חודשים ספורים לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, בסופה של שנת 1947, כפר הנוער בן שמן היה מובלעת מבודדת בין יישובים וערים ערביות. תכנית החלוקה של האו"ם הותירה את כפר הנוער הקטנטן מחוץ לגבולות המדינה היהודית המיועדת ובן רגע, החל מה-30 בנובמבר 1947, עברו אנשי הצוות, מעט המתנדבים וכל התלמידים שגרו בו לחיות תחת מצור.
המצב היה עדין – ההתיישבות הקטנה, שכללה את כפר הנוער ואת כפר בן שמן הצמוד לו, הייתה כמעט חסרת אונים. כוח האדם היה קטן, וכחלק מתפקידם טיפלו בילדים קטנים – חניכי הכיתות הנמוכות, כך שהאחריות על כתפיהם הייתה גדולה. מצבורי הנשק היו מדולדלים לאחר מספר פשיטות של הבריטים על המקום, ומעל כל זאת – הם ישבו בנקודה אסטרטגית חשובה. בן שמן היה טריז יהודי בין הערים הערביות הגדולות לוד ורמאללה, והוא היה גם היישוב היהודי הקרוב ביותר לשדה התעופה הבינלאומי שבלוד.
לאור כל הנ"ל הוחלט במטה המרכזי בתל אביב לארגן שיירות אספקה שיפרצו את המצור ויבטיחו את עמידתו האיתנה של הכפר. השיירות הביאו איתן תגבורת לוחמים שהתנדבו להצטרף להגנת המקום, מזון וציוד רפואי.
בתחילת דצמבר יצאו מספר שיירות דרך העיר לוד אבל ערביי לוד חיכו לתקוף אותן ולוחמי השיירות נמלטו בעור שיניהם ממש או שנפגעו קשה. באחת מהן אף נשרפו ארבעה יהודים למוות בתוך מכוניתם.
השיירה האחרונה יצאה לדרך ב-14 בדצמבר. אך הפעם הוחלט להשתמש במסלול "עוקף לוד" – דרך ארוכה יותר שנקראה בזמנו "דרך המחצבות" (היום זהו המקום בו עובר כביש 444). הדרך עברה בכפרים הערביים קולה ודיר טאריף ודרך מחנה בית נבאלא, בו חנה כוח של הלגיון הערבי.
השיירה יצאה מפתח תקווה בשעה 14:30. תקלות בשניים מהרכבים הביאו לעיכובים והאטה בנסיעה וכשהשיירה הגיעה לבסוף למחנה הלגיון הערבי בבית נבאלא, פתחו עליהם הלגיונרים הערבים באש. כלי הרכב הראשונים עברו למהירות מקסימלית והספיקו לחלוף על פני היורים בלי שנפגעו קשה, אבל שני רכבי המאסף נפגעו ונעצרו. אלא שהלגיונרים לא הסתפקו בכך, הם ניגשו לרכבים תוך שהם ממשיכים לירות לעבר הגופות שנערמו בהם – מוודאים שכל אחד ואחד מהלוחמים אכן נהרג.
13 מלוחמי השיירה נרצחו. רק שניים, חיים קמחי ויורם גולדמן, יצאו חיים מהתופת הזו, כשהם מציגים את עצמם כמתים.
"כשניסיתי קצת להתרומם", סיפר חיים קמחי לכתבים שראיינו אותו אחרי אותו יום נורא, כשהוא עדיין לבוש במדים רוויי דם ושיערו פרוע, "ראיתי חייל בתלבושת הליגיון הערבי שכיוון אלי את רובהו. בו ברגע נשמעו קריאות "ארגע" והחיילים הסתלקו".
בינתיים הגיעו לבן שמן הרכבים הראשונים, ורק אז, כשהתאספו כולם בכפר הבינו את התוצאה הטרגית במלואה. הציפייה הנלהבת לחדשות מבחוץ ולאספקה טרייה הוחלפה באבל עמוק, שתובל בנקיפות אשמה – הן עבורנו מתו הצעירים המצוינים האלה, בגללנו יצאו למסע המסוכן הזה אשר ממנו לא שבו.
הלב כאב כשלמדו לעומק מי היו אותם לוחמים שנהרגו: אברהם בר-עם היה מפקד השיירה, ואחד משלוש עשרה ההרוגים. הוא השאיר אחריו אישה צעירה ותינוק שעדיין לא מלאה לו שנה. חיים גולדקורן היה רחב לב ונהג לסייע לשכנותיו המבוגרות. משה דולגין היה אחד מחברי הגדנ"ע האחראיים והמדויקים ביותר שמפקדיו זכרו. חנן וולף תכנן לנסוע לארצות הברית כדי להשתלם במכונאות. ישעיהו זלץ סיים קורס מ"כים כבר בגיל 17 ונלחם עד לרגעיו האחרונים, גם כשהוא פצוע קשה. שמחה טנצמן היה מתאבק מוכשר שזכה בפרסים. יצחק ליברמן כתב יומן ושירים כששרת בחיל האוויר הבריטי. אריה פוחצבסקי היה ימאי נועז. מיכאל פילכנפלד חלם להיות רופא. גדליהו רוגצבסקי היה המפרנס העיקרי של שני הוריו. אהרון רודיק ברח מהכיבוש הגרמני בטרנסניסטריה. משה שוארצקכל מסר זה לא מכבר את בחינת הגמר שלו לתואר מהנדס רדיו בבריטניה, וזאב שטאל הגיע ארצה בעליית הנוער והיה חניך לשעבר בבן שמן.
הנהגת היישוב היהודי סערה. הם הטילו את האשמה על הבריטים, שעדיין היו בסביבה ופיקחו על הלגיון הערבי, לכאורה. אבל השמצות שקריות נגד חברי השיירה כאילו שתקפו את מחנה בית נבאלא ברימוני יד הספיקו לבריטים כדי למשוך את ידיהם מכל הסיפור.
זאת הייתה השיירה האחרונה שיצאה לבן שמן. הבריטים ליוו שיירות יוצאות שפינו את הילדים הקטנים יותר וחלק מהמורים. האספקה הגיעה בהמשך בטיסות מסמרות שיער.
אבל בן שמן, לפני הכל, היה מוסד חינוכי, ששם בראש מעייניו את הדאגה לרווחתם הנפשית של תלמידיו. המורים שנשארו במקום לא נתנו לאבל ולאשמה להישאר באוויר. הם עודדו את הילדים (רובם ניצולי או יתומי שואה) לכתוב עלון זיכרון, כאקט מעשי לזכרם של הנופלים, אבל גם כדי שיהיה להם מקום בו יוכלו לספר על תחושותיהם הקשות, ולשמוע על אלה של חבריהם.
בארכיון בן שמן שמורים היום, מלבד דפים מודפסים השייכים לעלון הסופי, גם הדפים שהגישו הילדים להדפסה – כתובים בכתב יד, חלקם ברורים יותר וחלקם פחות, אבל כולם נוגעים ללב עד מאד.
הם מתארים במילים יפות להפליא, בפרוזה או בשירה, את השגרה העליזה שנקטעה באחת, את האבל שירד על הכפר ואת ההבנה שחדרה ללבבות של כולם: יש לנו תפקיד, אנחנו צריכים להיות ראויים לקרבן הזה.
בפתח הדבר הפותח את עלון הזיכרון, פונה אחד מאנשי הצוות למשפחותיהם של הנופלים:
"אולם עד מעמקי נפשם הרגישו הילדים, כי חברים יקרים אשר יצאו להגן עלינו ולהביא לנו לחם לאכול, נפלו חלל בדרכם אלינו. ושאלנו את עצמנו, איכה ניתן ביטוי לכאב. כי מי כמונו יודע, שאין בידי אף אחד לנחם באבוד היקר מכל. ואך זאת רצינו שתדעו אתם, משפחותיהם של אלו אשר למעננו נפלו: כי זוכרים אנו, כי יודעים אנו, שלמעננו היה הקרבן, כי מרכינים אנו את ראשנו דומם בכאב ובזעזוע אלם".
והחיים גם הם תרמו את חלקם. הם נשארו, ובן שמן לא נפלה. מגיניה החזיקו מעמד עד יולי 48', אז הוסר המצור עם כיבוש לוד ורמלה ע"י צה"ל.
–
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון כפר הנוער בן שמן וזמינים במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
