מי כתב את הדברים הבאים?

אית עתאב (Aït Attab, מרוקו), עיר הנדחת ואנשיה אנשי מרמה […] הגביר בליעל ומלא תככים יוסף ן' שטרית נ"י. כלי וכליו רעים, בזוי ונמאס. זקן … איננו רצוי לאלהים ואדם. ובנו הנמאס חכם שלום נ"י, כרעא דאבוה. האב והבן ורוח רעה שורה עליהם. בקהל בני אדם בל יחדו […] על המקום הזה לא נח שבט הרשע וגורל השודדים, ובכל זאת לבם הרע ומצחם הנחוש לא יאבו להטות אזן קשבת לדברי השד"ר, ובקשיות ערף העיזו מצח כי לא יתנו נדבה […] בליל שבת אחרי הסעודה הראשונה ממש, קול קני רובים הרעימו באופן מבהיל וכדורי עופרת עפו ממעל לגגות בתי בני ישראל כארבה. ומלחמה איומה התלקחה בין הישמעאלים, ומטרתם לשלול בתי בני ישראל ה' עליהם ירחם. וכן נשארו יום שבת ומוצאו. וביום א' בבקר ברחו היאודים כמורדפים על צואר, ועמם יצאתי כמוצאי גולה בפחד איום אשר לא יתואר במלין.

 

התיאור הזה ורבים כמותו נמצאים בכתב יד של הספרייה הלאומית (Heb. 28°9235), שהוא יומן מסעו של שד"ר שאסף כספים בערי מרוקו בין השנים תרנ"ד-תרנ"ז (1893-1897). במשך דורות רבים היה קיומו הכלכלי של היישוב היהודי בארץ ישראל תלוי בתמיכת יהודי הגולה, ולשם כך הוקמו ועדים מקומיים אשר דאגו לאיסוף הכסף ולחלוקתו. מאות רבות של שדרי"ם (שלוחי דרבנן) יצאו מכל אחת מערי הקודש, למסעות איסוף כספים ברחבי העולם. עבודתו של השד"ר לא הייתה קלה, וגם עומס התרומות שהוטל על הקהילות בתפוצות לא היה פשוט. הטקסט שבפתיחה נולד מתוך מפגש טעון ומורכב, בין שד"ר מארץ ישראל לקהילה המקומית.

את היומן הזה כתב מאיר בר-ששת שיצא כמה פעמים בשליחות עניי צפת, ובסיום שליחותו האחרונה נשאר להתגורר שנים רבות בעיר סאפי. למרות שהשאיר את משפחתו בצפת נשא בר-ששת לאישה את נכדתו של יהודה הלוי יולי מנכבדי העיר מוגאדור, בסאפי בט"ז באלול תרנ"ה.

על יחסם של יהודי מרוקו אל שדר"י ארץ ישראל כתב יעקב משה טולידאנו: "אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לארץ ישראל ולקופת רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם". האמנם?

יומנו של בר-ששת מספק לנו הצצה מעניינת אל עולמו של השד"ר. הקריאה בו מלמדת כי לא בכל מקום זכה השד"ר לכבוד ולשיתוף פעולה, וכי במקרים רבים הייתה משימתו מלווה במתחים ומריבות עם בני הקהילות שבהם ביקר.

ביומנו של בר-ששת אצור גם מידע רב על יהודי מרוקו ומקומות מושבם. הוא מתאר את מצב הדרכים שבהן נסע, את הערים שבהן ביקר, את אופיים של יושביהן ואת מצבם הכלכלי. רבים מהתיאורים רוויים בביקורת שלילית על המקומות ועל יושביהם, ורק מקומות מעטים הסבו לו קורת רוח וזכו ממנו לשבחים. בר-ששת לא כתב את שמו ביומן, אבל הוא רמוז בכותרתו "מאיר נתיב".

כדי לטעום קצת מיומן המסע אציג כאן כמה דוגמאות מתוכו. בחלקם דברי גנאי, באחרים השתתפות בצער, ונסיים בשבח.

נפתח בגנאי:

אופראן [Ifrane Atlas-Saghir] יע"א. דרך י"ב שעות […] סופות וסערות היו בכל הדרך, ופחד השודדים הביא מורך בלבבנו מאד, אם כי חיילים ששה היו עמדי. וביום ח"י באנו לחיים טובים ןלשלום. בעל הבית [=המארח] חזן אליאו רביבו נ"י. העיר הנוכחית היא עתיקה לימים. על פי קבלתם ואבני מצבותיהם באו היהודים לשם לפני שמנֹה עשרה מאות שנה ויותר. ויש אומרים מימות חֻרבן הבית השני, ויש אומרים גם לפניו. עינות מים זכים וטהורים יפכו ברחובות העיר המלאי רפש וטיט ואי סדרים, אך לא ינעמו לקיבת האסטניס כי כבדים הם. יושביה בימים האלה הם אנשים נבזים ונשחתי המדות, רעים וחטאים. הרבי שלהם חכם יוסף, גאה ורע ואין רוח המקום נוחה הימנו. על פי עצתו חפצו לפרוק עול השד"ר מעליהם, ורק אחרי מרורות אשר שבעתי וסבלנות יתירה אשר הראֵתי לפנים, ואחרי אשר נלחמו איש את רעהו ודמם נשפך כמים, ומלחמה נוראה היתה קרובה להתלקח ביניהם, יכולתי להתפשר עמהם (דף 4א).

ולאד מנצור [Oulad Mannsour, Tlauh]. רעים וחטאים, ובשאט נפש יביט עליהם הרואה. אנשים בזויִם מאד כבהמות נדמו, ויתרון להאחרונים מהם. קשי ערף לא אבו לתת מאומה (דף 10ב).

 

דברי צער:

דמנאת [Demnat] יע"א. מהלך שש שעות מנתיפא [Ntifa] יע"א. הדרך בינונית. העיר הזאת אשר לפנים היתה נדבתה 120 דורוס לבד הקופה, הושפלה מאד וירדה עד עפר. נהרסה עד היסוד, ורוב יושביה העברים אנשים ונשים וטף הלכו שבי לפני צר ביום חרון אף ה'. תכלה היריעה, וגם ספר שלם בל יכיל בקרבו מקרי העיר הזאת וכוס התרעלה אשר שתו מצו יושביה. הגבירים אשר לפנים ישבו בצל הכסף ומשלוח ידם במרחבי ארץ רבה, עתה דלו רוששו מאד ובנהרי דמעה יבקשו אוכל להשיב נפש ונפש עולליהם העטופים ברעב. נשיהם אשר היו כפרות הבשן ולבושן משי ורקמה, הנן עתה דקות ושדופות ועל פניהן צלמות. גם חשופי שת הֵנָּה ובניהן ובעליהן. האיש אשר לב ברזל בקרבו יצוק יִמס כדונג למראה יושבי העיר הזאת ובתיהם הרחבות אשר היו לעי מפלה. רובם יצאו ונפוצו בערים להביא אוכל, וידיהם פשוטות לקבל נדבות בעד עצמם. כבואי את העיר רבים יצאו לקראתי בעינים נִגרות, כי לא קִוו לראות את פני בהיותם במצב כזה. ולפי דִברתם מאד ששו על השמועה כי אנכי יצאתי מעיר קודשנו תיבנה ותיכונן כשד"ר לעריהם, ובכל לבבם דִמו כי יעטרוני בזהובים, ובשמחת עולם יחדו את פני, ומשתה תמיד יהיו ימי שבתי שם. אמנם אחרת חשב ה', כי רבות מחשבות וכו'. ובכל זאת התקוָה תשעשעם כי עוד חזון למועד להפיק זממם, אם יוכלו להתפשר עם המלכות. רק ג' ימים ישבתי שם, וכאשר נוכחתי לדעת כי אך למותר אאחר ימי שבתי שם, כי שד"ר טבריה ת"ו נ"י ישב ג' חדשים ללא תועלת, אחזתי דרכי לחטו"ל ושבתי לשלום (דף 11ב).

 

ונסיים בשבח:

מוגאדור [Mogador ] יע"א. [מאספי] דרך חמִשה שעות בים. לתאר יופי העיר הנוכחית ותבונת יושביה לענג רב אחשבה. וביותר אחרי אשר כבר בִּליתי ימים וירחים בכפרי סוס ומראכיש, ועיני הֵטיבו לראות משכנות דלים שפלי הקומה וחֹשך ישופם. גם אי נִקיון השורר בהמה במִדה מאד מבהילה, עד כי גם הנפש היפה תקוץ בם. גם יושבי המקומות ההם וטבעם ומזגם, והעדר התרבות וחֻקי המוסר אשר להמה, כי לא ידעו מה הם. ומשם בבוא האדם להעיר הנוכחית שם ימצא סדרים נכונים, אנשים של צורה מחוטבים תבנית היכל, לבושי הדר, הליכות אירופה להם. בתיהם נקיות מאד, וכלים מכלים נהדרים ונאים יתנוססו בתוך הבתים המרווחים. גם רחובות העיר לא רעים המה, וכאחת מהמדינות הנאורות תתראה לעומת ערי מארוקו שכנותיה. גם אנשיה הנכבדים, רוב יושבי רחוב אלקצבה ה' עליהם יחיו, נדיבי לב וטובים, ורבים מהם נֵחנו גם בשכל חד וישר […] בבית הגביר המשכיל ונבון סי' דוד הלוי יולי נ"י מצאתי מנוח ככל השד"ר דהלכו לפני הי"ו, ורק חוט של חסד יתר משך עלי מעת ראני בעי"ת אספי בפעם הראשונה. וכבוד מלכים הנחילני בימי רעיתו הצדקת, אשר היא היתה רוח החיה בכל משטרי הבית והליכותיו. וביראת ה' טהורה אשר אצרה תמיד בקרבה ידעה איך להתהלך ולנהל כל צרכי הבית ההוא המרובים. וכמו במתג ורסן כן ברוח מבינתה ידעה לבלום ולבצור את רוח בעלה לבל יעבור הגבול. בבית הברוכה ההיא שבעתי רצון, ושמחת עולם היתה לי משך שבתי שם בימים הראשונים. המשטר, הסדר, יראת האל, אהבת אמת טהורה, רוח העברי במובנו האמתי, אשר כל אלה היו אחים תואמים בבית הנוכחית, השביתו שאון גלי צרותי אשר עברו עלי, והנחילוני ששון. ובכל עת בואי בשער הבית ההיא שמחת אין קץ מִלאה את כל חדרי לבבי.

 

אלו רק מקצת מתיאוריו הצבעוניים של מאיר בר-ששת, ומי שרוצה לקרוא עוד מהם ולקבל פרטים נוספים על חיי הכותב מוזמן לעיין במאמר המלא בכתב העת 'פעמים' מס' 166.

 

לכתב-היד המלא של השד"ר מאיר בר-ששת באתר הספרייה הלאומית לחצו

כשחושבים על חג השבועות חושבים על ביכורים, קציר חיטים, שיבולת בשדה, מוצרי חלב ולילות לבנים. לפעמים שוכחים שהחג הזה הוא גם ובעיקר חג מתן תורה, חג שמעלה על נס את לימוד התורה ואת ייסוד הקשר בין עם ישראל לתורת ישראל. לכבוד החג, אנחנו מרחיבים קצת את ההגדרה ומבקשים להנכיח במרחב את סיפורי התנ"ך.

ככה ביקשו גם יוצרי הפריטים שנציג כאן היום. בתוך האוסף המיוחד והאהוב עלינו במיוחד שנקרא "קובץ דברים שונים" בספרייה הלאומית, מצאנו במקרה תיק שמכיל כמה משחקי קלפים שעוסקים בסיפורי התנ"ך. אחד בעברית, כמובן, אחד באנגלית, ועוד שניים בגרמנית. כולם נועדו לטובת המשימה החשובה – הנגשת סיפורי התנ"ך לקהל הרחב, ולילדים בפרט.

המשחקים פשוטים. בקופסה קטנה שוכן המשחק האנגלי שנקרא "חמשת הספרים של משה" בהתייחס לחמשת חומשי התורה. המשחק, בהוצאת איחוד הקהילות האמריקניות-עבריות, הוא משחק טריוויה, ואפילו לא מורכב במיוחד. כל קלף עוסק בדמות מקראית אחרת – יעקב, אהרן, מרים, הגר או כל מי שתרצו. בכל קלף יש חמש שאלות, שהתשובה להן היא תמיד נושא הקלף שבידינו. כך יכולים אנשי החינוך, מורים והורים, להקריא לילדים ולילדות את השאלות ולהמתין לתשובה. חלק מהקלפים מוקדשים גם לחגים שמקורם בספרי התנ"ך, כמו פורים, או אפילו לדיבר ספציפי מתוך עשרת הדיברות.

***

תרצו לנסות? הנה כמה שאלות לדוגמה:

1. איזה חג מספר כיצד נערה יהודייה הפכה להיות מלכתה של אימפריה אדירה?
2. מי שימש כדוברו של משה בפני פרעה?
3. על בנה של מי נאמר "ידו בכל ויד כל בו"?
4. מיהו האדם הראשון שמוזכר בתנ"ך?
5. על שם בניו של מי נקראו שבטי ישראל?

כמה תשובות נכונות עניתן ועניתם?

***

כל המשחקים הבאים שייכים לז'אנר משחקי הרביעיות. כולנו ודאי זוכרים כיצד משחקים בהם: כרטיסי המשחק מסודרים כולם בסדרות של ארבעה. כל משתתף מקבל ארבעה כרטיסים אקראיים, ובתורו יכול לבקש מהמשתתפים האחרים כרטיסים שדרושים לו לשם השלמת סדרה. אם למשתתפת שנשאלה יש את הכרטיס המבוקש – המבקש יכול להמשיך ולדרוש עוד. אם לא, לוקחים כרטיס מהקופה והתור עובר לשחקנית הבאה. אחרי שכל הכרטיסים נגמרים, המנצח הוא זה שברשותו מספר הסדרות המרובעות הרב ביותר.

רק שבמקום סדרת מקצועות, כלי רכב או חיות משק, במשחק שנקרא "האחרונים", כל הסדרות עוסקות בציטוטים מדבריהם של הנביאים האחרונים. בחוברת המצורפת למשחק מציין היוצר את מטרתו: "להשגיר בפי המשחקים את דברי האחרונים שהם יוצרי הנבואה בישראל, לעורר בהם התשוקה להנות ולהתעניין בספרים יקרים אלו ולקיים את הכתוב 'והגית בם יומם ולילה'".

על כל קלף מופיעים כל ארבעת הציטוטים מהסדרה, וכך מתוודעים השחקנים לדברי הנביאים כדוגמת "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס), "אל יתהלל חכם בחוכמתו" (ירמיהו) ו"אין שלום לרשעים" (ישעיהו). כדי להקשות על השחקנים וגם כדי להבטיח את השגת מטרת המשחק, אנחנו ממליצים לדרוש שבבקשת קלף יקריאו בדיוק את הפסוק המבוקש.

שני המשחקים הקטנים הנוספים שנמצאים בתיק גם הם משחקי רביעיות – אבל בגרמנית. המשחק הראשון דומה למשחק העברי שאך תיארנו, אלא שכל סדרה בו היא סדרת פסוקים מספר שלם או כמה ספרים. סדרה אחת עוסקת בדברי הימים, אחרת ביחזקאל, ושלישית בנביאים הראשונים. הפסוקים מופיעים בעברית ובתרגום לגרמנית.

המשחק האחרון שמצאנו בתיק הקטן גם הוא מתהדר בדפוס גותי מרשים, ומרחיב מעט את היריעה מבחינת נושא המשחק. כאן עוסק המשחק בגדולי העם היהודי לאורך הדורות, ולא רק בסיפורי התנ"ך. הכרטיסים מציגים שמות של יצירות מופת של יוצרים יהודים. כך למשל בסדרת "יהודה הלוי" תצטרכו למצוא בין היתר את קובץ השירים "דיוואן" ואת ספר הכוזרי.

אז אם הקוראות והקוראים מחפשים פעילות לליל שבועות, אנחנו מקווים שהמשחקים האלו יעבירו כמה שעות. אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

מקורם של מרבית החגים ידוע לנו – ובדרך כלל צידוקם עטוף בסיפור בנוסח "אויבינו באו עלינו לכלותינו, האל הושיענו מידם – בואו נאכל!". המקור ההיסטורי לל"ג בעומר מסובך קצת יותר, וכולנו מכירים את התשובה העממית שלמדנו בבית הספר לשאלה למה אנחנו מדליקים מדורות דווקא ביום זה? המדורות הן רמז למדורות הניצחון שהיו מדליקים חיילי צבאו של בר כוכבא במהלך המרד ברומאים.

אבל האם לא כשל המרד הזה? הרי חלק מרכזי בסיפור הציוני – ואולי הסיפור הציוני כולו – מושתת על הטענה ההיסטורית שיצאנו לגלות וחזרנו. ואכן, המרד של בר כוכבא, שבעקבותיו נספו כשליש מיושבי הארץ ובמהלכו אבדה סופית העצמאות העברית כאן עד 1948, נזכר במקורותינו בעיקר כאסון, עד כדי כך שמנהיגו של המרד נקרא לרוב בר כוזיבא: הכוזב, ולא הגיבור שקרא לדרור, זה שחידשה הציונות.

אז מאיפה בכל זאת הגיע אלינו ל"ג בעומר? והאם החג הזה, שהתחיל בכלל כיום טוב בגולה, קשור בגיבור אחר של המרד, הוא רבי שמעון בר יוחאי? כמו שנראה, גם כאן העניינים מעט מורכבים. ננסה להתיר את המסובך.

איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור!
גיבור!

[הבית הראשון של השיר בר כוכבא, מילים: לוין קיפניס, מנגינה: מרדכי זעירא]

הראשון לקשור את ל"ג בעומר עם העלייה להר מירון – מקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי – הוא רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש (רבי יצחק בן שלמה לוריא). ויטאל סיפר שהוא, מורו ושאר בני חוגם נהגו לעלות להר מירון בל"ג בעומר לבקר את קבר הרשב"י. היות שהאר"י חי בארץ ישראל בסך הכל שנתיים לפני שנספה במגפת הדבר שפקדה את האזור, נוכל להעריך ביתר ביטחון שהמסורת החלה בשנת ה'ש"ל, 1570, או אולי שנה לאחר-מכן.

בדומה לאליהו הנביא המבקר אותנו בליל הסדר, גם התנא בן המאה השנייה לספירה, ר' שמעון בר יוחאי, נזכר במקורותינו כמנהיג דתי קפדן ועיקש – מהסוג שאינו מתפשר לעולם על שום דבר. המסורות שנקשרו בשמו של מי שהיה תלמידו של רבי עקיבא (המורה הרוחני של בר כוכבא) מספרות על חכם ששם את לימוד התורה מעל הכל, והתגאה בכך שאת לימודיו הוא לא מפסיק אף פעם, אפילו לא בעבור קריאת שמע. ואכן, גם עם פרוץ המרד ברומאים מסופר שלא פסק רשב"י מלימודיו. הוא ובנו יצאו להסתתר 12 שנים ארוכות בתוך מערה בפקיעין. עץ החרוב שהצמיח אלוהים הוא שסיפק להם את מזונם.

הפרישה למערה הרחיקה את רשב"י עוד יותר ממנהגי העולם, וכשיצאו הוא ובנו בפעם הראשונה מהמערה וחזו בחקלאים העובדים את השדות לאחר האסון הנורא שהתרחש בארץ, מסופר כי "כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף". האל, שראה את ההרס שהשיתו האב והבן על הארץ שרק החלה להתאושש מהחורבן הרומי הוציא בת קול שקראה להם לחזור למערה (מסכת שבת דף לג עמוד ב).

אפשר שבזכות הפרישות והדבקות הקיצונית בלימוד, זכה רשב"י לשמש כדמות הראשית והגיבור של ספר הזוהר, שם הוא מכונה פעמים מספר בתור הנר הקדוש (בוצינא קדישא).

איך קשור כל זה לל"ג בעומר?

השתטחות על קברי צדיקים היא חידוש של מקובלי צפת. מקובלים אלו וביניהם ר' יוסף קארו, ר' משה קורדוברו (הרמ"ק) והאר"י הסתמכו על ספר הזוהר שטען מפורשות כי בשעה שזקוק העולם לרחמים, הולכים החיים ומודיעים על כך לצדיקים שנפטרו, בוכים על קבריהם ו"אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתאספות ומשוטטות לישני חברון ומודיעות להם על צער העולם" (זוהר ח"ג, ע ע"ב-ע"א ע"א). וכי אצל מי ראוי יותר להשתטח ולבקש מזור לצער וסגולה לרחמים מאשר גיבור ספר הזוהר ומי שלפי המסורת הוא גם מחברו, רבי שמעון בר יוחאי?

המסורת מסמנת את הר מירון בתור מקום קבורתו של הרשב"י, ויחד איתו גם את קבריהם של ברי הפלוגתא האגדיים שמאי והלל. כבר מהמאה ה-11 נמצאות עדויות של יהודים העולים לרגל במירון כדי לבקר – לא את קבר הרשב"י, אלא את קברם של הלל ושמאי. גם התאריך שבו עלו לרגל לקברם לא היה ל"ג בעומר, אלא תאריך קרוב – פסח שני, ארבעה ימים לפני ל"ג בעומר. החידוש של ל"ג בעומר הוא כנראה של בני חוגו של האר"י, שלא זיהו את ל"ג בעומר כפטירתו של הרשב"י אלא דווקא כיום שמחת רשב"י. הזיהוי עם פטירת הרשב"י מקורו ככל הנראה בטעות כתיב – "שמחת הרשב"י" שעליה כתב ר' ויטאל הפכה ברבות השנים ל"שמת הרשב"י". זה קרה רק בדורות הבאים, אז התקבע ל"ג בעומר כיום עזיבתו של התנא האגדי את העולם.

מסורת חדשה זו קבעה את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות ה"קבלה" טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה, על פי המסורת, את ביתו של רשב"י ביום פטירתו. ידוע גם כי במאה ה-16 יוחס ל"ג בעומר לתאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא.

אפשר שבתפוצות, ועם החיבור בין רשב"י לל"ג בעומר, נוצר הקישור האחרון. יש בידינו עדויות לכך שמאז ימי-הביניים נחשב ל"ג בעומר ליום מיוחד עבור מספר קהילות יהודיות באירופה, בייחוד בצרפת, למרות שהסיבה לכך אינה ברורה. מה שברור הוא שהפסקת תענית ספירת העומר ביום הל"ג היא מסורת עתיקה, ששורשיה אמנם לא מגיעים עד תקופת המקרא או התלמוד, אך אנחנו שומעים עליה כבר בימי הביניים באירופה. ל"ג בעומר נחשב אז ליום טוב, שבו מפסיקים זמנית את ספירת העומר. מדוע? לא ממש ברור. עם הפצת קבלת האר"י והקישור שעשתה בין ל"ג בעומר לר' שמעון בר יוחאי מצאו יהודים בכל העולם סיבה ברורה להפסיק את האבל ובמקומו לצאת ולחגוג את חייו ומשנתו של אחד מגדולי חכמינו.

אם נסכם את ממצאינו עד עתה: הציונות אומרת – מרד בר-כוכבא, המסורת הקבלית טוענת – יום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, וההיסטוריונים כהרגלם מסרבים להתחייב. ואנחנו מצדנו – נאחל לכם חג שמח ובטוח, באיזו צורה ובכל מקום שתחגגו.

לקריאה נוספת

בועז הוס, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, 237-256.

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, 323-480.