אף אחד מהם לא נולד בברלין, אבל בשנת 1922 הגורל הפגיש בעיר הזו בין מסלולי חייהם של חיים נחמן ביאליק ותום זיידמן פרויד, למה שהפך להיות ניסיון אמנותי מסקרן ונוגע ללב שהסתיים בטרגדיה גדולה.

הצד שלו: בשנות העשרים המוקדמות חיים נחמן ביאליק כבר היה מוכר בעולם היהודי כ"משורר הלאומי", אלא שהתואר הזה היה רחוק מלתאר את ההיקף הבלתי נתפס והמסחרר של פעילותו עד אז. הוא כתב שירה, פרוזה, ספרי לימוד ומסות. הוא עיבד חלקים שלמים מהתלמוד ומספרי המדרש המסורתיים למה שהוא ראה בו אחד המפעלים החשובים של חייו (ספר האגדה), ערך כתבי עת ספרותיים, שלח ידו בפעילות חינוכית וציבורית, ובעיקר – עסק בקדחתנות בהוצאה לאור של ספרים בשפה העברית. ספרים שלו וספריהם של אחרים. 

הצד שלה: באותן שנים תום זיידמן פרויד הייתה אמנית מוכרת בגרמניה. היא החזיקה כבר בתיק עבודות גרפיות מרשים, סגנון ייחודי, ומספר ספרי ילדים שכתבה ואיירה שזכו להצלחה. בנוסף לכך, היא גם נהנתה מנישואין טריים ומאושרים, ומתינוקת – ביתה היחידה.

זיידמן פרויד נולדה בשם מרתה גרטרוד למשפחת פרויד המפורסמת בוינה (אמה הייתה אחותו של זיגמונד פרויד). כשהייתה ילדה קטנה עברו הוריה לברלין, ושם היא החלה לצייר. 

בגיל 15 היא שינתה את שמה ל"תום". האם היה זה אקט פמיניסטי – מתריס או שהיא האמינה שבעולם האמנות (שכמו רוב העולמות אז נשלט כמעט לחלוטין על ידי גברים) יהיה לה קל יותר להסתדר עם שם כזה? היא לא השאירה אחריה הסבר, אבל בני משפחתה התנגדו לנסיונות לציירה כ"טום בוי" או כמי שנהגה ללבוש בגדי גברים. 

היא למדה אומנות בלונדון ובמינכן. הפעילות המקצועית הראשונה שלה הייתה ככל הנראה עיצוב צעצועים וציור שקופיות להופעה של אחותה הגדולה לילי (שהייתה שחקנית), אבל מהר מאד  היא עברה לאיור וכתיבת ספרי ילדים שזכו להערכה בגרמניה ובעולם. 

בגיל 28 היא פגשה את יעקב ("יענקב") זיידמן, שהיה מתרגם ומוציא לאור שהגיע לברלין ממזרח אירופה. הם התאהבו והתחתנו. 

בינתיים, עוד לפני המפגש עם ביאליק – היא מתיידדת עם אנשי רוח יהודים אחרים כמו גרשום שלום, ועובדת יחד עם שי עגנון על ספר שבסופו של דבר נגנז ("ספר האותיות").  

זיידמן פרויד יצרה עבור ילדים, מהרגע הראשון. בין אם הייתה זו נטיית ליבה הטבעית של מי שגדלה בבית מלא אחים והייתה אם צעירה בעצמה ובין אם הייתה זו הסללה תרבותית מצמצמת – היא עשתה את זה היטב, כשהיא מכבדת את קהל היעד הצעיר שלה ברצינות, בתשומת לב ובדקדקנות אומנותית כאילו לא היו "רק" ילדים.

יצירתו של ביאליק לילדים הייתה עוד פחות טריוויאלית או מובנת מאליה. ילדותו שלו לא הייתה מאושרת כלל. הוא גדל במשפחה ענייה מאד, וכשאביו נפטר אמו לא הצליחה לכלכל את כל ילדיה. הוא נשלח לגדול בבית סבו – שגם אם אהב אותו ודאג לו, היה חמור סבר וקפדן. ביאליק לא ישכח את תחושת הנטישה והבגידה מצד אמו בהמשך חייו, והרגשות האלו יופיעו לא פעם ביצירתו. 

הוא נישא למאניה אוורבוך, נישואי שידוך שרבות דובר אודותם, אבל בכל מקרה – ילדים משלהם הם לא זכו לחבוק. 

 

למרות הכל, ואולי דווקא בגלל העדרה של סביבה ילדית בחייו הפרטיים, יחסו לילדים שסביבו – בניהם ובנותיהם של חבריו ומכריו היה חם ואוהב, והוא ראה ביצירה העברית לילדים שליחות קודש ממש. 

הוא האמין בכל ליבו שספרות היא הדרך להקנות לילדים את השפה, וכשמדובר בשפה אותה אפילו המבוגרים שמסביב אינם דוברים כשפת אם, הדיוק והעושר הלשוני בספרים הוא קריטי ועליו עלול ליפול או לקום חידושה של השפה כולה. 

עוד בשבתו באודסה הוא הקים (יחד עם רבניצקי ועוד כמה אנשי ספר עבריים) את הוצאת הספרים "מוריה" שהתעסקה בתחילה בעיקר בהוצאת ספרי לימוד לנוער. במקביל לכתיבתו ה"קאנונית" הוא כתב כבר אז גם לילדים, כתיבה שהיום אין לנו ספק שהיא חלק בלתי נפרד מהיותו המשורר הלאומי, שכן איך עוד אפשר לקרוא למי שהשאיר לנו שירים אלמותיים כמו "נד-נד"? 

אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, שיחד עם המהפכה הבולשביקית הביאו לקיפאון, שבתחילה נראה זמני, בפעילות ההוצאה לאור העברית. עם הזמן התחוור כי לא ניתן יהיה להמשיך לעבוד ברוסיה, ובעזרתו של מקסים גורקי קיבל ביאליק יחד עם קבוצה של סופרים יהודיים, אשרות עלייה לארץ. 

ביאליק האמין שהמשאבים בארץ לא מוכנים להוצאה לאור מאסיבית של כתבים עבריים, והוא בחר לנסוע לברלין שהפכה להיות מרכז תרבותי וספרותי תוסס ופעיל.  

כמה חודשים אחרי הגיעו לברלין הוא פגש את יעקב זיידמן, שהיה כבר נשוי לתום פרויד והרשים אותו עמוקות בלהיטותו וברצונו לעסוק במו"לות עצמאית. הלה סיפר לביאליק על אשתו ש"מומחית לציורי ילדים". פגישה זו הציתה בביאליק, שהתלונן לא מעט באזני ידידיו על העדר מאיירים ראויים לספרי הילדים בעברית, רעיון חדש. 

הם יקימו הוצאת ספרים ייעודית לספרי פעוטות וילדים צעירים. הוצאת בוטיק שתוציא ספרים יפהפיים בהם האיורים יהיו חשובים לא פחות מהטקסטים. 

 

במכתב לרבניצקי (שעלה לארץ) מספר ביאליק על ההסכם הראשוני שנערך בינו ובין זיידמן: 

"אני ממציא לו דברי ספרות לילדים, והוא ממציא לי את הציורים. כל הטיפול של הכנת הציורים וההדפסה והמכירה – מוטל עליו. אשתו מומחית לציורים, היא העושה בעצמה או המזמנת אצל ציירים אחרים. הרווח למחצה.. השידוך הזה יפה לנו מכל צד. הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ונפש". 

מאחר והוא לא היה היחיד שהאמין בחשיבות ספרות הילדים להטמעת וחיזוק השפה העברית, השוק היהודי, בעיקר זה המשכיל, התמלא בתקופה זו בחוברות, עיתונים, מדורים וספרים שיועדו לבני הדור הצעיר. 

זו הייתה תערובת אקלקטית של ספרות מקור, תרגומים ועיבודי סיפורים אירופאים (בהתעלמות גסה מכל עניין זכויות היוצרים) – תערובת שביאליק לא התלהב מרובה. 

ב"ביאליקית" שוטפת הוא מקונן על המצב הקיים (בהקדמה ל"קטלוג" ראשוני של הוצאת הספרים החדשה): 

"אין פלא אפוא.. (ש)צצים יום יום כעשבי הביצה, דברי ספרות ואמנות, כביכול, שרובם ככולם פסולי תכן ופסולי שפה, ופסולי צורה כאחד, ורובם ככולם יש בהם כדי לטמטם את לב הילד טמטום עולם ולהשחית את טעמו עד לאין מרפא". 

כדי לשנות את המצב הקיים, הוא עומד להשתמש בכישורי המו"לות של יעקב ובאומנות העדינה והיפהפייה של תום. להוצאה החדשה הוענק השם ""אופיר" שעל יד "מוריה"". 

הפרוספקט, המאויר בסגנון המובחן מאד של זיידמן פרויד, נמצא בארכיון בית ביאליק ותפס את תשומת ליבנו תוך כדי עבודה על חומרי הארכיון. זה היה מעין קטלוג ראשוני של ההוצאה החדשה ובו מתוארים בקצרה הספרים הראשונים שיצאו לאור וכן אלה שהיו מתוכננים לצאת לאור בהמשך. בהקדמה מפרט ביאליק את ההבטחות שהוצאת "אופיר" מבטיחה לקוראיה:

""אופיר" ישתדל שכל הדברים היוצאים בחותמו, בין מקוריים ובין מתורגמים ומעובדים, לא יהא בהם משום "הכנסת תבן לעפרים", אלא יוסיפו מצד תכנם רכוש ממשי על הקרן הקיימת של ספרות ילדנו, שלפי שעה היא דלה ומצערה כל כך". 

בהמשך הוא מפרט הבטחות אודות "טיב הלשון" ו"ההידור החיצוני", הבטחות שאכן קוימו, אבל לטווח זמן קצר עד מאד. 

הספרים הראשונים שיצאו לאור היו יצירות קיימות של זיידמן פרויד שעובדו מחדש ותורגמו לעברית: הראשון היה "ספר הדברים" – ספר ציורים שתום הוציאה כבר בעבר בהוצאת ספרים גרמנית, אלא שעתה צורפו לאיורים שירים קצרים מפרי עטו של ביאליק.

 

הספר השני נקרא – "עשר שיחות לילדים" – פרקים קצרצרים של אגדות מוכרות שזיידמן פרויד ליקטה ועיבדה מיצירותיהם של האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן ולודביג בכשטיין. ביאליק הוא זה שתרגם את הטקסטים לעברית, ותום נאלצה לאייר מחדש את אחד העמודים, שכן האיור שפורסם בהוצאת הספרים הגרמנית לא היה עובר את הקהל העברי. 

 

 

אלא שאז צל העיב לראשונה על חדוות היצירה המשותפת. 

שני השותפים חוו באותה תקופה טרגדיות אישיות – תום איבדה את אחיה האהוב תיאודור, שטבע באגם. ביאליק, מצידו, היה עד לאובדן חייה של ילדה קטנה שגרה בשכנות לו ולמאניה. הזוג היה ככל הנראה בקשרי ידידות עם משפחתה, ואולי אפילו איתה עצמה, והיא נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה ככל הנראה בדרכה למלא שליחות עבור מאניה. 

ואז יצא לאור הספר השלישי של הוצאת אופיר -"מסע הדג", בו מסופר על ילד שנוסע למקום אוטופי (בעזרתו של דג), אבל חוזר אחר כך לביתו. המהדורה ההיא מסתיימת במילותין של ביאליק:  

"זה חלום אורי, ואמרו חכמים: אין חלום בלי דברים בטלים."

תום הקדישה את הספר "לנשמת תדי".

וזה היה ספר האחרון שיצא לאור בהוצאת אופיר. 

 

החלומות הגדולים על בניית בית ספרותי חדש שיפיץ ספרות עברית איכותית לצד אומנות לילדים התפוגג אל תוך המציאות הקשה. המשבר הכלכלי בגרמניה הפך את הדפסת הספרים ליקרה להחריד, ויעקב זיידמן נקלע לחובות ולמצב כלכלי קשה.

ב 1924 עלה ביאליק לארץ, ובתחילה נמשך הקשר עם בני הזוג זיידמן פרויד. 

ב 1925 השותפות התפרקה בעקבות חילוקי דעות כלכליים קשים. יעקב המתוסכל שלח ושוב ושוב מכתבים לביאליק בדרישה לעזרה, אבל ככל הנראה לא נענה. 

 

 

עם התפרקות השותפות, נפרדו דרכיהן של השותפים בצורה מהותית יותר מאשר פרידה עסקית גרידא. 

חייהם של הזוג זיידמן פרויד צללו במהירות מבהילה לסוף טרגי להחריד: ב 1929, לאחר שהוכרז כפושט רגל, התאבד יעקב בתליה. תום, שמצאה את גופתו כששבה לביתם, לא הייתה מסוגלת להמשיך בחייה בלי בעלה האהוב, והיא פשוט הפסיקה לאכול. הטיפול המעולה שקיבלה (דודה המפורסם הוזעק למיטת חוליה), לא עזר. היא נפטרה מספר חודשים אחריו. 

בתם, שהתייתמה באחת משני הוריה, הועברה לידיה של דודתה הגדולה, לילי, ובסופו של דבר עלתה בגפה לארץ במסגרת עליית הנוער. 

חייו של ביאליק ויצירתו, לעומת זאת – המשיכו בכיוון אחר לגמרי. הוא התקבל בארץ בכבוד מלכים, ונראה שהעיסוק בהוצאת אופיר נתן לו דחיפה ועידוד לחזק את כתיבתו לילדים.

באותה מחברת שבה הוא כתב בקיץ 1922 את טיוטת הפרוספקט לאופיר, ישנה גם טיוטה של "אלוף בצלות ואלוף שום", שיצא לאור אחרי שהגיע לארץ, וכן פרקים נוספים של "ספיח" – יצירתו האוטוביוגרפית האדירה לילדים. 

הילדים בארץ העריצו אותו ועטפו אותו באהבה. והוא אהב אותם בחזרה, אהבה שלא יכול היה לתת לילד הפרטי שלא היה לו. 

 

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון בית ביאליק וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

 

 

 

"ליוסי –
בזכרונות טובים מהרדיו –
ובידידות רבה –
דויד גרוסמן
4/5/08"

ההקדשה ששירבט דויד גרוסמן בתוך הספר "אישה בורחת מבשורה" נראית הקדשה רגילה לחלוטין, חסרת ייחוד. הקדשה מסופר מוערך לקולגה לשעבר שעבד איתו ברדיו קול ישראל. אבל מאחורי המילים הכמעט בנאליות מסתתר סיפור יוצא דופן. תחילתו של הסיפור הזה במלחמת יום הכיפורים על שעותיה הראשונות והקשות וסופו מתועד בספרו המופתי של גרוסמן "אשה בורחת מבשורה", ספר שיצא לאור לאחר מותו של בנו אורי במלחמת לבנון השנייה.

כשיוסי ריבלין ישב בביתו וקרא את הספר "אשה בורחת מבשורה", כשזה אך יצא לאור, הוא נתקל בקטע מתוכו שהיה מוכר לו מאוד, אך הוא לא הצליח להיזכר מהיכן:

"הלו, הלו נשאר מישהו?…למה לא עונים.. מה אתם משחקים איתי, עבור, עבור, עבור, מילמל אברם בלי תקווה.

(…)

וצריך מים נקיים ותחבושות מילמל אברם בעייפות, זה כבר מסריח. זה בכלל סמרטוט…הלו? הלו? לא שומעים. למה שתשמעו, זונות. אם לא תשמעו, עוד מעט תריחו, פצע כזה, נמק בטוח, סססאמו.

(…)

עציץ כאן אפרסק עלה קול חדש, עמום, בין טרטורי מנוע, נפגענו על לקסיקון, 42. יש נפגעים. מבקשים חילוץ.

אפרסק, אה, כאן עציץ, קיבלנו, עוד כמה רגעים שולחים חילוץ, עבור.

עציץ כאן אפרסק, תודה, מחכים, רק תמהרו כי יש כאן קצת בלגן.

אפרסק, כאן עציץ, מטופל, מטופל, סוף.

(…)

הלו הלו תענו כבר זונות בני זונות קוויזלינגים, עזבתם אותי למות? איך עזבתם אותי למות?

(…)

אברם ברקע שר במרץ, "ואין זו סתם סוכה, מוארת וירוקה", והאלחוטן זימזם איתו והניד את ראשו לפי הקצב. תשמע אותו אמר, חושב שהוא ב'טלפלא'.

השירה נשברה לגניחת כאב.

(…)"

(דויד גרוסמן 'אישה בורחת מבשורה' הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008, ע"מ 655-658)

יוסי ריבלין אימץ את מוחו ופשפש בזיכרונותיו שעות ארוכות, עד שדלה ממנו אירוע שהתרחש שלושה עשורים קודם לכן.

יוסי היה כתב צעיר ברשת "קול ישראל". היו אלה שנות ה-80' ויוסי, כחלק מעבודתו, היה עסוק בחיפוש אחר סיפורים מעניינים שיוכלו להפוך לכתבות חדשות. הוא היה עורך את התחקיר ושדרנים ותיקים יותר הפכו את החומר לכתבה. באחד הימים שמע מעמיתה לעבודה על חייל מילואים בשם אבי יפה, טכנאי הקלטות בעל אולפן משלו בירושלים. אבי נקרא למילואים בסוף ספטמבר 1973, סביב ראש השנה. למילואים לקח איתו מכשיר הקלטה גדול, טייפ מסוג 'נגרא', במחשבה שיוכל לשמוע איתו מוזיקה ואולי גם לתעד את ההווי המיוחד שהתפתח במוצבים שישבו על תעלת סואץ.

לא היה לאבי מושג שתוך מספר ימים תפרוץ מלחמה ושימצא את עצמו בחזית הלחימה, במעוז "פורקן" שעל גדות תעלת סואץ. במקום ליהנות ממוזיקה טובה, השתמש אבי בטייפ כדי להקליט את רשת הקשר של המעוזים המותקפים בשעות הראשונות למלחמה, עם המפקדה שבעורף וכן את המתרחש בתוך המעוז עצמו ממש.

שנים לאחר מכן הגיע יוסי, כתחקירן של קול ישראל, לביתו של אבי. בריאיון ארוך וקשה הוא הקשיב לסיפורים המצמררים שהיו לאבי לספר על הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור בחזית הדרומית, ואיך הוא עצמו, יחד עם 4 הקלטות שהספיק להקליט, הצליחו לסגת ולהינצל מהתופת.

סיפור אחד שאבי יפה מספר, מתוך כל אותה תקופה קשה ומפחידה, לא יוצא ליוסי מהראש. זהו סיפור על חייל מילואים, סמל מקס ממן ז"ל, שהיה תקוע לבדו במעוז אחר ובעוד המצרים צרים עליו התחנן בקשר שיבואו לחלץ אותו. במפקדה ניסו להרגיע אותו בידיעה שבעצם לא יוכלו לסייע לו. חוסר האונים שנשמע בתחינותיו, תחינות שלא קיבלו מענה, היה קשה מנשוא. כל כך קשה עד שאבי הפסיק את ההקלטה בסופו של דבר, כי לא יכול עוד להאזין לחייל שגורלו נחרץ, מתחנן על חייו.

הנה תמלול של חלק מההקלטות:

חייל במוצב חיזיון, הקשר, סמל מקס ממן: "22 כאן תככן [שם המוצב בקשר] דחוף עבור"

22: "כאן 22, רות, עבור"

ממן: "כאן תככן יורים עלינו לתוך המוצב עם ארטילריה, חייבים להשמיד אותם, עבור"

"טנקים בלי סוף, בלי סוף, מבקש סיוע מיידי, דחוף, אווירי, ארטילריה, תחפה עלינו, תעזור לנו, עבור"

22: "הכל יהיה בסדר, תחזיקו מעמד, קצת קשה אבל זה לא נורא עבור"

ממן: "כאן תככן רות, מקווה שאתה צודק, מקווה גם שתגיעו במהירות עם הסיוע האווירי, כי אין פה אפשרות להרים את הראש, עבור"

"שים לב נכנסים עליי דרך השער, אני מבקש, אה.. ארטילריה דרך השער.."

 

בהקלטות שומעים את סמל ממן מדבר בקשר, שומעים את קולו הרועד מבקש עזרה שוב ושוב, ומקבל תשובות שהן במקרה הטוב מתחמקות והלב מתכווץ מכאב.

בחלק אחר של ההקלטה שומעים שירה מתוך המוצב בו נמצא אבי יפה. אחד החיילים מתחיל לשיר והאחרים מצטרפים אליו: “הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה… מוכרחים להיות שמח… מוכרחים, מוכרחים, להיות שמח". השירה נשמעת כמעט לא הגיונית על רקע שריקות הירי, הפיצוצים והקריאות לעזרה מהמעוזים שמסביב להם. אך במובן מסוים, כשחושבים על המציאות הבלתי אפשרית בה הם נמצאים, יש בשירה הזו מין הפגת מעט מהמתח ותחושת חוסר האונים.

אבל מה הקשר לדויד גרוסמן? בשנות השמונים עבד יוסי לצידו של גרוסמן שהיה אז שדרן ברשת ב' של קול ישראל. על בסיס החומרים שיוסי מצא, הכין גרוסמן כתבה שכללה חלק מההקלטות שהקליט החייל אבי יפה וסיפרה על ההחלטות הקשות שהיו צריכים לקבל חיילי צה"ל המעטים שהיו נצורים במעוזים. גרוסמן שידר אותה בערב יום הכיפורים של שנת 1987, והכתבה זכתה לשבחים רבים.

מאז עזב יוסי את העבודה ברדיו ופנה לדרכו. עם השנים הפך לכותב בעצמו ופרסם מספר ספרי פרוזה. דויד גרוסמן הפך לאחד הסופרים הגדולים ביותר שצמחו לנו בישראל.

שנים מאוחר יותר, נהרג בנו של דויד גרוסמן, אורי, יחד עם כל צוות הטנק שלו בשעותיה האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.

את הספר "אשה בורחת מבשורה" כתב דויד גרוסמן שנים לפני מותו של בנו. אך כפי שהוא הוסיף באחרית הדבר בסיום הספר, לספר יש קשר הדוק לאורי ולמותו:

"אורי הכיר היטב את עלילת הספר ואת הדמויות. בכל פעם ששוחחנו בטלפון, ובעיקר כשהיה מגיע לחופשות, היה שואל מה התחדש בסיפור ובחיי גיבוריו ("מה עוללת להם השבוע?" הייתה השאלה הקבועה שלו). כתב גרוסמן "הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו. לאחר תום ה'שבעה' חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל, הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה."

כשיוסי קורא את "אשה בורחת מבשורה" הוא נזכר בכתבה המשותפת שלו ושל גרוסמן על החייל ההוא במוצב במלחמת יום כיפור, החייל שגורלו נחרץ, הוא מחליט להעז ולשאול את גרוסמן על כך.

אך גרוסמן כמעט שאינו מקיים שיחות הפתוחות לציבור לגבי ספרו החדש אז, וגם אם כן יצליח להגיע למפגש כלשהו עם הסופר, חשב יוסי, הוא לא היה בטוח שגרוסמן יזכור אותו בכלל.

כשיוסי שומע שגרוסמן עומד להגיע לשיחה עם קהל בבית הקפה 'תמול שלשום' בירושלים, הוא מחליט להגיע לשם ולנסות לשוחח איתו. בסוף השיחה עם גרוסמן, הוא מעז להרים את היד ולשאול, בלי הרבה תקוות, האם יכול להיות שחלק מסויים בספר מתבסס על אותה כתבה משותפת עליה עבדו עליה שנים רבות קודם לכן. בתגובה גרוסמן מצל על עיניו מפני האורות המסנוורים, ומתקרב אליו, וחיוך מאיר את פניו.

"'יוסי?' הוא שואל אותי, 'כן', אני עונה.. והוא אומר: 'כן! בטח! זה מהכתבה שלך!'"

שניהם מתרגשים מהמפגש, ובסיומו דויד חותם על העותק של הספר שהביא עימו יוסי, מזכרת מסיפור מיוחד, טראגי וישראלי כל כך.

"אישה בורחת מבשורה" מספר על המציאות של החיים בישראל. מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה, מציאות שבה מלחמה, שכול והלם קרב הם חלק בלתי נפרד מהחיים בארץ. באופן מצמרר כמעט ומבלי דעת כתב גרוסמן את סיפורו שלו, עוד לפני שהתרחש.

הכתבה של יוסי ריבלין ודויד גרוסמן על אותן הקלטות נדירות מהימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים נכנסו לספר שכתב גרוסמן על אשה שמנסה לברוח מבשורה מרה, כזו שרודפת את כולנו. האם הצליחה בכך או לא, דבר זה אינו ידוע לנו הקוראים. מה שידוע לנו, הוא שגרוסמן עצמו לא הצליח להתחמק מהבשורה הנוראית שלו. בנו, אורי, נהרג ביום האחרון למלחמת לבנון השניה.

ואולי גרוסמן עשה עבור אורה, גיבורת הספר שלו, את מה שלא הצליח לעשות עבור עצמו ועבור בנו. את מה שלא הצליחו לעשות כל החיילים שהאזינו בבעתה לחייל ההוא במעוז ועבור מי שהקשיבו לקלטות בכתבה שלו שנים אחר כך. בספר הוא בחר להציל את בן דמותו של אותו חייל במוצב, את אברם. אבל גם אם  ניצל, לא נחסך ממנו את הכאב והפוסט טראומה של אלו שכן שרדו.

בעמוד האחרון של הספר עושה גרוסמן דבר אחד נוסף – אולי הדבר היחיד שאפשר לעשות עבור אלו שנעלמו דרכיהם. הוא מציע את אפשרות קיומה של תקווה:

"(…)אני חשבתי שאם שנינו נדבר עליו, אם כל הזמן נדבר עליו, אנחנו נשמור עליו, יחד, נכון?

כן, כן, סה ככה, אורה, תראי ש –

אבל אולי זה בכלל ההיפך?

מה, הוא לוחש, מה זה ההיפך?

(…) היא לופתת את זרועו בכוח: אני רוצה שתבטיח לי.

כן, מה שתרצי.

שתזכור הכל.

כן, את יודעת שכן."

עצם הבחירה של גרוסמן שלא לגנוז את הספר אחרי מותו של בנו, אולי גם היא בחירה בתקווה.

להרחבה בנושא ההקלטות הנדירות ממלחמת יום הכיפורים, ומה שאירע במעוזים בהם הוקלט הקשר בימיה הראשונים של המלחמה, מוזמנים לצפות בסדרת הכתבות שנעשתה בכאן 11: חלק ראשון, חלק שני וחלק שלישי. כמו כן ישנו מידע בנושא אותן ההקלטות באתר הבית של אבי יפה, וכן הוא הוציא לאחרונה ספר שלם ומפורט המתעד את הסיפור המלא: "שובך יונים" (קוד הקשר לפריצת המלחמה).

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"