משפחה. גברים ונשים צעירים החולקים ד.נ.א משותף או קשרי נישואין, ושלושה ילדים קטנים, כולם מחייכים לצלם שמקפיא עבורם רגע בזמן ובמקום: קובנה, 1939. חודשים ספורים לפני שכל העולם מתהפך.
לכאורה, תמונה משפחתית רגילה, אחת מאלפי אלפים ששמורות באוספי התצלומים של יד ושם, מנציחות עולם שלם שהיה ואיננו.
אבל מאחורי התמונה הספציפית הזו מסתתר סיפור רחב יותר. בחלקו, הוא כתוב ממש על גבה.
"א מתנה פור דיא גאנצע משפחה פון אייער ברודער און זיין אייניקעל. אברהם דליה לינקובסקי 18.5.39. בן שמן."
הכיתוב ברור מאד, ובתרגום לעברית מהיידיש המקורית, זה מה שכתוב שם: "מתנה לכל המשפחה, מאחיכם והנכדה, אברהם דליה לינקובסקי, בן שמן 18.5.39."
איך הגיעה תמונה מכפר הנוער הציוני למחנה הריכוז המרוחק? מי היו אברהם ודליה לינקובסקי ומה הקשר שלהם למצולמים?
כדי לראות את התמונה המלאה צריך ללכת קצת אחורה.
בשנות העשרים של המאה הקודמת פקדה טרגדיה נוראית את ילדי משפחת לינקובסקי שחיה בקובנה: הם איבדו את שני הוריהם. תעודת הפטירה של האב נמצאת היום ביד ושם, אבל ככל הנראה גם האם לא הייתה בין החיים עוד לפני פרוץ המלחמה.
האחים הגדולים יצאו כל אחד למסע חייו הפרטי והעצמאי, גם אם זה היה מוקדם מהצפוי. אבל שני האחים הקטנים – אברהם ופשה – נשלחו לבית היתומים היהודי שבעיר. עובדה זו, הגם שנראתה כטרגית ביותר בזמנו, הצילה את חייהם.
את בית היתומים היהודי של קובנה, או כפי שהוא נקרא אז: ה"קינדרהאוז", הקים וניהל איש החינוך היהודי-גרמני זיגפריד להמן. להמן הגיע לקובנה על פי בקשת מקס סולובייצ'יק – השר לענייני יהודים בממשלת ליטא. להמן היה איש חינוך מלא השראה שחלם על חינוך שיתופי ושוויוני. גם אם לא היה כזה בתחילת דרכו, הוא הפך עם השנים לציוני נלהב ובשנת 1926 הוא עלה לארץ כדי להקים את מה שגדל להיות כפר הנוער בן שמן – מוסד חינוך שיהיה בית לילדים שגדלו בו.
הוא לא עלה לבד, יחד איתו הגיע המחזור הראשון של התלמידים – ילדי הקינדרהאוז מקובנה. בהמשך, הגיעו עוד שתי קבוצות נוספות של ילדים מקובנה והם התערו עם תלמידים נוספים, "צברים" יליד הארץ וילדי עליית הנוער שהגיעו מאוחר יותר מארצות אחרות באירופה.
באחת מהקבוצות הראשונות האלו הגיעו גם היתומים אברהם ופשה לינקובסקי. אברהם היה בן שש עשרה, פשה בת ארבע עשרה. בתמונות השמורות בארכיון בן שמן הם נראים ביחד עם חבריהם ומוריהם שהיו להם למשפחה. אבל הם לא התנתקו לחלוטין מבני משפחתם שנשארו בליטא, ושמרו על קשר מכתבים.
עם סיום הלימודים, אברהם נשא לאישה את שרה (לבית וורפול) ושניהם נשארו לעבוד בכפר הנוער. בת נולדה להם, והיא קיבלה את השם דליה.
באביב 1939 נסעה המשפחה הקטנה והצעירה לבקר את קרוביהם שבליטא. אברהם ושרה לקחו את דליה להכיר את הדודים שבקובנה הרחוקה, דודים אותם היא תראה פעם אחת בלבד בחייה, כשהיא קטנה מכדי לזכור.
למזכרת, לפני שאברהם ושרה חוזרים לארץ ישראל, הם הצטלמו כולם יחד. גדר עוברת מאחוריהם, ומאחוריה נהר או שדות. נוף אירופאי. מה הם חשבו כשנעמדו לצילום הזה? האם עלה בדעתם שזו פגישתם האחרונה?
המצלמה הייתה ככל הנראה של אברהם, וחזרה איתו לארץ. שם הוא פיתח את התמונה ושלח אותה כמתנה לאחיו. מזכרת. האם שמר גם עותק לעצמו? לא נוכל לדעת.
בינתיים פרצה המלחמה. אברהם לא שמע יותר מאחיו ואחיותיו. הם אבדו בשואה האיומה שפקדה את כל יהדות אירופה, ובמשך שנים רבות לא ידעה המשפחה שנשארה בארץ פרטים מדויקים אודות המקום והזמן שבו הם מצאו את מותם.
אבל התמונה, התמונה ההיא שנשלחה מארץ ישראל לאירופה לפני שעלתה בלהבות, נשארה. והיא מספרת לנו את סיפורם של בני המשפחה שאבדו.
בשנת 1944 שחררו הרוסים את אסטוניה מידי הגרמנים. בין השאר, הם הגיעו לשרידיו של מחנה הריכוז קלוגה. מחנה קלוגה הוקם רק בשנת 1943 כאחד מכמה מחנות עבודה שמטרתם הייתה ניצול משאבי הטבע של האזור. אל המחנה נשלחו בעיקר יהודים מגטאות וילנה וקובנה.
אבל כשהרוסים הגיעו סוף סוף "לשחרר" את המחנה, לא נותר כבר את מי לשחרר. ימים ספורים לפני הגעת הצבא האדום, כשהם שומעים את הדי קולות התותחים הרוסיים מתקרבים, הבינו מנהלי המחנה הגרמנים שזה הסוף מבחינתם. יחד עם משתפי פעולה מקומיים, הם רצחו את כל אסירי המחנה, כשהם קושרים אותם לגזעי עצים במטרה לשרוף את הגופות לחלוטין ולהעלים כל זכר לזוועות שהתנהלו במקום. אבל אולי בגלל החיפזון, ואולי בגלל מזג האוויר – האש שהודלקה לא הספיקה כדי לשרוף את כל הגופות ורובן נשארו כמעט שלמות.
הרוסים מצאו ערימות של גופות חמות עדיין, ריח עז של בשר חרוך וערימות של מסמכים ותצלומים. בתוך התופת והזועה שכוסתה באפר, נשארו דפים וחלקי דפים שיספרו, בלי קול, את סיפורם של אלה שאבדו שם.
ביניהם, נמצאה התמונה הזו, עם הכיתוב מאחוריה שטווה חוט ברור של קשר למישהו, לבני משפחה שחיכו בארץ ושמעו על הנורא מכל רק מרחוק. מלבד התמונה נמצאו שם גם רמזים נוספים: תעודת הפטירה של אליהו לינקובסקי (המתוארכת לשנים רבות לפני המלחמה, עדות ליתמותם המוקדמת של האחים), והייתה שם גם תעודת הנישואין של שרה לינקובסקי ויהודה כגאן. שמה של שרה כגאן נמצא ברשימות אסירי המחנה. אסירה מספר 856.
הקשר בין האחים נותק ככל הנראה ב 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות. ומנקודה זו ואילך אפשר רק לנחש, על סמך סיפורי שורדים אחרים מאותו אזור, את מה שעבר על שרה. ההתכנסות בגטו. הרעב. המוות. הפחד. האריזה המהירה על פי הנחיות הגרמנים. איך בוחרים מה לקחת מהבית, בידיעה כמעט ברורה שלא תשובי אליו? הנסיעה המסוייטת למחנה הריכוז, הגזילה של כל מה שהבאת למשרדי הגרמנים. התעודות. והתמונות.
הן הגיעו איתה, בכיסים או מתחת לבגדים תחתונים, אבל לא נשארו איתה.
הן נשארו אחריה, לספר לאחרים עוד קצת על מה שהיה ואבד.
אברהם, שזכה להקים משפחה לתפארת בארץ, לא זכה לראות את התמונה שוב, או לשמוע את הסיפור הזה. הרוסים העבירו את החומר הארכיוני של מה שמכונה היום ביד ושם "אוסף קלוגה" רק לאחר פטירתו.
בין אלפי המסמכים והתצלומים, התמונה הזו כנראה הייתה נשארת בצל, חלק אנונימי בתצוגת קלוגה ביד ושם. אבל חוקרת אחת, אורית אדוריאן, לא נחה עד שהצליחה, יחד עם ותיקי בן שמן המנהלים את ארכיון כפר הנוער, לסגור עבור הנפטרים את המעגל הזה.
–
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון כפר הנוער בן שמן וזמינים במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
תודה מיוחדת לאורית אדוריאן ששיתפה אותנו בחלקה בסיפור הזה וסייעה בהכנת הכתבה.
