מבגדד לירושלים: אלי עמיר קרוע בין מזרח ומערב

שיחה מרתקת עם הסופר אלי עמיר על נטישתם ההמונית של כ-120 אלף נפשות מקהילת יהודי עיראק את מולדתם, ועלייתם לארץ במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. מה היו עוצמות האירועים שטילטלו את יהדות עיראק בשנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת, וכיצד הקשיים שאיתם התמודדו העולים עיצבו את כתיבתו והשפיעו עליה

הסופר אלי עמיר

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: אלי עמיר

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: חן מלול

שפיק עדס היה איש עסקים יהודי שחי בעיראק בתחילת המאה הקודמת. למרות שהיה איש ידוע ואמיד מאוד שרקם מערכת קשרים ענפה עם הצמרת הפוליטית של בגדד באותם הימים. בחודש ספטמבר 1948 הוא נעצר בידי השלטונות בטענה שרכש עודפי ציוד בריטי ממלחמת העולם השנייה ומכר אותם לכוחות הציונים בארץ ישראל שנעזרו בהם במהלך מלחמת העצמאות. משפחת הראווה שלו נמשך שלושה ימים בלבד. בלי עדים. בלי ראיות. ומבלי שניתנה לו הרשות להגן על עצמו.

ב-23 בספטמבר 1948 שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באחד הרחובות הראשיים של העיר בצרה לעיני בני משפחתו ואלפי צופים. הוא היה עולה הגרדום היהודי הראשון אבל לא האחרון. הוצאתו להורג טלטלה את הקהילה היהודית בעיראק ועודדה את אחד האירועים יוצאי הדופן שהתרחש שלוש שנים לאחר-מכן. עקירת קהילה שלמה על שורשיה בני אלפי השנים מאדמתה. זהו סיפור של עליית עזרא ונחמיה.

ברוכות וברוכים להסכת הספרנים. את הפרק הזה נקדיש לסיפור עלייתה וקליטתה בארץ של קהילת יהודי עיראק דרך נקודת מבטו של אחד הסופרים האהובים, המצליחים והפוריים ביותר, יליד בגדד בעצמו, אלי עמיר.

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

המסע הבלתי ייאמן של חיים טופול ל"כנר על הגג"

תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? – דן אלמגור, המתרגם המיתולוגי של "כנר על הגג" לעברית כמעט צחק בפניו של חיים טופול כשזה גילה לו שהוא נבחן לתפקיד טוביה החולב בהפקה היוקרתית ביותר בבריטניה. למרות שנוכח בכשלונו של טופול רק שנה לפני כן, בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, לא היה שמח ממנו להודות בטעותו. זו הייתה הדרך של הצבר בעל האנגלית השבורה לתפקיד הבינלאומי ששינה את חייו

חיים טופול בצילומים לסרט "כנר על הגג", 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 1966 היה חיים טופול בן ה-31 שחקן מוכר ואהוב בישראל, שנשא עיניו אל העולם הגדול. שנה לפני כן הוא זכה בפרס גלובוס הזהב כ"תגלית השנה" על תפקידו כסאלח שבתי, ושיחק תפקיד משני בסרט הוליוודי ראשון – "הטל צל ענק" – לצידם של קירק דאגלס ופרנק סינטרה. טופול עצמו, צבר שנולד וגדל בשכונת פלורנטין בתל אביב, מצא את השפה האנגלית קשה ושוברת שיניים, ואוצר המילים שלו באנגלית הסתכם, לפי עדותו, בהכרת 50 מילים, פחות או יותר.

טופול לא שיער בנפשו ששנה לאחר מכן יככב על במות הווסט אנד בלונדון כשאנגלית מושלמת בפיו. גם דן אלמגור, שתרגם את "כנר על הגג" לעברית, הטיל ספק גדול ביכולתו של טופול לשאת על כתפיו תפקיד גדול בשפה האנגלית. הייתה לו סיבה טובה לכך, שכן הוא חזה במו עיניו בטופול מנסה לשיר באנגלית שיר מתוך "כנר על הגג", ונכשל.

בטור שכתב אלמגור ל"מעריב", מיום 30 באפריל 1967, מגולל אלמגור את סיפורו של הרומן רצוף המכשולים בין חיים טופול לטוביה החולב, רומן שהסתיים בנישואין מצליחים וארוכי שנים, בזכות הכישרון והקסם האישי של טופול, אבל לא פחות, בזכות העבודה הקשה והסיזיפית שלו. אלמגור מספר בפליאה מלאת סיפוק איך כבש טופול את ליבה של לונדון באחת, שנה אחרי שלא הצליח לשיר ולו בית ופזמון מתוך המחזמר. אלמגור, ששהה באותן שנים בלוס אנג'לס במסגרת לימודי הדוקטורט שלו, פגש את טופול אי אלו פעמים בעת ביקוריו בארה"ב. הוא היה עד ממקור ראשון להשתלשלות העניינים שהובילה את חיים טופול לגלם את טוביה החולב, שלא לומר שיחק תפקיד משנה בסיפור שהסתיים בעלייתו של טופול על בימת התיאטרון הבריטי בבגדי השטעטל.

