משימתו של אדם אחד לשמר את המורשת היהודית של העיירה דבדו

אלמלא מאמציו של "הרב אלי", סביר להניח שהרבה ממה שאנו יודעים על הקהילה היהודית הייחודית הזו ממרוקו היה אובד לנצח

נערות יהודיות צעירות בדבדו, מרוקו, תחילת המאה ה-20, אוסף גלויות היודאיקה של יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

במשך רוב ההיסטוריה שלה, העיירה דבדו (Debdou) הייתה ביתם של יותר יהודים מאשר מוסלמים. שורשיה של הקהילה היהודית בעיירה שבצפון מזרח מרוקו הם בפליטים יהודים, רבים מהם כוהנים, מהעיר הספרדית סביליה, שברחו מחצי האי האיברי לאחר מעשי אלימות כלפי יהודים שהתרחשו בה בשנת 1391. בעיירה פעלו עשרות בתי כנסת, היו בה כמה סופרי סת"ם ידועים, ומספר תלמידי חכמים התגוררו בה. הקהילה היהודית הייתה פעילה והיו בה את כל המוסדות הדרושים כדי לשגשג, כולל (אם גלויה צרפתית מתחילת המאה ה-20 היא אינדיקציה כלשהי) בית ספר מסורתי לנערות יהודיות צעירות, שהגיעו ללימודיהן בכיסויי ראש ססגוניים.

"אישה יהודייה צעירה", דבדו, מרוקו, תחילת המאה ה-20, אוסף גלויות היודאיקה של יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים

כמו עיירות אחרות שהייתה בהן נוכחות לומדים על ההיסטוריה שלה מספרים, תמונות, אגדות, מסמכים ואפילו מצבות. ככל שעובר הזמן, מסמכים רבים הולכים לאיבוד, וההיסטוריה הופכת קשה יותר ויותר לתיעוד ולשחזור. אולם לגבי דבדו, יש לנו כמות מפתיעה של חומר מתועד, הודות למאמצים בלתי נלאים של איש צנוע אחד עם חיוך קליל.

"הרב אלי" הקדיש חלק ניכר מחייו הארוכים לשימור זכרה של הקהילה היהודית של דבדו, והוציא לאור עשרות ספרים בנושאים מגוונים הקשורים אליה: החל מהשושלות המשפחתיות של יהודי העיירות בסביבתה ועד לרשימות של מנהגים דתיים מקומיים ייחודיים בקהילה והפולקלור המקומי, ואפילו ביבליוגרפיה של הדפוס העברי בצפון אפריקה.

החיוך המתפשט במהירות מפיו אל עיניו אינו מסתיר לגמרי עצב קל שמופיע כשהוא מדבר על מקום הולדתו. כפי שמספר הרב אלי, תשוקתו להנצחת הזיכרון של דבדו נובעת מהכמיהה והאובדן שהוא חש – 'מחצית נשמתי עשויה מגעגוע'. אמו נפטרה בתחילת שנות ה-40' של המאה ה-20, בשנה הראשונה לחייו, והוא גדל אצל סבו וסבתו, אצל אביו ומאוחר יותר עם אימו החורגת. אבל לעיירה דבדו לא היה הרבה מה להציע לאדם צעיר מבריק ועם עניין מעמיק בדת כמו אלי. בשנות העשרה המוקדמות שלו הוא נסע לבדו לפריז כדי ללמוד בישיבה שהייתה מורכבת מצעירים מצפון אפריקה בעיקר. לאחר שהתחתן וכיהן כרב צעיר דרך הקהילה היהודית הצרפתית המקומית ('הקונסיסטואר'), החששות שהובילו למלחמת ששת הימים דחפו אותו ואת אשתו לעבור לישראל.

בישראל, הוא יצר קשר מחודש עם סבו היקר, שעבר עוד קודם לכן ממרוקו לירושלים, אותו תיאר הרב אלי כ'אנציקלופדיה מהלכת' על עולמה של הקהילה היהודית בדבדו. אך תוך שנים ספורות מרגע מפגשם המחודש, נפטר סבו, ובתחושה של חרטה עמוקה, הבין הרב אלי שהידע המצטבר של האיש אבד.

מאז מות סבו, הקדיש אלי את כל שנותיו לאיסוף זיכרונות ומסמכים. בתחילה הוא התדפק על דלתותיהם של תושבי ירושלים שהגיעו גם הם מדבדו, וביקש מהם לחלוק סיפורים, זיכרונות ומסורות שבעל פה מהפולקלור המקומי של דבדו. רבים צחקו בפניו ותהו מדוע הוא טורח לעשות זאת. אחרים שיתפו פעולה, בין אם בהתלהבות ובין אם בחוסר רצון.

במהלך השיחות הללו, תושבים רבים שהתגוררו בעבר בדבדו מסרו לידיו מסמכים, מכתבים, כתובות וספרי תיעוד של קהילות שהיו ברשותם. ראיונות ומסמכים אלו שנאספו על ידו שימשו בסיס למחקר ולפרסומים שלו לאורך חייו. במהלך שנות ה-90' של המאה ה-20 הציע לו פילנתרופ לנסוע למרוקו, שם הוא הקדיש מספר חודשים לאיסוף מידע ומסמכים נוספים.

במהלך השנים עבד הרב אלי עם גורמים שונים בתוך הספרייה הלאומית של ישראל ובארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ופיתח קשרים טובים עם הצוות. מדי כמה שנים, מאז 1997, הוא היה תורם חלק מהמסמכים שנאספו אצלו לספרייה הלאומית. בוקר אחד, במהלך חודש אפריל 2023, הוא התעורר בידיעה עמוקה שהוא צריך לתרום את שאר האוסף שלו עוד באותו היום לספרייה הלאומית. הוא לקח את החומרים שנותרו בידיו וללא הודעה מוקדמת, דפק על דלת מחלקת הארכיון בספרייה הלאומית.

המסמכים שאסף הרב אלי עוסקים פחות בנושאים תורניים, והרבה יותר בחיי היומיום בתוך הקהילה כפי שהם משתקפים במכתבים, חוזים עסקיים או הסכמי נישואין. כתב יד אחד מתעד את הרשמים – וגם את הביקורת! – על חיי היהודים במרוקו, נכתב על ידי מאיר בר ששת, שהיה שד"ר (שליח דרבנן – מי שתפקידו לאסוף תרומות מקהילות הגולה) שהגיע מארץ ישראל למרוקו על מנת לגייס כספים עבור יהודי צפת שחיו בארץ הקודש.

מסמך אחר שהשאיר עליי רושם עז הוא תיעוד של החלטות בית הדין הרבני המקומי בנוגע לחיי משפחה, בזמן שמלחמת העולם השנייה השתוללה באירופה. לדוגמא, זוג התגרש, והבעל לא דאג לשלם את דמי מזונות הילדים כראוי. בית המשפט נקט באמצעים כדי להבטיח שהוא כן יעשה זאת. במקרה אחר, אישה סירבה לעבור עם בעלה למקום מגורים חדש, ובית הדין קבע כי היא תפסיד בכך את הסדר הגירושין שנקבע עבורה (בכתובה).

שאלתי את הרב אלי האם יש בכל האוסף הגדול איזשהו מסמך שמיוחד או יוצא דופן בעיניו. הוא לא היסס וענה כי הפריט המיוחד ביותר עבורו הוא צוואה מהמאה ה-18 המדגימה את הקשר בין קהילת דבדו לשורשיה בסביליה: איש זקן מהקהילה כתב צוואה, בה הוא מוריש לצאצאיו את רכושו, כולל חלקת האדמה שידוע ש"שייכת" למשפחה בסביליה. אף אחד מעולם לא ציפה באמת לקבל את האדמה הזו בחזרה אי פעם, אבל זה היה חלק מהפולקלור המשפחתי, לדעת שמשם הם באו ואבותיהם היו פעם הבעלים של אותה חלקת אדמה.

ככל שיחלוף הזמן, יתמעטו האנשים להם יש זיכרונות אישיים מדבדו היהודית, אך מורשת הקהילה הזו תמשיך להתקיים במאות המסמכים שאסף הרב אלי במהלך חייו ובמחקר ובכתיבה שהם אפשרו.

 

אוסף אליהו רפאל מרציאנו נמצא בתהליך רישום והנגשה הודות לתרומה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של סמואל ישראל.

 

 

 

"למעננו היה הקרבן": ילדי בן שמן זוכרים את הרוגי השיירה שפרצה את המצור עבורם

ב-14 בדצמבר 1947 יצאה שיירה צבאית לכיוון כפר הנוער בן שמן הנצור. התוצאה הטרגית מונצחת בעלון פנימי שכתבו הילדים והילדות, חניכי הכפר, לזכרם של שלוש עשרה הצעירים שנהרגו כדי להגן עליהם.

נערים מתאמנים בנשק בעת המצור על בן שמן, 1947. מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0801-01)

חודשים ספורים לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, בסופה של שנת 1947, כפר הנוער בן שמן היה מובלעת מבודדת בין יישובים וערים ערביות. תכנית החלוקה של האו"ם הותירה את כפר הנוער הקטנטן מחוץ לגבולות המדינה היהודית המיועדת ובן רגע, החל מה-30 בנובמבר 1947, עברו אנשי הצוות, מעט המתנדבים וכל התלמידים שגרו בו לחיות תחת מצור. 

