שירה | נדודים בערו כסנה בכפות רגליי

שירים מאת יעל פילובסקי בנקירר, רותי רום וטלי אשר

מיכל ביבר, סירות וירח, צבעי שמן ואוייל בר על בד פשתן, 130X100 ס"מ, 2017

.

יעל פילובסקי בנקירר

את׳ר מאת׳ר תאנג

מַגַּע חוֹל הַיָּם

צָרַב

בְּכַפּוֹת רַגְלַי

מְתִיקוּת נָטְפָה אָדֹם

בִּקְצֵה לְשׁוֹנִי הַדְּבִיקָה

הַגּוּף הִתְעַלֵּס

בְּגַלִּים שֶׁל צָהֹב

וּשְׂפַת אִמִּי הִתְפַּלְּשָׁה

מִכָּל עֵבֶר.

.

זִכָּרוֹן נִנְעַץ כְּקֶרֶס חַכָּה

רוֹצֵעַ בִּלְשׁוֹנִי הַמְּפַרְפֶּרֶת

עַל שְׂפַת הַמַּיִם.

.

וּנְדוּדִים בָּעֲרוּ כִּסְנֶה בְּכַפּוֹת רַגְלַי

וְיָם פָּרַץ מִכָּל נְקָבַי

וּסְחָפַנִי

עֲגוּנָה מִכָּל חוֹף

לְמַעֲמַקִּים

וְשָׁכַחְתִּי חֹל, וַאֲדָמָה, וּמוֹלֶדֶת וּבַיִת.

.

אַחֶרֶת, אִמָּא, שִׂפְתוֹתַי

יִבָשׁוּ.

.

כששאלת אותי מי אני – אמא או מומי?

"אִמָּא" נָטְפָה מִבֵּין שִׂפְתוֹתַיִךְ

מְגַלְגֶּלֶת אֶל תּוֹכָהּ טַעַם מָלוּחַ שֶׁל יָם

וְרֵיחַ פֵּרוֹת הָדָר בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף

כְּמוֹ טִפַּת הֶחָלָב הַמְּתוּקָה

שֶׁנִּתַּקְתִּי מִמֶּנָּה בְּכֹחַ.

.

"מוֹמִי" נִשְּׂאָה מִלְּשׁוֹנֵךְ כְּחֵץ שֶׁל אַהֲבָה אֶל בִּטְנִי

מְהוּלָה בְּזָרוּת

דּוֹנַג דְּבַשׁ דָּבִיק וְרַעַד בֶּהָלָה זָעִיר

כְּמוֹ צְמַרְמֹרֶת קַלָּה שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת

כְּשֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ

לְבַדִּי בְּעִיר אַחֶרֶת.

.

אֲבָל כְּשֶׁשָּׁאַלְתְּ מִי אֲנִי, אִמָּא אוֹ מוֹמִי

נִפְרַשׂ מִדְבַּר הַלְּשׁוֹנוֹת

כְּהַבְטָחָה לִדְבָרִים שֶׁעוֹד נֹאמַר זוֹ לָזוֹ

בִּשְׂפַת אֵם אַחֶרֶת

וְלִרְגָעִים מְהַבְהֲבִים שֶׁל בֵּין לְבֵין

יָכֹלְתִּי לְדַמְיֵן אַתֵּ'ר מְאַתֵּ'ר תַּאֲנַג

שֶׁבָּהּ נִתְהַלֵּךְ

יָד בְּיָד

שְׁתֵּי פְּנִינִים רִאשׁוֹנוֹת

בְּשַׁרְשֶׁרֶת שְׁבוּרָה.

.

יעל פילובסקי בנקירר היא רופאה, בעלות דוקטורט בלימודי מגדר, פסיכואנליטיקאית, חברה במכון The Site for Contemporary Psychoanlysis בלונדון ועורכת בכתב העת Sitegeist למחשבה פילוסופית ופסיכואנליטית. מתגוררת עם משפחתה בקיימברידג', אנגליה. השירים המתפרסמים כאן עתידים לראות אור בקרוב בספר "שסע" (קתרזיס). זהו לה פרסום ביכורים בשירה.

.

רותי רום

פרה ועדר

פָּרָה וְעֵדֶר גּוֹלְשִׁים

בַּמִּדְרוֹן

.

עַד לְמַרְגְּלוֹת

הַדַּף

.

וְאַסְפֶּסֶת –

.

אָלֶ"ף אַחַת

סָמֶ"ךְ פַּעֲמַיִם

פֵּ"א אַחַת

וְתָי"ו אַחַת

וְרֵיחָם עוֹלֶה בְּאַפִּי

.

דַּי לִי בַּדִּמְיוֹן

וּבִמְסַמְּנָיו

.

