לפני כחודש פינה רון דורון את דירתה של אימו ברחוב צייטלין בתל-אביב. בבוידעם המאובק הוא מצא מזוודה מלאה בפריטים שהיו שייכים לאביו, שלמה דורון ז"ל, שנהרג במהלך מבצע קדש, והוא בן 28 בלבד, בעת שקיבל יחד עם פלוגתו, את כניעתה של משטרת עזה, אבל אז תקפו אחרוני חיילי האויב ושלמה נהרג.
עוד שנים לפני נפילתו, שירת שלמה דורון ביחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח. במזוודה היו בעיקר פריטים ששייכים לתקופה הזו – מדים, שברייה, יומני כיס מהשנים 1949-1946, פקודות יום, הזמנות לכנסים של הפלמ"ח ועוד.
רון, שהיה בן שנה כשאביו נהרג, לא ידע על קיומה של פיסת ההיסטוריה המשפחתית הזו. בשיחה שקיימנו איתו הוא סיפר שההנחה הראשונה שלו הייתה שאמו הסתירה אותה ממנו כל השנים, מתוך כוונה להגן עליו: "משפחתי ביקשה להרחיק אותי מעולם השכול כדי שאזכה לילדות רגילה. הייתי ככל הנראה בבית ספר עממי כשאמי שמה את המזוודה בצד ושכחה להגיד לי".
לאחר מותו יצא לזכרון ספר הזכרון המרגש: "בזחל בדרך לעזה". הספר חושף את סיפור חייו של סרן שלמה דורון ז"ל.
שלמה נולד בכפר-סבא ב- 1928, ומצעירותו כבר התבלט כבעל תפיסה מהירה, מסודר וכבעל ידי זהב. אבל אימו מספרת עליו ש"עם כל עדינותו העז לא פעם להגיד ישר את האמת הקשה ביותר."
כשסיים את לימודיו בתיכון חשבה אמו לשלוח אותו לחוץ לארץ ללמוד רפואת-שיניים, המקצוע שלה. אך הוא בחר לוותר על תעודת בגרות, על לימודים ועל דיפלומה ולהתנדב לפלמ"ח. ביוני 1946 נכלא יחד עם חבריו בלטרון.
"הוא היה גאה על כך שחבריו למאסר היו גם משה שרת והרב מימון." מספרת אמו, "בשני בדצמבר 1947 נשלח לנגב, שם השתתף בכל הקרבות, תמיד עז רוח וללא פחד, תמיד בקו האש הקדמי…"
בספר מכתב מרגש, מכתב שלא נשלח, שכתבה אלמנתו של שלמה, רות:
"מזה שבועות מציק לי צורך נפשי לכתוב אליך. ניסיתי לדכאו ולא עלה בידי ובסופו של דבר הנה נכנעתי, ואני יושבת וכותבת, אף כי ברור כי לעולם לא יוטל מכתב זה לתיבת מכתבים, ואם במעטפה יושם – לא תישא המעטפה כתובת…
זוכר אתה, שלמה, אותו ערב, בו הכרנו לראשונה? איך חמקנו, מאותו נשף חתונה צבאי, צוהל ורועש, אל חיק הלילה הדומם. מעולם לא גיליתי לך מה מאוד היסס ליבי אותה שעה. שהרי לא הכרתיך כמעט וכה צעירה וחששנית הייתי. אך היה בך משהו שהפיח ביטחון בלב; וארשת פניך – האם אמרתי לך זאת כבר אי פעם? שופעת אצילות וחן, וכולך ענוג למראה וכה עדין, עד כי לא האמנתי כמעט, בכל אשר ייחסו לך. לא האמנתי כי יכול ליראות כך מי שהיה פלמ"חניק מגיל חמש עשרה, חייל וקצין ב"חיות-הנגב"…"
בהמשך מספרת רות אלמנתו של שלמה על החיים בלעדי בעלה האהוב, על התרעומת שחשה כשהבינה שגם בנם המשותף, התינוק, יעביר את שארית חייו ללא שלמה. את המכתב המרגש היא מסיימת במילים:
"מה אומר לך ולא אמרתי עוד, יקירי? האומר לך, כי מודה אני לך על השנים הקצרות המאושרות שהענקת לי האשא לך תודה על כל הזיכרונות הנפלאים המשבצים את ליבי ומתנוצצים כאבני חן בחשכה זו שירדה עלי? על מראות הנוף המקסימים שלימדתני לראות? על ילדנו היקר, המבורך במתנות שהענקת לי? האודה לך על כל אלה, יקירי?
רון, שטיפס ועלה בזה הרגע על ברכי, אומר בלא דעת: "כן, אמא!"
כן, יקירי! אני מודה לך, בעד כל אשר הענקת לי ובעד כל אשר עתיד היית עוד להעניק לנו, אלמלא נלקחת."
בספר כתב על אופיו של שלמה אחד מהלוחמים שלחמו לצידו במלחמת העצמאות, חייל שהזדהה בספר רק בשם "בצלאל": "נחבא אל הכלים, מסוגר בתוך עצמו, שונא צביעות ובז לברק חיצוני זול. ברר את חבריו בקפידה רבה, והתרחק מן הצעקנים והרברבנים. הייתה בו גאווה פנימית שקטה, שנשענה על הבסיס האיתן של המעשה וההתנדבות. דיבורים ריקים היו ממנו והלאה. וכבר אז, וגם לאחר מכן, כאשר החל לסלול לעצמו דרך בחיים, תמיד חיפש את המקום בו עושים הרבה ומדברים מעט, והעיקר המקום בו עושים דברים גדולים."
יומני המלחמה של הנופל
בן 28 היה סרן שלמה דורון בנפלו בקרב בעזה, במהלך מבצע סיני. אבל כמו המזוודה שנמצאה בדירה, גם שני היומנים שתרם בנו לספרייה מתעדים לא את המלחמה הזאת, אלא את פעילותו וגבורתו במהלך מלחמת העצמאות. היומנים כתובים בשפה לקונית, קצרנית, שבין שורותיה ניתן להבחין באדם שתיארה אמו – נכון לצאת למשימה, להגן על המדינה הצעירה ולא להתרברב בכך. כתיבתו האישית ביותר הייתה תיעודית, עם מעט מאוד הבלחות של רגש. הוא מתאר את האירועים כאילו שמדובר בצופה מהצד ולא בשחקן פעיל בהם:
ינואר 1946 – התגייסתי לפלמ"ח
…
16 יוני 1946 – פיצוץ הגשרים.
…
1 אוקטובר 1946 – עזבנו את בית הערבה.
אפילו תוצאות כ"ט בנובמבר, והכרזת האו"ם על הפסקת המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בצידה של מדינה ערבית, מוזכרות ביומן במילים ספורות:
29 בנובמבר 1947 – הכרזת המדינה ע"י האו"ם.
מעט יותר מחודש מאז החלטת האו"ם הגורלית, כאשר היישוב העברי כבר נמצא בשלבי הראשונים של מלחמת העצמאות, שלמה כותב ביומן את שמות חבריו שנפלו בחזית הנגב שאליה נשלח יחד איתם:
התיעוד ביומן הראשון מסתיים ביוני 1948, ומרגע זה עובר שלמה אל היומן השני – "לוח החייל" שהנפיק צה"ל.
ביומן זה המשיך לציין שלמה את מספר החודשים שהוא לוחם בנגב, את הגיחות הקצרות ביותר לביתו וגם את הביקורים של ראשי הצבא והמדינה בחזית. ב-4 בנובמבר 198 מציין ביומנו "שנה בנגב".
המכתבים האחרונים
מלבד הציוד הצבאי ומסמכי הפלמ"ח מצא רון במזוודה של אביו גם שני מכתבים שנשלחו אל שלמה בסמוך למותו, וכנראה לא הגיעו אליו. הכותבות היו שתי הנשים החשובות בחייו – אשתו ואמו.
המכתבים האחרונים ששלח שלמה בעצמו לפני מותו בקרב ביקשו להרגיע את הנותרים בעורף, לדרוש בשלומם ולהתעניין באבהיות טבעית בהתפתחותו של רון, הקטן שלו:
"איך רון? האם הוא אומר כבר אבא? האם אוכל בסדר ומתפתח יפה? איך עברה השבת? איך הייתה קבלת האורחים ויום הולדתו של בננו?
כתבי!!"
לעומתם, המכתבים של שתי הנשים מלאים גם הם בגעגוע, אך גם בדאגה עמוקה. אמו של שלמה מודה לו על מכתבו, שהרגיע אותה, אך לא היה די בכך. הוא כותבת לבנה:
"אני רוצה ידיעה משעה אחרונה. אני יודעת שזה דבר בלתי אפשרי – אבל אין לי כוח יותר לסבול. אני דואגת מאוד, מאוד ואני לא יכולה להיות גיבורה עכשיו. אין לי כבר סבלנות וכוח למלחמה, עוד לא שכחתי את העבר. אצלי לוחמים (נאבקים, ח.מ) מחשבות של בן-אדם שמבין (את) כל המצב שלנו עם הרגשות של אם. לב כואב ורעוד בעד כל אחד ובפרט בעד בן יחיד".
היא מספרת לשלמה שבתו של פנחס ספיר, שבה היא מטפלת בקליניקה, מסרה דרישת שלום ממך. וכמה הדבר העניק לה אושר "שקיבלתי ידיעה ממך ונתתי לצבירה נשיקה ומהתרגשות סבתא ואני התחלנו לבכות. תודה לאל!"
רות, אשתו של שלמה, כתבה במכתבה גם היא על הגעגועים והדאגה.
"לבעל ולאבא היקר שלום רב! הרבה נשיקות!
שמחנו מאוד לקבל ממך לפחות מילים מספר, אשר עודדנו מעט (אותי ואת "הפיצי") אך כבר יותר מזה היינו רוצים לראותך בבית.
יום ההולדת של רון היתה מעט בחוסר מצב רוח, וההכנות בהתאם לכך גם היו. את האמא אתה כבר יכול לתאר לך. אך חיינו בהרגשה שבוודאי תתן קפיצה קלה. מתברר שהתבדינו. אני מקוה שכתבת גם לכפר סבא. אני על כל פנים אצלצל מחר. שלמה. אל תשכח תמיד להוסיף תאריך בזמן כתיבת מכתב…
רון גידל בינתיים שן שביעית, את אבא הוא מחפש כל בוקר במיטתו. כדאי כבר שתחזור ותהיה איתנו…
שלמה ושוב, הרבה הרבה נשיקות ושמור היטב על עצמך זכור שרון ואני מחכים לשובך המהירה.
להתראות מהר מהר.
רות."
במהלך פינוי הדירה ומציאת המזוודה, על כל תכולתה המרגשת, שמע רון על "מבצע יומן" של הספרייה הלאומית, במסגרתו הספרייה אוספת יומנים של בנות ובני דור תש"ח. הוא יצר קשר עם הספרייה ומסר את היומנים של אביו סרן שלמה דורון ז"ל, יחד עם פריטים נוספים מעזבונו, למשמרת.
היומנים, התמונות, ספר הזכרון והמכתבים יחדיו איפשרו לרון להכיר את אביו טוב יותר, ולנו נתנו הצצה נדירה לחייו של אדם בתקופה של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. דרכם משתקף כיצד עשה שלמה ז"ל בנחישות ובצניעות את מה שהיה נדרש למען שמירה על המדינה שבדרך ולאחר מכן על המדינה הצעירה, אבל תוך כדי שמר על מה שהיה לו חשוב יותר מכל – הקשר עם משפחתו האהובה.