 

הביצורים בעת המצור על בן שמן, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0801-01)

המצב היה עדין – ההתיישבות הקטנה, שכללה את כפר הנוער ואת כפר בן שמן הצמוד לו, הייתה כמעט חסרת אונים. כוח האדם היה קטן, וכחלק מתפקידם טיפלו בילדים קטנים – חניכי הכיתות הנמוכות, כך שהאחריות על כתפיהם הייתה גדולה. מצבורי הנשק היו מדולדלים לאחר מספר פשיטות של הבריטים על המקום, ומעל כל זאת – הם ישבו בנקודה אסטרטגית חשובה. בן שמן היה טריז יהודי בין הערים הערביות הגדולות לוד ורמאללה, והוא היה גם היישוב היהודי הקרוב ביותר לשדה התעופה הבינלאומי שבלוד.

לאור כל הנ"ל הוחלט במטה המרכזי בתל אביב לארגן שיירות אספקה שיפרצו את המצור ויבטיחו את עמידתו האיתנה של הכפר. השיירות הביאו איתן תגבורת לוחמים שהתנדבו להצטרף להגנת המקום, מזון וציוד רפואי. 

 

מפרקים אספקה בבן שמן הנצורה, 1947. מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0801-01)

בתחילת דצמבר יצאו מספר שיירות דרך העיר לוד אבל ערביי לוד חיכו לתקוף אותן ולוחמי השיירות נמלטו בעור שיניהם ממש או שנפגעו קשה. באחת מהן אף נשרפו ארבעה יהודים למוות בתוך מכוניתם. 

השיירה האחרונה יצאה לדרך ב-14 בדצמבר. אך הפעם הוחלט להשתמש במסלול "עוקף לוד" – דרך ארוכה יותר שנקראה בזמנו "דרך המחצבות" (היום זהו המקום בו עובר כביש 444). הדרך עברה בכפרים הערביים קולה ודיר טאריף ודרך מחנה בית נבאלא, בו חנה כוח של הלגיון הערבי. 

השיירה יצאה מפתח תקווה בשעה 14:30. תקלות בשניים מהרכבים הביאו לעיכובים והאטה בנסיעה וכשהשיירה הגיעה לבסוף למחנה הלגיון הערבי בבית נבאלא, פתחו עליהם הלגיונרים הערבים באש. כלי הרכב הראשונים עברו למהירות מקסימלית והספיקו לחלוף על פני היורים בלי שנפגעו קשה, אבל שני רכבי המאסף נפגעו ונעצרו. אלא שהלגיונרים לא הסתפקו בכך, הם ניגשו לרכבים תוך שהם ממשיכים לירות לעבר הגופות שנערמו בהם – מוודאים שכל אחד ואחד מהלוחמים אכן נהרג. 

13 מלוחמי השיירה נרצחו. רק שניים, חיים קמחי ויורם גולדמן, יצאו חיים מהתופת הזו, כשהם מציגים את עצמם כמתים. 

"כשניסיתי קצת להתרומם", סיפר חיים קמחי לכתבים שראיינו אותו אחרי אותו יום נורא, כשהוא עדיין לבוש במדים רוויי דם ושיערו פרוע, "ראיתי חייל בתלבושת הליגיון הערבי שכיוון אלי את רובהו. בו ברגע נשמעו קריאות "ארגע" והחיילים הסתלקו".

בינתיים הגיעו לבן שמן הרכבים הראשונים, ורק אז, כשהתאספו כולם בכפר הבינו את התוצאה הטרגית במלואה. הציפייה הנלהבת לחדשות מבחוץ ולאספקה טרייה הוחלפה באבל עמוק, שתובל בנקיפות  אשמה – הן עבורנו מתו הצעירים המצוינים האלה, בגללנו יצאו למסע המסוכן הזה אשר ממנו לא שבו. 

אחת השיירות שהגיעו לבן שמן, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0801-01)

הלב כאב כשלמדו לעומק מי היו אותם לוחמים שנהרגו: אברהם בר-עם היה מפקד השיירה, ואחד משלוש עשרה ההרוגים. הוא השאיר אחריו אישה צעירה ותינוק שעדיין לא מלאה לו שנה. חיים גולדקורן היה רחב לב ונהג לסייע לשכנותיו המבוגרות. משה דולגין היה אחד מחברי הגדנ"ע האחראיים והמדויקים ביותר שמפקדיו זכרו. חנן וולף תכנן לנסוע לארצות הברית כדי להשתלם במכונאות. ישעיהו זלץ סיים קורס מ"כים כבר בגיל 17 ונלחם עד לרגעיו האחרונים, גם כשהוא פצוע קשה. שמחה טנצמן היה מתאבק מוכשר שזכה בפרסים. יצחק ליברמן כתב יומן ושירים כששרת בחיל האוויר הבריטי. אריה פוחצבסקי היה ימאי נועז. מיכאל פילכנפלד חלם להיות רופא. גדליהו רוגצבסקי היה המפרנס העיקרי של שני הוריו. אהרון רודיק ברח מהכיבוש הגרמני בטרנסניסטריה. משה שוארצקכל מסר זה לא מכבר את בחינת הגמר שלו לתואר מהנדס רדיו בבריטניה, וזאב שטאל הגיע ארצה בעליית הנוער והיה חניך לשעבר בבן שמן. 