רותי רום היא משוררת וסופרת. רומן חדש פרי עטה, "זליגמן" (פרדס), עתיד לראות אור בימים אלו. פרסמה ספר שירה, "סיפור פשוט על אהבה" (ספריית פועלים, 2001) ושני רומנים, "אהבה מודרנית אני יודע" (הקיבוץ המאוחד, 2004), "עקיצת האקנתוס" (ידיעות ספרים, 2008).

.

טלי אשר

תודה שהתקשרתם

לְעִבְרִית הַקִּישׁוּ אַחַת. שָׁלוֹם. דְּרוּכִים הַבָּאִים לְמִרְפְּאָתֵנוּ. חָדָשׁ! נִתָּן לִקְבֹּעַ תּוֹרִים גַּם בָּאִינְטֶרְנֶט בַּכְּתֹבֶת דַּבֶּלְיוּ דַּבֶּלְיוּ דַּבֶּלְיוּ נְקֻדָּה דּוֹק נְקֻדָּה סִי־אוֹ נְקֻדָּה אַי־אֵל. וְאֵל אַיֵּה. לִפְנֵיכֶם, הַרְבֵּה הַרְבֵּה לִפְנֵיכֶם, מַעֲרֶכֶת מְמֻחְשֶׁבֶת לִקְבִיעַת תּוֹרִים. לִידִיעַתְכֶם חֵלֶק מֵהַשִּׂיחוֹת מֻקְלָטוֹת. מֻקְלָטוֹת יִפְחוֹתֵיכֶם הַחֲרִישִׁיּוֹת. מֻקְלָטִים הַנְּתָזִים הַשּׁוֹתְתִים תַּחַת הֲבָרוֹתֵיכֶם. מֻקְלָטִים הֵדֵי הָאֲנָשִׁים שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַחֻלִּין. מֻקְלָטוֹת הָאֲוָשׁוֹת הָרוֹחֲשׁוֹת מוּל הַשֻּׁלְחָן הָרֵיק. הַמֵּידָע שֶׁתִּמְסְרוּ בְּמַהֲלַךְ הַשִּׂיחָה יִשָּׁמֵר בְּמַאֲגַר הַחֶבְרָה וִישַׁמֵּשׁ אוֹתָנוּ לְצָרְכֵי בַּקָּרָה וְשִׁפּוּר. לְצָרְכֵי הַדָּרָה וְנִכּוּר. לְצָרְכֵי שִׁכְחָה וְכִפּוּר. לְמֹרַת רוּחֲכֶם יִשָּׁמֵר. וְקוֹלְכֶם הַכָּתוּשׁ הֵיכָן יִשָּׁמֵר וְאֶת מִי יְשַׁמֵּשׁ. לִקְבִיעַת תּוֹר הַקִּישׁוּ שְׁתַּיִם. לְהַשְׁאָרַת הוֹדָעָה הַקִּישׁוּ שָׁלוֹשׁ. לְמֵידָע עַל כְּתָבְתֵּנוּ הָטִיחוּ אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר. רִקְעוּ בְּרַגְלֵיכֶם עַד שׁוֹךְ הַכּוֹחוֹת. הַטּוּ רֹאשׁ לְמַפְנֵי הָעֹרֶף. לְחִבּוּר הַשִּׂיחָה לַמִּרְפָּאָה הַקִּישׁוּ אַרְבַּע. מְחַבֵּר אֶת הַשִּׂיחָה לַמִּרְפָּאָה. הַמִּסְפָּר תָּפוּס. אָנָּא נַסּוּ מְאֻחָר יוֹתֵר. נַסּוּ עַד שֶׁשְּׁאֵרִית הַתִּקְווֹת תִּכְרַע תַּחַת הַנֶּתֶק. הַקִּישׁוּ כּוֹכָבִית כְּדֵי לַחְזֹר לַתַּפְרִיט הָרָאשִׁי. הַמַּקָּשׁ שֶׁהֻקַּשׁ שָׁגוּי. שָׁגוּי כְּמוֹ לֹא נָכוֹן, כְּמוֹ מְקֻלְקָל מֵהַיְּסוֹד. מוּטָב לוֹמַר נָפְלָה טָעוּת, נָפְלָה מְאוֹד. תּוֹדָה שֶׁהִתְקַשַּׁרְתֶּם. נִשְׂמַח לַעֲמֹד לִרְשׁוּתְכֶם גַּם בֶּעָתִיד. לְעִבְרִית הַקִּישׁוּ אַחַת

.

