אלמלא מאמציו של "הרב אלי", סביר להניח שהרבה ממה שאנו יודעים על הקהילה היהודית הייחודית הזו ממרוקו היה אובד לנצח
במשך רוב ההיסטוריה שלה, העיירה דבדו (Debdou) הייתה ביתם של יותר יהודים מאשר מוסלמים. שורשיה של הקהילה היהודית בעיירה שבצפון מזרח מרוקו הם בפליטים יהודים, רבים מהם כוהנים, מהעיר הספרדית סביליה, שברחו מחצי האי האיברי לאחר מעשי אלימות כלפי יהודים שהתרחשו בה בשנת 1391. בעיירה פעלו עשרות בתי כנסת, היו בה כמה סופרי סת"ם ידועים, ומספר תלמידי חכמים התגוררו בה. הקהילה היהודית הייתה פעילה והיו בה את כל המוסדות הדרושים כדי לשגשג, כולל (אם גלויה צרפתית מתחילת המאה ה-20 היא אינדיקציה כלשהי) בית ספר מסורתי לנערות יהודיות צעירות, שהגיעו ללימודיהן בכיסויי ראש ססגוניים.
כמו עיירות אחרות שהייתה בהן נוכחות לומדים על ההיסטוריה שלה מספרים, תמונות, אגדות, מסמכים ואפילו מצבות. ככל שעובר הזמן, מסמכים רבים הולכים לאיבוד, וההיסטוריה הופכת קשה יותר ויותר לתיעוד ולשחזור. אולם לגבי דבדו, יש לנו כמות מפתיעה של חומר מתועד, הודות למאמצים בלתי נלאים של איש צנוע אחד עם חיוך קליל.
"הרב אלי" הקדיש חלק ניכר מחייו הארוכים לשימור זכרה של הקהילה היהודית של דבדו, והוציא לאור עשרות ספרים בנושאים מגוונים הקשורים אליה: החל מהשושלות המשפחתיות של יהודי העיירות בסביבתה ועד לרשימות של מנהגים דתיים מקומיים ייחודיים בקהילה והפולקלור המקומי, ואפילו ביבליוגרפיה של הדפוס העברי בצפון אפריקה.
החיוך המתפשט במהירות מפיו אל עיניו אינו מסתיר לגמרי עצב קל שמופיע כשהוא מדבר על מקום הולדתו. כפי שמספר הרב אלי, תשוקתו להנצחת הזיכרון של דבדו נובעת מהכמיהה והאובדן שהוא חש – 'מחצית נשמתי עשויה מגעגוע'. אמו נפטרה בתחילת שנות ה-40' של המאה ה-20, בשנה הראשונה לחייו, והוא גדל אצל סבו וסבתו, אצל אביו ומאוחר יותר עם אימו החורגת. אבל לעיירה דבדו לא היה הרבה מה להציע לאדם צעיר מבריק ועם עניין מעמיק בדת כמו אלי. בשנות העשרה המוקדמות שלו הוא נסע לבדו לפריז כדי ללמוד בישיבה שהייתה מורכבת מצעירים מצפון אפריקה בעיקר. לאחר שהתחתן וכיהן כרב צעיר דרך הקהילה היהודית הצרפתית המקומית ('הקונסיסטואר'), החששות שהובילו למלחמת ששת הימים דחפו אותו ואת אשתו לעבור לישראל.
בישראל, הוא יצר קשר מחודש עם סבו היקר, שעבר עוד קודם לכן ממרוקו לירושלים, אותו תיאר הרב אלי כ'אנציקלופדיה מהלכת' על עולמה של הקהילה היהודית בדבדו. אך תוך שנים ספורות מרגע מפגשם המחודש, נפטר סבו, ובתחושה של חרטה עמוקה, הבין הרב אלי שהידע המצטבר של האיש אבד.
מאז מות סבו, הקדיש אלי את כל שנותיו לאיסוף זיכרונות ומסמכים. בתחילה הוא התדפק על דלתותיהם של תושבי ירושלים שהגיעו גם הם מדבדו, וביקש מהם לחלוק סיפורים, זיכרונות ומסורות שבעל פה מהפולקלור המקומי של דבדו. רבים צחקו בפניו ותהו מדוע הוא טורח לעשות זאת. אחרים שיתפו פעולה, בין אם בהתלהבות ובין אם בחוסר רצון.
במהלך השיחות הללו, תושבים רבים שהתגוררו בעבר בדבדו מסרו לידיו מסמכים, מכתבים, כתובות וספרי תיעוד של קהילות שהיו ברשותם. ראיונות ומסמכים אלו שנאספו על ידו שימשו בסיס למחקר ולפרסומים שלו לאורך חייו. במהלך שנות ה-90' של המאה ה-20 הציע לו פילנתרופ לנסוע למרוקו, שם הוא הקדיש מספר חודשים לאיסוף מידע ומסמכים נוספים.
במהלך השנים עבד הרב אלי עם גורמים שונים בתוך הספרייה הלאומית של ישראל ובארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ופיתח קשרים טובים עם הצוות. מדי כמה שנים, מאז 1997, הוא היה תורם חלק מהמסמכים שנאספו אצלו לספרייה הלאומית. בוקר אחד, במהלך חודש אפריל 2023, הוא התעורר בידיעה עמוקה שהוא צריך לתרום את שאר האוסף שלו עוד באותו היום לספרייה הלאומית. הוא לקח את החומרים שנותרו בידיו וללא הודעה מוקדמת, דפק על דלת מחלקת הארכיון בספרייה הלאומית.
המסמכים שאסף הרב אלי עוסקים פחות בנושאים תורניים, והרבה יותר בחיי היומיום בתוך הקהילה כפי שהם משתקפים במכתבים, חוזים עסקיים או הסכמי נישואין. כתב יד אחד מתעד את הרשמים – וגם את הביקורת! – על חיי היהודים במרוקו, נכתב על ידי מאיר בר ששת, שהיה שד"ר (שליח דרבנן – מי שתפקידו לאסוף תרומות מקהילות הגולה) שהגיע מארץ ישראל למרוקו על מנת לגייס כספים עבור יהודי צפת שחיו בארץ הקודש.
מסמך אחר שהשאיר עליי רושם עז הוא תיעוד של החלטות בית הדין הרבני המקומי בנוגע לחיי משפחה, בזמן שמלחמת העולם השנייה השתוללה באירופה. לדוגמא, זוג התגרש, והבעל לא דאג לשלם את דמי מזונות הילדים כראוי. בית המשפט נקט באמצעים כדי להבטיח שהוא כן יעשה זאת. במקרה אחר, אישה סירבה לעבור עם בעלה למקום מגורים חדש, ובית הדין קבע כי היא תפסיד בכך את הסדר הגירושין שנקבע עבורה (בכתובה).
שאלתי את הרב אלי האם יש בכל האוסף הגדול איזשהו מסמך שמיוחד או יוצא דופן בעיניו. הוא לא היסס וענה כי הפריט המיוחד ביותר עבורו הוא צוואה מהמאה ה-18 המדגימה את הקשר בין קהילת דבדו לשורשיה בסביליה: איש זקן מהקהילה כתב צוואה, בה הוא מוריש לצאצאיו את רכושו, כולל חלקת האדמה שידוע ש"שייכת" למשפחה בסביליה. אף אחד מעולם לא ציפה באמת לקבל את האדמה הזו בחזרה אי פעם, אבל זה היה חלק מהפולקלור המשפחתי, לדעת שמשם הם באו ואבותיהם היו פעם הבעלים של אותה חלקת אדמה.
ככל שיחלוף הזמן, יתמעטו האנשים להם יש זיכרונות אישיים מדבדו היהודית, אך מורשת הקהילה הזו תמשיך להתקיים במאות המסמכים שאסף הרב אלי במהלך חייו ובמחקר ובכתיבה שהם אפשרו.
אוסף אליהו רפאל מרציאנו נמצא בתהליך רישום והנגשה הודות לתרומה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של סמואל ישראל.
תגובות על כתבה זו