מתוך עלון הזיכרון שהוציאו ילדי בן שמן לזכרם של הרוגי השיירה, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-08-01-01)

הנהגת היישוב היהודי סערה. הם הטילו את האשמה על הבריטים, שעדיין היו בסביבה ופיקחו על הלגיון הערבי, לכאורה. אבל השמצות שקריות נגד חברי השיירה כאילו שתקפו את מחנה בית נבאלא ברימוני יד הספיקו לבריטים כדי למשוך את ידיהם מכל הסיפור.

זאת הייתה השיירה האחרונה שיצאה לבן שמן. הבריטים ליוו שיירות יוצאות שפינו את הילדים הקטנים יותר וחלק מהמורים. האספקה הגיעה בהמשך בטיסות מסמרות שיער.

אבל בן שמן, לפני הכל, היה מוסד חינוכי, ששם בראש מעייניו את הדאגה לרווחתם הנפשית של תלמידיו. המורים שנשארו במקום לא נתנו לאבל ולאשמה להישאר באוויר. הם עודדו את הילדים (רובם ניצולי או יתומי שואה) לכתוב עלון זיכרון, כאקט מעשי לזכרם של הנופלים, אבל גם כדי שיהיה להם מקום בו יוכלו לספר על תחושותיהם הקשות, ולשמוע על אלה של חבריהם. 

פינוי החניכים הצעירים יותר, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0801-01)

בארכיון בן שמן שמורים היום, מלבד דפים מודפסים השייכים לעלון הסופי, גם הדפים שהגישו הילדים להדפסה – כתובים בכתב יד, חלקם ברורים יותר וחלקם פחות, אבל כולם נוגעים ללב עד מאד. 

כתבי היד של הילדים, כתובים מעמקי ליבם, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-08-01-01)

הם מתארים במילים יפות להפליא, בפרוזה או בשירה, את השגרה העליזה שנקטעה באחת, את האבל שירד על הכפר ואת ההבנה שחדרה ללבבות של כולם: יש לנו תפקיד, אנחנו צריכים להיות ראויים לקרבן הזה. 

בפתח הדבר הפותח את עלון הזיכרון, פונה אחד מאנשי הצוות למשפחותיהם של הנופלים:

"אולם עד מעמקי נפשם הרגישו הילדים, כי חברים יקרים אשר יצאו להגן עלינו ולהביא לנו לחם לאכול, נפלו חלל בדרכם אלינו. ושאלנו את עצמנו, איכה ניתן ביטוי לכאב. כי מי כמונו יודע, שאין בידי אף אחד לנחם באבוד היקר מכל. ואך זאת רצינו שתדעו אתם, משפחותיהם של אלו אשר למעננו נפלו: כי זוכרים אנו, כי יודעים אנו, שלמעננו היה הקרבן, כי מרכינים אנו את ראשנו דומם בכאב ובזעזוע אלם". 

והחיים גם הם תרמו את חלקם. הם נשארו, ובן שמן לא נפלה. מגיניה החזיקו מעמד עד יולי 48', אז הוסר המצור עם כיבוש לוד ורמלה ע"י צה"ל.

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון כפר הנוער בן שמן וזמינים במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

"איך רון? האם הוא כבר אומר "אבא"?

רון דורון לא הכיר את אביו, שלמה דורון ז"ל, שנפל במבצע סיני, כשרון היה בן שנה בלבד. בעת פינוי דירת הוריו גילה מזוודה ובה מסמכים אישיים רבים של אביו: מכתבים ויומנים חושפים לוחם אמיץ שהיה גם איש משפחה מסור

שלמה דורון ז"ל ובנו רון

לפני כחודש פינה רון דורון את דירתה של אימו ברחוב צייטלין בתל-אביב. בבוידעם המאובק הוא מצא מזוודה מלאה בפריטים שהיו שייכים לאביו, שלמה דורון ז"ל, שנהרג במהלך מבצע קדש, והוא בן 28 בלבד, בעת שקיבל יחד עם פלוגתו, את כניעתה של משטרת עזה, אבל אז תקפו אחרוני חיילי האויב ושלמה נהרג.

עוד שנים לפני נפילתו, שירת שלמה דורון ביחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח. במזוודה היו בעיקר פריטים ששייכים לתקופה הזו – מדים, שברייה, יומני כיס מהשנים 1949-1946, פקודות יום, הזמנות לכנסים של הפלמ"ח ועוד.

רון, שהיה בן שנה כשאביו נהרג, לא ידע על קיומה של פיסת ההיסטוריה המשפחתית הזו. בשיחה שקיימנו איתו הוא סיפר שההנחה הראשונה שלו הייתה שאמו הסתירה אותה ממנו כל השנים, מתוך כוונה להגן עליו: "משפחתי ביקשה להרחיק אותי מעולם השכול כדי שאזכה לילדות רגילה. הייתי ככל הנראה בבית ספר עממי כשאמי שמה את המזוודה בצד ושכחה להגיד לי".

רון דורון פותח את המזוודה של אביו

 

לאחר מותו יצא לזכרון ספר הזכרון המרגש: "בזחל בדרך לעזה". הספר חושף את סיפור חייו של סרן שלמה דורון ז"ל.

שלמה נולד בכפר-סבא ב- 1928, ומצעירותו כבר התבלט כבעל תפיסה מהירה, מסודר וכבעל ידי זהב. אבל אימו מספרת עליו ש"עם כל עדינותו העז לא פעם להגיד ישר את האמת הקשה ביותר."

כשסיים את לימודיו בתיכון חשבה אמו לשלוח אותו לחוץ לארץ ללמוד רפואת-שיניים, המקצוע שלה. אך הוא בחר לוותר על תעודת בגרות, על לימודים ועל דיפלומה ולהתנדב לפלמ"ח. ביוני 1946 נכלא יחד עם חבריו בלטרון.

"הוא היה גאה על כך שחבריו למאסר היו גם משה שרת והרב מימון." מספרת אמו, "בשני בדצמבר 1947 נשלח לנגב, שם השתתף בכל הקרבות, תמיד עז רוח וללא פחד, תמיד בקו האש הקדמי…"

ספר היזכור של מ"פ שלמה דורון

בספר מכתב מרגש, מכתב שלא נשלח, שכתבה אלמנתו של שלמה, רות:

"מזה שבועות מציק לי צורך נפשי לכתוב אליך. ניסיתי לדכאו ולא עלה בידי ובסופו של דבר הנה נכנעתי, ואני יושבת וכותבת, אף כי ברור כי לעולם לא יוטל מכתב זה לתיבת מכתבים, ואם במעטפה יושם – לא תישא המעטפה כתובת…

זוכר אתה, שלמה, אותו ערב, בו הכרנו לראשונה? איך חמקנו, מאותו נשף חתונה צבאי, צוהל ורועש, אל חיק הלילה הדומם. מעולם לא גיליתי לך מה מאוד היסס ליבי אותה שעה. שהרי לא הכרתיך כמעט וכה צעירה וחששנית הייתי. אך היה בך משהו שהפיח ביטחון בלב; וארשת פניך – האם אמרתי לך זאת כבר אי פעם? שופעת אצילות וחן, וכולך ענוג למראה וכה עדין, עד כי לא האמנתי כמעט, בכל אשר ייחסו לך. לא האמנתי כי יכול ליראות כך מי שהיה פלמ"חניק מגיל חמש עשרה, חייל וקצין ב"חיות-הנגב"…"

בהמשך מספרת רות אלמנתו של שלמה על החיים בלעדי בעלה האהוב, על התרעומת שחשה כשהבינה שגם בנם המשותף, התינוק, יעביר את שארית חייו ללא שלמה. את המכתב המרגש היא מסיימת במילים:

"מה אומר לך ולא אמרתי עוד, יקירי? האומר לך, כי מודה אני לך על השנים הקצרות המאושרות שהענקת לי האשא לך תודה על כל הזיכרונות הנפלאים המשבצים את ליבי ומתנוצצים כאבני חן בחשכה זו שירדה עלי? על מראות הנוף המקסימים שלימדתני לראות? על ילדנו היקר, המבורך במתנות שהענקת לי? האודה לך על כל אלה, יקירי?

רון, שטיפס ועלה בזה הרגע על ברכי, אומר בלא דעת: "כן, אמא!"

כן, יקירי! אני מודה לך, בעד כל אשר הענקת לי ובעד כל אשר עתיד היית עוד להעניק לנו, אלמלא נלקחת."

שלמה דורון יחד עם הבן רון

בספר כתב על אופיו של שלמה אחד מהלוחמים שלחמו לצידו במלחמת העצמאות, חייל שהזדהה בספר רק בשם "בצלאל": "נחבא אל הכלים, מסוגר בתוך עצמו, שונא צביעות ובז לברק חיצוני זול. ברר את חבריו בקפידה רבה, והתרחק מן הצעקנים והרברבנים. הייתה בו גאווה פנימית שקטה, שנשענה על הבסיס האיתן של המעשה וההתנדבות. דיבורים ריקים היו ממנו והלאה. וכבר אז, וגם לאחר מכן, כאשר החל לסלול לעצמו דרך בחיים, תמיד חיפש את המקום בו עושים הרבה ומדברים מעט, והעיקר המקום בו עושים דברים גדולים."

יומני המלחמה של הנופל

בן 28 היה סרן שלמה דורון בנפלו בקרב בעזה, במהלך מבצע סיני. אבל כמו המזוודה שנמצאה בדירה, גם שני היומנים שתרם בנו לספרייה מתעדים לא את המלחמה הזאת, אלא את פעילותו וגבורתו במהלך מלחמת העצמאות. היומנים כתובים בשפה לקונית, קצרנית, שבין שורותיה ניתן להבחין באדם שתיארה אמו – נכון לצאת למשימה, להגן על המדינה הצעירה ולא להתרברב בכך. כתיבתו האישית ביותר הייתה תיעודית, עם מעט מאוד הבלחות של רגש. הוא מתאר את האירועים כאילו שמדובר בצופה מהצד ולא בשחקן פעיל בהם:

ינואר 1946 – התגייסתי לפלמ"ח

16 יוני 1946 – פיצוץ הגשרים.

1 אוקטובר 1946 – עזבנו את בית הערבה.

אפילו תוצאות כ"ט בנובמבר, והכרזת האו"ם על הפסקת המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בצידה של מדינה ערבית, מוזכרות ביומן במילים ספורות:

29 בנובמבר 1947 – הכרזת המדינה ע"י האו"ם.

מעט יותר מחודש מאז החלטת האו"ם הגורלית, כאשר היישוב העברי כבר נמצא בשלבי הראשונים של מלחמת העצמאות, שלמה כותב ביומן את שמות חבריו שנפלו בחזית הנגב שאליה נשלח יחד איתם:

התיעוד ביומן הראשון מסתיים ביוני 1948, ומרגע זה עובר שלמה אל היומן השני – "לוח החייל" שהנפיק צה"ל.

ביומן זה המשיך לציין שלמה את מספר החודשים שהוא לוחם בנגב, את הגיחות הקצרות ביותר לביתו וגם את הביקורים של ראשי הצבא והמדינה בחזית. ב-4 בנובמבר 198 מציין ביומנו "שנה בנגב".

המכתבים האחרונים

מלבד הציוד הצבאי ומסמכי הפלמ"ח מצא רון במזוודה של אביו גם שני מכתבים שנשלחו אל שלמה בסמוך למותו, וכנראה לא הגיעו אליו. הכותבות היו שתי הנשים החשובות בחייו – אשתו ואמו.

המכתבים האחרונים ששלח שלמה בעצמו לפני מותו בקרב ביקשו להרגיע את הנותרים בעורף, לדרוש בשלומם ולהתעניין באבהיות טבעית בהתפתחותו של רון, הקטן שלו:

"איך רון? האם הוא אומר כבר אבא? האם אוכל בסדר ומתפתח יפה? איך עברה השבת? איך הייתה קבלת האורחים ויום הולדתו של בננו?

כתבי!!"

לעומתם, המכתבים של שתי הנשים מלאים גם הם בגעגוע, אך גם בדאגה עמוקה. אמו של שלמה מודה לו על מכתבו, שהרגיע אותה, אך לא היה די בכך. הוא כותבת לבנה:

"אני רוצה ידיעה משעה אחרונה. אני יודעת שזה דבר בלתי אפשרי – אבל אין לי כוח יותר לסבול. אני דואגת מאוד, מאוד ואני לא יכולה להיות גיבורה עכשיו. אין לי כבר סבלנות וכוח למלחמה, עוד לא שכחתי את העבר. אצלי לוחמים (נאבקים, ח.מ) מחשבות של בן-אדם שמבין (את) כל המצב שלנו עם הרגשות של אם. לב כואב ורעוד בעד כל אחד ובפרט בעד בן יחיד".

היא מספרת לשלמה שבתו של פנחס ספיר, שבה היא מטפלת בקליניקה, מסרה דרישת שלום ממך. וכמה הדבר העניק לה אושר "שקיבלתי ידיעה ממך ונתתי לצבירה נשיקה ומהתרגשות סבתא ואני התחלנו לבכות. תודה לאל!"

מכתבה של אמו של שלמה, רופאת השיניים ד"ר לאה צווייג

רות, אשתו של שלמה, כתבה במכתבה גם היא על הגעגועים והדאגה.

"לבעל ולאבא היקר שלום רב! הרבה נשיקות!

שמחנו מאוד לקבל ממך לפחות מילים מספר, אשר עודדנו מעט (אותי ואת "הפיצי") אך כבר יותר מזה היינו רוצים לראותך בבית.

יום ההולדת של רון היתה מעט בחוסר מצב רוח, וההכנות בהתאם לכך גם היו. את האמא אתה כבר יכול לתאר לך. אך חיינו בהרגשה שבוודאי תתן קפיצה קלה. מתברר שהתבדינו. אני מקוה שכתבת גם לכפר סבא. אני על כל פנים אצלצל מחר. שלמה. אל תשכח תמיד להוסיף תאריך בזמן כתיבת מכתב…

רון גידל בינתיים שן שביעית, את אבא הוא מחפש כל בוקר במיטתו. כדאי כבר שתחזור ותהיה איתנו…

שלמה ושוב, הרבה הרבה נשיקות ושמור היטב על עצמך זכור שרון ואני מחכים לשובך המהירה.

להתראות מהר מהר.

רות."

מכתבה של רות, אלמנתו של שלמה

במהלך פינוי הדירה ומציאת המזוודה, על כל תכולתה המרגשת, שמע רון על "מבצע יומן" של הספרייה הלאומית, במסגרתו הספרייה אוספת יומנים של בנות ובני דור תש"ח. הוא יצר קשר עם הספרייה ומסר את היומנים של אביו סרן שלמה דורון ז"ל, יחד עם פריטים נוספים מעזבונו, למשמרת.

היומנים, התמונות, ספר הזכרון והמכתבים יחדיו איפשרו לרון להכיר את אביו טוב יותר, ולנו נתנו הצצה נדירה לחייו של אדם בתקופה של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. דרכם משתקף כיצד עשה שלמה ז"ל בנחישות ובצניעות את מה שהיה נדרש למען שמירה על המדינה שבדרך ולאחר מכן על המדינה הצעירה, אבל תוך כדי שמר על מה שהיה לו חשוב יותר מכל – הקשר עם משפחתו האהובה.

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? אנו אוספים יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

אתם זוכרים את השירים: שיר הפוסט-טראומה של יהונתן גפן

מלחמת יום הכיפורים הותירה את יהונתן גפן עם פצע שותת דם שאף אחד לא יכול היה לראות. לאורך השנים התייחס בכתיבתו להלם הקרב, לכאב ולסבל. שיר אחד שכתב, שזור געגועים לרגעים שלפני השבר הגדול שעבר על דור שלם, מצא את דרכו אל חנן יובל ומשם אל לב כולנו

יהונתן גפן, 1968. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אלוהים, כמה שאני מפחד, כל הגוף שלי רועד. אני שוכב בתוך שוחה שטוחה, רועד כמו עלה נידף. הם רוצים להרוג אותי. להרוג אותי, זה מה שהם רוצים. ואם אני אמות, מה עם כל הדברים שימותו יחד איתי? השירים שלא כתבתי, המחשבות שלא חשבתי. הרעיונות שאני מאמין בהם. והחיפושיות, ודילן תומס, ושירה ואביב, הילדים הקטנים שלי. אבא כל כך פוחד בשוחה שלו…כמעט כל החברים שלי נהרגו או נפצעו. אני חי, אבל את מה שמת בי, לא תחזירו לי לעולם."

[יהונתן גפן, מתוך הספר "המחדל"]

יהונתן גפן חזר ממלחמת יום הכיפורים כשבר כלי. למרות ששב הביתה בגפיים שלמות, בלי שריטות על עורו, הוא היה פצוע קשה, מת מהלך. המראות שראה והצלילים ששמע רדפו אותו. בלילה, כאשר ניסה להירדם במיטתו, לצד אישתו נורית, כשילדיו הרכים נמים בחדר השני, היו פוקדים אותו ביעותים וסיוטים.

גפן, כמו רבים אחרים מטובי אחינו ואחיותינו, היה הלום קרב, ופציעתו הנפשית השפיעה על כל המשך חייו: היא הובילה אותו להתמכרויות לסמים ואלכוהול, השפיעה על יחסו למשפחתו וילדיו וביקרה גם בכתיבתו.

כבר ב-1970 כתב גפן טור שבועי בעיתון "מעריב", בשם "הצד הרביעי של המטבע". אחרי הטראומה ממלחמת יום הכיפורים נוסף לכתיבתו דוק עז של כאב מהול בציניות. יום אחד, נתקל חנן יובל בטורו של גפן בעיתון. היה זה אחרי המלחמה, ויובל קרא שם שיר יפהפה שכתב גפן והקדיש "לילדי נהלל":

טורו של יהונתן גפן שבו פורסם לראשונה השיר. "מעריב", 15 בפברואר, 1974

 

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים
שֶׁשַּׁרְנוּ אָז, אֶת שְׁמֵי הַפָּז,
אַתֶּם זוֹכְרִים בַּעֲרָבִים
מִתַּחַת גַּג שֶׁל כּוֹכָבִים
עִם חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים
הָיִינוּ לִפְעָמִים שָׁרִים.

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַטִּיּוּל
עִם הַמַּדְרִיךְ הַהוּא שָׁאוּל
וְאֵיךְ אַהֲרוֹנְצִ'יק הַבִּרְיוֹן
הָיָה לוֹחֵץ אָקוֹרְדְּיוֹן
וְגַם צוֹעֵק בְּקוֹל אַדִּיר:
"עַכְשָׁו כֻּלָּם, כֻּלָּם לָשִׁיר".

וּבַלֵּילוֹת הֲכִי קָרִים
הָיִינוּ סְתָם מְאֻשָּׁרִים
עִם בְּדַל סִיגַרְיָה רִאשׁוֹנָה,
לוֹקְחִים לַלֵּב וּלְרֵאוֹת
מִשְׁתַּעֲלִים וְשׁוֹאֲלִים,
וּמְחַכִּים לְהַפְתָּעוֹת.

מי שלא הקשיב קשב רב למילות השיר, יכול היה לחשוב שמדובר במסע נוסטלגי תמים אל הילדות ותו לא, אבל בין הזכרונות שעמס גפן במלאכת מחשבת, בצבצו 4 שורות שצבעו הכל בצבעים הקודרים של הלם הקרב ממנו סבל:

הַכֹּל עָבַר כָּל כָּךְ מַהֵר
וּקְצָת קָשֶׁה לְהִזָּכֵר
אֵיךְ פַּעַם זֶה הָיָה פָּשׁוּט
לָשִׁיר לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת.

יהונתן, נורית וזהר גפן. נהלל, 1952. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יובל היה באותו תקופה במילואים, כחלק מצוות הווי ששר לחיילים ובידר אותם בזמן המלחמה ולאחריה, בשירו של גפן נתקל בחופשת סוף השבוע, רגע לפני שחזר לשיר בפני החיילים בתעלה. הוא היה אז בתחילתה של קריירת הסולו שלו. בלבו נשא פספוס צורב – למרות שהיה הראשון ששר את "אגדת דשא", אחרים הקליטו את השיר לפניו והוא "נלקח ממנו". יובל כעס ששיר כל כך טוב אינו מזוהה איתו. הוא ידע שאין לו במה לבוא בטענות אל שאר הזמרים ששרו והקליטו את השיר, אבל החליט שאת השיר הגדול הבא ישמור לעצמו, ויוודא שהוא יהיה זה שיקצור את פירות הצלחתו.

חנן יובל, 1991. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יובל זיהה במילים של גפן פוטנציאל גדול להפוך לשיר מולחן, יותר מכך – הוא הרגיש שהשיר הזה יימלא את הרגשת החסר שנותרה בו אחרי ש"איבד" את זכות הראשונים על "אגדת דשא".

הוא קרע את הדף מהעיתון והכניס אותו לכיסו.

בתום החופשה הקצרה חזר יובל עם צוות ההווי אל התעלה, ושם על גבעה במדבר, הלחין את מילותיו של גפן, לאוזניו של שותפו לצוות, טוביה צפיר. צפיר, שהיה בעצם המאזין הראשון ללחן, עזר ליובל בפידבקים מיידים, שסייעו ליובל לדייק את המנגינה לתוך היצירה המופלאה שאנחנו מכירים ומכירות.

 

"הפעם הראשונה שהשיר הושמע היתה מול חיילים על משחתת במפרץ אילת", סיפר יובל בריאיון, ומאז, לאיטו, צבר השיר קהל מאזינים הולך וגדל עד שנכנס לפסקול הישראלי כאחד מנכסי צאן הברזל שלו. מילות הפתיחה שלו אף הפכו למטבע לשון – אחד מני רבים שטבע יהונתן גפן בכתיבתו.

גפן ויובל היו נציגיו של דור חבול ופצוע. אלה ממנו שחזרו שלמים בגופם, שילמו בנפשם מחיר כבד מנשוא: "זה שיר שמדבר על נוסטלגיה, שיר שמסכם את המלחמה ובכלל את ישראל במשפט פשוט לכאורה: 'הכל היה כל כך פשוט – לשיר, לחיות ולא למות'. אם ב-67' נולדו המון שירים של ישראליות זקופה ('אנחנו נעבור במצרי טיראן', 'נאצר מחכה לרבין'), שירים של אופוריה וגאווה, בשנת 73' לא היתה סיבה לשמוח, היתה התפכחות מתוך שבר עמוק וכאב". [מתוך ריאיון ב-ynet מיום 5 באוקטובר 2003]

בהכנת הכתבה נעזרנו גם בשיחה של יואב קוטנר עם חנן יובל במסגרת תיעוד יוצרים – פרויקט של מפעל הפיס.