טלי אשר היא מַרצה וחוקרת ספרות, מנחה סדנאות כתיבה ויזָמית ספרותית. זוכת פרס דב סדן 2021. ספרֶיה: "דרושה סבתא" (צלטנר, 2018) ו"החיים שלנו סוף" (פרדס, 2022). פרסמה מאמרים ויצירות בכתבי עת שונים. עורכת ומגישה את הפודקאסט "מי רוצה נס", ובו ראיונות אישיים על החיים לצד התמודדות נפשית. חברת ועד מנהל בעמותות "בית עגנון" ו"רוח צעירה".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת חנן סבח טייכר, שחר־מריו מרדכי וגיא פרל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | עצמות שבורות נברשת קולות רוחות

שירים מאת ויקטור נבוראק בתרגום אלכס אוורבוך

יוסף שליין, ללא כותרת, טושים על נייר, 35X25 ס"מ, 2019

.

שלושה שירים מאת ויקטור נבוראק

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

אחת ההגדרות

אוּקְרָאִינָה הִיא מֻבְלַעַת בַּזְּמַן,

מֶרְחָב מְעֻוָּת, תְּסִיסַת הַטֵּרוּף,

מוֹלֶדֶת הַהֲזָיוֹת, אֲדָמָה שְׁחֹרָה חַיָּה,

אִמָּא גָּאיָה הַצְּמֵאָה לְדַם הַקָּרְבָּנוֹת.

.

כָּאן מִתְגַּנְּבִים לַנֶּפֶשׁ הַצִּמְחִי וְהַחַיָּתִי.

מִתְחַפֵּר בַּקַּרְקַע אִישׁ־שֹׁרֶשׁ

וְאִישׁ־זְאֵב עָף מֵעַל הַתְּהוֹם

בְּפִיו חֲתִיכַת בָּשָׂר חַי שֶׁל אָדָם.

.

מְמַדִּים שׁוֹנִים. מְהִירוּיוֹת זֶרֶם שׁוֹנוֹת.

אֵין חֹק שֶׁמְּסֻגָּל לָקַחַת הַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן.

בְּעוֹד שֶׁאִכָּרִים בְּהַכְנָעָה מַעֲלִים מַס,

הֲמוֹנֵי פָּרָשִׁים מַשִּׂיגִים אֶת הָאֹפֶק.

.

כָּל שִׁלְטוֹנוֹת הָאָדָם כָּאן קִצְרֵי מוֹעֵד –

הַטֶּבַע נָדִיב מִדַּי, הָאַצּוֹת נוֹטְפוֹת שֻׁמָּן.

כָּאן הַוִּיקִינְגִים בְּהִירֵי הַשֵּׂעָר הוֹפְכִים לְצֶ'רְקֵסִים

בְּתוֹךְ שְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת.

.

פנטזיית מטרו. השתקפות

הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ מוּלוֹ

הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ שָׁקוּף,

הוּא רוֹאֶה צֵל צָבוּעַ שָׁקוּף

צֵל נָע בָּאֲוִיר

צֵל אוֹמֵר מְבַטֵּא מִלִּים בּוֹ־זְמַנִּית שׁוֹתֵק

                                             מְבַטֵּא מִלִּים

הוּא צוֹעֵד צַעַד וְהַצֵּל לִקְרָאתוֹ

פָּנִים אֶל פָּנִים עֵינַיִם

מַקְבִּילוֹת זוֹ מוּל זוֹ חוֹדְרוֹת

מַרְאַת הַזְּכוּכִית מִתְעַבָּה

הָרִימוּ אֶת עַפְעַפַּי

הִנֵּה הוּא

הַצֵּל שֶׁלִּי בְּתוֹכִי

.

צוֹמְחוֹת כַּנְפֵי עֲטַלֵּף

גְּדֵלִים נִיבִים וְאֶצְבָּעוֹת

צֵל צוֹמֵחַ דֶּרֶךְ הַגּוּף

הָעֹקֶץ מְרַחְרֵחַ דָּם

.

פנטזיית מטרו

צֶבַע עֲדַיִן אֵינוֹ חָלָל נַסֵּה לַחְצֹב דֶּרֶךְ

הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר הַזֶּה קְצוֹת הָאוֹר מַבְזִיקִים וְהַכָּפִיל

יוֹשֵׁב בַּחַלּוֹן מוּלוֹ בֻּבָּה מְצֻיֶּרֶת עֲמוּמָה

מְנַסֶּרֶת אֶת צַוָּארוֹ קַו הַתְּנוּעָה נִמְרָץ

נָהָר תַּת־קַרְקָעִי הִתְיַבֵּשׁ דִּינוֹזָאוּרִים

                                                       רְמוּסִים אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

חַטִּים עֲצָמוֹת שְׁבוּרוֹת נִבְרֶשֶׁת קוֹלוֹת רוּחוֹת רְפָאִים –

כָּל אֵלּוּ הֵם רֶקַע לִתְמוּנָה צַוָּארְךָ מְדַמֵּם

וְהָרֹאשׁ בַּחַלּוֹן מְזַנֵּק וְהָרֹאשׁ עָף

דֶּרֶךְ שִׁכְבַת יַם הָאֶבֶן דֶּרֶךְ דְּגֵי נְהַר הַדְּנִיפְּרוֹ

                                                               וְהַקֶּרַח

דֶּרֶךְ מַחְסְנֵי הַסִּפְרִיּוֹת שׂוֹרֵף אֶת דַּרְכּוֹ

עָף חֲגִיגִית רֶגַע עַד לַפִּיצוּץ הַקַּרְנָבָלִי

שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּכְבֵדוּת: אֲ–נִי–רֹא–שׁ–מְ–עוֹ–פֵ–ף

.

ויקטור נבוראק (1961) הוא משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה וכן ספרי מחקר, קבצי מאמרים ומסות. ממייסדיה של הקבוצה הספרותית "בו־בה־בו", אשר התבססה על רעיון הספרות הבורלסקית, ההומוריסטית והקרנבלית נוכח התפוררותה ההדרגתית של ברית המועצות והיווסדה של אוקראינה העצמאית בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 של המאה העשרים.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים מעברית, אוקראינית, רוסית ואנגלית ואליהן. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בינלאומיים, וכן בגליונות המוסך מיום 24.6.21, מיום 10.3.22 ומיום 9.6.22. ספרו האחרון, "המלך היהודי", היה בין המועמדים הסופיים לשנת 2023 לפרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת ניל גיימן בתרגומה של רוית ליכטנברג יקותיאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | פרידה מעיר המתכסה שלג

"שירתה של קירש היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת". גיא פרל על "ארץ־עֶרֶב" מאת שרה קירש

נעמי טנהאוזר, פולה בשלג, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 1986

.

שפת הכלבים השחורים – על ארץ־עֶרֶב מאת שרה קירש

גיא פרל

.

שלג שחור מכסה את עירי

שֶׁלֶג שָׁחֹר מְכַסֶּה אֶת עִירִי

הַכְּלָבִים מְבוֹסְסִים בְּבֹץ וְעָשָׁן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנָשִׁים

שְׂרוּעִים עַל סַפּוֹת רְחָבוֹת

וְאוֹכְלִים לֶחֶם חַם

.

רַק יוֹנִים צוֹרְחוֹת עַל הַגַּג

מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה בְּמִסְבְּאוֹת

חוֹשְׁבוֹת כְּבָר עַל הַקֵּן הַבָּא

מוֹרְטוֹת לְעַצְמָן נוֹצָה

וּמְנִיחוֹת בֵּין קִפְלֵי־רְעָפִים

.

אֲנִי יוֹצֵאת בְּפַרְוָה שְׁחֹרָה

מְדַבֶּרֶת אֶל הַכְּלָבִים בִּידִידוּת

הֵם בּוֹכִים וּמְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם קַלּוֹת

וּמַרְאִים לִי שֶׁלֶג לָבָן

הַמְּכַסֶּה אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי

.

אולי אי אפשר לכתוב על השיר הזה. אני מנסה. כותב ומוחק. כותב, לוקח עוד לגימה מכוס הקפה, מוחק. כמעט הכול נמחק, נמחק בשקט, מתכסה בשלג רך, בוץ, עשן, שלג שחור או שלג לבן. מה נותר? שפת הכלבים השחורים. שחורים כמו שלג, כמו בוץ ועשן, שחורים כמונו, אבל הם בוכים.

למרות הרושם העולה משמה, שרה קירש לא הייתה יהודייה. היא נולדה במזרח גרמניה בשנת 1935, ובשנת 1960 היא שינתה את שמה לשרה, כתגובה לשואת יהודי אירופה. אחרי המלחמה יש מי שחזרו לסבוא בבתיהם הנוחים, אך קירש, כמו היונים, אינה יכולה עוד – חלק ממנה נקבר תחת השלג השחור, חלק תחת השלג הלבן, ומה שנותר חי, מרגיש ומדבר – יוצא את הבית, מצטרף אל הכלבים השחורים, ומיישיר מבט אל עוולות העבר.

בפתח הדבר שהקדימה המתרגמת דינה פון שוורצה לספר ארץ־עֶרֶב (קשב לשירה, 2022), היא מגוללת את קורות חייה של הסופרת והמשוררת הייחודית הזו. שבע־עשרה שנים אחרי שנפרדה משם הולדתה נפרדה קירש גם ממולדתה – היא עזבה את גרמניה המזרחית, בתגובה על אופיו הטוטליטרי של המשטר הקומוניסטי, וּויתרה על אזרחותה. לאחר תקופת נדודים בין כמה ארצות היא חזרה לכפר קטן ומבודד בצפון גרמניה, ליד הים הצפוני, שם חיה ויצרה שלושים שנה, עד מותה בשנת 2013.

שירים רבים בקובץ אני קורא כפרידתה המתמשכת של קירש מעירהּ המתכסה בשלג. כמו היונים בשיר הפותח את הרשימה, היא בתנועת עזיבה מתמדת – כבר אינה נמנית על המעוולים או צאצאי המעוולים סובאי הלחם, חלק ממנה אומנם קבור עימם ועם קורבנותיהם, אולם חלק אחר המשיך הלאה; המשוררת יוצאת את ביתה עטויה פרווה שחורה, מצטרפת אל להקת הכלבים השחורים, והיא דוברת את שפתם וכותבת בה.

.

זה השיר הראשון שכתבה במערב ברלין, אחרי עזיבתה את מזרח העיר וּויתורה על אזרחותה המזרח־גרמנית:

.

קצה החוט

לְהָעִיף עֲפִיפוֹן מִשְׂחָק

לְמֶרְחָבִים רֵיקִים מֵעֵץ אוֹ מַיִם. בַּשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים

עוֹלֶה כּוֹכַב נְיָר, מְשֻׁחְרָר

קָרוּעַ אֶל הָאוֹר, גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, הַרְחֵק מֵהָעַיִן

וָהָלְאָה, הָלְאָה

.

לָנוּ נוֹתָר רַק קְצֵה הַחוּט, וְהַיְּדִיעָה שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתְךָ.

.

זה שיר פרידה נוסף ויציאה לגלות במרחב ביניים – בין החיים למוות, בין הקיים לנעדר – אחד מרבים בקובץ. לכאורה, שיר של שחרור וחופש, אולם שורתו האחרונה הופכת אותו באחת לשיר אובדן ואבל. שחרור מלא איננו אפשרי, משום שבמרחב הביניים יישארו תמיד שזורים זה בזה החי, שהצלחנו למלטו, והמת, שהולך איתנו. לטענתי, משמעותה של שירת קירש משתרעת גם אל מעבר לביוגרפיה יוצאת הדופן שלה. שירתה היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת, ועוד ועוד צורות של גלויות, בגינן נותרות הפשטות והשלמות הראשונית כרוכות בצל המוות וההיעדר. שירת קירש היא שירתם של אלה החיים וקצה חוט העפיפון בידיהן וידיהם.

עדות לצמידות מורכבת זו בין השלם לשברו ובין החיים למוות שהיא מרכזית בחוויית הגלות, נמצאת כמעט בכל אחד ואחד משירי הקובץ. אביא כדוגמה נוספת את השיר "מכתב", המתייחס לשהותה של הדוברת בעיר סוואנסי – עיר בדרום ויילס, אנגליה, שהייתה מוקד להפצצות חיל האוויר של גרמניה, ארץ מולדתה של קירש:

.

כָּל כָּךְ יָפֶה כָּעֵת

כְּשֶׁמַּחְשִׁיךְ. אֲנִי יְשֵׁנָה כְּשֶׁרַגְלַי

אֶל הַיָּם וּמֵאֲחוֹרַי הֶהָרִים. בְּדִיּוּק מוּלִי מֻנַּחַת אָמֶרִיקָה.

בְּכִכַּר־הַשּׁוּק עֲדַיִן נִכָּרִים אוֹתוֹת

הַהַפְצָצוֹת שֶׁלָּנוּ עַל סְוַואנְסִי.

.

כאשר החיים כרוכים כך במוות פנימי, יש והמוות הממשי מסמן את קצה גבולו של מצב הביניים, את קץ הנדודים בין המולדת הבלתי אפשרית לבין שמיים פתוחים ובלתי מושגים, את שחרור אחיזת כף היד בקצה החוט: "הָלַכְתִּי בְּשָׂדוֹת מְדֻשָּׁנִים כְּמוֹ הָיָה זֶה / גַּן־עֵדֶן כִּמְעַט אָבוּד. / בְּחָדְשֵׁי מֶרְץ הָאִכָּר הֵכִין סוּסָיו / תָּלָה עַצְמוֹ בַּסְּתָו" ("אפיטף") או "נָעָה בֵּין נֶחָמָה לְיֵאוּשׁ / עַל הַכַּדּוּר הַנָּבוּל הַזֶּה, יָכֹלְתִּי / לְהַעֲנִיק לְעַצְמִי כַּדּוּר אֶקְדָּח טָעוּן / כְּבִרְכַּת פְּרִידָה (סיומו של השיר "יום ראשון"). אולם, בבסיסה, שירת קירש לא קורסת אל המוות, כי אם נותרת במרחב הביניים, ומשמרת את המתח שבינו לבין החיים. בולט במיוחד תפקידו של הטבע, אשר כמו הכלבים השחורים והבוכים, מייצג את מה ששרד, חי ומרגיש. בשני השירים שבהם אסיים את הרשימה, לא זו בלבד שהטבע שורד – דווקא באזורים המתים הוא מתגבר ופורץ בחיות נפלאה. השיר הראשון שבאמצעותו אדגים זאת הוא "פרח לב הארי", שיר ארוך המתאר סיור של קירש במחנה ארטסברג, המוכר לנו בשמו המאוחר בוכנוואלד. כך מסתיים השיר:

.

