בט"ו בניסן, ערב פסח תש"ח, ידעו מגיני גוש עציון היטב כי גורלם נגזר, וכי אם יישארו בגוש עציון, ימותו. הם היו מוקפים בכפרים ערביים בהם חנה הלגיון הערבי שכוחו עלה על כוחם עשרת מונים. מזה זמן מה לא הצליחו להגיע תגבורות לגוש, ומטוס שהיה אמור לנחות בערב החג נאלץ לחזור כלעומת שבא בגלל ערפל סמיך.
רוב הנשים והילדים שהתגוררו בישובי גוש עציון ערב מלחמת יום העצמאות נשלחו לירושלים חודשים קודם לכן, והנשים האחרונות פונו זה לא מכבר. לגברים שנותרו במקום היו כל הסיבות שבעולם לשקוע בייאוש: מצבם האישי היה נטול תקווה והם התגעגעו לנשותיהם וילדיהם (את חלקם, שנולדו בירושלים, הם לא פגשו מעולם) ודאגו להם – ירושלים אליה הועברו הייתה נצורה אף היא, והייתה רחוקה מלהיות מקום מבטחים.
שלום גרנק ז"ל שיתף את אשתו בתחושות המעורבות שליוו אותם:
"מתכוננים פה לחג הפסח. אך לי חסרה ההרגשה של ערב חג. כשקבעו תכנית לשמירה בליל הסדר, אמרתי שלא איכפת לי אם אשמור משעה 6 או משעה 8 או משעה 10. אם את והילדים אינכם נמצאים פה – החגיגיות ממני והלאה. ובכל זאת עלינו להתגבר ולא לתת ליאוש ולהתמרמרות לשלוט בנו. ביחוד אסור לעורר תוגה ועצב בימי החג."
הם היו ערבוביה נהדרת של יהודי ארץ ישראל של אותה תקופה – שורדי שואה שרק עכשיו הגיעו לארץ המובטחת, צברים ישראלים שבחרו במודע להצטרף להקמת יישובים באחת הנקודות המסוכנות ביותר בארץ ומתנדבים שהגיעו במיוחד כדי לחזק את ידיהם.
הבית, אותו התחילו לבנות רק לפני מספר שנים, הפך מול עיניהם למחנה צבאי: חורי פגזים עיטרו את קירות הבתים הלבנים, רפתות הפכו למחסני נשק, גני שעשועים לעמדות הגנה מבוצרות.
ויכוחים אינסופיים ליוו את ההחלטה להישאר בגוש, שהיה מחוץ לגבולות החלק היהודי בתוכנית החלוקה של האו"ם. להילחם לא עבור עצמם, שכן את יישובי הגוש (כפר עציון, רבדים, משואות יצחק ועין צורים) היה ברור שלא ניתן להציל, אלא כדי לתת תקווה לירושלים הנצורה. להעסיק את הלגיון הערבי שבלעדיהם היה עולה על שכונותיה.
ובתוך כל זה, הגיע החג.
בין משמרת בעמדות ההגנה למשמרות טיפול בפצועים, מצאו הגברים את הזמן לקשט את חדר האוכל בכפר עציון. תמונות נוף אביביות ניתלו וקופסאות פרחים פוזרו, כשפסוקים משיר השירים מעטרים אותן – "פרחה הגפן, פתח הסמדר", "הניצנים נראו בארץ". החצר, שהוזנחה מאז תחילת המצור, נוקתה וסודרה. מנהגי ערב החג קוימו במלואם, למרות החלל הריק שהותיר העדרם של הילדים.
"הבוקר נערך סיום מסכת, בו השתתפו ה"בכורים". גם אני השתתפתי, בשם בננו הבכור. היו עוגות ומשקאות. הידיעות המשמחות עודדנו והלהיבונו עד שיצאנו בריקוד. ועכשיו נחפזים כולם לסיים את ארוחת החמץ האחרונה." (מתוך מכתב של עקיבא גלנדאואר ז"ל לאשתו בירושלים)
"כרגע גמרתי בדיקת חמץ. יאיר בני לא היה על ידי, ולא היה מי שיחזיק את הנר. בימים אלה אני מתגעגע אליכם ביותר. אך הידיעות המעודדות על נצחוננו בחיפה ממתיקות את יסורי הניתוק. אולי קרובים אנו לנצחון. אמנם אין לנו אשליות שהמלחמה תיגמר מהר. אבל ההכרה שכוחותינו איתנו להשיג את מדינתנו בעזרת השם, מחסנת אותנו בימים קודרים ואפורים אלה." (מתוך מכתב של שמואל ארזי ז"ל)
עם רדת הערב, תפילה חגיגית התקיימה ב"נווה עובדיה" – בית אבן מרשים בן פחות משנתיים ששימש כבית המדרש המרכזי בגוש, ולאחריה התאספו כולם לסדר הפסח – חברי הקבוצה הדתיים יחד עם נהגים ואנשי שיירת נבי דניאל שנשארו בגוש.
ההגדה המסורתית, שקיבלה משמעות מחודשת ואקטואלית, תובלה בטקסטים ציוניים חדשים.
"פעם בפעם קם חבר וקרא מיצירות תקופתנו, דברים הקשורים למפעל שאנו מגינים עליו. הציבור כולו שר בחדווה קטעי שירה המקובלים בפסחי עציון." (מתוך יומנו של חבר כפר עציון, יעקב אדלשטיין)
בין שירת "והיא שעמדה" לניגון "בצאת ישראל ממצרים" הוקראו קטעים משיריהם של למדן ("מצפה ביהודה") וא.צ. גרינברג ("היקר מכל יקר"). כשהגיעו לפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמייך חיי" קראו קטעים ממאמרו של שלום קרניאל – "בדמיך חיי".
צבי ליפשיץ, אחד מהמשתתפים מתאר: "התרגשות מה הייתה כשנפתחה הדלת וכל הקהל קם וקרא ברגש "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" – כל ההיסוסים ההומניים שנתלוו בשנים קודמות לקריאת פסוקים אלה נדחו כעת. דמם של חברינו היקרים, שנפלו על הגנת הגוש ובמלחמת השחרור בכל הארץ, תבע נקמה".
בהמשך, כשהגיעו לשירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", פרצו רוב החברים בריקוד סוער. אבל חלקם נשארו לשבת בראש מורכן מסביב לשולחן – הם לא יכלו לרקוד בזכרם את חבריהם ואת חברי השיירות שבאו להצלתם, ולא זכו לשבת עימם עתה מסביב לשולחן הסדר.
השקט היחסי שאפשר את חגיגת הסדר הזו, לא החזיק מעמד זמן רב. ההתקפות על הגוש חודשו עוד בימי הפסח, ובכ"ה בניסן התחולל אחד הקרבות הקשים בגוש. ב ד' באייר, יום לפני הכרזת המדינה, נכנעו המגינים האחרונים. חלקם נטבחו במקום על ידי הלגיונרים הערביים, וחלקם נלקחו בשבי לירדן.
לימים, קבעה הכנסת את יום נפילת גוש עציון כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
״מערכת גוש עציון- זה האפוס הגדול נורא ההוד של מלחמת היהודים. עמידת אנשים ללא תקווה במשך חודשים רבים; ארבע נקודות בלב שטח האויב, לא נתנו לו לגשת לשערי העיר. אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת המוות ליישוב שהיתה מונחת בקופסתו של האויב לא ניתנה, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה בראש וראשונה ללוחמי גוש עציון״ (מתוך נאום של ראש הממשלה דוד בן גוריון, 1949)
