"בוגד!" "רשע!" שאון המוות, המולת הקרב, והחיצים והאבנים שנורו לעברו, לא מנעו מהקולות להגיע לאוזניו של האדם הבודד שעמד על החומה האחרונה שנותרה על תילה בירושלים.
לפניו – עיניהם השקועות של קומץ המגינים האחרון על הר הבית, בני עמו. עצמותיהם בולטות מבין קרעי בגדיהם, הם מזי רעב, פצועים וחולים, מסוכסכים בינם לבין עצמם ובכל זאת – נלחמים בעוז ובייאוש שהליגיונרים הרומאים לא הכירו.
מאחוריו – העיר החרבה, רחובותיה ההרוסים וחומותיה הפרוצות מכוסים בגופות נרקבות שלא היה מי שיקבור אותן. הצבא הרומי משתולל בין חומותיה, קסדותיו מתנוצצת בשמש הירושלמית הלוהטת.
ובתווך – הוא. האם הוא אחד "מהם" עכשיו? האם הוא האויב?
יוסף בן מתתיהו נולד וגדל בירושלים בחיק משפחה מכובדת ומבוססת. מצד אביו הוא היה כהן מהמשמרת הראשונה – משמרת יהויריב. תיאורטית היה קו כלשהו שיכול היה להובילו לכהונה גדולה, אבל מיקומו בשושלת לא היה ריאלי. מצד אמו, הוא היה צאצא ישיר של יהונתן, צעיר האחים החשמונאים.
הוא היה נער משכיל מאד, ונראה שהיה גם פעיל חברתית ובעל כריזמה ויכולות שכנוע גבוהות, שכן כבר בגיל עשרים הוא נשלח לרומא למשימת שתדלנות לטובת קרובי משפחה או חברים שהסתבכו עם השלטונות הרומאים.
כשפורץ המרד הגדול, נשלח יוסף בן מתתיהו על ידי מנהיגי המרד בירושלים לנהל את המערכה בגליל. אלא שנראה שגם אם אכן הטילו עליו את המשימה הזו, איש לא טרח לעדכן את הגליליים, או שעדכנו אותם אבל הם לא הסכימו עם ההחלטה הזו.
הוא מגיע לגליל ולא מתקבל בזרועות פתוחות. הוא גם לא מוצא שם צבא מורדים מאורגן אלא קבוצות המפוזרות בערים השונות שמתבצרות כל אחת בנפרד מפני הרומאים. יוסף בן מתתיהו שולח ידו בהגנה, בביצורים ובאיסוף גייסות, ובסופו של דבר מוצא את עצמו מארגן את הגנת יודפת.
יודפת הייתה העיר החשובה בגליל, וההגנה עליה הייתה קריטית. אלא שעכשיו נכנסו למשחק שחקנים חדשים גם מצד הרומאים – המצביא אספסיאנוס נקרא להוביל את דיכוי המרד ביהודה, יחד עם בנו טיטוס. הם אספו גייסות שהגיעו לכ-60,000 איש, ועלו על הגליל. בסופו של דבר, הם מטילים מצור על יודפת. אין יוצא ואין בא.
אחרי מספר שבועות, העיר נופלת לידיהם. למרות מאמציהם של יוסף בן מתתיהו וחייליו, הצליחו הכוחות הרומאים להחדיר קבוצות חיילים מאחורי החומות בשעות הלילה, וכבשו את העיר. יוסף בן מתתיהו, שעכשיו הרומאים כבר מודעים לתפקידו, ומחפשים אותו באופן יזום, מצליח להימלט. הוא מוצא מערה בה מתחבאים כבר כ-40 לוחמים, ומצטרף אליהם. במשך יומיים נראה כי המערה היא מקום מסתור מוצלח, לו רק יצליחו לשרוד בה עד שיעזבו הרומאים את העיר ההרוסה. אבל אז אשה אחת שיודעת על מיקומם של הלוחמים היהודים נתפסת על ידי לגיונר רומאי, וחושפת אותם.
אבל הרומאים אינם פורצים למערה אלא מביאים מכרים של יוסף כדי לשכנעו להסגיר את עצמו לידיהם. יוסף משתכנע די מהר שזו הדרך הנכונה ללכת בה (האם חשב כך כבר קודם?), אבל איש מהנוכחים לא מסכים איתו. לפי עדותו שלו, הוא נואם ונואם בפניהם, אבל ללא הועיל. חבריו למערה אינם מוכנים להיכנע לכובש הרומי, יהא המחיר אשר יהא.
וכאן מגיעה שאלת נאמנותו האמיתית של בן מתתיהו לנקודה הקריטית שלה: האם רצה יוסף להסגיר עצמו לידי הרומאים כי מורך הלב שלו גבר עליו, והוא לא בחל בנטישת צבאו ובבגידה בעמו רק כדי להציל את עצמו? או שמא הוא האמין בלב שלם שזוהי הדרך הנכונה ללכת בה, עבור כל העם שאהב וכבר עשה למענו רבות?
אם תשאלו את יוסף בן מתתיהו, התשובה הברורה – לאורך כל כתביו, בהם מופיעות סתירות רבות בנושאים שונים, גילה עקביות מרשימה בכל הקשור להחלטתו. הוא האמין שזו הדרך היחידה לשמור על מה שנותר.
כש-40 הלוחמים מבינים כי הרומאים עומדים לפרוץ למערה, הם מחליטים לקחת את חייהם בידיהם, כדי לא להיתפס. לפי עצתו של יוסף הם מגיעים לנוסחה בה כל אחד יהרוג את אחד מחבריו, והאחרון שיוותר יצטרך להרוג את עצמו.
אחד משני האחרונים שנשארו היה יוסף בעצמו "אולי היה זה מקרה, ואולי אצבע אלהים" הוא מעיד בספרו "מלחמות היהודים". כשהם היו רק שניים, כשגופות חבריהם מוטלות לפניהם, הוא הצליח לשכנע את חברו שמותם יהיה לשווא, והם יוצאים מהמערה לתוך ידיהם של החיילים הרומאים.
בתחילה, מבקשים הרומאים להוציא את יוסף להורג מיידית על חלקו במרד, אבל הוא מוצא חן בעיני טיטוס, או שזה מרחם עליו (יוסף חולק על עצמו בנושא זה בכמה מקומות בכתביו), והוא מחליט להביאו למשפט בפני נירון קיסר. אלא שאז יוסף משתמש בטקטיקה שתשמש גם את רבן יוחנן בן זכאי בהמשך – הוא מנבא לאספסיאנוס שהוא עומד להיות קיסר, וזוכה לאהדת המצביא.
אספסיאנוס וטיטוס מחבבים ככל הנראה את הלוחם היהודי המשכיל והכריזמטי שמתחייב להיות נאמן להם באופן מוחלט. הם לוקחים אותו תחת חסותם והופכים אותו לאזרח רומאי. מאותו רגע והלאה, יוסף בן מתיתיהו, נצר לשושלות כהונה ומלוכה הופך להיות טיטוס פלביוס יוספוס. הוא מתלווה לצבא הרומאי ולוקח על עצמו שני תפקידים קריטיים: לתעד את המלחמה העקובה מדם בין היהודים לרומאים , ולנסות לשכנע את בני עמו להניח את חרב המרד, על מנת שלא תחרב הארץ לחלוטין.
בתפקיד הראשון הוא מצליח מעבר למצופה – הוא הופך עוד בחייו לאחד ההיסטוריונים החשובים ביותר בעת העתיקה ולהיסטוריון החשוב ביותר בכל הנוגע למרד היהודי ברומא ולדברי ימי הבית השני.
בתפקיד השני הוא נוחל כישלון חרוץ המורדים רואים בו בוגד נאלח, שכל מטרתו היא להביא לניצחון הרומאים, ואינם מקשיבים לו. גם כשהוא עומד על החומה האחרונה שעומדת על תילה מסביב לירושלים החרבה, ומונה בפניהם את כל אבות האומה שבחרו לא להילחם כשלא הייתה תקווה לניצחון, ולא הרגו את עצמם רק מתוך תחושות כבוד או ייאוש, זה לא עוזר.
הוא חוזר בלב כבד למחנה הרומאי וצופה בעירו האהובה נשרפת ונבזזת ובבני עמו הנהרגים או מובלים לשבי. הוא לא רק צופה, הוא גם מתעד הכל בדקדקנות
"וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים, ומפני גובה הר הבית וגודל הבנין הלוהט באש נדמה לעין רואה כי כל העיר בוערת. ואיש לא יוכל לשער בנפשו דבר נורא ואיום מקול הצעקות במעמד ההוא".
