איך חוגגים את חג החירות, בידיעה ברורה שבעוד ימים מספר תישלל מכם חירותכם או שתאבדו את חייכם? ליל הסדר תש"ח היה אחד מלילות החופש האחרונים בגוש עציון הנצור, אבל עובדה זו לא מנעה מקבוצת הגברים הבודדה לדאוג לאווירה החגיגית ביותר שאפשרו הנסיבות
שיירת נבי דניאל, השיירה האחרונה שיצאה לגוש עציון הנצור, על רקע סדר היום של ליל הסדר האחרון. באדיבות האכיון לתולדות גוש עציון ע"ש דב קנוהל
בט"ו בניסן, ערב פסח תש"ח, ידעו מגיני גוש עציון היטב כי גורלם נגזר, וכי אם יישארו בגוש עציון, ימותו. הם היו מוקפים בכפרים ערביים בהם חנה הלגיון הערבי שכוחו עלה על כוחם עשרת מונים. מזה זמן מה לא הצליחו להגיע תגבורות לגוש, ומטוס שהיה אמור לנחות בערב החג נאלץ לחזור כלעומת שבא בגלל ערפל סמיך.
רוב הנשים והילדים שהתגוררו בישובי גוש עציון ערב מלחמת יום העצמאות נשלחו לירושלים חודשים קודם לכן, והנשים האחרונות פונו זה לא מכבר. לגברים שנותרו במקום היו כל הסיבות שבעולם לשקוע בייאוש: מצבם האישי היה נטול תקווה והם התגעגעו לנשותיהם וילדיהם (את חלקם, שנולדו בירושלים, הם לא פגשו מעולם) ודאגו להם – ירושלים אליה הועברו הייתה נצורה אף היא, והייתה רחוקה מלהיות מקום מבטחים.
שלום גרנק ז"ל שיתף את אשתו בתחושות המעורבות שליוו אותם:
"מתכוננים פה לחג הפסח. אך לי חסרה ההרגשה של ערב חג. כשקבעו תכנית לשמירה בליל הסדר, אמרתי שלא איכפת לי אם אשמור משעה 6 או משעה 8 או משעה 10. אם את והילדים אינכם נמצאים פה – החגיגיות ממני והלאה. ובכל זאת עלינו להתגבר ולא לתת ליאוש ולהתמרמרות לשלוט בנו. ביחוד אסור לעורר תוגה ועצב בימי החג."
הם היו ערבוביה נהדרת של יהודי ארץ ישראל של אותה תקופה – שורדי שואה שרק עכשיו הגיעו לארץ המובטחת, צברים ישראלים שבחרו במודע להצטרף להקמת יישובים באחת הנקודות המסוכנות ביותר בארץ ומתנדבים שהגיעו במיוחד כדי לחזק את ידיהם.
הבית, אותו התחילו לבנות רק לפני מספר שנים, הפך מול עיניהם למחנה צבאי: חורי פגזים עיטרו את קירות הבתים הלבנים, רפתות הפכו למחסני נשק, גני שעשועים לעמדות הגנה מבוצרות.
ויכוחים אינסופיים ליוו את ההחלטה להישאר בגוש, שהיה מחוץ לגבולות החלק היהודי בתוכנית החלוקה של האו"ם. להילחם לא עבור עצמם, שכן את יישובי הגוש (כפר עציון, רבדים, משואות יצחק ועין צורים) היה ברור שלא ניתן להציל, אלא כדי לתת תקווה לירושלים הנצורה. להעסיק את הלגיון הערבי שבלעדיהם היה עולה על שכונותיה.
ובתוך כל זה, הגיע החג.
בין משמרת בעמדות ההגנה למשמרות טיפול בפצועים, מצאו הגברים את הזמן לקשט את חדר האוכל בכפר עציון. תמונות נוף אביביות ניתלו וקופסאות פרחים פוזרו, כשפסוקים משיר השירים מעטרים אותן – "פרחה הגפן, פתח הסמדר", "הניצנים נראו בארץ". החצר, שהוזנחה מאז תחילת המצור, נוקתה וסודרה. מנהגי ערב החג קוימו במלואם, למרות החלל הריק שהותיר העדרם של הילדים.
"הבוקר נערך סיום מסכת, בו השתתפו ה"בכורים". גם אני השתתפתי, בשם בננו הבכור. היו עוגות ומשקאות. הידיעות המשמחות עודדנו והלהיבונו עד שיצאנו בריקוד. ועכשיו נחפזים כולם לסיים את ארוחת החמץ האחרונה." (מתוך מכתב של עקיבא גלנדאואר ז"ל לאשתו בירושלים)
"כרגע גמרתי בדיקת חמץ. יאיר בני לא היה על ידי, ולא היה מי שיחזיק את הנר. בימים אלה אני מתגעגע אליכם ביותר. אך הידיעות המעודדות על נצחוננו בחיפה ממתיקות את יסורי הניתוק. אולי קרובים אנו לנצחון. אמנם אין לנו אשליות שהמלחמה תיגמר מהר. אבל ההכרה שכוחותינו איתנו להשיג את מדינתנו בעזרת השם, מחסנת אותנו בימים קודרים ואפורים אלה." (מתוך מכתב של שמואל ארזי ז"ל)
עם רדת הערב, תפילה חגיגית התקיימה ב"נווה עובדיה" – בית אבן מרשים בן פחות משנתיים ששימש כבית המדרש המרכזי בגוש, ולאחריה התאספו כולם לסדר הפסח – חברי הקבוצה הדתיים יחד עם נהגים ואנשי שיירת נבי דניאל שנשארו בגוש.
ההגדה המסורתית, שקיבלה משמעות מחודשת ואקטואלית, תובלה בטקסטים ציוניים חדשים.
"פעם בפעם קם חבר וקרא מיצירות תקופתנו, דברים הקשורים למפעל שאנו מגינים עליו. הציבור כולו שר בחדווה קטעי שירה המקובלים בפסחי עציון." (מתוך יומנו של חבר כפר עציון, יעקב אדלשטיין)
בין שירת "והיא שעמדה" לניגון "בצאת ישראל ממצרים" הוקראו קטעים משיריהם של למדן ("מצפה ביהודה") וא.צ. גרינברג ("היקר מכל יקר"). כשהגיעו לפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי" קראו קטעים ממאמרו של שלום קרניאל – "בדמיך חיי".
צבי ליפשיץ, אחד מהמשתתפים מתאר: "התרגשות מה הייתה כשנפתחה הדלת וכל הקהל קם וקרא ברגש "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" – כל ההיסוסים ההומניים שנתלוו בשנים קודמות לקריאת פסוקים אלה נדחו כעת. דמם של חברינו היקרים, שנפלו על הגנת הגוש ובמלחמת השחרור בכל הארץ, תבע נקמה".
בהמשך, כשהגיעו לשירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", פרצו רוב החברים בריקוד סוער. אבל חלקם נשארו לשבת בראש מורכן מסביב לשולחן – הם לא יכלו לרקוד בזכרם את חבריהם ואת חברי השיירות שבאו להצלתם, ולא זכו לשבת עימם עתה מסביב לשולחן הסדר.
השקט היחסי שאפשר את חגיגת הסדר הזו, לא החזיק מעמד זמן רב. ההתקפות על הגוש חודשו עוד בימי הפסח, ובכ"ה בניסן התחולל אחד הקרבות הקשים בגוש. ב ד' באייר, יום לפני הכרזת המדינה, נכנעו המגינים האחרונים. חלקם נטבחו במקום על ידי הלגיונרים הערביים, וחלקם נלקחו בשבי לירדן.
לימים, קבעה הכנסת את יום נפילת גוש עציון כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
״מערכת גוש עציון- זה האפוס הגדול נורא ההוד של מלחמת היהודים. עמידת אנשים ללא תקווה במשך חודשים רבים; ארבע נקודות בלב שטח האויב, לא נתנו לו לגשת לשערי העיר. אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות ליישוב שהיתה מונחת בקופסתו של האויב לא ניתנה, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה בראש וראשונה ללוחמי גוש עציון״ (מתוך נאום של ראש הממשלה דוד בן גוריון, 1949)
מבגדד לירושלים: אלי עמיר קרוע בין מזרח ומערב
שיחה מרתקת עם הסופר אלי עמיר על נטישתם ההמונית של כ-120 אלף נפשות מקהילת יהודי עיראק את מולדתם, ועלייתם לארץ במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. מה היו עוצמות האירועים שטילטלו את יהדות עיראק בשנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת, וכיצד הקשיים שאיתם התמודדו העולים עיצבו את כתיבתו והשפיעו עליה
שפיק עדס היה איש עסקים יהודי שחי בעיראק בתחילת המאה הקודמת. למרות שהיה איש ידוע ואמיד מאוד שרקם מערכת קשרים ענפה עם הצמרת הפוליטית של בגדד באותם הימים. בחודש ספטמבר 1948 הוא נעצר בידי השלטונות בטענה שרכש עודפי ציוד בריטי ממלחמת העולם השנייה ומכר אותם לכוחות הציונים בארץ ישראל שנעזרו בהם במהלך מלחמת העצמאות. משפחת הראווה שלו נמשך שלושה ימים בלבד. בלי עדים. בלי ראיות. ומבלי שניתנה לו הרשות להגן על עצמו.
ב-23 בספטמבר 1948 שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באחד הרחובות הראשיים של העיר בצרה לעיני בני משפחתו ואלפי צופים. הוא היה עולה הגרדום היהודי הראשון אבל לא האחרון. הוצאתו להורג טלטלה את הקהילה היהודית בעיראק ועודדה את אחד האירועים יוצאי הדופן שהתרחש שלוש שנים לאחר-מכן. עקירת קהילה שלמה על שורשיה בני אלפי השנים מאדמתה. זהו סיפור של עליית עזרא ונחמיה.
ברוכות וברוכים להסכת הספרנים. את הפרק הזה נקדיש לסיפור עלייתה וקליטתה בארץ של קהילת יהודי עיראק דרך נקודת מבטו של אחד הסופרים האהובים, המצליחים והפוריים ביותר, יליד בגדד בעצמו, אלי עמיר.
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בגיל 11 איבדה דבורה עומר את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר מאוד. באותו הזמן נאלצה להיפרד גם מאביה, ששהה אז בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה שלו. היתמות והכאב ננעצו ביצירתה של עומר למשך כל חייה. כדי להתחיל ולהתמודד עם היתמות והכאב שילוו את יצירתה למשך כל חייה החלה בכתיבת יומן, שהתפתחה לכתיבת יומנים רבים.
בשנת 1946, החלה דבורה בת ה-14 בכתיבת יומן חדש, לאחר שדפי המחברת הקודמת התמלאו מתיעוד יומיומי. כבר אז, בהיותה נערה צעירה, סביבתה הכירה בהיותה אדם כותב. את המחברת שבה תכתוב את יומנה החדש קיבלה דבורה במתנה מהחברות והחברים שגדלה איתם בקיבוץ מעוז חיים. ההקדשה שלהם, הפותחת את היומן, מכניסה אותנו ממרחק השנים אל רגעי הפרידה העצובים שלהם מדבורה, שעזבה את הקיבוץ לראשונה והלכה ללמוד בגבעת ברנר:
דבורל'ה
זה שלש-עשרה שנה אנו חיים את חיינו יחד ומאז ועד עתה לא נפרדנו ועתה אנו נפרדים, אך מקוים שגם פרידה זו לא תהיה ממושכת, ונמשיך לחיות את חיינו כאשר חיינו עד עתה,
מעוז חיים י"ח תשרי תש"ו
רחלה ונירה, רפי רותי אברהם עמי יחזקאל
בשלב הזה כתיבתה עדיין הייתה פרטית, וכבר בפתיחה מבטיחה לעצמה הסופרת לעתיד הבטחה. זהו התיעוד הראשון ביומנה, שנכתב ב-כ"ו בניסן תש"ו:
כל השנה חיפשתי את יומני ולא מצאתיו. והנה עכשיו מצאתי אותו פתאום. ואף על פי שעד עתה מתחילת השנה הפסקתי בכתיבת יומן, אתחיל עתה שוב במרץ משנה.
ביומן רוצה אני לכתוב כל מאורע שיעבור עלי. כל הרגשה שלי. אם שמחה ואם עליזה.
וכאן אכתוב את כל לבטי אשר אין אני יכולה לספרם לאף אחד.
ורוצה אני כאן לכתוב את הכל כי יש לי ביטחון שהיומן הזה שמור במקום נאמן ועין איש זר לא תשורנו.
רוצה אני גם לכתוב ביומן זה שירים שמוצאים חן בעיני במיוחד.
מעבר לסיפור האישי של הסופרת לעתיד משתקף גם הווי המדינה שבדרך. וכך הגעתם של עולים חדשים לבית-הספר שבו היא לומדת זוכה לתיעוד ביומן:
ביום רביעי, באחד במאי שכבתי בחצר וקראתי, פתאום שמעתי צלצול, ומפני שהצלצול היה לא במקום יצאתי בבהלה החוצה לראות מה קרה, והנה ראיתי חברים הולכים בכיוון לשער ודגלים בידיהם, ואמרו לי שעכשיו צריכה לבוא קבוצת הילדים העולים. הלכתי עם כל החברים. הילדים הסתדרו בשורות וגם החברים עמדו, ומרחוק נראה האוטובוס שמתוכו נשמעה שירה עברית.
האוטו התקרב ומתוכו קפצו ילדים תרמילי גב על כתפיהם, והלכו בשורה ואחריהם כל החברים צעדו לחדר האוכל
…
נכנסתי לחדריהם. הרצפה שטופה נקיה. מעל משקוף החלון ירק. מעט פרחים. המיטות מוצעות לשינה. סדינים לבנים. ציפות צחורות. תמונה צנצנת עם פרחים. פינה חמה. פינה חמה לילדים אשר סבלו רבות, ועתה הילדים ילדי המשק בנו לבד את חדריהם. והיה נעים לראות את זה, ולראות את הילדים התמהים לכל זה כי מזמן לא ראו חדר נקי, וילד אחד אמר, "למה לנו מיטות? כבר הרבה מאוד זמן לא ישנו על מיטות.
בעמוד הבא חושפת דבורה את אחד מאותם לבטים שכנראה לא יכלה לספר לאיש, בעת שכתבה על ביקורו של אביה, משה מוסינזון:
כל הזמן חיכיתי לחוצה לזמן שאפגש עם אבא. וחששתי מאוד כי הזמן יעשה את שלו ולא נבין איש את רעהו ולא אוכל לשתפו בכלום. בתחילה חשבתי כי טעיתי אבל עכשיו נדמה לי כך הדבר. כל הזמן חיכיתי לבואו בכליון עיניים ואם אגיד את האמת – התאכזבתי במקצת ממנו. כי הרבה לא הכרתי אותו, רק מתוך החופשות הקצרות שהיה מבקרני.
בצד ההתלהבות מהגעתם של ילדים עולים, ימים רבים מביאים איתם גם חוסר ודאות לגבי עתיד היישוב והמדינה שבדרך:
עתה ימים מתוחים לא שקטים. משהו תלוי בחללו של עולם. משהו מטיל אימה קודר ודומם. יום יום מביא העיתון ידיעות על חיפוש במשקים שונים, על פיצוץ רכבות וחטיפת קצינים. עם בוא העיתון צובאים עליו האנשים לקרוא את החדשות, שוב כמו בימי המלחמה מתכנסים חברים לשמוע את חדשות הרדיו.
כל אחד מתוח וחרד למחר. לבאות.
אך יחד עם חדירת הפן הלאומי והקולקטיבי ליומן, הפן האישי הוא המכתיב את הטון ברוב המקרים. דבורה הייתה נערה צעירה שכתבה לא רק על נושאים שברומו של עולם אלא גם על אמיתויות נצחיות של ילדי בית הספר – גם אלו שיגדלו להיות אנשי מילה מובהקים: בית הספר יכול להיות מקום מאוד משעמם.
טז איר התש"ו
יש עוד כחודש וחצי ללמוד. אני כל כך שמחה. פשוט אין לי כבר כוח ללמוד. שוב שיעורים ושוב בחינות אוף.. בשיעורים אני מתאמצת מאוד להקשיב. אני כל כך לא מרוכזת. אני משקיפה דרך החלון אל הים המשתרע בכחול, ונוגע באופק, שמיים תכולים, אל העצים המלבלבים, ואז שוכחת אני עולם מלואו. את הכל שוכחת אני ומרותקת להזיותיי ומחשבותיי.
יש לי תוכניות אדירות לחופש. טיול ובילוי יפה. רחצה בים. ראיית הצגות.
ורק שיבוא שיבוא כבר החופש המקווה.
כיאה ליומן הנכתב בגיל ההתבגרות מביעה דבורה עניין רב ביחסיה עם חברות וחברים. בגבעת ברנר שאליה עברה היא מודה שלא מצאה עדיין "ידידה קרובה. אומנם כך חברה באופן כללי יש לי פחות או יותר אבל ידידה ממש קרובה אין לי." לאחר מכן היא פונה לנתח את יחסיה עם כל חברה וחברה ולשער מי תוכל להיות ידידה קרובה – שאליה תוכל לגלות דברים שאולי כרגע היא שומרת אך ורק ליומנה. עם בת-שבע, למשל:
אני משוחחת רבות, יש לנו על מה לשוחח מפני שגורלנו שווה במידה ידועה, אבל איני גלויה בפניה…
את רנה אני די מסמפטת אבל אף פעם עוד לא דיברתי איתה כך באופן פרטי.
ציפורה ילדה נחמדה אבל אין לה הרבה שכל. ואנו חברות, אבל לא חברות עמוקה.
את יתר הבנות: חוה, רותי, נורית אני ביחסים טובים, אין לי אליהן יחס מיוחד אבל כך.
הילדה היחידה שהייתי רוצה שתהיה ידידתי היא רחל דורבן. היא ילדה נחמדה ומאוד מוצאת חן בעיני, אנו ידידות שטחיות. אני מאוד משתדלת לרכוש את ידידותה. ברור שלא על ידי חנפנות אלא כשהיא מבקשת ממני משהו אני עושה לה. במחלתה עזרתי לה. והיא אמרה לי שאני הילדה שהיא סומכת עלי ביותר מבין הבנות.
היא גם די גלויה לפני, ולעתים אנו הולכות יחד ומדברות.
היא ילדה מאוד חמודה.
מותה של אימה הותיר חור ענק בחייה. ההיעדרות האיומה שלה מקבלת נוכחות מרכזית ביומן. כשהתחילה את היומן הייתה דבורה בת 14. אמה, לאה שרשבסקי, נהרגה שלוש שנים קודם לכן. את דבורה לא שיתפו בנסיבות המוות. לאה נהרגה בתאונת אימונים במסגרת פעילותה בארגון ה"הגנה". כדי לא לחשוף את הפעילות לכוחות המנדט הבריטי פורסם שהיא התאבדה, ורק כעבור שנים רבות נודעה לדבורה האמת. בשנת 1976, כאשר היא גילתה סוף סוף את הסיפור המלא, היא אף פגשה את האישה שירתה בה בשוגג.
י' תמוז תש"ו
לפעמים אני מהרהרת שכל שתי השנים האחרונות הן חלום. חלום ארוך ומיגע.
והנה אקיץ ואני ילדה בת 11.
השעה שעת בין הערבים, נירה באה אליי וקוראת "קמת כבר? ברוך השם. את יודעת שכבר ערב. קומי מהר"
אני מעיפה עליה מבט. בחלומי כבר הייתה ילדה גדולה קרוב ל-14.
ואני אומרת לה נירה חלמתי חלום ארוך וממושך. חלום משונה. אבל היא מזרזת אותי. "קומי מהר התרחצי וספרי לי אותו אחר-כך."
אני קמה והולכת לחדר. על הדשא שני האחים הקטנים שלי, קטנים. ובחלומי גדולים מדברים והולכים ועתה ממלמלים זוחלים.
והנה בדרך אמא הולכת מן המקלחת. לבושה היא חלוקה התכול. מחזיקה את המגבת. אני רה אליה נצמדת אליה, מנשקת אותה, מחבקת אותה ומספרת לה אמא כל כך הרבה זמן לא ראיתיך. חלמתי שמתת. והיא מחליקה את שערותי צוחקת ואומרת "איזה חלומות את חולמת ילדתי."
ושתינו צועדת לחדר.
אמא מתלבשת ויוצאת לדשא, שתינו גחונות על הקטנים. והנה גם ישראליק בא וכולנו יחדיו על הדשא, ואמא אומרת "מחר אני יוצאת לאימונים". ואז אני זוכרת את חלומי הנורא וקוראת בהתרגשות: "אמא! אל תלכי מחר לאימונים".
והיא מסבירה לי כי אנו צריכים להתאמן בשביל לדעת להילחם בכל הרוצים להרע לנו.
הכתיבה היומנית של דבורי הצעירה התפתחה בסופו של דבר לסדרת הספרים "דפי תמר", שהיו הצלחתה הספרותית הגדולה הראשונה. "דפי תמר" התחילו כטורים לעיתון "דבר לילדים" שכתבה דבורה עומר לאחר שסיימה את לימודי ההוראה במכללת אורנים וחזרה לקיבוץ מעוז חיים כמורה. בהמשך הפכה עומר לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר בישראל. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם ופרס ישראל. בשנת 2013 הלכה לעולמה וארכיונה מופקד היום בספרייה הלאומית.
יש גם לכם יומן מימי תש"ח? אנו אוספים יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן
המסע הבלתי ייאמן של חיים טופול ל"כנר על הגג"
תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? – דן אלמגור, המתרגם המיתולוגי של "כנר על הגג" לעברית כמעט צחק בפניו של חיים טופול כשזה גילה לו שהוא נבחן לתפקיד טוביה החולב בהפקה היוקרתית ביותר בבריטניה. למרות שנוכח בכשלונו של טופול רק שנה לפני כן, בשידור חי בטלוויזיה האמריקאית, לא היה שמח ממנו להודות בטעותו. זו הייתה הדרך של הצבר בעל האנגלית השבורה לתפקיד הבינלאומי ששינה את חייו
חיים טופול בצילומים לסרט "כנר על הגג", 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בשנת 1966 היה חיים טופול בן ה-31 שחקן מוכר ואהוב בישראל, שנשא עיניו אל העולם הגדול. שנה לפני כן הוא זכה בפרס גלובוס הזהב כ"תגלית השנה" על תפקידו כסאלח שבתי, ושיחק תפקיד משני בסרט הוליוודי ראשון – "הטל צל ענק" – לצידם של קירק דאגלס ופרנק סינטרה. טופול עצמו, צבר שנולד וגדל בשכונת פלורנטין בתל אביב, מצא את השפה האנגלית קשה ושוברת שיניים, ואוצר המילים שלו באנגלית הסתכם, לפי עדותו, בהכרת 50 מילים, פחות או יותר.
טופול לא שיער בנפשו ששנה לאחר מכן יככב על במות הווסט אנד בלונדון כשאנגלית מושלמת בפיו. גם דן אלמגור, שתרגם את "כנר על הגג" לעברית, הטיל ספק גדול ביכולתו של טופול לשאת על כתפיו תפקיד גדול בשפה האנגלית. הייתה לו סיבה טובה לכך, שכן הוא חזה במו עיניו בטופול מנסה לשיר באנגלית שיר מתוך "כנר על הגג", ונכשל.
בטור שכתב אלמגור ל"מעריב", מיום 30 באפריל 1967, מגולל אלמגור את סיפורו של הרומן רצוף המכשולים בין חיים טופול לטוביה החולב, רומן שהסתיים בנישואין מצליחים וארוכי שנים, בזכות הכישרון והקסם האישי של טופול, אבל לא פחות, בזכות העבודה הקשה והסיזיפית שלו. אלמגור מספר בפליאה מלאת סיפוק איך כבש טופול את ליבה של לונדון באחת, שנה אחרי שלא הצליח לשיר ולו בית ופזמון מתוך המחזמר. אלמגור, ששהה באותן שנים בלוס אנג'לס במסגרת לימודי הדוקטורט שלו, פגש את טופול אי אלו פעמים בעת ביקוריו בארה"ב. הוא היה עד ממקור ראשון להשתלשלות העניינים שהובילה את חיים טופול לגלם את טוביה החולב, שלא לומר שיחק תפקיד משנה בסיפור שהסתיים בעלייתו של טופול על בימת התיאטרון הבריטי בבגדי השטעטל.
איך הגיע חיים טופול לתפקיד "טוביה החולב" בלונדון?
זה סיפור שיש בו הכל – כישלון פומבי, הצלחה מזהירה וגם – חשש מדומה לאירוע טרור – והכל בלשונו הקולחת של הפזמונאי והמתרגם דן אלמגור, שהוא מספר סיפורים משובח.
וכך כתב אלמגור בטורו:
"בפעם הראשונה בה שוחחתי עם חיים טופול על תפקידו של טוביה במחזמר 'כנר על הגג' היתה לפני כשנתיים, עת ביקר לראשונה בלוס אנג'לס, כדי לקבל כאן את 'גלובוס הזהב 'על משחקו ב'סאלח שבתי'. בדרך מקרה – סיימתי בדיוק באותו שבוע את תרגום המחזמר לעברית, וחיים וגליה רעייתו היו הישראלים הראשונים ששמעו את הנוסח העברי של המחזה, כשכולנו יושבים על מרפסת חדרם במלון בוורלי־הילס המפואר. וכיוון ששמו של חיים הוזכר כאחד המועמדים לתפקיד הראשי בהפקה הישראלית, בצידו של 'בומבה' צור, הברקתי מיד למפיק הישראלי מברק בעברית (באותיות לועזיות) בזו הלשון: נא הודיעני מי ישחק את טוביה בארץ סטופ טופול או בומבה סטופ אם טופול נבחר נוכל לעבוד על התפקיד כאן בלוס אנג'לס."
דקות לאחר ששלח אלמגור את המברק ארצה, הוא קיבל טלפון מנומס מהמפקח מטעם חברת "ווסטרן יוניון" שהייתה אמורה להעביר את המברק. אחרי שיחה של כמה דקות שבה ניסה אלמגור להבין למה מסרב המפקח לשלוח את המברק, הוא נשאל "אבל מה זה 'בובמה'? אלמגור התייחס כמובן, לשחקן הישראלי יוסף (בומבה) צור, שנבחר לבסוף לשחק את טוביה החולב בהפקה הישראלית הראשונה של המחזמר. המפקח האמריקאי חשש שמדובר בהעברת מסר נסתר מטעם חוליית טרוריסטים, בנוגע להטלת פצצה (בומב, בלעז). לאחר יישוב המחלוקת, נשלח המברק המדובר.
טופול לא זכה בתפקיד הראשי בהפקה הישראלית של גיורא גודיק. למעשה, הוא הופיע באופן חלקי כ"טוביה" אחרי פרישתו של בומבה צור, כשבשאר הערבים הופיע שמואל רודנסקי, ובסך הכל עלה כ-40 פעם על הבמה הישראלית עם המחזמר. אלמגור אף רומז בטורו שטופול הופיע בהפקה העברית רק כחודש וחצי כי גודיק לא היה מרוצה ממשחקו.
שנה לאחר מכם נפגשו שוב אלמגור וטופול, הפעם מאחורי הקלעים של תוכנית הטלוויזיה המצליחה של דני קיי. טופול התארח בתוכנית כדי לקדם את הסרט "הטל צל ענק", וקיי, שידע שטופול שיחק את טוביה בהפקה הישראלית של "כנר על הגג" הציע שישירו יחד שיר מתוך המחזמר, באנגלית כמובן. השיר הנבחר היה "לחיים".
אבל אז נתקלו השניים בבעיה. מספר אלמגור:
"לאחד שני נסיונות לשיר את השיר באנגלית, פנה דני קיי על עמיתו הישראלי הצעיר, ואמר בחיוך: 'אתה יודע, חיים, במקום שאתה תשבור את שיניך לשיר את השיר באנגלית, אשיר אני אותו בתרגום העברי!' זה היה רעיון משעשע, וחיים מיהר להציגני בפני דני קיי ואנשי הצוות כמתרגם המחזה. 'מצוין', אמר דני. 'כתוב את המילים העבריות של השיר באותיות לטיניות'."
כאן נתקלו אלמגור וטופול בבעייה חדשה – אף אחד מהם לא זכר את התרגום של אלמגור לשיר. אלמגור נאלץ לשחזר את התרגום שכתב לשיר, במחי יד, בעוד דני קיי וצוותו ממתינים. את התוצאה תוכלו לראות בסרטון הזה, בו חושף דני קיי בפירוש את הסיבה לכך שהם שרים את הגרסה העברית של השיר. אפשר לראות כאן איך טופול נאבק בשפה האנגלית, וכמה לא נוח לו לשוחח בשפה שאינה שפת אמו:
אחרי החוייה הזו, לא פלא שאלמגור נדהם מבקשתו של טופול בפעם הבאה שנפגשו.
אלמגור סיים ביקור בין 10 שבועות בישראל, ובערב האחרון לשהותו בארץ ביקר את טופול בסט הצילומים של הסרט "ארבינקא". בין הצילומים קרא לו טופול וביקש ממנו טובה קטנה "אבל תבטיח שלא תספר לאיש. שלא יצחקו." אמר טופול. אלמגור הבטיח, וטופול ביקש: "ברגע שתגיע לארה"ב שלח לי מיד את הנוסח האנגלי של 'כנר על הגג'." מדוע ולמה, שאל אלמגור: "הוא התבונן סביב בזהירות, כדי לוודא שאין איש שומע את הדברים. 'קיימת אפשרות שאוזמן בקרוב ללונדון, לבחינה בקשר ל'כנר", אמר לי. 'ואני רוצה להפתיע אותם, וללמוד קצת את הטקסט האנגלי עוד לפני הנסיעה. ' 'לאיזה תפקיד?' שאלתי בתמימות. 'אני יודע שלא תאמין,' גמגם, 'אבל לתפקיד של טוביה".
למרות שהבטיח לטופול, אלמגור התקשה שלא לצחוק.
"תפקיד ראשי? באנגלית? בלונדון? זכרתי איך העדיף דני קיי לשיר את ׳לחיים!׳ בעברית במקום לחכות עד שחיים ילמד את השיר האנגלי. חשבתי על התיאטרון הלונדוני. סר לורנס אוליבייה, פיטר ברוק. נזכרתי בהבטחות לכוכבים האחרים של ׳כנר על הגג׳ בארץ. הבטחות קורצות, מפתות, להופעות בחו״ל, שנסתיימו במפח נפש מר. נראה היה שחיים קרא את מחשבותיי. ׳מה אכפת לך?׳ לחש. ׳שלח את הטקסט. מבטיח?'… אני מודה ומתוודה: לא זו בלבד שלא, האמנתי אז לרגע כי יזכה בתפקיד הראשי. לא האמנתי אפילו שיגיע ללונדון, לבחינה."
למרות ספקנותו, עמד אלמגור בהבטחתו וכשחזר לארה"ב שלח את הטקסט האנגלי לטופול. הוא כעס על עצמו שבזבז יותר משני דולר על הספרון ועל המשלוח לארץ (סכום שווה ערך לשישים וחמישה שקלים בימינו). במשך כמה חודשים לא שמע אלמגור דבר וחצי דבר מטופול. הוא הניח שהעניין התמסמס או שטופול נכשל באודישן, ולא חשב על כך עוד.
ואז הגיעו הביקורות מלונדון. כולם היללו את הישראלי שהפליא לשחק את טוביה החולב על במות הווסט אנד. אלמגור מיהר לשלוח לטופול מברק, הפעם באנגלית:
"שמחתי לשמוע שרוטשילד הלונדוני עומד לשיר בקרוב 'לו הייתי טופול'. סטופ. רק אל תשכח שאתה עדיין חייב לי שני דולר ועשרה סנט."
סיפורנו הנפתל טרם הסתיים. חודשיים לאחר מכן, מספר אלמגור, הוא טס מניו יורק לתל אביב. בדרך החליט, יעצור לערב אחד בלונדון כדי לראות במו עיניו את חיים טופול משחק את טוביה החולב באנגלית, ולבדוק אם יש אמת בביקורות המופרזות על משחקו המשובח. את התשובה לכך קיבל כבר במונית משדה התעופה:
"נהג המונית אדום החוטם שאל אותי במבטא קוקני טיפוסי כמה זמן אני מתעתד לשהות בעיר. וכששמע שאהיה בלונדון רק ערב דבר אחד, אמר מיד: 'אם כך, יש דבר אחד בלבד שאסור לך להחמיץ, בייחוד אם באת ללונדון ללילה אחד בלבד…יש מיוזיקל חדש בעיר, ואסור להחמיצו', הפתיע אותי…'אם רק תצליח להשיג כרטיס. 'כנר על הגג' – שמעת על המחזה הזה? מופיע בו שחקן צעיר, יוצא מן הכלל. טופול, מישראל. אתה יודע, ישראל…' אני נשבע לבם, שכך בדיוק אמר. ומבלי שאומר לו גם ברמז, כי ישראלי אני." הנהג הפתיע את אלמגור בבקיאותו במחזמר ובכוכבו. הוא סיפר לאלמגור את תוכנן של הביקורות שמהללות את טופול ואף ריכל על שכרו הגבהו, יותר משל כל שחקן אחר על במות לונדון באותה עת.
"לפתע העיר הנהג בעצב: 'אתה יודע, אני חושש שלא תראוהו עוד שם, בישראל', ואחר הרהור שני הוסיף באותה נעימה 'בעצם גם אנו ודאי נאבד אותו בקרוב. הוא דיבר לפתע על טופול כאילו היה זה נכס בריטי לאומי מדורי־דורות." כתב אלמגור בטורו.
כשפגש אלמגור את טופול מאחורי הקלעים, לקראת ההצגה, מצא שותף להרהוריו ותשובות לחששותיו: "'זוכר איך היינו מציצים בעיתון … כדי לראות מהם המחזות המוצגים כרגע בלונדון ומיהם השחקנים החדשים שנתגלו על במותיה?' מעלה טופול הרהורים תוך כדי התאפרות. 'לומר לך את האמת, לא תפשתי את עושר האפשרויות הטמונות במחזה זה לשחקן רק לאחר שראיתי את רודנסקי. אפילו זירו מוסטל [השחקן הראשון שגילם את טוביה החולב במחזמר בברודווי – ל.ה] לא השפיע עלי כל כך. חבל רק שלא היה לי בארץ שום במאי או עוזר, שיעבדו עמי כהלכה על התפקיד. אבל כאן — ארבעה חדשים תמימים השקענו בעבודה. כאן אין חכמות"…
אלמגור עזב את אחורי הקלעים ופנה לכסאו בקהל. הוא ישב בציפייה דרוכה וחיכה לעלייתו של טופול על הבמה
"ראיתי את 'כנר על הגג' בחמישה ביצועים שונים, וחששתי מעט מהופעתו של טופול על הבימה האנגלית." כתב אלמגור, "אבל מן הרגע הראשון לעלותו על הבמה, ידעתי שאין עוד סיבה לחשוש. 'סאלח' שלנו שולט בקהל ובבמה כ'סטאר' מן הדרגה הראשונה והאנגלית שבפיו אינה מזכירה כלל את זו שנשמעה שנה קודם לכן בתכניתו של דני קיי… פה ושם מורגשת עדיין במשחקו קשיחות־מה, בשל השפה הזרה, אבל גם זו תחלוף ודאי עם הזמן… וכשתמה ההצגה, והקהל הלונדוני קם על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות, תוך קריאות קולניות חוזרות ונשנות 'בראבו! בראבו!' צבטתי את עצמי כדי להיווכח שאמנם מריעים הכל למי שהחל את דרכו עלי במות ב"מערכון המגמגמים."
שנים ספורות לאחר ששיחק את טוביה בהצלחה כבירה בווסט אנד, קיבל חיים טופול את תפקיד טוביה החולב גם בהפקה ההוליוודית של המחזמר. הוא גבר על שחקנים בכירים ממנו, וגם על זירו מוסטל, השחקן היהודי אמריקאי שחנך את דמותו של טוביה על במות ברודווי. דורות של שחקנים אימצו את משחקו האיקוני של מוסטל בבואם לגלם את טוביה על בנות ברחבי העולם, אבל כשהגיעה העת לצלם את הסרט על פי המחזמר, הרגיש במאי הסרט, נורמן ג'ואיסון, שמוסטל יאפיל על הסרט במשחקו הגדול מהחיים. ״לא הרגשתי שהוא חלבן רוסי״ סיפר בסרט דוקומנטרי אודות "כנר על הגג". ואז פנה אליו שלדון הרניק, המחזאי של המחזמר "כנר על הגג" וסיפר לו: "אתה יודע, יש מישהו ישראלי, טופול שמשחק בתפקיד טוביה בלונדון.״ ״טסתי ללונדון. ראיתי את טופול וראיתי את ההצגה ופתאום הרגשתי אמת. הרגשתי אמינות. הרגשתי שאני לא מסתכל על הפקה אמריקאית עם מישהו מברוקלין. הרגשתי שהוא גאה להיות יהודי." סיפר ג'ואיסון.
"כנר על הגג" היה הצלחה בינלאומית גם כסרט וזכה בשלושה פרסי אוסקר ושני פרסי גלובוס הזהב לשנת 1971, אחד מהם לטופול על משחקו בסרט. חיים טופול גילם את טוביה החולב שוב במהלך השנים. בין היתר בהפקה של ברודווי בסוף שנות ה-80, וב-1997 חזר לשיר "לו הייתי רוטשילד" בעברית, בהפקה של אברהם "דשא" פשנל.