מְאֻחָר יוֹתֵר הָאֵטֶרְסְבֶּרְג מָלֵא בְּפִרְחֵי שֵׁן הָאֲרִי / הִתְרוֹמְמוּת רוּחַ אִידְיוֹטִית / מִסָּבִיב / בֵּין שְׂרִידִים שֶׁל צְרִיפֵי אֲסִירִים מַתִּיז כְּתָמִים צְהֻבִּים / אַזְהָרָה מִפְּנֵי גַּז, מַדְרֵגוֹת מוֹבִילוֹת לִקְרֶמָטוֹרְיוּם, / מַרְבַדֵּי פְּרָחִים // יְלָדִים – / פְּרָחִים צְהֻבִּים יָפִים, צֶבַע הַקַּיִץ, / פֶּרַח הַמַּגִּיעַ עַד לְקַו הָרֹחַב הַשִּׁבְעָה־עָשָׂר שָׂם / צוֹמְחִים פִּרְחֵי יַעַר־קֶדֶם, פִּרְחֵי עֲנָק.

.

השיר השני הוא "העולם האחר", ואני חושב עליו כעל איחוד נפשי עם כל מה שמייצג העפיפון:

.

אֲנִי הַשּׁוֹר שֶׁל שִׁבְעַת הַקְּרָבוֹת

בִּמְדִינָה מֻשְׁחֶתֶת, מוֹלַדְתִּי

הָיִיתִי חֲזִיר־בַּר בָּאֹמֶץ שֶׁלִּי,

כָּעֵת אֲנִי מִלְמוּל נְחָלִים רַכִּים

וְחָפְשִׁיָּה.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

שרה קירש, "ארץ־עֶרֶב", קשב לשירה, 2022. מגרמנית: דינה פון שוורצה

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על ספרו החדש של שמעון אדף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | אני ואישה־אמא

"בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן, ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו." דפנה לוי משוחחת עם הסופרת ניצולת השואה חוה ניסימוב

ענת בצר, ללא כותרת, מתוך הסדרה אנקת גבהים, שמן על בד, 150X130 ס"מ, 2005

חוה ניסימוב הייתה בת שש בסוף מלחמת העולם השנייה, כשאישה־אמא, כפי שהיא מכנה אותה, באה לאסוף אותה מבית המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. את חוויותיה היא כתבה גם בספרים לילדים. "עידנתי הכול," היא אומרת, "אבל היה לי חשוב לספר, גם את הדברים שמעולם לא יכולתי לספר לילדיי."

.

אני ואישה־אמא – ריאיון עם חוה ניסימוב

דפנה לוי

.

"אני מביטה בתוך הקלידוסקופ: אמא ברוניסלבה מופיעה בין העננים הצמריריים. היא נוסעת בכרכרות זהב וברכבות. היא ממהרת אלי.

"אני ואישה־אמא נוסעות איתה לכפר בכרכרה רתומה לסוסים לבנים, לצווארם פעמונים קטנים. בחוץ קר, אבל לנו חמים וטוב. עכשיו יש לי שתי אימהות שמחבקות אותי. אני מחבקת אותן בחזרה."

.

כך מתארת חוה ניסימוב את החלום של אחרי המלחמה, חלומה של גיבורת ספר הילדים קלידוסקופ (טל־מאי, 2015) – בת דמותה – שהובאה לילה אחד, בתוך שק, למשפחה פולנית והוחבאה בביתם במשך שנות מלחמת העולם השנייה, עד ליום שבו נלקחה משם והושבה למשפחתה. בספר זיכרונותיה ילדה משם (מקטרת, 2007), היא מתארת חלום אחר: המלחמה הסתיימה, והגיע זמנה לעזוב את המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. בני המשפחה ההיא, מלווים באיכרי הכפר האוחזים בידיהם קילשונים, נעמדו מצידו האחד של החבל, ומצידו האחר ניצבו האישה הטוענת שהיא אִמה יחד עם ששת מיליוני היהודים שמתו בשואה. כולם מושכים ומושכים, כולם רוצים את הילדה אֶווּניָה שהם אוהבים כל כך. המציאות הייתה אחרת: נוקשה, קרה. ממש כפי שהובאה לכפר בלי שנאמר לה דבר, יום אחד הגיעה דודתה ולקחה אותה משם. איש לא נלחם עליה, ויותר מזה, כשפגשה את האם שלא ראתה במשך שנים, הן נשכבו לישון זו לצד זו, בלי לגעת, בלי לחבק, בלי לומר מילה, בלי לבכות.

.

ניסימוב, בת 83, היא היום משוררת וסופרת עטורת פרסים. את העיבוד הספרותי לזיכרונותיה היא החלה לעשות רק אחרי גיל שישים, בממואר המורכב מקטעים קצרים, סיפורי זיכרונות מקוטעים שמדי פעם נארגים לתוכם סיפורים שספק היו ספק נבדו. "הזיכרון," היא אומרת, "הוא עניין מתעתע מאוד." ומאחר שהייתה ילדה קטנה, ומאחר שבילתה את שנות המלחמה במחבוא – והיו גם זמנים שבהם נאלצה להתחבא במשך ימים שלמים בין הארון לקיר – הזיכרונות שלה עזים מאוד בתחושה ובצבע, אבל גם דלים בפרטים. בספר ילדה משם היא הניחה לאיורים של עפרה עמית להשלים את החלקים שחסרו לה בסיפור – למשל, את דיוקנו של אביה, שמת עוד לפני שנשלחה אל המשפחה הפולנית, והיא לא הורשתה לשמור תמונה שלו, מחשש שתתגלה. עמית ציירה לה את אבא, והיא מוכנה להישבע שבאורח קסם הציור דומה מאוד לאביה האמיתי.

.

ניסימוב היא מאותן כותבות יוצאות דופן המצליחות לכתוב על השואה גם לילדים, בלי להישמע דידקטית וגם בלי ללכת על קצות האצבעות. "בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן," היא מסבירה. "ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו. לא כתבתי שיהודים נלקחו למחנות ריכוז ונרצחו שם, אבל סיפרתי ששכנים וקרובים נעלמו בזה אחר זה; כתבתי על המחסור ועל הרעב באמצעות חלום על ג׳ירפה שקוטפת עבור הילדה אגסים או הסיפור על הילדה שרגילה לאכול עוגות ומקבלת רק שלוש קוביות שוקולד… הילדה גיבורת קלידוסקופ לא מבינה מה זאת מלחמה, היא לא יודעת למה אנשים עצובים, היא רואה את הטלאי הצהוב וחושבת שאלה כוכבים צהובים יפהפיים, וכשאבא שלה נעלם היא לא מבינה שהוא מת, וכועסת כשאומרים לה שהוא כבר לא יכול לענות לה."

את שני ספרי הילדים העוסקים בשואה, ״קלידוסקופ״ ו״הסוד של פלוריאן״ כתבת שנים רבות מאוד אחרי, כשהיית כבר בת יותר משבעים. איך שימרת את נקודת המבט של הילדה שהיית אז?

״במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על השואה, לא הסכמתי לראות סרטים על השואה וגם לא קראתי ספרים. ואז, אחרי משבר נפשי עמוק ואחרי ביקור בפולין, שהתרחש שנים רבות אחרי שעליתי ארצה, ידעתי שאני רוצה וחייבת לספר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהפחד ותחושת האין אונים שהיו לי כילדה עדיין נמצאים שם. יכולתי להתחבר מייד ובעוצמה גדולה למצב שבו את לא מבינה מה קורה סביבך, את מרגישה שזה משהו נורא אבל לא מספרים לך ולא מסבירים לך, אז את ממציאה הסברים ומדמיינת כל מיני דברים כדי להתנחם. אני חושבת שבתוכי אני עדיין ילדה, וכמוני הרבה מאוד אנשים שבגלל המלחמה לא הייתה להם ילדות נורמלית. כולנו כאילו נולדנו זקנים, ועם השנים חזרנו לאחור, להיות שוב ילדים. אני לא מתכוונת לומר שאני מתפקדת כילדה – שירתּי בצבא, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל חיי, גידלתי ילדים… אבל בפנים אני עדיין רוצה שאמא ואבא שלי יחבקו אותי ויגידו לי שיהיה בסדר, שהם אוהבים אותי.״

בספר ״הסוד של פלוריאן״ את כותבת מנקודת המבט של הילד הפולני, שבביתו מחביאים ילדה יהודייה קטנה, אווה בת החמש. איך ידעת להיכנס לעורו של פלוריאן? כל השנים הללו שמרת איתו על קשר?

