יותר ויותר אנשים מבינים היום שלא רק יהודי אירופה חוו את מוראות השואה, אבל הרוב לא מודעים למה שקרה ביהדות צפון אפריקה בזמן השואה.
יהדות צפון אפריקה אינה ישות העשוייה מקשה אחת. כשם שיהדות אלג'יריה שונה מיהדות מרוקו, כך גם יהדות לוב אינה זהה ליהדות תוניס. הדבר הזה נכון גם לאופן שבו עברו הקהילות הללו את השואה.
אין כל ספק שהקהילה היהודית הצפון אפריקאית שחוותה את מוראות השואה באופן הברוטאלי ביותר הייתה קהילת יהודי לוב. הנאצים – בסיוע של האיטלקים עושי דברם ששלטו בלוב מ-1911 ועד 1943- כבשו את לוב מידי האנגלים והקימו בה שלושה מחנות ריכוז. הגדול והידוע ביניהם היה ג'אדו והשניים האחרים היו גריאן וסידי עזז. לתוך המחנות הללו הכניסו הגרמנים את כל היהודים שהצליחו לשים עליהם את ידם, ביניהם גם נשים וילדים.
מקרב היהודים הלובים נתפסו בשלב הזה יותר יהודים ממחוז קירנייקה, שבירתו היא בנגזי השוכנת לחוף הים התיכון. אבל גם רבים מיהודי טריפולי, בירתה של טריפוליטנה ולוב עצמה, הושמו במחנות הריכוז שהוקמו בלב הסהרה.
אלא שהנאצים לא הסתפקו בכך.
הם לקחו בשבי קבוצה גדולה של יהודים מהמעמד הגבוה בלוב ושלחה אותה למחנות ריכוז באירופה עצמה על מנת שהללו יושמדו בסופו של דבר יחד עם אחיהם האשכנזים. כך, בתום מסע מפרך וארוך מאוד מאפריקה הלוהטת, מצאו את עצמם חלק מיהודי לוב כלואים בקור האירופאי המצמית במחנות ריכוז כמו ברגן בלזן, ומַאוּטהַאוּזֶן.
לדאבוני בני משפחתי נמנו על אותם יהודים שהיו במחנות הללו וחלק מהם בסופו של דבר נספה בשואה. כאשר כתבתי את הספר "בנגאזי, ברגן-בלזן" התחקיתי אחר קורותיה של משפחתי ושל קהילתה בשואה, ובמהלך שלושת השנים שכתבתי את הספר ממש חייתי במקומות הנוראים שבהם הם עברו באפריקה ובאירופה. נצמדתי לתודעתה של סילבנה חג'ג', שלמרות גילה הצעיר הנהיגה, בתוך סבל שאין עליון ממנו, את משפחתי ואת הקהילה היהודית-לובית כולה.
סילבנה היא, אם תרצו, בת דמותה של סבתי, ששרדה את ברגן בלזן. היא ורבים מבני קהילת יהודי לוב שהצליחו לצאת חיים ממחנות המוות באירופה, סיפקו לי עדות מגוף ראשון על קורותיהם. דרכם ודרך אחרים התוודעתי למנגנון הרצחני שהעביר יהודים צפון אפריקאים מלב מדבר סהרה לאירופה, ולא הסתפק בהשמדתם בלוב. הם עשו זאת כיוון שיהודים אלו היו בעלי דרכון בריטי, ולקחו אותם לאירופה כשבויי מלחמה. אבל הנאצים לא התייחסו אליהם כאל שבויי מלחמה. הם הובלו באוניות משא לאיטליה, ועברו מסע מטלטל ומפרך בן שנתיים על למחנות הריכוז בגרמניה.
כאשר כתבתי את "בנגזי ברגן בלזן" עשיתי זאת לא רק למען משפחתי או קהילתי אלא למען בני האדם בכלל. רציתי להנכיח בספירה הציבורית את מה שההיסטוריה הישראלית, אולי שלא מדעת, מחקה. לשמחתי הרומן שכתבתי על משפחתי והקורות אותם במחנות ההשמדה, סייע לשואת יהודי לוב להיכנס לתודעה הקולקטיבית הישראלית.
אבל עכשיו אני מבין שמתחת למטרה המרכזית של כתיבת הספר שכנה מטרה נוספת והיא הרצון האישי שלי להגיע למצב שבו יהיה לי קל יותר לשכוח. רציתי לשכוח לזמן מה את השואה שעברה המשפחה שלי, את זאת שעבר העם שלי. לא רציתי לאפשר לשואה להתערב עוד ביום יום שלי, להשפיע על העמדה שלי כלפי החיים, על האמונה שלי במין האנושי.
רציתי הפוגה מהשואה. חשבתי שאם אכתוב עליה אמלא את התנאי שיאפשר לי את ההפוגה הזאת. אלא שהתחוור לי שהתנאי הזה היה הכרחי אבל לא מספיק. על מנת לקחת הפוגה מהשואה עלי להימנע מהחברה הישראלית, שכן זאת רוויה בה. היא נוכחת תדיר בכל משעוליה, הסתעפויותיה ופינותיה. גם באלה הנידחות ביותר. השואה מזומנת לשימוש בחברה שלנו דרך קבע: מנהיגים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, וסתם אזרחים מן השורה משתמשים בה שלא לצורך, מכופפים אותה עוד ועוד לצורכיהם עד שיום אחד היא תהיה כל כך שחוחה שלא נוכל לראותה כפי שהייתה.
אבל לא רק מופעים גלויים לעין יש לשואה בחברה שלנו. היא כמעט תמיד פועלת גם מאחורי הקלעים, מנווטת התנהגויות של קבוצות, קהילות, ויחידים באופן סמוי, כזה שמקשה להתחקות אחר עקבותיה. אין פה פסק זמן ממנה.
אבל מה יהיה עלינו, אלה שאינם רוצים לחיות במקום אחר, שישראל היא המקום היחיד עבורם, שההוויה הישראלית, על כל פגמיה, היא בירת הנפש שלהם? האם נגזר עלינו להתהלך לנצח תחת שמי השואה, האם נאלץ לחיות עד יומנו האחרון תחת הממטרים התכופים של אחד האירועים הנוראים ביותר בהיסטוריה של הציוויליזציה? לא בהכרח.
לא מדובר במשהו דטרמיניסטי. עלינו לדבר בשואה במשורה, בלחש, לנהוג בה בעדינות, ביראת כבוד, להפנות עורף עבה לאלה שעושים בה שימוש גס למטרותיהם. ברגע שהדבר הזה יקרה גם אופן העיסוק בשואה ישתנה. אז גם אני אוכל לנוח ממנה, לקחת חופשה מהגניאולוגיה המשפחתית המדממת שלי. אבל עד אז נגזר עלי לחיות כל העת תחת הפגזה המתמדת של המדברים בשם השואה, לדמם בעצמי.
