פרק הזמן הראשון שאני מביא כאן הוא המרעיש והמרגש ביותר. אף שהוא מדבר על אדם אחד, על ילד אחד, הוא פותח אשנב הצצה על גורל העם היהודי ועל התנהגות כל העמים שונאי ישראל שמצאו פורקן לרחשי ליבם הזדוניים.

 

לפני מספר ימים הגיע אלינו צילום מסך של פוסט שפורסם בפייסבוק. את הפוסט כתב יצחק וולסטר בן ה-91, והא מספר בו על ספר הזיכרונות שחיבר, ספר המגולל את סיפור ילדותו בשואה.

 

אז השגנו את הספר, קראנו, ופנינו אליו כדי לשוחח. לשמוע ממקור ראשון על הסיפור, על הזיכרונות, ועל חשיבות התיעוד בתקופה בה הולכים לעולמם השורדים והשורדות האחרונים.

"בהתחלה לא חשבנו שתהיה תפוצה גדולה לספר", מספר יצחק בזמן שהטלפון הפרטי שלו מצלצל ללא הרף. "אבל להפתעתי הגדולה בימים האחרונים זה הפך למשהו שלא קיווינו. כל היום טלפונים ופניות. הרבה קונים והזמנות להרצאות".

ילדותי

את הסיפור לא מתחיל יצחק בגירוש למחנות הריכוז באוסטריה, אלא בתיאור של מה שאבד לו – ילדותו בעיר סגד שבהונגריה. הילדות הזאת, על אף התום והתמימות שבה, תובלה כבר באנטישמיות רבה מצד האוכלוסייה הלא יהודית סביבם.

"תקופת השואה", כך הוא כותב,  "לא התחילה בשעה שהגענו אל שערי מחנות הריכוז. היא התבשלה ונרקמה מאז תולדות העמים, לכן אני מביא את זיכרונותיי עוד מאז שנאלצתי להילחם מול ה"שייגעצים" ההונגרים שארבו לי בסמטאות בגיל שמונה."

וזה כנראה המסר החשוב ביותר שמבקש יצחק להנחיל לקוראיו. מסר שהוא חוזר עליו שוב ושוב ושוזר אותו בסיפור הצלתו המדהים.

הוא נולד בהונגריה בעיר סגד בשנת 1931. הגרמנים נכנסו להונגריה ב-1944 אבל הצרות, כאמור, החלו כבר קודם. ב-1942 אביו נלקח לפלוגות עבודה. הוא לא חזר משם. יצחק נשאר אצל סבתו ומשפחתה. עם הפלישה הגרמנית הועברו כולם לגטו, ומשם – לרכבות לאושוויץ.

הנס הראשון קרה ליצחק כבר בנסיעה הראשונה ההיא. בתחנת הרכב חנו שתי רכבות – אחת ארוכה וגדולה שמחוז חפצה אושוויץ והשנייה קטנה יותר שנסעה לאוסטריה. אחד מעובדי הרכבת רצה להקל על הקטר של הרכבת הגדולה. הוא לא ידע לאן נוסעות הרכבות והעביר כמה קרונות מהרכבת הגדולה אל הקטנה, וכך ניצלו חייו. הוא הגיע למחנה שטרסהוף בקרבת וינה. במקום למחנה השמדה הוא הגיע למחנה עבודה.

לקראת סוף המלחמה הוא עבד בבית חרושת לייצור מוצרים מתפוחי אדמה. כמעט כל עובדי המפעל היו שבויי מלחמה צרפתים. עד-מהרה הם התיידדו איתו. הגרמנית של יצחק הייתה טובה והוא שימש להם כמתורגמן. באחד הימים הפציצו בעלות הברית את העיירה. הייתה זאת הפצצת שטיח שכיסתה את כל השמיים בגשם של פצצות. הגרמנים הוציאו את כל השבויים ליער הקרוב שליד המפעל, ורק את היהודים סגרו בצריף. האסירים בצריף היו בטוחים שזה הסוף, אבל אחד השבויים הצרפתים, מסגר שהכיר את יצחק, רץ ופתח להם את הדלת. הם קפצו ורצו החוצה ליער.

 

כיוון שבעלות הברית החריבו את המפעלים באזור לא הייתה להם עבודה. היה מובן שמי שלא עובד – דינו מוות. הצרפתים שאהבו אותו – הוא היה רק בן 13 אז – ארגנו מבצע הצלה. הם אירגנו לו מדים של הנוער ההיטלראי וסידרו לו מקום עבודה בבית החולים של העיר במסווה של מתנדב. אבל כעבור שבועיים הוא נתפס. מנהל המחנה תפס אותו ברחוב והביא אותו לתחנת רכבת, כשהוא מורה לשני חיילים לשמור עליו.

יצחק לא פחד מהמוות כפי שפחד מהעינויים שיהיו מנת חלקו. הוא סרק במבטו את התחנה וגילה בצידה המרוחק רכבת שעמדה לצאת. הוא החליט לנסות להימלט אליה. כשהוא רץ, החיילים ירו לכיוונו אבל הרובים הצ'כים שלהם היו מאיכות ירודה והם לא הצליחו לפגוע בו. הוא  נתלה על הרכבת כשהיא כבר התחילה בנסיעה. כשהוא קפץ לתוך אחד הקרונות הוא הופתע למצוא שם יהודים לבושים במדי אסירים. הוא היה לבוש עדיין במדי ההיטלריוגנד, והם רצו לזרוק אותו מהקרון. אבל הוא הצליח לשכנע אותם ביהדותו, וכך המשיך איתם בנסיעה עד לסופה.

יעדה של הרכב הזו היה טרייזנשטט. העיר התפרסמה שנים קודם לכן כמחנה לדוגמה שהקימו הגרמנים כהצגה עבור הצלב האדום והתקשורת העולמית, אבל עכשיו היא הייתה ריקה לגמרי. לקראת סוף המלחמה, כשכבר ברור היה שהגרמנים עומדים להפסיד בה, אייכמן חשב שאם יכניסו את כל היהודים למחנה ריק בלי אוכל – הם ימותו לבד. שבועיים-שלושה שהו שם האסירים היהודים עד שבאו הרוסים ושיחררו אותם.

לאחר שסקר עבורנו את סיפור ההישרדות שלו ממעוף הציפור, שאלנו את יצחק על הערך החינוכי-לאומי שכתב עליו בפוסט שפרסם, ועל כך הוא עונה: "הפכתי להיות סופר בזמן האחרון. כתבתי כבר שמונה ספרים. ספר זיכרונותיי האחרון הוא סוג של חידוש של ספרי הראשון, שנכתב בצורת רומן. כתבתי את הספר מחדש כיוון שאני מעוניין שיתפרסם ויגיע לכל הדורות – לנוער של ימינו ולדורות העתיד. עשיתי זאת במטרה שילמדו את המצב של השואה, שלא מדובר ברגע מסוים במחנה או בתקופה היסטורית – השואה נמצאת בכל העולם. היהודים צריכים לדעת שהמקום היחיד שיש להם זה פה, בארץ."

 

 

לרכישת הספר

פאול קורנובסקי בן ה-15 שעט על אופניו בניסיון נואש להשיג את אבא שלו. כחצי שעה עברה מאז שאביו נפרד מהמשפחה ורכב על אופניו לכיוון פריז, ופאול ידע שהוא חייב, אבל ממש חייב, להשיג אותו.

כמדי שנה בילו פאול, אחיו הנרי, והוריהם יצחק-ז'ק וחיה-הלן, בבית נופש כפרי. הילדים ואימם שהו בכפר כל ימי הקיץ, וז'ק, שעבד כחייט, הצטרף אליהם בסופי השבוע. כך היה גם בסוף השבוע הזה. זה היה חודש אוגוסט של שנת 1941 ופריז כבר הייתה תחת אימת המלחמה והגרמנים, הרכבות לא עבדו, אך בכפר עוד הייתה שלווה מתעתעת.

זמן קצר אחרי שז'ק יצא לדרכו, הגיע אל הבית מכר לא-יהודי ולאימת בני המשפחה סיפר שהגרמנים הציבו מחסומים מסביב לפריז וכל יהודי שמגיע לשם נעצר. פאול זינק על האופניים ודהר במהירות כדי לעצור את אבא שלו. פתאום הגיע לצומת דרכים, באיזו מהן בחר אביו? לא היה הרבה זמן להתמהמה. פאול בחר בדרך שנראתה לו סבירה יותר.

הוא טעה.

ז'ק הגיע לפריז, נעצר על ידי הגרמנים, ומצא את מותו באושוויץ.

את הנער הזה, פאול קורנובסקי, אתם מכירים בתור פאול קור, אביו של כספיון. קור הוא מאייר וסופר שרבים טועים לראות בו יוצר בינלאומי שספריו תורגמו לעברית משפה זרה, אבל למעשה סיפורו יהודי וישראלי מאין כמוהו. הוא וכולל, בנוסף לשואה, גם את מלחמת העצמאות, כרזות אייקוניות, בולי ארץ ישראל ושטרות של לירה.

"הילדות המאושרת שלי מקבלת ביטוי בכל מה שאני עושה. הדמיון והבריחה מהמציאות הם בעצם החזרה שלי אל ההתחלה, אל שנות חיי הראשונות שהיו כה טובות ומספקות"

[מתוך כתבה של שירי לב-ארי, הארץ, 25 במאי 2001]

פאול נולד בפריז ב-1 באוגוסט 1926, שני הוריו היגרו אליה מפולין ובפריז נפגשו והקימו יחד בית חילוני, בו גידלו באהבה וברווחה יחסית את שני בניהם, פאול והנרי. את רוב ילדותו העביר פאול בציור, והמתנות שקיבל מהוריו וממכרים היו בדרך כלל כלי ציור, דפי ציור וצבעים. גם בחופשות הקיץ בכפר, אליהן נסעו מדי שנה, נהג לרקוח דיו מפרחים צבעוניים ולצייר איתו. בשאר הזמן בילה בשדה או על שפת הנהר, רוקם חלומות בדמיונו ונהנה בחיק משפחתו הקטנה והאוהבת.

מלחמת העולם השנייה ערערה את חיי המשפחה המאושרים עוד לפני שהחריבה אותם כליל. עם פרוץ המלחמה גויס ז'ק לצבא והלן נותרה בפריז עם שני הבנים. כשהנאצים החלו להתקרב לצרפת ברחו שלושתם לכפר בנורמנדי, שם שהו עד שחרורו של האב. כשחזרו לפריז, פגשו שם מציאות שונה מאד מזו שהכירו. חוקי הגזע גרמו להפסקת לימודיו של פאול והוא החל לעבוד כשוליית חייט אצל אביו. על ראשם ריחפו גזירות כלכליות חדשות ופיקוח גרמני צמוד הוצב על החנות. אך גם בצל המצב הקשה, כשהגיע חודש יולי של שנת 1941, החליטו בני המשפחה לא לוותר על החופשה שהייתה כל כך משמעותית עבורם. היו אלה כמה שבועות חסד אחרונים לפני אותו יום בחודש אוגוסט שהביא לפירוקה של המשפחה. לאחר מעצרו של האב, נמלטו הלן וילדיה לצרפת החופשית. משם הוברחו הילדים לשוויץ והלן מצאה מסתור בצרפת. האם וילדיה, שהיו כה קרובים זה לזה, לא יתראו קרוב לשש שנים.

בשוויץ שהו פאול והנרי בבית מחסה לילדים יהודים. אם הבית הייתה אישה רחבת לב שהפגינה כלפי פאול ידידות וחום, והקשר ביניהם נמשך גם עשרות שנים לאחר מכן. בבית הספר בו למד התגלה כשרונו יוצא הדופן לציור והוא נשלח לבית ספר לאמנויות שימושיות שם התמחה בציור ובגרפיקה. המשימה הראשונה שקיבל במסגרת לימודיו הייתה לכתוב באופן מעוצב את שם המשפחה שלו. השם קורנובסקי האריך מאד את משך המשימה, וזה היה הרגע בו החליט שכשיהיה גרפיקאי יקצר את שמו לקור. בהמשך באמת הפך את השם קור לשמו האמנותי, אך בחייו הפרטיים שמר על שם משפחתו המלא.

כשנתיים לאחר תום המלחמה, במרץ 1947 סיים פאול את לימודיו וחזר לפריז, שם התאחד עם אימו והחל ללמוד גזירה כדי לעזור בפרנסה, אבל אימו רצתה שיממש את כשרונו והתעקשה שלא יזנח את הציור. פאול נרשם לבית הספר לאומנויות יפות בפאריז, ובמקביל השתלם בעיצוב כרזות.

באחד הימים, כשהיה בדרכו ללימודים, קרא בעיתון "לה מונד" על כוונתם של צבאות ערב לתקוף את מדינת ישראל. הוא החליט לעזוב את משפחתו ואת לימודיו ולסייע למדינה הצעירה. קור התנדב למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) והצטרף להגנה. ביולי 1948, אחרי תקופת אימונים, הגיע לארץ, וכאן גויס לחטיבת שריון בפיקוד צפון. מהר מאד הבינו בחטיבה שהוא יביא יותר תועלת כצייר. הוא הועבר לפיקוד ההדרכה ואייר את ספרי ההדרכה הראשונים של צה"ל. בצבא גם הכיר את חברתו-אהובתו פנינה, שבהמשך תינשא לו ויחד יהפכו להורים לשני בנים.

בזמן שירותו עיצב קור את הכרזה הראשונה מיני רבות שעוד יגיעו. זו הייתה כרזת "מלווה מלחמה מלווה ניצחון". הוא קיבל עבורה 25 לירות וקנה בהן את זוג מכנסיו הישראלי הראשון.

אחריה הגיעו כרזות רבות – עבור משרד התיירות, נגד השוק השחור, כרזות ליום העצמאות, לחברות מסחריות ועוד.

עבודותיו זיכו אותו בלמעלה מ-40 פרסים בינלאומיים.

גם השירות הבולאי שכר את שירותיו וכמה בולים מוכרים של רשות הדואר הם מעשה ידיו

 

 

אבל בתחילת שנות ה-70 הגיעה הזמנת העבודה שהכניסה את עבודותיו לכל בית (ולכל כיס) בישראל. קור היה זה שצייר ועיצב את הסדרה האחרונה של שטרות הלירה הישראלית

"עיסוקי העיקרי הוא הציור. מדי פעם אני לוקח פסק זמן ומוליד ספר"

(טקסט לקראת הרצאה, צוטט ע"י דרורית גור אריה, אוצרת התערוכה פאול קור מצייר, 2010)

למרות הצלחתו המקומית והבינלאומית, הן כמעצב גרפי והן כצייר, ההיכרות של הציבור הרחב עם שמו החלה בעיקר ב-1974, אז החל לאייר ולכתוב ספרי ילדים והכניס לארון הספרים הילדי ספרים כמו "הילד שאהב את הירח", "הצבע הכי יפה בעולם", "לפעמים", "הפיל שרצה להיות הכי" (ספר שנחשב היום שנוי במחלוקת, אך אין ספק לגבי הפופולריות העצומה שלו לאורך השנים), "גן החיות הקסום" (ספר שמבוסס על ספרו המאויר Tete a queue שזכה בפרס "הספר היפה" בצרפת), "הילד שאהב את הירח" וכמובן, את ספרו הידוע ביותר, "כספיון הדג הקטון".

 

הרעיון לסיפור כספיון נולד מקופסת סיגריות פתוחה שהייתה מונחת על שולחנו של קור. קרן שמש שנצצה על נייר הכסף הולידה במוחו, בהבזק של רגע, את דמותו של דג הכסף הקטן. "כספיון" זכה בפרס האיור ע"ש בן יצחק באגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים והפך בהמשך לסדרה בת שלושה ספרים (המשכיו: "כספיון בסכנה", "המסע הגדול של כספיון") ולסרטון אנימציה מצליח.

קור לא הגדיר עצמו כסופר ילדים, וציין שבניגוד לסופר שבורא את הסיפור שלו דרך מילים, הוא רואה את הסיפור שלו בתמונות, ואכן, את הספר הראשון בספרי כספיון התווה קור באמצעות האיורים, והסופרת אבירמה גולן היא שכתבה את הטקסט עצמו. היא גם זו שכתבה את הטקסטים לספריו המאוחרים יותר, הילד שאהב את הירח וצפרדעון לך לישון. גם בספרים אחרים שלו, סופרות ילדים דוגמת חנה ליבנה (פרח פרח אל תבכה, המטפס הקטן והפרח הזוהר), פועה הרשלג (הדג שלא רצה להיות דג, סיפור הנץ) ועוד, שיכתבו ועיבדו את הטקסט על בסיס איוריו של קור או על בסיס הטקסט הראשוני שכתב. על יחסו עם הילדים הקוראים אמר:

"הידיעה שילדים נהנים מספריי גורמת לי אושר. אני מת על ילדים אבל פוחד מהם פחד מוות. הם פיקחים מדי והם עדיין לא התקלקלו. הפחד מילדים מקבל אצלי ביטוי פיזי. אני נעשה דומם, יש לי בלק-אאוט, ואני אפילו לא מוכן לחתום על ספרי בשבוע הספר. אני מעדיף להסתתר מאחורי המכחולים שלי"

(ראיון לדליה קרפל, הארץ, 21 ביוני 1996)

פאול קור נפטר מסרטן הריאות בשנת 2001, והוא בן 74. הילד שרקח דיו מפרחים, השאיר אחריו כ-30 ספרים מלאי צבע ואור, בנוסף ליצירות האמנות והגרפיקה שלו; הנער שאיבד את אביו ואת ילדותו, זכה להיות, במשך כ-3 עשורים (והיד עוד נטויה), חלק בלתי נפרד מחייהם של אלפי הורים וילדים, ברגעים היפים, האינטימיים והמאושרים של הקריאה המשותפת.

למידע נוסף מומלץ לעיין בספר פאול קור: מעצב, צייר ומחבר ספרי ילדים, עורך דוד טרטקובר, כנרת זמורה ביתן, 2005