״לא. בגלל שבמשך שנים רבות רק ניסיתי לשכוח, לא שמרתי על קשר עם המשפחה, ובסופו של דבר אחרי שנים התחדש הקשר עם אחד הנכדים. חשבתי הרבה על הילד הזה בן האחת עשרה, שחיכה בחג המולד למתנה נפלאה, ובמקום זה אביו הגיע הביתה עם שק, ובתוכו הייתה ילדה. זאת בטח הייתה עבורו אכזבה נוראה, וגם החיים שלו השתנו. פתאום היה סוד שהוא היה חייב לשמור. הוא היה ילד עם קוצים בתחת, שובב, ומרגע שהגעתי הוא כבר לא היה יכול לשחק עם החברים שלו, מחשש שהסוד הגדול יתגלה… במהלך המלחמה הוא נחשף לסיפורים קשים, ומחוץ לבית היה צריך להעמיד פנים שהוא אנטישמי אבל בתוך הבית לשמור על ילדה יהודייה, להעמיד פנים. חלק מהרגשות האלה הכרתי בעצמי, כי גם אני נאלצתי להחליף את זהותי פתאום, להיות למשך המלחמה ילדה פולנייה. זה היה מבלבל ושאלתי את עצמי, איך אותו ילד נוצרי התמודד עם זה.״

בשני הספרים את מציירת דמויות מאוד מורכבות של מבוגרים. הם לא תמיד מקור לנחמה אינסופית כפי שמקובל בספרות ילדים.

״זאת האמת, וכאלה היו המבוגרים סביבי. אבל אני לא שופטת אותם, כי גם הם עברו דברים איומים בשנות המלחמה. אבא שלי מת ואחרי שאימי מסרה אותי למשפחה הפולנית, היא עצמה הסתתרה בזהות בדויה. אנחנו הילדים הרגשנו אבודים, אבל כך בדיוק הרגישו גם המבוגרים. אני שאלתי את עצמי איפה הם, האם הם יחזרו אי פעם, ופלוריאן, כפי שכתבתי, חי אומנם עם הוריו אבל ברקע ריחפו כל הזמן סכנה ואלימות. לא במקרה כתבתי על אמא שלי בשם ״אישה־אמא״. כשהיא חזרה לחיי בעצם כמעט לא הכרתי אותה. הייתה בינינו זרות גדולה, ולא התרחש איחוד חם וקרוב. במשך שנים לא ידעתי אם הזיכרון הזה, שבו אנחנו שוכבות גב אל גב בלי לגעת זו בזו, הוא זיכרון אמיתי, וכששאלתי את אמא שלי קיוויתי שהיא תגיד שאני טועה, אבל היא רק הסבירה שגם היא עברה דברים קשים, ושהיא לא ידעה להביע רגשות. אחרי המלחמה עליתי ארצה לבדי וגדלתי במוסדות, והיא הגיעה שנים אחר כך. היה בינינו קשר רופף וכל השנים נשאתי את הכאב הזה, על כך שמגיל שלוש לא היו לי הורים בעצם. בספרים בכל זאת שיפצתי את הדברים. לא רציתי לשקר, ולא רציתי לכתוב אידיליה שאין לה קשר למציאות, אבל הרגשתי שאני חייבת לרכך מעט, להכניס לסיפור גם רגעים יפים, זיכרונות קטנים וטובים שלי.״

האיורים בספרייך גם מרככים, במידה רבה, את המציאות הקשה.

״כן ולא. מצד אחד הם נותנים תחושה שמדובר באיזו אגדה שלא תמיד מחוברת למציאות, ומצד שני מופיעים בהם דברים, כמו הטלאי הצהוב, שלא דיברתי עליהם באופן מפורש בטקסט.״

את סיפורי השואה שכתבת לילדים סיפרת קודם לילדייך?

״אף פעם לא סיפרתי להם דבר. כשהם היו קטנים שתקתי והם קיבלו אמא שסבלה לא מעט מדיכאונות. בעצם כתבתי כפי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם, בכנות, כדי שיבינו למה אני כפי שאני, דור ראשון (כי חוויתי את השואה) ודור שני (כי אני בת לאם ניצולת שואה) גם יחד.״

.

ספריה של ניסימוב, "קלידוסקופ" (עם איוריה של כנרת גילדר) ו"הסוד של פלוריאן" (עם איוריה של מראינה רסקין) ראו אור שניהם בהוצאת טל־מאי. הראשון זכה בפרס "דף דף" לספרות ילדים (2015) והשני זכה בפרס "דבורה עומר" לספר נוער מצטיין (2017). הממואר שקדם לאלה, "ילדה משם", ראה אור בשנת 2007 בהוצאת מקטרת (עם איורים של עפרה עמית).

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת. חברת מערכת "אלכסון". עורכת ומגישה את הפודקאסט "על החיים ועל המוות". מעורכות "המוסך".

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עמרי גולדשטיין משוחח עם ד"ר רונן סוניס על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן