ב-1919, יצרן הרכב המפורסם הנרי פורד קנה שבועון מקומי ולא מצליח במיוחד מדטרויט, בשם "דירבורן אינדיפנדנט". זמן קצר אחר כך החלו להתפרסם בשבועון כתבות אנטישמיות שציטטו בחופשיות את "הפרוטוקולים של זקני ציון", ובהן היהודים הואשמו, בין השאר, במלחמה, בעוני, בבולשביזם וביצירת "מוזיקת ג'אז יהודית מטומטמת".

בהמשך אף פורסמה מטעם השבועון סדרת חוברות ובה ארבעה חלקים בשם "היהודי הבינלאומי – הבעיה העולמית" – מעין אוסף  של "מיטב" הכתבות האנטישמיות שפורסמו בו. החוברות הופצו גם בסוכנויות פורד השונות בארצות הברית, ואף תורגמו לגרמנית ופורסמו במהדורה מיוחדת בגרמניה, שבה שמו של פורד התנוסס בגאון. אולם במהדורה האמריקנית שמו של פורד לא הוזכר.

לא שהאנטישמיות של פורד הייתה בגדר סוד. להפך, היא הייתה ידועה לכל. אך מה שפחות ידוע הוא שנכדו, הנרי פורד השני, היה ציוני נלהב שתמך במדינה היהודית הצעירה. הוא אף ביקר בארץ בשנות ה-70, במפעל שייצר רכבי פורד בנצרת עילית. מי היה מאמין שכמה עשרות שנים קודם לכן סבו היה הבעלים של אותו שבועון אנטישמי.

בספטמבר 1945, שבועות ספורים לאחר יום הולדתו ה-28 ולאחר כניעתה הרשמית של יפן במלחמת העולם השנייה, פורד השני מונה לנשיאה החדש של ענקית הרכב. הנשיא הצעיר והדינמי, שכונה "האנק שתיים", ניהל את החברה בשנתיים האחרונות לחייו של סבו, ואחר כך במשך עשרות שנים נוספות.

זמן קצר אחרי הכרזת העצמאות של ישראל פורד השני סייע למדינה הצעירה שסבלה ממשבר תחבורתי, עם משלוח גדול של חלקי רכב. שנה אחר כך הוא העניק באופן אישי לחיים ויצמן, נשיא מדינת ישראל, מכונית מפוארת מדגם פורד לינקולן קוסמופוליטן. אומרים שהיחיד שזכה לקבל את הדגם הספציפי הזה מלבד ויצמן היה נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן.

ב-1950 "האנק שתיים" אף הפך לתורם הגדול של המגבית היהודית המאוחדת, כשתרם 50,000 דולר לקמפיין הראשון של הוועדה הנוצרית למען ישראל.

ב-1967, סביב מלחמת ששת הימים, פורד השני נתן בנונשלנטיות לידידו הטוב, איש העסקים והפילנטרופ היהודי מקס פישר, מכתב לבבי שאליו צורף צ'ק על סך 100,000 דולר לקרן החירום הישראלית.

זמן קצר אחר כך הוא עמד בהבטחתו לעשות עסקים עם ישראל ולייצר רכבי פורד בארץ, חרף איומי החרם הנרחבים מצד העולם הערבי. החרם הערבי יצא לפועל, וגלגלי המפעל בנצרת עילית החלו לנוע ולייצר מכוניות. בתגובה, פורד השני אמר כי "אף אחד לא יאמר לי מה לעשות".

מאוחר יותר הוא הרחיב בנושא ואמר כי "זה היה עניין עסקי פרגמטי… לא אכפת לי לומר שהושפעתי חלקית מכך שעדיין הייתה טינה כלפי החברה בגלל האנטישמיות בעברה הרחוק. רצינו להתעלות על זה. אך העניין המרכזי כאן הוא שהיה לנו נציג שרצה להקים סוכנות ולמכור את מוצרינו – אז למה לא לתת לו".

באביב 1968 יצאו מפס הייצור של המפעל בנצרת עילית המכוניות הראשונות מדגם פורד אסקורט – עם צמיגים, מצברים וצבע "תוצרת ישראל". בעיתונים דיווחו על התפוקה הראשונית: שלוש מכוניות ליום, עם תוכניות להגדיל את המספר לשמונה!

באוקטובר 1971 נערך אירוע חגיגי במפעל לרגל ייצור המכונית ה-15,000 מדגם פורד אסקורט. שנה אחר כך החלו לייצר במפעל דגם חדש בעל ארבע דלתות – אסקורט 1300 – ו"האנק שתיים" הגיע לביקור. אנחנו גאים להציג כאן לראשונה תמונות נדירות מאותו ביקור, השייכות לאוסף דן הדני, כחלק מהאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר.

בשנות ה-70 הייצוא למדינות אפריקה גבר, ובמפעל בנצרת עילית החלו לייצר גם דגמי פורד טרנזיט, משאיות ואוטובוסים. ב-1975, על רקע דיווחים שפורד עומד להיכנע ללחצי החרם, הוא אמר "אנחנו עומדים להמשיך בעסקים בישראל, ואם נוכל לעשות עסקים במדינה ערבית, מה טוב. כך שאנו יכולים לעשות עסקים בשני הצדדים… אני מניח שאף אחד לא יאחל לנו ברצינות, כסוג של חרם נגדי, להימנע מעסקים במדינות ערביות רק בשל עסקינו בישראל".

אי אפשר שלא לחשוב על שתי עובדות סמליות שמבליטות את הניגודיות הרבה בין פורד הסב לנכדו. ביקורו ההיסטורי של פורד השני בארץ התקיים בזמן כהונתה של ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר, ציונית ילידת רוסיה, שגדלה בארצות הברית וכיהנה מטעם מפלגת הפועלים מפא"י. בנוסף, המפעל בנצרת עילית שכן קרוב להר מגידו, האתר שבו על פי האמונה הנוצרית עתיד להתרחש הארמגדון ביום הדין.

כחמישים שנה לפני אותו ביקור פורסמה בשבועון דירבורן אינדיפנדנט כתבה שכותרתה "האם הציונות היהודית תוביל לארמגדון?", ובה גינויים נרחבים ל"מרכיב הבולשביקי הדומיננטי להפליא" בתנועה הציונית המודרנית, לעובדה ש"הממשלה היהודית בארץ ישראל דומה מאוד לזו של רוסיה – זרה ברובה", ול"ידידים הנוצרים של היהודים" שהולכו שולל ותמכו במפעל הציוני.

אין עוררין על כך שהשבועון היה אנטישמי, אך מעניין לציין שהוא גם הביע מעין כבוד מזויף כלפי הציונות – לפחות בצורתה הדתית-משיחית, ולא בצורה החילונית-סוציאליסטית שאפיינה את התנועה באותה עת.

הנרי פורד הראשון אמר פעם כי "מכל האיוולות של הדור המבוגר זו האיוולת הנוראה ביותר – הביקורת הבלתי פוסקת על הדור הצעיר שלא יהיה ולא יוכל להיות כמונו, כי אנו והם שבטים שונים שנוצרו מחלקים שונים ברוח הזמן".

ביל פורד, היו"ר הנוכחי של קבוצת פורד ונינו של הנרי פורד, ביקר בישראל ב-2019 לרגל חנוכת מרכז המחקר של פורד בתל אביב.

כתבות נוספות

האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה

פלא בירושלים: אוטומוביל!

הפתרון שמצאו שילב בין מסורת אבותיהם הנשכחת ובין התרבות הנוצרית אליה נולדו.

עם צו הגירוש היהודים מספרד בשנת 1492 בחרו לא מעט יהודים להישאר בממלכה הספרדית המחודשת ולחיות בה כנוצרים או, להיענות להזמנת מלך פורטוגל מנואל הראשון, להגר לממלכה השכנה ולחיות בה כיהודים בגלוי. בעקבות חתונת המלך עם בתם של שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה – הכריז המלך על התנצרות כפויה של כל היהודים אשר בפורטוגל שהיגרו שנים ספורות קודם לכן.

רק לקראת סוף המאה השש-עשרה ועוד יותר מכך במאה השבע-עשרה ניצלו אלפים מאותם "נוצרים חדשים" הקלות חדשות בחופש התנועה מתוך חצי האי האיברי ומחוצה לו ומיהרו להגר אל מחוץ לאי האיברי. בפזורותיהם החדשות בחרו רבים מהם לחזור בגלוי אל דת אבותיהם הנשכחת, היהדות. הם נאלצו להתמודד עם שאלות רבות בדרכם אל היהדות: כיצד מעוררים לתחייה את תרבות אבותיך המוחרמת? איך לומדים מחדש את מנהגי הדת העברית אם שפת הקודש נשכחה מזה עשורים רבים?

מתוך הבנת מצבם הייחודי צמח הצורך לתרגם לשפת החוזרים ליהדות את מה שעד אז לא היה צריך תרגום: ספרי הלכה ומוסר, תרבות ומסורת ואפילו "ספר הספרים" תורגמו לספרדית ופורטוגלית במרוצת המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. אחד מאותם מפעלי תרגום היה התרגום המלא הראשון של התנ"ך לספרדית שהודפס בשנת 1553 בפרארה.

 

"ספר הספרים" בתרגום יהודי ראשון לספרדית

"התנ"ך בשפה הספרדית. מתורגם מילה במילה מהעברית האמתית על ידי אנשי ספר מצוינים ביותר (…) עם אישורו של הדוכס הנכבד ביותר הלורד דוכס של פרארה".

(כותרת המשנה של תנ"ך פרארה, התרגום היהודי המלא הראשון של התנ"ך לספרדית שהודפס בשנת 1553)

ממקום מושבם שבדוכסות פרארה אשר במגף האיטלקי, הרחק מהישג ידה של האינקוויזיציה הספרדית, עמלו שני היהודים האנוסים שנמלטו בעצמם מספרד ופורטוגל – המתרגם אברהם בן שלמה אוסקווה והטיפוגרף יום-טוב בן לוי אטיאס – והדפיסו עשרים ושבעה כותרים של ספרים יהודים שונים בספרדית ופורטגזית. תנ"ך פרארה הייתה היצירה החשובה ביותר שלהם: תרגום ועיבוד מחודש של גרסאות מוקדמות של תרגום התנ"ך לספרדית.

התנ"ך שעיבדו ותרגמו השניים מחדש הפך לטקסט חשוב בעולם היהודי-ספרדי במערב אירופה וב"עולם החדש": הוא הודפס והופץ לראשונה בפרארה – אשר שימשה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה תחנה חשובה בהגירתם של יהודים אנוסים מחוץ לאי האיברי. ולאחר מכן, הודפס במהדורות חוזרות ונשנות באמסטרדם – משזו הפכה למקום המקלט המועדף על אנוסים החוזרים ליהדותם במהלך המאה השבע-עשרה.

פרק א' בספר בראשית, מתוך תנ"ך פרארה בהדפסה באמסטרדם. לפריט בקטלוג לחצו תנ"ך פרארה ענה ככל הנראה על צורך מרכזי גם בעולם הספרדי-קתולי: חוקרים מעריכים שהתרגום החדש השפיע על הגות-נוצרית קתולית ומחברים נוצרים רבים ציטטו ישירות מתוך הטקסט המתורגם. ובכל זאת, מי שנתפס על ידי האינקוויזיציה הספרדית ובאמתחתו עותק של תנ"ך פרארה העמיד את עצמו בסכנה ממשית.

 

תנ"ך פרארה: גשר בין-דורי

קטעים שלמים בתנ"ך שהדפיסו שני "אנשי ספר מצוינים ביותר" אלה מקורם כנראה בגרסאות שהסתובבו ביהדות ספרד שלפני הגירוש. אם לוקחים בחשבון את העובדה שהתנ"ך שהנפיקו שימש את צאצאי אנוסי ומגורשי ספרד ופורטוגל והודפס שוב ושוב לאורך המאות, מדובר בספר שהצליח להוות גשר בין תרבותם המפוארת של יהודי ספרד ופורטוגל שלפני הגירוש ובין צאצאיהם שהתעקשו – מאות שנים אחרי שנקרעו מארצם – לשמר את אותה תרבות יקרה בפזורותיהם החדשות.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר עליזה מורנו, ספרנית יעץ יהדות בספרייה הלאומית.

​ב-1907 היגר צעיר אוסטרי מפונק מן הפרובינציה אל וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. את המעבר של אדולף היטלר הצעיר אל וינה העיר הגדולה, הניעה תכנית ברורה: להתקבל לאקדמיה לאמנויות ולהגשים את חלומו להיות צייר מקצועי. היטלר אמנם עבר את הסינון הראשוני, אך בבחינה העיקרית קבעו שציוריו אינם ברמה מספיקה. הדחייה הזאת הביאה את היטלר למשבר חיים: לא רק שחלומו היחיד התנפץ, חודשיים אחרי כן מתה אמו היקרה. היטלר הושלך עתה אל עולם הביבים של וינה, לחיים של בטלנות ועליבות שההפוגות היחידות מהם היו ביקורים תכופים באופרה.

הווינה שפגש היטלר לא הייתה אותה וינה המוכרת לחובבי האמנות. העיר אותה עיר אך האזורים שבהם חי הצעיר העני לא היו רובעי התרבות של בירת האמנות המהוללת, אשר הוציאה מתוכה ענקי אמנות ורוח כמו גוסטב קלימט, סטפן צוויג וארתור שניצלר. הווינה שבה חי היטלר הייתה ידועה בתור "וינה של הביבים": עיר שבה משוטטים אלפי צעירים חסרי כל בחיפוש אחר מעט פרנסה, וינה של גברים עלובים הנאבקים לחיות בדירות מתפוררות או בדיור ציבורי על בסיס יומי בחסות הקיסר. היה זה בית הספר לדיקטטור לעתיד: בווינה, הבירה הרב-לאומית של האימפריה האדירה, פגש היטלר שלל תרבויות ו"גזעים". הוא פיתח ושכלל את שנאת הזרים הארסית שהביא עמו עוד מהפרובינציה, ביקר בפרלמנט הרב-לשוני ושאב מהביקור בו סלידה לדמוקרטיה שאותה ראה כשיטת ממשל לא מתפקדת. את וינה ראה בתור אתר שבו הגזע הגרמני המפואר מִידרדר על ידי התערבבות עם גזעים נחותים ממנו, ובראשם כמובן, היהודים שנואי נפשו.

כישלונו להתקבל לאקדמיה לאמנויות והכישלון הכללי שאפיין את חייו הותירו בור עצום בנפשו של הצעיר. מתוך התיעוב העמוק למציאות העלובה שסבבה אותו, נמשך היטלר את חיק הלאומנות הגרמנית, אשר אפשרה לו ולצעירים אוסטרים רבים לראות עצמם כחלק משלם הגדול מהם: הגזע הגרמני העליון שיתעורר וישלוט ביד רמה בעמים הסובבים אותו. בזמנים שבהם לא התפרנס בדוחק ממכירות גלויות שצייר לעוברים ושבים, הוא שִיעשע את עצמו בפנטזיות על תחייתה של גרמניה הגדולה (הכוללת את אוסטריה) ועל התפקיד שישחק בה.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה" בפי בני התקופה) סיפקה לצעיר פתח מילוט מהבירה המחניקה. שנה קודם לכן כבר עבר את הגבול למינכן, וכך התגייס בשנת 1914 לצבא הגרמני. במשך רוב תקופת המלחמה היה רץ בחזית הצרפתית, תפקיד שמילא בנחישות תוך סיכון חיים. הידיעה על תבוסת גרמניה הגיעה לאוזניו בבית החולים שבו התאושש לאחר שנפגע במתקפת גז.

לאחר המלחמה, כאשר חיפש שוב תעסוקה, גילה את כשרונו האמיתי המובהק: לעורר קהלים גדולים לשנאה ולפעולה אלימה. ככל שמשברים קשים פקדו את גרמניה – מדינתו החדשה-ישנה, עלתה המפלגה שהקים לגדולות. בשנת 1933, מונה האיש שהכריז על עצמו כפיהרר (המנהיג) של המפלגה הנאצית לתפקיד קנצלר גרמניה.

הפוליטיקה העממית עם התקפותיה הצרחניות והארסיות, פוליטיקה שהתגלתה להיטלר בזמן שיטוטיו ברחובות וינה, אפיינה את הקריירה המקצועית של הדיקטטור והביאה אותו ב1.9.1939 לכרות ברית אסטרטגית זמנית עם ברית המועצות ולחלק יחד איתה את פולין השכנה. לאחר הפיוס השערורייתי של המערב עם גרמניה במינכן שנה קודם, האמין היטלר שגם כיבוש פולין יעבור ללא תגובה רצינית. הייתה זו הערכה שגויה. ההשתלטות על בעלת בריתה הקרובה של בריטניה וצרפת הביאה לפרוץ המלחמה הנוראית ביותר שידעה האנושות, מלחמה שבמהלכה בוצע רצח העם השיטתי והאכזרי ביותר בהיסטוריה: שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה.

שש שנים חסרות כיוון ועם זאת, אינטנסיביות להפליא, העביר אדולף היטלר בווינה. באוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1924 כתב ש"וינה הייתה ועודנה עבורי בית הספר הקשה ועם זאת המעמיק ביותר שחוויתי."

זה כבר דורות שהיסטוריונים מתחבטים בשאלה: האם ההיסטוריה נוצרת על ידי אישים גדולים או תהליכים היסטוריים גדולים? כך או כך, היו לא מעט היסטוריונים, הוגי דעות ואנשים מן השורה שהעריכו שאם אי אז בווינה של 1907 היה מתקבל אותו צעיר מפונק לאקדמיה לאמנויות, אפשר שהעולם היה זוכה לעוד צייר בינוני ונמנע מהמלחמה הארורה והאיומה מכולן.