איך הגיע חיים טופול לתפקיד "טוביה החולב" בלונדון?

זה סיפור שיש בו הכל – כישלון פומבי, הצלחה מזהירה וגם – חשש מדומה לאירוע טרור – והכל בלשונו הקולחת של הפזמונאי והמתרגם דן אלמגור, שהוא מספר סיפורים משובח.

צילום סרט הקולנוע "הטל צל ענק" בכיכובם של השחקנים קירק דוגלאס וחיים טופול (מזוקן בכאפייה), קיבוץ חולדה, 1965. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

וכך כתב אלמגור בטורו:

"בפעם הראשונה בה שוחחתי עם חיים טופול על תפקידו של טוביה במחזמר 'כנר על הגג' היתה לפני כשנתיים, עת ביקר לראשונה בלוס אנג'לס, כדי לקבל כאן את 'גלובוס הזהב 'על משחקו ב'סאלח שבתי'. בדרך מקרה – סיימתי בדיוק באותו שבוע את תרגום המחזמר לעברית, וחיים וגליה רעייתו היו הישראלים הראשונים ששמעו את הנוסח העברי של המחזה, כשכולנו יושבים על מרפסת חדרם במלון בוורלי־הילס המפואר. וכיוון ששמו של חיים הוזכר כאחד המועמדים לתפקיד הראשי בהפקה הישראלית, בצידו של 'בומבה' צור, הברקתי מיד למפיק הישראלי מברק בעברית (באותיות לועזיות) בזו הלשון: נא הודיעני מי ישחק את טוביה בארץ סטופ טופול או בומבה סטופ אם טופול נבחר נוכל לעבוד על התפקיד כאן בלוס אנג'לס."

דקות לאחר ששלח אלמגור את המברק ארצה, הוא קיבל טלפון מנומס מהמפקח מטעם חברת "ווסטרן יוניון" שהייתה אמורה להעביר את המברק. אחרי שיחה של כמה דקות שבה ניסה אלמגור להבין למה מסרב המפקח לשלוח את המברק, הוא נשאל "אבל מה זה 'בובמה'? אלמגור התייחס כמובן, לשחקן הישראלי יוסף (בומבה) צור, שנבחר לבסוף לשחק את טוביה החולב בהפקה הישראלית הראשונה של המחזמר. המפקח האמריקאי חשש שמדובר בהעברת מסר נסתר מטעם חוליית טרוריסטים, בנוגע להטלת פצצה (בומב, בלעז). לאחר יישוב המחלוקת, נשלח המברק המדובר.

חיים טופול ובני משפחתו, 1970.
ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

טופול לא זכה בתפקיד הראשי בהפקה הישראלית של גיורא גודיק. למעשה, הוא הופיע באופן חלקי כ"טוביה" אחרי פרישתו של בומבה צור, כשבשאר הערבים הופיע שמואל רודנסקי, ובסך הכל עלה כ-40 פעם על הבמה הישראלית עם המחזמר. אלמגור אף רומז בטורו שטופול הופיע בהפקה העברית רק כחודש וחצי כי גודיק לא היה מרוצה ממשחקו.

שנה לאחר מכם נפגשו שוב אלמגור וטופול, הפעם מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה המצליחה של דני קיי. טופול התארח בתוכנית כדי לקדם את הסרט "הטל צל ענק", וקיי, שידע שטופול שיחק את טוביה בהפקה הישראלית של "כנר על הגג" הציע שישירו יחד שיר מתוך המחזמר, באנגלית כמובן. השיר הנבחר היה "לחיים".

אבל אז נתקלו השניים בבעיה. מספר אלמגור:

"לאחד שני נסיונות לשיר את השיר באנגלית, פנה דני קיי על עמיתו הישראלי הצעיר, ואמר בחיוך: 'אתה יודע, חיים, במקום שאתה תשבור את שיניך לשיר את השיר באנגלית, אשיר אני אותו בתרגום העברי!' זה היה רעיון משעשע, וחיים מיהר להציגני בפני דני קיי ואנשי הצוות כמתרגם המחזה. 'מצוין', אמר דני. 'כתוב את המילים העבריות של השיר באותיות לטיניות'."

כאן נתקלו אלמגור וטופול בבעייה חדשה – אף אחד מהם לא זכר את התרגום של אלמגור לשיר. אלמגור נאלץ לשחזר את התרגום שכתב לשיר, במחי יד, בעוד דני קיי וצוותו ממתינים. את התוצאה תוכלו לראות בסרטון הזה, בו חושף דני קיי בפירוש את הסיבה לכך שהם שרים את הגרסה העברית של השיר. אפשר לראות כאן איך טופול נאבק בשפה האנגלית, וכמה לא נוח לו לשוחח בשפה שאינה שפת אמו:

אחרי החוייה הזו, לא פלא שאלמגור נדהם מבקשתו של טופול בפעם הבאה שנפגשו.

אלמגור סיים ביקור בין 10 שבועות בישראל, ובערב האחרון לשהותו בארץ ביקר את טופול בסט הצילומים של הסרט "ארבינקא". בין הצילומים קרא לו טופול וביקש ממנו טובה קטנה "אבל תבטיח שלא תספר לאיש. שלא יצחקו." אמר טופול. אלמגור הבטיח, וטופול ביקש: "ברגע שתגיע לארה"ב שלח לי מיד את הנוסח האנגלי של 'כנר על הגג'." מדוע ולמה, שאל אלמגור: "הוא התבונן סביב בזהירות, כדי לוודא שאין איש שומע את הדברים. 'קיימת אפשרות שאוזמן בקרוב ללונדון, לבחינה בקשר ל'כנר", אמר לי. 'ואני רוצה להפתיע אותם, וללמוד קצת את הטקסט האנגלי עוד לפני הנסיעה. ' 'לאיזה תפקיד?' שאלתי בתמימות. 'אני יודע שלא תאמין,' גמגם, 'אבל לתפקיד של טוביה".
למרות שהבטיח לטופול, אלמגור התקשה שלא לצחוק.

"תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? זכרתי איך העדיף דני קיי לשיר את ׳לחיים!׳ בעברית במקום לחכות עד שחיים ילמד את השיר האנגלי. חשבתי על התיאטרון הלונדוני. סר לורנס אוליבייה, פיטר ברוק. נזכרתי בהבטחות לכוכבים האחרים של ׳כנר על הגג׳ בארץ. הבטחות קורצות, מפתות, להופעות בחו״ל, שנסתיימו במפח נפש מר. נראה היה שחיים קרא את מחשבותיי. ׳מה אכפת לך?׳ לחש. ׳שלח את הטקסט. מבטיח?'… אני מודה ומתוודה: לא זו בלבד שלא, האמנתי אז לרגע כי יזכה בתפקיד הראשי. לא האמנתי אפילו שיגיע ללונדון, לבחינה."

למרחב⁩, 19 בפברואר 1967⁩

למרות ספקנותו, עמד אלמגור בהבטחתו וכשחזר לארה"ב שלח את הטקסט האנגלי לטופול. הוא כעס על עצמו שבזבז יותר משני דולר על הספרון ועל המשלוח לארץ (סכום שווה ערך לשישים וחמישה שקלים בימינו). במשך כמה חודשים לא שמע אלמגור דבר וחצי דבר מטופול. הוא הניח שהעניין התמסמס או שטופול נכשל באודישן, ולא חשב על כך עוד.

ואז הגיעו הביקורות מלונדון. כולם היללו את הישראלי שהפליא לשחק את טוביה החולב על במות הווסט אנד. אלמגור מיהר לשלוח לטופול מברק, הפעם באנגלית:

"שמחתי לשמוע שרוטשילד הלונדוני עומד לשיר בקרוב 'לו הייתי טופול'. סטופ. רק אל תשכח שאתה עדיין חייב לי שני דולר ועשרה סנט."

חיים טופול ושחקני 'כנר על הגג'.מתוך ההצגה 'באולם תיאטרון Her Majesty's Theatre, לונדון. מבחר מייצג מחומרי ארכיון חיים טופול זמינים דיגיטלית, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

סיפורנו הנפתל טרם הסתיים. חודשיים לאחר מכן, מספר אלמגור, הוא טס מניו יורק לתל אביב. בדרך החליט, יעצור לערב אחד בלונדון כדי לראות במו עיניו את חיים טופול משחק את טוביה החולב באנגלית, ולבדוק אם יש אמת בביקורות המופרזות על משחקו המשובח. את התשובה לכך קיבל כבר במונית משדה התעופה:

"נהג המונית אדום החוטם שאל אותי במבטא קוקני טיפוסי כמה זמן אני מתעתד לשהות בעיר. וכששמע שאהיה בלונדון רק ערב דבר אחד, אמר מיד: 'אם כך, יש דבר אחד בלבד שאסור לך להחמיץ, בייחוד אם באת ללונדון ללילה אחד בלבד…יש מיוזיקל חדש בעיר, ואסור להחמיצו', הפתיע אותי…'אם רק תצליח להשיג כרטיס. 'כנר על הגג' – שמעת על המחזה הזה? מופיע בו שחקן צעיר, יוצא מן הכלל. טופול, מישראל. אתה יודע, ישראל…' אני נשבע לבם, שכך בדיוק אמר. ומבלי שאומר לו גם ברמז, כי ישראלי אני." הנהג הפתיע את אלמגור בבקיאותו במחזמר ובכוכבו. הוא סיפר לאלמגור את תוכנן של הביקורות שמהללות את טופול ואף ריכל על שכרו הגבהו, יותר משל כל שחקן אחר על במות לונדון באותה עת.

"לפתע העיר הנהג בעצב: 'אתה יודע, אני חושש שלא תראוהו עוד שם, בישראל', ואחר הרהור שני הוסיף באותה נעימה 'בעצם גם אנו ודאי נאבד אותו בקרוב. הוא דיבר לפתע על טופול כאילו היה זה נכס בריטי לאומי מדורי־דורות." כתב אלמגור בטורו.

מעריב⁩, 6 אוגוסט 1971⁩

כשפגש אלמגור את טופול מאחורי הקלעים, לקראת ההצגה, מצא שותף להרהוריו ותשובות לחששותיו: "'זוכר איך היינו מציצים בעיתון … כדי לראות מהם המחזות המוצגים כרגע בלונדון ומיהם השחקנים החדשים שנתגלו על במותיה?' מעלה טופול הרהורים תוך כדי התאפרות. 'לומר לך את האמת, לא תפשתי את עושר האפשרויות הטמונות במחזה זה לשחקן רק לאחר שראיתי את רודנסקי. אפילו זירו מוסטל [השחקן הראשון שגילם את טוביה החולב במחזמר בברודווי – ל.ה] לא השפיע עלי כל כך. חבל רק שלא היה לי בארץ שום במאי או עוזר, שיעבדו עמי כהלכה על התפקיד. אבל כאן — ארבעה חדשים תמימים השקענו בעבודה. כאן אין חכמות"…

אלמגור עזב את אחורי הקלעים ופנה לכסאו בקהל. הוא ישב בציפייה דרוכה וחיכה לעלייתו של טופול על הבמה

"ראיתי את 'כנר על הגג' בחמישה ביצועים שונים, וחששתי מעט מהופעתו של טופול על הבימה האנגלית." כתב אלמגור, "אבל מן הרגע הראשון לעלותו על הבמה, ידעתי שאין עוד סיבה לחשוש. 'סאלח' שלנו שולט בקהל ובבמה כ'סטאר' מן הדרגה הראשונה והאנגלית שבפיו אינה מזכירה כלל את זו שנשמעה שנה קודם לכן בתכניתו של דני קיי… פה ושם מורגשת עדיין במשחקו קשיחות־מה, בשל השפה הזרה, אבל גם זו תחלוף ודאי עם הזמן… וכשתמה ההצגה, והקהל הלונדוני קם על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות, תוך קריאות קולניות חוזרות ונשנות 'בראבו! בראבו!' צבטתי את עצמי כדי להיווכח שאמנם מריעים הכל למי שהחל את דרכו עלי במות ב"מערכון המגמגמים."

כרזת הסרט "כנר על הגג". הארכיון העירוני תל אביב – יפו

שנים ספורות לאחר ששיחק את טוביה בהצלחה כבירה בווסט אנד, קיבל חיים טופול את תפקיד טוביה החולב גם בהפקה ההוליוודית של המחזמר. הוא גבר על שחקנים בכירים ממנו, וגם על זירו מוסטל, השחקן היהודי אמריקאי שחנך את דמותו של טוביה על במות ברודווי. דורות של שחקנים אימצו את משחקו האיקוני של מוסטל בבואם לגלם את טוביה על בנות ברחבי העולם, אבל כשהגיעה העת לצלם את הסרט על פי המחזמר, הרגיש במאי הסרט, נורמן ג'ואיסון, שמוסטל יאפיל על הסרט במשחקו הגדול מהחיים. ״לא הרגשתי שהוא חלבן רוסי״ סיפר בסרט דוקומנטרי אודות "כנר על הגג". ואז פנה אליו שלדון הרניק, המחזאי של המחזמר "כנר על הגג" וסיפר לו: "אתה יודע, יש מישהו ישראלי, טופול שמשחק בתפקיד טוביה בלונדון.״ ״טסתי ללונדון. ראיתי את טופול וראיתי את ההצגה ופתאום הרגשתי אמת. הרגשתי אמינות. הרגשתי שאני לא מסתכל על הפקה אמריקאית עם מישהו מברוקלין. הרגשתי שהוא גאה להיות יהודי." סיפר ג'ואיסון.

"כנר על הגג" היה הצלחה בינלאומית גם כסרט וזכה בשלושה פרסי אוסקר ושני פרסי גלובוס הזהב לשנת 1971, אחד מהם לטופול על משחקו בסרט. חיים טופול גילם את טוביה החולב שוב במהלך השנים. בין היתר בהפקה של ברודווי בסוף שנות ה-80, וב-1997 חזר לשיר "לו הייתי רוטשילד" בעברית, בהפקה של אברהם "דשא" פשנל.

חנה סנש נפרדת מאחיה גיורא

היא לא האמינה שתפגוש את אחיה גיורא לפני יציאתה לאירופה למשימה שממנה לא חשבה שתחזור. כשהגיע אחיה לארץ כמה ימים לפני יציאתה למצרים, העניקה לו סנש את המכתב – והוא עוד לא עמד אז על מלוא משמעותו

חנה סנש יד ושם ארכיון התצלומים 3213/2

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן, אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

 

במילים מרגשות אלו פתחה חנה סנש את המכתב שחיברה כדי שיימסר לאחיה הבכור גיורא, ממנו נפרדה שנים קודם לכן כשעלתה לארץ-ישראל. גיורא היה אמור להגיע לארץ-ישראל באותם הימים. סנש לא ידעה מתי בדיוק יגיע, והופתעה לגלות שתזכה למסור לו את המכתב פנים אל פנים – כחודש לפני שתצא לקורס הצניחה במצרים וממנו אל המשימה שהאמינה שלא תחזור ממנה בחיים.

חנה סנש יוצאת לשליחות חייה

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. פרוץ מלחמת העולם השנייה והידיעות הראשונות על גורל בני עמה שנותרו באירופה שכנעו את סנש לעבור לכתיבה בעברית בלבד ביומנה הפרטי. בגיל 13 החלה הנערה חנה סנש לחבר יומן המתעד את חייה של נערה יהודיה בהונגריה, ובשנים עד עלייתה ארצה כתבה אך ורק בהונגרית. רק כשעלתה ארצה והחלה ללמוד עברית התנסתה בכתיבה בשפתה החדשה.

הצעד הפרטי והמינורי הזה – מעבר משפת אמה לשפת עמה המתחדשת סימן שינוי גדול יותר, שיהפוך את סנש לימים לסמל כלל-ישראלי. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

השיר "אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש (שמור בבית לוחמי הגטאות)

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

בהקדמת המהדורה המודפסת המאגדת את כתיבתה של חנה סנש אנחנו מקבלים תשובה לשאלה – מדוע מתוך קבוצת הצנחנים העבריים שקיפחו חייהם בניסיון להציל את יהודי אירופה, דווקא חנה סנש היא המוכרת ביותר, ועבור רובנו גם היחידה ששמה נזכר. בזכות יומניה, שיריה ומכתביה, מגיעה אלינו עדות ברורה, ודאית וחותכת על חייה. כל פרטי חייה, שליחותה ומותה מצטרפים לדמות יחידה במינה, "עטורה זוהר גבורה עברית עילאה". זה לא הזיק שהיא הייתה כותבת מחוננת ורבת הבעה.

האח גיורא והאחות חנה הופרדו כשעלתה האחות הצעירה לארץ (גיורא מבוגר ממנה בשנה), והתאחדו לזמן קצר ביותר – ממש ערב צאתה של חנה מן הארץ – אז נתנה לו לקרוא את מכתב הפרידה וההתנצלות שחיברה עבורו. ביומנה הוסיפה סנש את מה שלא יכלה להגיד לאחיה גיורא במכתב עצמו ואף לא בפגישתם. זאת כיוון שהמשימה שיצאה אליה הייתה סודית. וכך כתבה:

"מכתב זה כתבתי לפני הקורס לצניחה. כשנתתי לך לקרוא, לא יכולת להבין על מה מדובר בו.

סלח לי, גיורי, שהוכרחתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה. היית כל-כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי".

התיעוד האחרון ביומה של סנש נכתב פחות מחודש לאחר המכתב לגיורא והפגישה איתו: "השבוע אסע למצרים. מגויסת-חיילת. על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפניי – אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

התיעוד האחרון ביומנה של חנה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן.

 

את יומניה המקוריים של חנה סנש תוכלו לקרוא באתר הספרייה הלאומית. לחצו כאן ליומנה הרביעי והאחרון – אותו כתבה משנת 1941 ועד יציאתה לשליחות בתחילת 1944.

ארכיון חנה סנש בספרייה הלאומית מונגש באדיבות אורי ומירית אייזן.

 

לסיום: המכתב המלא של חנה סנש לאחיה: חיפה, 25.12.1943:

 

גיורא יקירי,

יש מכתבים הנכתבים לא על מנת להישלח. מכתבים, שמוכרחים לכתוב אותם, מבלי לשאול: האם יגיעו לתעודתם או לא?

מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן, אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין.

גיורא יקירי, עליי להסביר לך משהו, להצטדק. עליי להתכונן לאותו רגע בו תעמוד פה, בתוך גבולות הארץ, מצפה לרגע בו ניפגש אחרי שש השנים וכשתשאל: איה היא? – יענוך בקיצור: אַין, איננה!

האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?

ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר-ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.

ירֵאה אני, כי למשפטים ריקים נהפכות ההרגשות שכה שרפוני, בהתעטפן במלים. לא אדע אם תחוש מאחוריהן את הלבטים, את הספקות ולאחר כל משבר – את ההחלטה המחודשת.

קשה לי כי בודדה אני. לו היה לי מישהו שיכולתי לדבר איתו בגלוי ובפשטות, אילולא היה כל המשא רובץ עליי בלבד, אילו יכולתי לדבר אתך… אם יש מישהו שמסוגל להבין אותי – הרי זה אתה. אמנם, מי יודע… שש שנים – זמן כה ארוך. אך די לי על עצמי – אולי יותר מדי. רוצה אני לומר לך מלים מספר על המולדת החדשה, על החיים החדשים – כפי שאני רואה אותם. אין כוונתי להשפיע עליך. בעיניך תראה מה היא הארץ. אני רוצה לתאר, כיצד אני רואה אותה.

לראשונה – אני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה. אני אוהבת את נופיה הרבים, את האקלים המגוון, את שלל צבעי חייה; אוהבת בה את החדש והעתיק, אוהבת אותה, כי שלנו היא! לא, עדיין לא שלנו. אך לעצמנו ובמעמקי ישותנו נחוש כי שלנו היא.

שנית – מוקירה אותה. לא את הכול. אך מכבדת ומוקירה את האנשים המאמינים במשהו, הנכונים בשם היקר להם להילחם במציאות היומיומית; מכבדת את אלה החיים את חייהם לא רק בעד רגע אחד, בעד לירָה אחת. ופה ישנם כאלה יותר מאשר בכל מקום אחר.

ולבסוף, אני מאמינה כי זהו הפתרון היחידי לנו, לכן אינני מפקפקת אף רגע בעתידה, למרות הקשיים והמוקשים הצפויים בדרכנו.

ואשר לקיבוץ – איני חושבת כי הוא מושלם. בוודאי עוד יעבור הרבה שלבי-התפתחות; אך אין ספק שלפי התנאים של היום, זוהי הצורה המתאימה ביותר להגשמת שאיפותינו, ההולמת ביותר להשקפותינו.

יש צורך באנשים עזי-נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם-הם ואינם עבדים מיכניים למחשבות קפואות. וזה – הקשה ביותר קל לחצוב חוק לאדם: חיֵה לפיו. יותר קשה לחיות בדפוסי חיים חצובים. אך הקשה ביותר [הוא] לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם. ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.

לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי. אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר.

אל לך לחשוב שאני רואה כל דבר כי ורוד הוא. אמונתי נובעת מתוך תנאים פנימיים, ואינה תוצאה של מציאות קיימת. אני מבחינה היטב בקשיים הפנימיים והחיצוניים כאחד. אך רואה אני גם את הצדדים החיוביים – וכפי שאמרתי: זו הדרך ואחרת איִן.

לא כתבתי לך על מה שמעסיק אותי הרבה: אמא! איני יכולה לכתוב עליה.

דיִי במכתב הזה. מקווה אני, כי לא יגיע לידיך; ואם כן, הרי רק לאחר שניפגש.

ואם בכל זאת אחרת יהיה – באהבה ללא גבול.

אחותך

 

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

אל תגעו באהבת נעוריי!

"אני חרד מפני כל ניסיון לפגוע באהבת נעוריי. הטלת מרותו של דרג פוליטי, יהא אשר יהא, ומעורבות פוליטית בחיי הספרייה, עלולים להכתים (גם) את הספרייה בכתם מכוער, בל יימחה, ולגרום לה ולבאים בשעריה נזק בלתי הדיר". פרופסור אביעד הכהן מבקש: אל תפגעו באהובת נעורי - הספרייה הלאומית

יום פתיחת הבניין החדש של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 1.11.1960 - דלפק ההשאלה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעורי.

ראיתיך לראשונה בדרך לגימנסיה. באותם ימים ברחתי לעתים משיעורי התיכון המשמימים, מגיע אליך כדי להתבשם מניחוחך. את לא כל כך יפה, אני יודע, אבל תמיד קיבלת אותי בזרועות פתוחות, באהבה, בחיבוק גדול ובמאור פנים.

אתם יודעים, בגיל שש עשרה, הכל כזה, עם קצפת ודובדבנים. רומן ראשון הוביל לרומן שני, וזה נמשך עד היום. ארבעים וחמש שנה, לא פחות. את הרומן הזה אי אפשר ואסור להפסיק.

שם, נחבאת בין העצים והדשאים בגבעת רם, עמדת עם חזותך הלבנה והחיוורת, אך זקופת גו, בוטחת בעצמך, מקרינה הדרת כבוד.

בקומת המסד שלך ניצבו מגירות העץ הכבדות, ציריהן שחוקים מזוקן, עמוסות לעייפה באלפי כרטיסי קטלוג שנכתבו בכתב יד צפוף.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם היעץ והקטלוגים, 1992. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשעה תשע בבוקר, כל יום ובמשך עשרות שנים, היו מתייצבים אצלך הקליינטים הקבועים, כל אחד מצטנף בפינתו הקבועה (ליצני הדור אמרו שחוקרים אלה היו לחלק מ 'רהיטי' הספרייה, ואם יזיזו אותה יום אחד ממקומה, המובילים ייקחו אותם עמם).

ביניהם היו כמה מגדולי חוקרי חכמת ישראל (אם להזכיר רק אחדים מהם, מני רבים, שעוד אתנו): יעקב כ"ץ, גרשם שלום, מנחם ברינקר, שמואל ספראי, שמואל ורסס, חוה לצרוס -יפה, דוד הלבני ומאיר בניהו.

בחלוף כמה שעות, היה בא בשערי הספרייה נביא הזעם, פוסע בנמרצות, פניו נראות זעופות- משהו, אל עבר "חדר העיתונות". שם, החל ישעיהו ליבוביץ בן התשעים סוקר אחד לאחד את ה"ז'ורנלים', מאות כתבי עת מדעיים שהיו סדורים כחיילים על מדפים לאורך הקירות. הוא היה מתחיל בכתבי העת שעניינם מקרא ותלמוד, עובר למדור הרפואה, הכימיה והמיקרוביולוגיה, ומקנח בעיתונים היומיים ששכבו דומם בין שני לוחות עץ ענקיים עם ריח של פעם.

אל האולם הסמוך, אולם הקריאה למדעי היהדות, הייתה פוסעת לעתים אחותו הצעירה, גם היא בסוף שנות הגבורות, חוקרת המקרא והמורה הדגולה לתנ״ך, נחמה ליבוביץ, כובע הברט הנצחי שמוט על ראשה, תלמידיה ממהרים  להציע לה עזרה באיתור ספר.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם קריאה יהדות. תחילת שנות ה-60. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בקומת מינוס אחת, במכון לתצלומי כתבי יד עבריים, היו רכונים על מכונות המיקרופילם החורקות, זה לצד זה, אברכים מזוקנים שעשו לילות כימים בהצלת עוד כתב יד עברי ישן בן מאות שנים מתהום הנשייה, ולצדם חוקר ספרות שביקש לעיין בפתקים ובטיוטות המוקדמות של גאון הספרות העברית וחתן פרס נובל ש"י עגנון, בניסיון לפצח את חידת כתביו הסתומים. מעליהם ניצבה קרחתו הבוהקת של הסופר יוסל בירשטיין, סופר מחונן שעבד לפרנסתו במחלקת כתבי היד לצד אושיות תרבות שכל רז לא נסתר מהם, כמו רפי וייזר ושלמה צוקר.

בקומה השנייה, בין ערמות מעלות אבק של סרטי אודיו ישנים, ניסה אפרים יעקב לדובב פעם נוספת זקנה בת מאה, עולה חדשה מגרוזיה, על מנת שתשמיע בפניו את שירי הערש והקינה של העדה, למען יישמרו לדורי דורות בפונותיקה הלאומית.

אל ה"עולם התחתון", קומה מינוס 2 ,הורשינו להיכנס רק במקרים נדירים. שם היו שמורים האוצרות האמיתיים. כתבי יד של הרמב"ם ואלברט איינשטיין, קטעי גניזה וספרי קוראן עתיקים.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם קריאה כללי. תחילת שנות ה-60. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גילוי נאות: ברבות השנים זכיתי לא רק ליהנות ממנעמי אהובתי, אלא גם להנאות אותה. בעת התחדשותה, זכיתי להשתתף – כנציג הקוראים, "צרכני הספרייה", גם בישיבות הדירקטוריון שלה ואף לייצג אותה בבית המשפט כדי לשמור על זכויותיה.

כמו כן זכיתי לנסח את "אמנת הספרייה הלאומית" שעליה חתמו ראש הממשלה נתניהו ונשיא המדינה דאז, כמו גם ראש העיר ונשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, לצד עשרות אנשי ציבור נוספים מן השורה הראשונה, מהארץ ומהעולם.

האמנה משקפת את רוחה המיוחדת של הספרייה, ששעריה – מטיבם וטבעם – פתוחים לכל, ללא הבדל דת גזע ומין, השקפה או נטייה פוליטית.

בין השאר מודגש בה כי "תפתח את שעריה הפיזיים והווירטואליים לבני כל העמים והדתות, למשוך אליה מספר גדל והולך של משתמשים מקרב הציבור הרחב ומקרב קהילת המחקר בארץ ובעולם, ולשרתם בדרך הטובה ביותר".

לצד זאת מדגישה האמנה את היותה של הספרייה הלאומית "מרכז תרבות וחינוך לאומי וציוני", שמשכנה יפעל כ"מרחב מעורר השראה, שיהיה בעת ובעונה אחת סביבת לימוד מיטבית, אבן שואבת ומקום מפגש לחוקרים, לאנשי רוח, לאמנים ולשוחרי דעת מן הארץ ומן העולם, ואתר של יצירה תרבותית תוססת אשר תושתת על אוצרותיה".

הימים חולפים, שנה עוברת. אהבת נעוריי התבגרה עוד יותר, וחצתה כבר מזמן את רף המאה ועשרים שלה. השומר שפשפש בעצבנות יתירה בתיקי הנכנסים והיוצאים הוחלף במגנומטר משוכלל. כרטיסי הנייר ששימשו להזמנת ספרים בדרך מיושנת, מסורבלת ומייגעת הומרו בשורת מחשב קצרצרה שניתן להקלידה מכל מקום בעולם גם באמצעות טלפון נייד; המעליות החורקות הוחלפו בחדשות ואפילו השם הרשמי השתנה מ"בית הספרים הלאומי  והאוניברסיטאי" ל"ספרייה הלאומית" (טוב, "בעזרת השם" עושים הכל). במבואה החלו להתקיים אירועי תרבות מגוונים ומעוררי השראה, קונצרטים נפלאים, של מוזיקה קלאסית ושירי זמר ישראליים, ובאולם הכניסה החלו נראים, לראשונה בתולדות הספרייה, קבוצות של תלמידי בית ספר יסודי, יהודים וערבים, שבפעם הראשונה בחייהם נכנסו להיכל התהילה התרבותי הישראל ונשבו גם הם בקסמיו.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: אולם היעץ והקטלוגים, 1992. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית הייתה ונותרה שמורת טבע ייחודית בנוף הישראלי. מיקרוקוסמוס אנושי ותרבותי מרתק שאין שני לו. אולי המקום האחרון, לבד מבתי החולים, להבדיל, שבהם מסתודדים להם בצוותא חדא פרופסור נשוא פנים מהאוניברסיטה; איש קשה יום שהגיע במיוחד באוטובוס מצפון הארץ, נסיעה בת ארבע שעות, כדי למצוא את שורשי משפחתו; אברך ממאה שערים שבא לטעום מ"הפרי האסור" ולשוטט באתרי האינטרנט, ובכיסא שלידו סטודנטית צעירה, חשופת כתפיים, היושבת על כסאה כשרגליה משוכלות, בישיבה מזרחית, ומעיינת בספרים נדירים לשם עבודת הסמינר שעליה להגיש.

אכן, כרבים אחרים וטובים, אני חרד מפני כל ניסיון לפגוע באהבת נעוריי. הטלת מרותו של דרג פוליטי, יהא אשר יהא, ומעורבות פוליטית בחיי הספרייה, עלולים להכתים (גם) את הספרייה בכתם מכוער, בל יימחה, ולגרום לה ולבאים בשעריה נזק בלתי הדיר. וטרם דיברנו בתורמים לספרייה, בכסף ובחומרי ארכיון שאין להם תחליף, שמקצתם יגלה סלידה ורתיעה רבתי מסיוע ותמיכה לגוף שהפוליטיקה – ולא המקצועיות – מנווטת את דרכיו. רבים מהם עשויים להימנע מלתרום לספרייה ואף "ימשכו" תרומות ואוספים שכבר מסרו לה.

אם ח"ו יצלח ניסיון זה, תהפוך הספרייה הלאומית לעוד אחוזה פוליטית, אחת מני רבות. "מחלקה מטעם", אך בלי כל טעם.

"אם זה לא שבור – אל תתקן". כך מורה אותנו הכלל הגדול. כוחו של זה יפה תמיד לחיים בכלל, ולא פחות מכך לספרייה הלאומית בפרט.

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, גבעת רם: חזית רומית-מזרחית, 1970.האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית