בט"ו בניסן, ערב פסח תש"ח, ידעו מגיני גוש עציון היטב כי גורלם נגזר, וכי אם יישארו בגוש עציון, ימותו. הם היו מוקפים בכפרים ערביים בהם חנה הלגיון הערבי שכוחו עלה על כוחם עשרת מונים. מזה זמן מה לא הצליחו להגיע תגבורות לגוש, ומטוס שהיה אמור לנחות בערב החג נאלץ לחזור כלעומת שבא בגלל ערפל סמיך. 

רוב הנשים והילדים שהתגוררו בישובי גוש עציון ערב מלחמת יום העצמאות נשלחו לירושלים חודשים קודם לכן, והנשים האחרונות פונו זה לא מכבר. לגברים שנותרו במקום היו כל הסיבות שבעולם לשקוע בייאוש: מצבם האישי היה נטול תקווה והם התגעגעו לנשותיהם וילדיהם (את חלקם, שנולדו בירושלים, הם לא פגשו מעולם) ודאגו להם – ירושלים אליה הועברו הייתה נצורה אף היא, והייתה רחוקה מלהיות מקום מבטחים. 

שלום גרנק ז"ל שיתף את אשתו בתחושות המעורבות שליוו אותם: 

"מתכוננים פה לחג הפסח. אך לי חסרה ההרגשה של ערב חג. כשקבעו תכנית לשמירה בליל הסדר, אמרתי שלא איכפת לי אם אשמור משעה 6 או משעה 8 או משעה 10. אם את והילדים אינכם נמצאים פה – החגיגיות ממני והלאה. ובכל זאת עלינו להתגבר ולא לתת ליאוש ולהתמרמרות לשלוט בנו. ביחוד אסור לעורר תוגה ועצב בימי החג."

הם היו ערבוביה נהדרת של יהודי ארץ ישראל של אותה תקופה – שורדי שואה שרק עכשיו הגיעו לארץ המובטחת, צברים ישראלים שבחרו במודע להצטרף להקמת יישובים באחת הנקודות המסוכנות ביותר בארץ ומתנדבים שהגיעו במיוחד כדי לחזק את ידיהם. 

הבית, אותו התחילו לבנות רק לפני מספר שנים, הפך מול עיניהם למחנה צבאי: חורי פגזים עיטרו את קירות הבתים הלבנים, רפתות הפכו למחסני נשק, גני שעשועים לעמדות הגנה מבוצרות. 

ויכוחים אינסופיים ליוו את ההחלטה להישאר בגוש, שהיה מחוץ לגבולות החלק היהודי בתוכנית החלוקה של האו"ם. להילחם לא עבור עצמם, שכן את יישובי הגוש (כפר עציון, רבדים, משואות יצחק ועין צורים) היה ברור שלא ניתן להציל, אלא כדי לתת תקווה לירושלים הנצורה. להעסיק את הלגיון הערבי שבלעדיהם היה עולה על שכונותיה. 

ובתוך כל זה, הגיע החג. 

בין משמרת בעמדות ההגנה למשמרות טיפול בפצועים, מצאו הגברים את הזמן לקשט את חדר האוכל בכפר עציון. תמונות נוף אביביות ניתלו וקופסאות פרחים פוזרו, כשפסוקים משיר השירים מעטרים אותן – "פרחה הגפן, פתח הסמדר", "הניצנים נראו בארץ". החצר, שהוזנחה מאז תחילת המצור, נוקתה וסודרה. מנהגי ערב החג קוימו במלואם, למרות החלל הריק שהותיר העדרם של הילדים. 

"הבוקר נערך סיום מסכת, בו השתתפו ה"בכורים". גם אני השתתפתי, בשם בננו הבכור. היו עוגות ומשקאות. הידיעות המשמחות עודדנו והלהיבונו עד שיצאנו בריקוד. ועכשיו נחפזים כולם לסיים את ארוחת החמץ האחרונה." (מתוך מכתב של עקיבא גלנדאואר ז"ל לאשתו בירושלים)

"כרגע גמרתי בדיקת חמץ. יאיר בני לא היה על ידי, ולא היה מי שיחזיק את הנר. בימים אלה אני מתגעגע אליכם ביותר. אך הידיעות המעודדות על נצחוננו בחיפה ממתיקות את יסורי הניתוק. אולי קרובים אנו לנצחון. אמנם אין לנו אשליות שהמלחמה תיגמר מהר. אבל ההכרה שכוחותינו איתנו להשיג את מדינתנו בעזרת השם, מחסנת אותנו בימים קודרים ואפורים אלה." (מתוך מכתב של שמואל ארזי ז"ל)

עם רדת הערב, תפילה חגיגית התקיימה ב"נווה עובדיה" – בית אבן מרשים בן פחות משנתיים ששימש כבית המדרש המרכזי בגוש, ולאחריה התאספו כולם לסדר הפסח – חברי הקבוצה הדתיים יחד עם נהגים ואנשי שיירת נבי דניאל שנשארו בגוש. 

ההגדה המסורתית, שקיבלה משמעות מחודשת ואקטואלית, תובלה בטקסטים ציוניים חדשים. 

"פעם בפעם קם חבר וקרא מיצירות תקופתנו, דברים הקשורים למפעל שאנו מגינים עליו. הציבור כולו שר בחדווה קטעי שירה המקובלים בפסחי עציון." (מתוך יומנו של חבר כפר עציון, יעקב אדלשטיין)

בין שירת "והיא שעמדה" לניגון "בצאת ישראל ממצרים" הוקראו קטעים משיריהם של למדן ("מצפה ביהודה") וא.צ. גרינברג ("היקר מכל יקר"). כשהגיעו לפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי" קראו קטעים ממאמרו של שלום קרניאל – "בדמיך חיי".

צבי ליפשיץ, אחד מהמשתתפים מתאר: "התרגשות מה הייתה כשנפתחה הדלת וכל הקהל קם וקרא ברגש "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" – כל ההיסוסים ההומניים שנתלוו בשנים קודמות לקריאת פסוקים אלה נדחו כעת. דמם של חברינו היקרים, שנפלו על הגנת הגוש ובמלחמת השחרור בכל הארץ, תבע נקמה". 

בהמשך, כשהגיעו לשירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", פרצו רוב החברים בריקוד סוער. אבל חלקם נשארו לשבת בראש מורכן מסביב לשולחן – הם לא יכלו לרקוד בזכרם את חבריהם ואת חברי השיירות שבאו להצלתם, ולא זכו לשבת עימם עתה מסביב לשולחן הסדר. 

השקט היחסי שאפשר את חגיגת הסדר הזו, לא החזיק מעמד זמן רב. ההתקפות על הגוש חודשו עוד בימי הפסח, ובכ"ה בניסן התחולל אחד הקרבות הקשים בגוש. ב ד' באייר, יום לפני הכרזת המדינה, נכנעו המגינים האחרונים. חלקם נטבחו במקום על ידי הלגיונרים הערביים, וחלקם נלקחו בשבי לירדן.

לימים, קבעה הכנסת את יום נפילת גוש עציון כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

״מערכת גוש עציון- זה האפוס הגדול נורא ההוד של מלחמת היהודים. עמידת אנשים ללא תקווה במשך חודשים רבים; ארבע נקודות בלב שטח האויב, לא נתנו לו לגשת לשערי העיר. אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות ליישוב שהיתה מונחת בקופסתו של האויב לא ניתנה, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה בראש וראשונה ללוחמי גוש עציון״ (מתוך נאום של ראש הממשלה דוד בן גוריון, 1949)

רובנו מכירים את הלהקות הצבאיות מהימים שבהם להיות חבר בהן היה סמל סטטוס. חבר'ה צעירים כמו שלמה ארצי, דיוויד ברוזה ואחרים התפרסמו כזמרים-במדים והפכו לכוכבי ענק כמעט בן לילה.

אבל לפני כן היו פה גם ימים אחרים, ימים שבהם להיות חבר בלהקה צבאית היה לשיר או לשחק לקול הפגזות קרובות, לפעמים קרובות מדי. זה היה להסתובב בדרכים, בין מוצבים, קיבוצים ושכונות שהיו החזית עצמה. לפעמים 20 שעות, שלוש וארבע הופעות ביום.

ויותר מהכל זה היה גם להיות קצת שנוי במחלוקת. זה היה לעלות לבמות המאולתרות במדים מאובקים לקול תהיות של חלקים מהציבור למה חבר'ה צעירים ובריאים לא לוקחים לידיהם רובים ויוצאים למלחמה הפעילה יחד עם שאר בני גילם.

שמוליק סגל היה שם, בימים הראשונים, הסוערים והמפחידים ההם. לא רק כחבר בלהקה הצבאית הראשונה אלא כמנהלה הארגוני. 

בארכיונו, המופקד במרכז הישראלי לאומנויות הבמה ומונגש דיגיטלית לציבור במסגרת שיתוף פעולה עם הספריה הלאומית נמצא יומן שחור קטן. במשפטים קצרים, כמעט יבשים, הוא מתאר את פעילותם ההירואית של מי שהיו בעצם למעין צוות הווי ובידור של המלחמה הצה"לית הראשונה – מלחמת תש"ח, ועבדו כדי להעלות חיוך על פניהם היגעות של הלוחמים, הפצועים ואלה שחיכו מאחורי שקי חול להפגזות שאולי יחריבו את ביתם. 

בעיצומו של החלק הראשון של מלחמת העצמאות, עוד לפני התאריך הרשמי של הקמת המדינה, הוחלט במחת"ר (מחלקת התרבות של הצבא המתארגן) לאגד את כל צוותי הבידור ולהקות השירה שפעלו במסגרת גופי הביטחון השונים ללהקה אחת שתשרת את צה"ל בצורה מאורגנת. לא עוד צ'יזבטרון לפלמחניקים בלבד אלא גוף אחד מאוגד שיענה על צרכיו הבידוריים של הצבא הצעיר כולו. 

כך נולדה "הלהקה הצבאית הארצית" (או "הראשית" בגרסאות אחרות), שהייתה בעצם הלהקה הצבאית הרשמית הראשונה של מדינת ישראל. היא הורכבה מחברי הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, להקת המשמרת הצעירה (לימים להקת איילון) וקבוצה של צעירי הבימה. 

ללהקה יועד במאי צעיר ומבטיח – יוסף ("פפו") מילוא, מי שבסופו של דבר יקים את תיאטרון הקאמרי. אבל פפו פרש עוד לפני ההופעה הראשונה ובמקומו נבחרו שניים מ"החבר'ה של הבימה": שרגא פרידמן מונה לבמאי ולמנהל האומנותי, ואילו שמוליק סגל מונה למנהל הארגוני. שניהם גדלו בחיפה, למדו אצל צבי פרידלנד במחזור הראשון של הבימה והיו בני 24 בלבד. 

מבט חטוף אחורה, להיסטוריה המשפחתית של שמוליק סגל, מגלה שהוא בכלל לא היה אמור להיות שם: לא בצבא ובוודאי שלא בצוות השחקנים של הבימה. 

הוא נולד למשפחה חרדית שעלתה לארץ מפולין והתיישבה בחיפה. כמצופה ממנו, הוא החל ללמוד בישיבה, אבל משהו אחר בער בו. בתחילת שנות העשרים שלו הוא בחר במשחק על פני אורח החיים הדתי והצטרף לחוג הדרמטי בעיר מגוריו – חיפה. פחות משנה אחר כך הוא התקבל לבית הספר הדרמטי שליד הבימה והחל לצבור לעצמו מוניטין וחברים בעולם המשחק. 

כשמלחמת העצמאות פרצה, הוא נקרא לשרת את העם והארץ שכל כך אהב. ומכיוון שהחל כבר להתבסס מבחינה מקצועית, הוא בחר בשרות בו הוא הרגיש שיביא את התועלת הרבה ביותר. 

בהעדר זמן להתארגנות, ותוך כדי שצה"ל מתמודד כבר בקרבות עם ערביי הארץ, הוא ופרידמן אלתרו תכנית שהתבססה על ניסיון העבר ומופעים שהשתתפו בהם חברי הלהקה. מופע הבכורה עלה כשבוע לפני הכרזת המדינה, ב – 7 במאי, 1948. 

בדפים הראשונים של היומן, נראה שמדובר בסבב הופעות רגיל ויבש למדי. תאריכים, מקומות, שמות של שירים ומערכונים שבוצעו. כמויות של צופים. מספר חברי הלהקה המשתתפים. לוגיסטיקה. 

אבל לאט לאט העניינים מתחילים להתחמם. הצופים לא היו חיילים בחופשה או כאלה שאיישו מחנות צבא שקטים, הם היו לוחמים בשירות פעיל, דקות לפני שנקראו לקרב או דקות אחרי שחזרו ממנו. 

ב 15 למאי, לדוגמא, מתוארת ביומן הופעה אותה נאלצו לעזוב חלק מהחיילים לטובת פעולה קרבית: 

"ברגע שהחבלנים מהמקום יצאו מהאולם על תחמושתם לפעולה חשובה בסביבה ערבית, ליווינו אותם בשיר החבלנים" 

(את השיר הזה אפשר לשמוע באתר הספרייה, כאן) 

חיילי קומנדו צפו בהופעות כשפניהם צבועים בצבעי הסוואה, יחידה שכבשה את זרעין השתתפה בהופעה אחת כשגופיהם ומדיהם עדיין מטונפים מהקרב. למקלחות היה זמן רק מאוחר יותר. 

אבל העניין האמיתי שעולה מקריאת היומן הוא לא הסיפורים הקטנים-גדולים האלה, אלא ההבנה עד כמה הייתה קריטית פעילותם של חברי הלהקות הצבאיות, דווקא בזמנים של קרבות קשים ונואשים. 

החוויות מהופעות שהופרעו מהדי פיצוצי תותחים בג'נין או הנסיעה המפרכת בכביש בורמה בואכה ירושלים הנצורה, כבודן במקומן מונח. אבל הסיפור האמיתי הוא תגובותיהם של הלוחמים המנסים להחביא את פחדם לפני הקרב, חיוכיהם של הפצועים הכואבים ששכבו בבתי החולים הצבאיים והאזרחיים או של תושבי ירושלים הנצורים שאינם יודעים מה ילד יום. 

משהו קרה שם, בחם הקיץ הישראלי, בחולות, באולמות החולים או על הבמות המאולתרות בגגות רכבים צבאיים. שם אף אחד לא ראה את מה שדימו לראות יושבי משרדים שהיו רחוקים מהחזית, שם לאף אחד לא היה ספק בנחיצותם של האמנים בשטח.

"יש הרגשה שזה ה"מפעל" הגדול ביותר שעשינו עד כה" כותב שמוליק ביומן אחרי הופעה בבית החולים בטבריה. והוא ממשיך לתאר את תגובת הפצועים: 

"בהכנסנו פנימה, ראינו והנה שני חולים נאבקים בכאבים איומים. בהמשך התכנית, נשתנו פניהם ובהדרגה שיטתית פרצו בסוף בצחוק ובשמחה ולא נתנו לנו לעזוב את בית החולים לפני שנמשיך בעוד כמה קטעים"

גם בירושלים ההפוגה הקומית שסיפקה ההופעה התקבלה בברכה גדולה: 

"ההופעה הראשונה בירושלים עברה יפה. בירושלים כנראה לא צחקו כבר כמה חודשים, וישנה הרגשה שהג'וב שלנו הוא גדול ותהיה הצלחה! אגב, אנו בתור אמנים – הננו הראשונים שמבקרים בירושלים מאז המצור". 

בדור שבו עדיין לא הבינו מספיק את הפגיעה הנפשית המתמשכת שהותירו מראות וקולות המלחמה אצל החיילים והאזרחים, הגיעו חברי הלהקות הצבאיות, כמעט ילדים בעצמם, נטולי כל הכשרה פסיכולוגית, וסיפקו לקהלם מה שאף תרופת מרשם לא יכלה לספק – רגעים של נחת ושפיות בתוך הכאוס. רגעים שבהם אפשר לחשוב על משהו אחר מלבד הפחד ממה שיאבד והאבל על מה שכבר אבד. 

הם עשו זאת ברגישות גדולה, תוך הבנה ונסיון להכיל את המצב אותו הם מלווים. בתאור של ההופעה ברמת רחל, שמוליק סגל מספר על התחושה הקשה שליוותה אותם: 

"ההופעה כאן נתקבלה יפה, אבל לא הייתה לנו הרגשה טובה, האנשים מאד "קשים" אבל כנראה שהם נהנו ואנו לא הרגשנו בזאת. תופעה מוזרה אבל טבעית ביותר בתנאים אלה".

הם עבדו קשה. היומן מתאר ימים שלמים של הופעות רצופות בלי הפסקה, ונסיעות מפרכות למקומות מסוכנים שאיש לא רצה להגיע אליהם אם לא היה חייב. התמונות בארכיון משלימות את הסיפור כשהן מציגות במות עשויות חול, רכבים צבאיים או כסאות פלסטיק, וחיוכים מותשים. 

האם ההופעה אכן הייתה מוצלחת בפרמטרים מקצועיים? קשה לדעת. הלהקה התפרקה די מהר, כאשר הטענה העיקרית לא הייתה על איכות התכנית אלא על הקושי בשינוע להקה גדולה כל כך והצורך בפריסה רחבה יותר של הצוותים. אבל כך או כך, את התועלת שהפיקו הלוחמים והאזרחים הנצורים אי אפשר היה לכמת או לבחון באמצעים מקובלים. 

בין הכתבים הצבאיים לבין חברי הלהקה לא שררו יחסים חמים במיוחד, וחברי הלקה זעמו על היחס המחפיר לו הם זכו, לטענתם: 

"פגישה עם כתבים צבאיים בר יוסף ("דבר") (ו)שריה ("הבקר"). התעניינותו של בר יוסף ואדישותו של שריה לגבי הלהקה. הבטיחו להשתתף בהצגה – ולא באו!". 

למרבה המזל, אותם כתבים אכן דיווחו על התרשמותם מהלהקה (לא נלהבת) ומנהלה וה"קונפרנס" שלה (נלהבת הרבה יותר). 

"אך בעיקר יצוין לשבח הקונפראנס – שמואלי'ק, והעזר כנגדו מישקה. זה עידן ועידנים לא הירבה כל כך קונפראנס להשפיע אצלנו צחוק, מדקרות והרבצות ושאר נפלאות קונפראנס". (מתוך אחד הגיליונות הראשונים של "במחנה").

היומן מסתיים ב 7.7, עם חזרתם של חברי הלהקה לתל אביב בסיום סבב ההופעות (32 הופעות ב 12 יום!) ועם תקווה כי יינתן להם להמשיך במפעל החשוב הזה גם בהמשך. 

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון שמוליק סגל, המופקד במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה (מילא"ה) שבאוניברסיטת ת"א, זמינים דיגיטלית באדיבות משפחת סגל ובמסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן