פרק הזמן הראשון שאני מביא כאן הוא המרעיש והמרגש ביותר. אף שהוא מדבר על אדם אחד, על ילד אחד, הוא פותח אשנב הצצה על גורל העם היהודי ועל התנהגות כל העמים שונאי ישראל שמצאו פורקן לרחשי ליבם הזדוניים.
לפני מספר ימים הגיע אלינו צילום מסך של פוסט שפורסם בפייסבוק. את הפוסט כתב יצחק וולסטר בן ה-91, והא מספר בו על ספר הזיכרונות שחיבר, ספר המגולל את סיפור ילדותו בשואה.
אז השגנו את הספר, קראנו, ופנינו אליו כדי לשוחח. לשמוע ממקור ראשון על הסיפור, על הזיכרונות, ועל חשיבות התיעוד בתקופה בה הולכים לעולמם השורדים והשורדות האחרונים.
"בהתחלה לא חשבנו שתהיה תפוצה גדולה לספר", מספר יצחק בזמן שהטלפון הפרטי שלו מצלצל ללא הרף. "אבל להפתעתי הגדולה בימים האחרונים זה הפך למשהו שלא קיווינו. כל היום טלפונים ופניות. הרבה קונים והזמנות להרצאות".
ילדותי
את הסיפור לא מתחיל יצחק בגירוש למחנות הריכוז באוסטריה, אלא בתיאור של מה שאבד לו – ילדותו בעיר סגד שבהונגריה. הילדות הזאת, על אף התום והתמימות שבה, תובלה כבר באנטישמיות רבה מצד האוכלוסייה הלא יהודית סביבם.
"תקופת השואה", כך הוא כותב, "לא התחילה בשעה שהגענו אל שערי מחנות הריכוז. היא התבשלה ונרקמה מאז תולדות העמים, לכן אני מביא את זיכרונותיי עוד מאז שנאלצתי להילחם מול ה"שייגעצים" ההונגרים שארבו לי בסמטאות בגיל שמונה."
וזה כנראה המסר החשוב ביותר שמבקש יצחק להנחיל לקוראיו. מסר שהוא חוזר עליו שוב ושוב ושוזר אותו בסיפור הצלתו המדהים.
הוא נולד בהונגריה בעיר סגד בשנת 1931. הגרמנים נכנסו להונגריה ב-1944 אבל הצרות, כאמור, החלו כבר קודם. ב-1942 אביו נלקח לפלוגות עבודה. הוא לא חזר משם. יצחק נשאר אצל סבתו ומשפחתה. עם הפלישה הגרמנית הועברו כולם לגטו, ומשם – לרכבות לאושוויץ.
הנס הראשון קרה ליצחק כבר בנסיעה הראשונה ההיא. בתחנת הרכב חנו שתי רכבות – אחת ארוכה וגדולה שמחוז חפצה אושוויץ והשנייה קטנה יותר שנסעה לאוסטריה. אחד מעובדי הרכבת רצה להקל על הקטר של הרכבת הגדולה. הוא לא ידע לאן נוסעות הרכבות והעביר כמה קרונות מהרכבת הגדולה אל הקטנה, וכך ניצלו חייו. הוא הגיע למחנה שטרסהוף בקרבת וינה. במקום למחנה השמדה הוא הגיע למחנה עבודה.
לקראת סוף המלחמה הוא עבד בבית חרושת לייצור מוצרים מתפוחי אדמה. כמעט כל עובדי המפעל היו שבויי מלחמה צרפתים. עד-מהרה הם התיידדו איתו. הגרמנית של יצחק הייתה טובה והוא שימש להם כמתורגמן. באחד הימים הפציצו בעלות הברית את העיירה. הייתה זאת הפצצת שטיח שכיסתה את כל השמיים בגשם של פצצות. הגרמנים הוציאו את כל השבויים ליער הקרוב שליד המפעל, ורק את היהודים סגרו בצריף. האסירים בצריף היו בטוחים שזה הסוף, אבל אחד השבויים הצרפתים, מסגר שהכיר את יצחק, רץ ופתח להם את הדלת. הם קפצו ורצו החוצה ליער.
כיוון שבעלות הברית החריבו את המפעלים באזור לא הייתה להם עבודה. היה מובן שמי שלא עובד – דינו מוות. הצרפתים שאהבו אותו – הוא היה רק בן 13 אז – ארגנו מבצע הצלה. הם אירגנו לו מדים של הנוער ההיטלראי וסידרו לו מקום עבודה בבית החולים של העיר במסווה של מתנדב. אבל כעבור שבועיים הוא נתפס. מנהל המחנה תפס אותו ברחוב והביא אותו לתחנת רכבת, כשהוא מורה לשני חיילים לשמור עליו.
יצחק לא פחד מהמוות כפי שפחד מהעינויים שיהיו מנת חלקו. הוא סרק במבטו את התחנה וגילה בצידה המרוחק רכבת שעמדה לצאת. הוא החליט לנסות להימלט אליה. כשהוא רץ, החיילים ירו לכיוונו אבל הרובים הצ'כים שלהם היו מאיכות ירודה והם לא הצליחו לפגוע בו. הוא נתלה על הרכבת כשהיא כבר התחילה בנסיעה. כשהוא קפץ לתוך אחד הקרונות הוא הופתע למצוא שם יהודים לבושים במדי אסירים. הוא היה לבוש עדיין במדי ההיטלריוגנד, והם רצו לזרוק אותו מהקרון. אבל הוא הצליח לשכנע אותם ביהדותו, וכך המשיך איתם בנסיעה עד לסופה.
יעדה של הרכב הזו היה טרייזנשטט. העיר התפרסמה שנים קודם לכן כמחנה לדוגמה שהקימו הגרמנים כהצגה עבור הצלב האדום והתקשורת העולמית, אבל עכשיו היא הייתה ריקה לגמרי. לקראת סוף המלחמה, כשכבר ברור היה שהגרמנים עומדים להפסיד בה, אייכמן חשב שאם יכניסו את כל היהודים למחנה ריק בלי אוכל – הם ימותו לבד. שבועיים-שלושה שהו שם האסירים היהודים עד שבאו הרוסים ושיחררו אותם.
לאחר שסקר עבורנו את סיפור ההישרדות שלו ממעוף הציפור, שאלנו את יצחק על הערך החינוכי-לאומי שכתב עליו בפוסט שפרסם, ועל כך הוא עונה: "הפכתי להיות סופר בזמן האחרון. כתבתי כבר שמונה ספרים. ספר זיכרונותיי האחרון הוא סוג של חידוש של ספרי הראשון, שנכתב בצורת רומן. כתבתי את הספר מחדש כיוון שאני מעוניין שיתפרסם ויגיע לכל הדורות – לנוער של ימינו ולדורות העתיד. עשיתי זאת במטרה שילמדו את המצב של השואה, שלא מדובר ברגע מסוים במחנה או בתקופה היסטורית – השואה נמצאת בכל העולם. היהודים צריכים לדעת שהמקום היחיד שיש להם זה פה, בארץ."
