי מסידורים בעיר הסמוכה, בין השאר קניתי את הקפה הטוב, היתה דלת ביתנו פתוחה לרווחה. מיטלטליהם של הבן ושל אשתו של הבן היו פזורים ברחבה שלפני הבית. אשתו של הבן היתה שרועה על הספה הכחולה שלהם, הצולעת, שנתמכה בלבנת בטון. הילדים נברו בארגזי הצעצועים הפתוחים, והבן וחברו הטוב נשאו על כתפיהם את המיטה הזוגית של הבן ושל אשתו של הבן והכניסו אותה אחר כבוד לביתנו. עמדתי בצד והבטתי במחזה.

.

אילנה ברנשטיין, סופרת ועורכת, זוכת פרס ספיר על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק". מלמדת כתיבת פרוזה במסלול כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, בבית אריאלה ובבית הספר לכתיבה של כנרת זמורה דביר, המגירה. ספרה האחרון, "חמתו של תמוז", יצא לאור לפני שנה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טמפרטורה גבוהה", סיפור קצר מאת יפעת טללייבסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאה שירים / מרקוס ולריוס מרטיאליס

ממליצה: שירי שפירא

בימינו כבר לא נהוג להתקין "נוסח עברי" למקור הזר אלא פשוט לתרגם, ולמרות יתרונותיה הברורים של מוסכמת הנאמנות למקור בתרגומים חדשים לעברית, לעיתים העברית היא שיוצאת נפסדת. תרגומיו החדשים של רונן סוניס למכתמים מאת מרקוס ולריוס מרטיאליס, שפעל ברומא במאה הראשונה לספירה, מחזירים עטרה ליושנה, לא במובן של ניעור האבק ממליצות נשכחות, אלא בשחזור תפקידו של המתרגם העברי כמרענן השפה. שיריו העוקצניים ולעיתים ממש גסים של מרטיאליס, שרבים מהם מוקדשים לאדם בשמו ומצליפים בו בלשון חדה, הולמים היטב את סגנון התרגום השובב של סוניס: הוא מתנער מהמשקל המקורי, אינו נרתע מאנכרוניזמים למטרות חרוז ושנינה ומסובב את חוגת המִשלב בחופשיות, לפעמים בתוך אותו משפט עצמו, כמו שרק סופרות וירטואוזיות דוגמת אורלי קסטל־בלום יודעות ומעיזות לעשות בעברית. כך מתקבלות שורות כגון "זֶה בְּסֵדֶר בְּעֵינֶיךָ? מְצֹץ נָא זַיִן, נִכְבָּדִי! / לֹא צָנוּעַ כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי, אֶלָּא זַיִן יְהוּדִי", שוודאי יעוררו השראה לא רק בקוראים מלומדים, אלא גם באחרוני הטוקבקיסטים. בצד התכנים המבדרים הספר מלווה במעט ביאורים נחוצים ומעשירים, שמסייעים לחוות את השירים בהקשרם. העושר הייחודי קיים בו גם בזכות נספח הכולל תרגומים לאחדים מהשירים במשקל הרומי הקלאסי של עמינדב דיקמן, שנפטר לפני שהספיק להשלים את פרויקט התרגום המשותף שלו ושל סוניס. זהו ספר שמצטיין בעירוב מסורות, ולא רק בשל התרומה של שני מתרגמים גדולים מדורות שונים, אלא גם בזכות השימוש במסורת תרגום ישנה לתפארת העברית החדשה.

.

מרקוס ולריוס מרטיאליס, "מאה שירים", דחק, תשפ"ג. נוסח עברי: רונן סוניס.

.

***

.

ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד / מרית בן ישראל ועדה ורדי

ממליצה: מיכל זכריה

כמבוגרת, כמעט שלא יוצא לי לקרוא ספרים מאוירים. גם לא זכרתי את מלוא קסמם המוזר עד שפתחתי את ספר תום, המוקדש ליצירתה של תום זיידמן־פרויד, אמנית מבריקה שפעלה בברלין בראשית המאה העשרים, ואיוריה השפיעו רבות על ספרות הילדים הגרמנית והעברית. עורכות הספר, מרית בן ישראל ועדה ורדי, עשו מעשה נפלא – הן קיבצו את איוריה של זיידמן־פרויד מן העיזבון שנותר אצל נכדתה בבאר יעקב והוציאו תחת ידיהן ספר גדול וצבעוני, עשיר מבחינה עיונית ומעוצב לעילא ולעילא. האיורים הפשוטים למראה של זיידמן־פרויד יפהפיים ועתירי משמעות, ודמויותיה מלאות מבע: ילדה עומדת בלב מטר כוכבים בעיניים מכושפות, ילד קורא תחת עץ עמוס אגסים ופרחים, ילדה בוכייה נישאת לארנב תחת קשת בענן, נערה חסרת מנוחה יושבת בראש מגדל של מזרנים. הסגנון המיוחד של זיידמן־פרויד נוסך עניין חדש גם במעשיות המוכרות ביותר. נוסף על האיורים, הספר מכיל גם מאמרים מרתקים, ובהם הסברים פרי עטה של בן ישראל לשפה הוויזואלית של זיידמן־פרויד, תשבחות לשיטתה הפדגוגית החדשנית מאת ולטר בנימין, וסיפור ההיסטוריה של הוצאת "אופיר" שהפעילו זיידמן־פרויד ואישהּ יעקב זיידמן עם חיים נחמן ביאליק, אשר נכתב על ידי גיל וייסבלאי. זיידמן־פרויד שיתפה פעולה גם עם ש"י עגנון והייתה אחייניתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע זיגמונד פרויד, אך למרות חשיבות יצירתה, שמה אינו שגור כמו שמותיהם של האנשים שעימם חייתה ועבדה. ספר תום הוא צעד משמעותי בתיקון מצב העניינים הזה, והישג נדיר בפני עצמו – אי אפשר להפריז באופטימיות של הפרויקט כולו, בהקפדה על האיכות התוכנית וההפקתית שמאפיינת כל תו בביצועו ובעונג שמסבות ההתבוננות והקריאה בו.

.

מרית בן ישראל ועדה ורדי, "ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד", הוצאת אסיה, 2022.

.

***

.

בידֵי מלאכי המים / ענת חנה לזרע

ממליץ: גיא פרל

הספר בידֵי מלאכי המים הוא ספרה השלישי של המשוררת ענת חנה לזרע. רובם המוחלט של השירים בו נשזרים לקינת אבל ארוכה ויפה על מותם של אח, אב ואם בזה אחר זה. חנה לזרע ניצבת אל מול בוֹרות ההיעדר שנפערו בחייה ובנפשה, וכדי לתת להם ולעומקם צורה וגוף, היא מרבה לכתוב על יסודות העולם והטבע, ואף פועלת עליהם כשמאנית המבקשת לשנות ולרפא במילותיה. המשוררת מטמיעה את אהוביה שאיבדה ואת עצמה, את חייה ואת מותם, בחזרה אל תוך טבע נצחי שיש ביכולתו להכיל בה בעת את היש והאַיִן. עשרות תיאורי התערבות מכשפת שכזו יש בספר, כמעט בכל שיר ושיר, ואביא כמה דוגמאות שליקטתי: "אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד, / מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם"; "מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שָׁמְעֵנִי: נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת"; "עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת"; "הִנֵּה אֲנִי אוֹרָה מִמְּךָ בְּחֹם נֶאֱסַף / אַלְפֵי פִּרְחֵי כְּפוֹר"; "יוֹצֶקֶת וָאדִיּוֹת לְתוֹךְ פָּנַי"; "אֲנִי פּוֹרָה צִמְחֵי מִדְבָּר / מַגְמִיאָה נֵזֶר קוֹצִים". כאמור, קיימות עוד דוגמאות רבות להיטמעות שכזו בטבע ופעולה בתוכו ועליו, ואסיים את המלצתי החמה על הספר בשיר נוסף שהיא עומדת בבסיסו:

אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם,

רְאָיָה חוֹתֶכֶת לְעֹמֶק הָאוֹר, הָעִדָּן.

מוֹשְׁחוֹת מַבָּט עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו,

מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו, חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ.

רוּחַ מַדְאָה עוֹרֵב מֵעַל רָאשֵׁינוּ

אַךְ מִיהוּ הַפֶּה שֶׁיּוּכַל לָנוּ,

דָּמֵנוּ גַּס. זֶה מִכְּבָר נִנְגַּס.

.

אַתְּ תָּרָה אַחַר תְּכוּנַת אֱנוֹשׁ,

אֲנִי מַאֲלִילָה אֶת הַיָּם,

כָּל אַחַת וְהַטֶּבַע שֶׁלָּהּ.

.

ענת חנה לזרע, "בידֵי מלאכי המים", ספרי עתון 77, 2023.

.

***

.

להיות חופשי, רשימות מדרום הר חברון / דוד שולמן

 ממליצה: רתם פרגר וגנר

ספרו של דוד שולמן הוא שילוב של יומן, עדות והתבוננות, שנסוב על פעילותו כמתנדב בדרום הר חברון במהלך כעשרים שנה. החלק התיעודי, שנמסר כיומן, פורש את פעילותו השבועית רבת השנים של המחבר, יהודי־ישראלי, חוקר ומרצה לתרבויות הודו מהאוניברסיטה העברית ומלומד יוצא דופן, שמגיע מדי שבת לדרום הר חברון כדי לסייע לאנשי מסאפר יטא לעבד את אדמותיהם ולחיות בכפריהם, ומלווה אותם במאבקם המתמשך כנגד מתנחלים וחיילים שמנשלים אותם בשיטתיות מבתיהם וחלקותיהם, ומפעילים כלפיהם אלימות בלתי פוסקת. מתוך התיאור הקונקרטי של אירועים ומעשים יומיומיים מעלה שולמן פרקי מחשבה והתבוננות על עצם המעשה הזה של התנגדות פוליטית לא־אלימה כנגד מנגנון מדינתי רב כוח שמטרתו נישול, כלומר כנגד כל הסיכויים. מה מעניק לו את הכוח לצאת מדי שבת אל מאבק שנדמה כאבוד מראש? הכתיבה היומנית הרפלקסיבית, הספקנית, הלא־הרואית של שולמן ממחישה את התשובה יותר מכול; היא אחוזה באירועים, במעשים, באנשים מסוימים ומתוכם היא מסתעפת לבירור של מושגי יסוד כגון תקווה, ייאוש, תועלת, כישלון, מוסר, צדק, בחירה, רשעות, אמת, חירות, התנגדות. בלב הדיון שלו יש תחושה אחת מכרעת: אם יש מובן לחירות הרי הוא טמון בפעולה שעומדת לעצמה, בין שהיא עתידה להצליח או להיכשל. חירות זו נובעת מהבחירה להתייצב לצידו של מי שניטלה ממנו חירותו ולהיאבק להשבתה. במקרה זה חקלאים פלסטיניים, תושבי מסאפר יטא. ועל אף ששולמן רחוק משמץ צדקנות ומוסרנות, ועל אף שהוא מפוכח וצנוע, הרגעים שבהם אוחזת בו תחושת החירות – זו המסויגת, הזהירה, זו שבניגוד לכל הסיכויים – הם עזים ובהירים. הם מין הבהוב של אנושיות ותקווה במציאות שבה רשעות ואטימות הם החוק. התקווה, הוא כותב, "היא פעולה של האני העמוק ביותר, או החלק החופשי יותר של האדם". היחס הפרדוקסלי שבין ייאוש לתקווה הוא נקודת המוצא של הספר הזה ושל המעשה שהוא מתאר.

להיות חופשי עוסק בשאלות הקשות ביותר של חיינו כאן. חיוני לקרוא אותו בכל ימות השנה וביתר שאת בימים אלה, שבהם השלכותיה של מכונת הכיבוש הישראלי נחשפות במלוא עוצמתן ופורצות אל המרחב הישראלי כולו. הוא מחייב את קוראיו להתייצב נוכח אזורי הגבול המוכחשים של הקיום הישראלי ובה בעת מעניק להם אומץ לחצות את הקווים המבחינים בין קריאה בספר לפעולה במציאות, בין הכרה מוסרית למעשה פוליטי.

מאז נכתב הספר ותורגם לעברית עבר זמן מה. במאי 2022 פסק בג"ץ במחלוקת ארוכת־שנים באשר למעמדו של מסאפר יטא, פסיקה שמשמעותה הכרה בשטח כולו כשטח אש וגירוש כל תושביו מבתיהם ומאדמותיהם.

.

דוד שולמן, "להיות חופשי: רשימות מדרום הר חברון", כרמל, 2020. מאנגלית: עודד פלד.

.

***

.

כמעט כרגיל / עדנה גורני

 ממליצה: מרב פּיטוּן

ספר שיריה של עדנה גורני כמעט כרגיל נפקח ומצטמצם, שואף ונושף כעין אקורדיון: חלק מן השירים בו נפרשים בתנופה דיבורית, מרובת טקסט, בשירת פרוזה עתירת אקורדים, בעוד שאחרים מצטמצמים לצליל מזוקק, צלול ופעמוני של הייקו. שתי צורות השיר הללו עומדות זו מול זו, גרפית, לאורכו של הספר – לעיתים מביט הייקו צנום מעמוד ימין לעבר בניין רבוע ומוצק של שיר בעמוד השמאלי, לעיתים אלה הייבּוּנים (רגע של התבוננות המשלב שירה ופרוזה, המתחיל או מסתיים בשיר הייקו). סמיכות זו אינה מסתכמת בגיוון צורני, אלא יוצרת דיאלוג מתמשך, ייחודי ומעניין, בין מבנה ומשמעות. החיבור בין אופני הנשימה, הקריאה, ההתבוננות, מן הרחב למצומצם ובחזרה, הוא אמצעי לניסוח יחסיה של המשוררת עם אחרים – עם אמהּ המקשישה, עם סביבת הטבע והבית, עם משוררים שונים שמהם היא שואלת שורות או משיבה בכאלה משלה.

עוד חידוש מעניין בעניינם של שירי ההייקו בספר הוא הנימה העדכנית, הפוסט־מודרניסטית שלהם, שנשענת על חומרי הכאן והעכשיו, ואינה נודדת רק למחוזות של פסטורליה רחוקה וירוקה. מעניין לראות כיצד גורני – בעברה חוקרת של נדידת ציפורים ושירתן, העוסקת זה שנים בשמירת טבע וסביבה – משלבת בהייקו שלה לא רק עגורים, עלים ועננים, אלא גם אלמנטים מתועשים, ממונעים, עירוניים, ארציים, למשל: "דְּרוֹר מְנַקֵּר / בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן / בְּדַל סִיגַרְיָה.", "גַּם הַשָּׁכֵן / סוֹעֵד עִם אִמּוֹ הַקְּשִׁישָׁה / בְּפָלָאפֶל הַקּוֹסֵם.", או "מִתְנַגֵּשׁ שׁוּב / וָשׁוּב בְּמָסָךְ מַחְשֵׁב מוּאָר / זְבוּב בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ."

נוגעים ללב במיוחד הם השירים המתארים את הקשר של גורני עם אמהּ החולה. תנועת ההיפוך של ערוצי הדאגה וההשגחה מציגה שבריריות אנושית שאינה פוסחת לא על הצד המטפל ולא על זה המטופל, והיא נטווית בקורים דקים של חמלה וחסד. "מִטַּת נֹעַר / בְּמַצְּעֵי בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה / אִמָּא".

.

עדנה גורני, "כמעט כרגיל", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2022.

.

***

.

קומי / מוריה אשכנזי

ממליצה: טל ניצן

ספר הביכורים של מוריה אשכנזי מוגדר כשיר/עדות, ואותה דואליות של קסם ובעתה מושלת גם בחוויית הקריאה בו. השורות הראשונות כבר ממסגרות את הסיפור: "צעקה מבעד נשל / אטימותו פלסטיק על פנים / והבריות הולכים בתוכה ואינם שומעים / עלי לקרוע קריעה לצאת / להתחיל להגות מילים" – אסון כלשהו שנתיב ההיחלצות ממנו הוא מילים, מילות הספר הזה. מהות המאורע האסוני מתבהרת עד מהרה ואינה מפתיעה: "כה קטנה הייתי כה קטנה איך אפשר שקשר / ידיים כה קטנות איך אפשר את הדם". השירים, ללא כותרות או סימני פיסוק, רק מילים מסוימות מודגשות בהם לעיתים, נעים בין המטאפורי לקונקרטי עד אימה: "עוד אמר את קטנה מדי אין לך מספיק שיער לאחזו חזק / ואם תנשכי אותי עוד פעם אחת אשבור לך את הצוואר".

לצד הנוראוּת שבבסיסם, מבליחות בשירים קרני אור של כוח ותקווה וגאולה, ואחת הקריאות האפשריות בו היא של מסע מתהום אל ריפוי, לא פעם בדמות תנועה מעלה: "דעי / פרפר לבן היכן שהוא נמצא עכשיו לומד לעוף"; "ובכל זאת ההבטחה הזו / עוד תחיי"; "המיית נרקיסים חיים הכול חי מאוד הקשיבי לי / הכול מאוד בחיים", "גוף אחד שלי טבע במים / גוף אחר עלה ועלה".

לנחמה השברירית שבקריאה מזומן מבחן גדול בחלקו השני של הספר, ״מחטים: עדות״, המתאר בפרוזה, בפרוטרוט, את אותו "איך אפשר": אונס חוזר ונשנה והתעללות בל־תיאמן בילדה בת שלוש מידי חבר משפחה, איש חינוך דתי, בן קיבוץ, זיכרון שנטמן עמוק כדי לשרוד ושוחזר כעבור שנים. מכל עדויות האונס שקראתי זו אחת המזעזעות. לימים אזרה המשוררת עוז להגיש תלונה במשטרה נגד האיש וזו נגנזה כמעט מייד, בחסות חוק ההתיישנות. גם הניסיון לזכות בבקשת סליחה או לפחות בהכרה בעוול נתקל בהכחשה נזעמת ובהתנערות. כך, רק הספר הזה, הנפלא כשם שהוא מצמרר, מעניק לילדה ההיא פתחון פה ומשמש עדות לפשע המושתק, וכך, מעבר למתנה שביופיו הנדיר, הקריאה בקומי היא לא פחות מחובה מוסרית.

.

מוריה אשכנזי, "קומי", הוצאת אפיק, 2022.

.

***

.

מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות / נינה רמון

ממליצה: דפנה לוי

״אנחנו שייכים לטבע״, מכריזה נינה רמון בפתח ספרה הצנום והמפתיע. ״… ואנו פוחדים מכל מה שמאיים על הקיום שלנו, כלומר לא רוצים למות… הבעיה היא שאנו, החיות האנושיות, מודעים לפחד הזה מהמוות״. ולמה זו בעיה? בעיקר, כך מסבירה רמון, משום שמעבר ליצר ההישרדות שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים, אנחנו מודעים למוות גם במצבים שבהם לא נשקף לנו איום כזה, ועם המודעות מגיע הרצון להבין.

לכאורה, נדמה שרמון, פילוסופית שחקרה ויצרה במגוון תחומים, מנסה לענות באמצעות סקירה של תפיסות מוות בתקופות שונות ובתרבויות מן המזרח ומן המערב ובעזרת מובאות מהוגים וכותבים שונים, מלוקרציוס ועד לאלברט איינשטיין, מאריסטו, ארנסט בקר, סמואל בקט ואליזבט קובלר־רוס ועד לישעיהו ליבוביץ ולאו דזה. התוצאה היא מדריך מקוצר, מבוא לנושא שכמעט אינו מדובר בחברה מנומסת, אבל עמד, מאז ומעולם, בלב העיסוק הפילוסופי, התיאולוגי, הספרותי והאמנותי. על אף הקיצור, רמון מצליחה לגעת בהיבטים רבים ומגוונים של שאלת המוות: אמונה, רציונאליות, גוף ונפש, תודעה, מיסטיקה, חוויה חוץ־גופית ותיאוריה קוונטית של התודעה. היא גם מנסה לתת תשובות, לפחות לשאלה הבוערת ״מה נשאר?״, כלומר אחרי המוות, ואף שלא ברור אם התשובה שלה אכן מנחמת או אופטימית, כפי שהיא טוענת בכותרת הספר, החוויות האישיות שהיא מביאה בחלק זה נוגעות ללב מאוד.

.

נינה רמון, "מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות", תשע נשמות, 2023.

.

***

.

משחק התחושות / ליירה אור

ממליצה: נטלי תורג׳מן

ד"ר מאיה לב, הגיבורה של משחק התחושות, היא חוקרת צעירה באקדמיה שמתעניינת במצבי תודעה. "סאב ספייס" הוא מצב מדיטטיבי של התמסרות וכניעה מוחלטת, פיזית ומנטלית, שמוביל לתחושת עוצמה מצד אחד ושחרור מהצד השני. הוא מקושר ליחסי שליטה. מאיה כותבת מאמר על מצב תודעה מיוחד של נשלטות בזמן "הסשן" של BDSM, נקודת המוצא שלה אינה תיאורטית בלבד אלא היא מתעניינת כיצד היא עצמה תוכל להיכנס ל"סאב ספייס" הלכה למעשה. היא מתרגלת "חלומות צלולים" ומביאה את עצמה למתיחת הגבולות הפסיכו־פיזיים. למשל, היא "שוכחת" לאכול במשך שעות רבות כאשר היא עסוקה בכתיבה, היא רוקדת בלט קלאסי שמאפשר לה למתוח את הגוף לנקודות קצה, להתאמן על קצות האצבעות עד שהיא מדממת מהבהונות. היא פוגשת את אלון, רופא נוירולוג, שמכניס אותה (בהסכמה ובאופן הדרגתי) לסודות עולם הסאדו-מאזו. מסשן לסשן הספר מעורר שאלות רבות; ראשית על מיניות, על ניצול או הסכמה, על פריצת גבולות. אך גם מהי תחושת אינטימיות? האם מוצגת כאן אינטימיות "אמיתית" בין שני אנשים או מדומיינת? מהי מערכת יחסים? מי השולט ומי הנשלט? מי מנצל את מי? מה מקובל מבחינת הסדר החברתי בהקשר לתפיסת מיניות בריאה? מה נכלל בגדר "קוויריות", "קינקיות", ומהי סטייה?

הספר נכלל בז'אנר הארוטי אך הוא משלב מושגים תיאורטיים כגון האלביתי של פרויד, טבעת מביוס (צורה דו־ממדית, מעין לולאה, שיש לה רק צד אחד) ועוד. הספר נכתב על ידי ליירה אור, שם עט של חוקרת תודעה באחת האקדמיות בארץ. בתודות היא כותבת "תחילה אני רוצה להודות למדע ולחופש האקדמי. לולא הם, הסיפור הזה לא היה נולד. כי הסיפור הזה הוא אומנם בדיה, אבל שורשיו במחקר המדעי שלי בנושא מצבי התודעה המיוחדים בזמן סשן של BDSM… המדע גדוש בכללים נוקשים, בשיטות מדעיות, בהכרח לכתוב, לתאר, לבסס ולנמק בדרך מסוימת… וכך, בזמן שחקרתי ופרסמתי – תחת הכללים הנוקשים הללו – התעורר בי גם יצר אחר. תאווה. השתוקקות לכתוב על הנושא המרתק הזה בדרך אחרת, כזו שלא כפופה לשום כלל. בדרך יצירתית יותר".

.

ליירה אור, "משחק התחושות", הוצאת יהלומים, 2023.

.

***

.

מגול / רון דהן

ממליצה: לי ממן

מגול, מסבירה הערה בשולי העמוד בפתח ספרו של רון דהן, פירושו "סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל ריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות".

זוהי בחירה מוצלחת לשמו של הספר הזה – ולא רק מצד הצליל היפה, שמעלה על הדעת גם אפשרות של הקלה (כמו בביטוי "אבן נגולה מעל ליבו"), אלא בעיקר מפני שמדובר בקובץ שירים שהוא אוסף השתברויות אל חוף התודעה, לאחר שתזוזת הקרקע המכריעה שהולידה אותם כבר הושלמה ואין ממנה דרך חזרה:

"מוּטָב לְהוֹדוֹת בְּכָךְ: הֵם הָיוּ כִּשָּׁלוֹן, הַנִּשּׂוּאִים / כְּבוֹד הַשּׁוֹפֶטֶת, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה / וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, נִכְשַׁלְתִּי בְּכָל אֹפֶן, הַמּוֹנוֹגַמְיָה / הִתְעַלְּלָה בִּי".

הימים הם ימי פוסט־חורבן, הבית כבר חרב והתפצל להסדרי משמורת, ומתוך התערובת המסחררת הזו של תחושת שחרור משכרת ואבל חריף על מה שאבד יש להיבנות מחדש:

"כָּל מַה שֶּׁרָצִיתִי בְּאוֹתָם יָמִים / הָיָה לְהִזְדַּיֵּן וְלִהְיוֹת עִם הַיְלָדִים. / הַדָּבָר נִתַּן לִי, חַיַּי נִתְּנוּ לִי בְּמַתָּנָה, / בְּעֶצֶם לֹא, הֵם נִתְּנוּ לִי בִּכְאֵב לֹא סָבִיר".

יופיו של הקובץ הזה טמון במידה רבה באופן העדין שבו הוא מצליח לאחוז במורכבות העמדה הנפשית של מי שמעוניין להחלים בלי לכפור בעברו באופן מוחלט או להשחיר את מה שהיה כדי להיוולד ממנו מחדש בתצורתו האותנטית (נרטיב נפוץ בקרב מתגרשים ובקרב חוזרים בתשובה או בשאלה כאחד, ולא בכדי). אפשר להתאבל באהבה גדולה ובחשבון נפש נוקב על הבית שאבד, ובד בבד לייצב מחדש את האחיזה בחיים, בהווה, בהורות, בסיכוי לאהוב מחדש. תנועת הגלים שנולדה מן השבר היא גם הדף וגם חיים, ובדומה לגלד היא מגלמת בו בזמן את נס ההחלמה ואת מקום הפצע.

.

הציפורים הרוכנות

מָה רָצִינוּ? לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ

צוֹעֲדִים אֲפֵלִים תַּחַת יָרֵחַ

אָפֵל, מֵעַל אֲדָמָה אֲפֵלָה,

בִּבְגָדֵינוּ הָאֲפֵלִים, רוֹכְנִים שְׁקֵטִים

אֶל מַיִם אֲפֵלִים, שׁוֹתִים כְּצִפֳּרִים,

וְלֹא נִתַּן לָנוּ הַדָּבָר

נִפְרַד וְהָלַךְ, וַאֲנַחְנוּ, שׁוּב

כְּצִפֳּרִים, שׁוּב רוֹכְנִים,

שׁוּב אֲפֵלִים, צוֹעֲדִים, רוֹצִים

לְהַמְשִׁיךְ גַּם כָּךְ, בְּלִי הַדָּבָר, עִם

הַנָּהָר וְהַמַּיִם, כֹּה רַבִּים, כֹּה יָפִים,

לְאֵין יוֹדֵעַ, לִבְלִי שׁוּב.

.

רון דהן, "מגול", הקיבוץ המאוחד, 2022.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן