מקורם של מרבית החגים ידוע לנו – ובדרך כלל צידוקם עטוף בסיפור בנוסח "אויבינו באו עלינו לכלותינו, האל הושיענו מידם – בואו נאכל!". המקור ההיסטורי לל"ג בעומר מסובך קצת יותר, וכולנו מכירים את התשובה העממית שלמדנו בבית הספר לשאלה למה אנחנו מדליקים מדורות דווקא ביום זה? המדורות הן רמז למדורות הניצחון שהיו מדליקים חיילי צבאו של בר כוכבא במהלך המרד ברומאים.
אבל האם לא כשל המרד הזה? הרי חלק מרכזי בסיפור הציוני – ואולי הסיפור הציוני כולו – מושתת על הטענה ההיסטורית שיצאנו לגלות וחזרנו. ואכן, המרד של בר כוכבא, שבעקבותיו נספו כשליש מיושבי הארץ ובמהלכו אבדה סופית העצמאות העברית כאן עד 1948, נזכר במקורותינו בעיקר כאסון, עד כדי כך שמנהיגו של המרד נקרא לרוב בר כוזיבא: הכוזב, ולא הגיבור שקרא לדרור, זה שחידשה הציונות.
אז מאיפה בכל זאת הגיע אלינו ל"ג בעומר? והאם החג הזה, שהתחיל בכלל כיום טוב בגולה, קשור בגיבור אחר של המרד, הוא רבי שמעון בר יוחאי? כמו שנראה, גם כאן העניינים מעט מורכבים. ננסה להתיר את המסובך.
איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור!
גיבור!
[הבית הראשון של השיר בר כוכבא, מילים: לוין קיפניס, מנגינה: מרדכי זעירא]
הראשון לקשור את ל"ג בעומר עם העלייה להר מירון – מקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי – הוא רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש (רבי יצחק בן שלמה לוריא). ויטאל סיפר שהוא, מורו ושאר בני חוגם נהגו לעלות להר מירון בל"ג בעומר לבקר את קבר הרשב"י. היות שהאר"י חי בארץ ישראל בסך הכל שנתיים לפני שנספה במגפת הדבר שפקדה את האזור, נוכל להעריך ביתר ביטחון שהמסורת החלה בשנת ה'ש"ל, 1570, או אולי שנה לאחר-מכן.
בדומה לאליהו הנביא המבקר אותנו בליל הסדר, גם התנא בן המאה השנייה לספירה, ר' שמעון בר יוחאי, נזכר במקורותינו כמנהיג דתי קפדן ועיקש – מהסוג שאינו מתפשר לעולם על שום דבר. המסורות שנקשרו בשמו של מי שהיה תלמידו של רבי עקיבא (המורה הרוחני של בר כוכבא) מספרות על חכם ששם את לימוד התורה מעל הכל, והתגאה בכך שאת לימודיו הוא לא מפסיק אף פעם, אפילו לא בעבור קריאת שמע. ואכן, גם עם פרוץ המרד ברומאים מסופר שלא פסק רשב"י מלימודיו. הוא ובנו יצאו להסתתר 12 שנים ארוכות בתוך מערה בפקיעין. עץ החרוב שהצמיח אלוהים הוא שסיפק להם את מזונם.
הפרישה למערה הרחיקה את רשב"י עוד יותר ממנהגי העולם, וכשיצאו הוא ובנו בפעם הראשונה מהמערה וחזו בחקלאים העובדים את השדות לאחר האסון הנורא שהתרחש בארץ, מסופר כי "כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף". האל, שראה את ההרס שהשיתו האב והבן על הארץ שרק החלה להתאושש מהחורבן הרומי הוציא בת קול שקראה להם לחזור למערה (מסכת שבת דף לג עמוד ב).
אפשר שבזכות הפרישות והדבקות הקיצונית בלימוד, זכה רשב"י לשמש כדמות הראשית והגיבור של ספר הזוהר, שם הוא מכונה פעמים מספר בתור הנר הקדוש (בוצינא קדישא).
איך קשור כל זה לל"ג בעומר?
השתטחות על קברי צדיקים היא חידוש של מקובלי צפת. מקובלים אלו וביניהם ר' יוסף קארו, ר' משה קורדוברו (הרמ"ק) והאר"י הסתמכו על ספר הזוהר שטען מפורשות כי בשעה שזקוק העולם לרחמים, הולכים החיים ומודיעים על כך לצדיקים שנפטרו, בוכים על קבריהם ו"אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתאספות ומשוטטות לישני חברון ומודיעות להם על צער העולם" (זוהר ח"ג, ע ע"ב-ע"א ע"א). וכי אצל מי ראוי יותר להשתטח ולבקש מזור לצער וסגולה לרחמים מאשר גיבור ספר הזוהר ומי שלפי המסורת הוא גם מחברו, רבי שמעון בר יוחאי?
המסורת מסמנת את הר מירון בתור מקום קבורתו של הרשב"י, ויחד איתו גם את קבריהם של ברי הפלוגתא האגדיים שמאי והלל. כבר מהמאה ה-11 נמצאות עדויות של יהודים העולים לרגל במירון כדי לבקר – לא את קבר הרשב"י, אלא את קברם של הלל ושמאי. גם התאריך שבו עלו לרגל לקברם לא היה ל"ג בעומר, אלא תאריך קרוב – פסח שני, ארבעה ימים לפני ל"ג בעומר. החידוש של ל"ג בעומר הוא כנראה של בני חוגו של האר"י, שלא זיהו את ל"ג בעומר כפטירתו של הרשב"י אלא דווקא כיום שמחת רשב"י. הזיהוי עם פטירת הרשב"י מקורו ככל הנראה בטעות כתיב – "שמחת הרשב"י" שעליה כתב ר' ויטאל הפכה ברבות השנים ל"שמת הרשב"י". זה קרה רק בדורות הבאים, אז התקבע ל"ג בעומר כיום עזיבתו של התנא האגדי את העולם.
מסורת חדשה זו קבעה את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות ה"קבלה" טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה, על פי המסורת, את ביתו של רשב"י ביום פטירתו. ידוע גם כי במאה ה-16 יוחס ל"ג בעומר לתאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא.
אפשר שבתפוצות, ועם החיבור בין רשב"י לל"ג בעומר, נוצר הקישור האחרון. יש בידינו עדויות לכך שמאז ימי-הביניים נחשב ל"ג בעומר ליום מיוחד עבור מספר קהילות יהודיות באירופה, בייחוד בצרפת, למרות שהסיבה לכך אינה ברורה. מה שברור הוא שהפסקת תענית ספירת העומר ביום הל"ג היא מסורת עתיקה, ששורשיה אמנם לא מגיעים עד תקופת המקרא או התלמוד, אך אנחנו שומעים עליה כבר בימי הביניים באירופה. ל"ג בעומר נחשב אז ליום טוב, שבו מפסיקים זמנית את ספירת העומר. מדוע? לא ממש ברור. עם הפצת קבלת האר"י והקישור שעשתה בין ל"ג בעומר לר' שמעון בר יוחאי מצאו יהודים בכל העולם סיבה ברורה להפסיק את האבל ובמקומו לצאת ולחגוג את חייו ומשנתו של אחד מגדולי חכמינו.
אם נסכם את ממצאינו עד עתה: הציונות אומרת – מרד בר-כוכבא, המסורת הקבלית טוענת – יום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, וההיסטוריונים כהרגלם מסרבים להתחייב. ואנחנו מצדנו – נאחל לכם חג שמח ובטוח, באיזו צורה ובכל מקום שתחגגו.
לקריאה נוספת
בועז הוס, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, 237-256.
יום טוב לוינסקי, ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, 323-480.
