ורנר שלום, גרשם שלום, הקומוניזם והחסידות: תעלומה של ספר

"פעם, ורנר היה השלום המפורסם": סיפורו של ורנר שלום, אחיו של חוקר הקבלה, שבחר בדרך שונה משל אחיו והיה למנהיג קומוניסט מושבע

לגרשם שלום, שנולד בברלין ב-1897, היו שלושה אחים גדולים. הכי קרוב בגיל וגם בידידות היה אחיו ורנר שלום, שנולד ב-1895.

גרשם שלום (ראשון משמאל) בחברת שלושת אחיו, מחופשים בתלבושות בסגנון מזרחי. על-פי המצויין בעברית, בכתב ידו של גרשם שלום עצמו, בגב הכרטיס, התצלום נעשה בשעת חופתו של "הדוד הציוני", תיאובלד שלום.

 

על ורנר, שלימים היה למנהיג של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ונרצח על ידי הנאצים בבוכנוולד ב-1940, כבר נכתב רבות (אבל לא בעברית). פעם אחת שמעתי מפרופ' מרים זדוף, ממחברתה של אחת הביוגראפיות שלו, Werner Scholem: A German Life, ש"פעם, ורנר היה השלום המפורסם"! אכן, בנוסף לספרים עליו נעשה ב2014 סרט דוקומנטרי על חייו.

ורנר שלום נואם ב"יום נגד מלחמה", פוטסדאם גרמניה, 1925. מארכיון הפרטי של בתו, רני גודרד, לונדון.

 

בשנת 1911 או 1912 ורנר הצטרף לתנועה הציונית גרמנית לנוער, "יונג יודה", והשפיע גם על גרשם (אז "גרהרד") הצעיר להצטרף. הציונות של האחים לא היתה לרוחו של אביהם, המוציא לאור החצי מתבולל ארתור, ומאז התחיל להתפתח עימות גדול בין שני האחים ובין אביהם הדומיננטי,  שרק החריף עם השנים, כששני האחים התנגדו למלחמת העולם הראשונה. דרך "יונג יודה", גרשם הפך לפעיל ציוני ונכנס עמוק ל למדעי היהדות בכלל, ולקבלה בפרט. הוא עלה ארצה ב1923 כדי לעבוד כספרן בבית הספרים הלאומי תחת הנהגתו של שמואל הוגו ברגמן.  לא כן ורנר. תוך שנה הוא כבר החליט שהציונות איננה בשבילו והצטרף לתנועה של צעירי הסוציאל-דמוקרטים. משם הוא נע יותר ויותר שמאלה. ב-1917 ורנר התחתן עם בחורה לא יהודיה בשם אמי ממעמד הפועלים. גם אמי היתה פעילה פוליטית, ולזוג נולדו שתי בנות.

החתונות של האחים שלום ("הילדים של בטי") מתוך התנ"ך של משפחת שלום

 

ב1924 הוא נבחר לרייכסטאג כנציג הקומוניסטים. ברייכסטאג, וגם בעיתונות הגרמנית הימנית , הוא זכה להתקפות אנטישמיות רבות. לימים האנטישמיות חדרה אף למפלגה עצמה, כשסטלין ביסס את כוחו הבינלאומי הקומוניסטי. שלום וחבריו (רובם יהודים), זוהו כתומכי טרוצקי וכאופוזיציה ה"אולטרה-שמאלנית", ונדחקו החוצה. במשך מספר שנים לאחר-מכן, שלום אכן שיתף פעולה עם טרוצקי, אבל בסופו של דבר נטש את הפוליטיקה ולמד משפטים. הנאצים בעלייתם לשלטון ב1933 זכרו היטב את מנהיג הקומוניסטי (לשעבר) היהודי, והוא נעצר מיד, וכפי שציינו, נרצח ב1940. אשתו ושתי בנותיו הצליחו להימלט לאנגליה, וב2012 פגשתי שם את בתו רני ובעלה בכנס לציון שלושים שנה לפטירתו של גרשם שלום. למשך שבע השנים שהיה במעצר משפחתו ניסתה להפעיל לחץ על מנת לשחררו, אבל לצערנו זה לא עלה בידם.

לאור הביוגרפיה הנ"ל של ורנר, הופתעתי לגלות באוסף שלום, את ספרו הגרמני של החוקר המפורסם ר' שניאור זלמן שכטר על החסידות, Die Chassidim: Eine Studie Ueber Juedische Mystik  ("החסידות: מחקר במיסטיקה יהודית") (ברלין 1904) עם חתימתו של ורנר שלום!

 

ורנר כנראה רכש את הספר בחנות לספרים יהודיים המפורסמת של מוריץ (משה) פאפפעלויער (1824-1888), שגם חיבר מבוא לתלמוד, והתפרסם כאספן עתיקות, מוציא לאור ומוכר ספרים בברלין. ב1907, החנות הוציאה לאור קטלוג של הספרים שנמצאים בחנות, שהמשיכה לפעול בידי בני משפחתו עד לתקופה הנאצית. החנות שכנה בקרבת מקום לבית משפחת שלום וכנראה שגם גרשם רכש שם ספרים. השאלה היא מתי ורנר רכש ספר קטן זה על החסידות, באיזה שלב של התפתחותו היהודית/פוליטית? לצערנו אי אפשר לקבוע זאת. כל מה שאפשר להגיד בוודאות הוא שגרשם שלום הביא את הספר אתו כשעלה ארצה ב1923, כי הוא כלול ברשימת הספרים ששלום הכין לקראת עלייתו. כמו כן, מסקרן מאוד לדעת מתי העבירו לגרשם, ולמה? האם בשלב מוקדם, כשי שאמור היה לקרב את אחיו ליהדות? או שמא יותר מאוחר, כשוורנר כבר הפך לקומוניסט?  יתכן שבשלב זה הוא הרגיש שהספר כבר אינו משמש אותו, אבל יתכן שגרשם, המעמיק במיסטיקה היהודית, ירצה בו. גם על שאלה זו, לצערנו, אי אפשר לענות.

כמו אצל גרשם שלום, כן אצל ורנר שלום – לפעמים רב הנסתר על הגלוי. כיום כבר לא נותר את מי לשאול. נשארו לנו רק את ספריהם – אלה שכתבו ואלה שרכשו, כעדות לחייהם המרתקים.

סיפורה של בת הים הקטנה

מדוע נגעה דווקא מעשייה זו לליבו של הסופר הדני הגדול הנס כריסטיאן אנדרסן, יותר מכל דבר אחר שכתב?

בשנות לימודיו בבית הספר סבל הנס כריסטיאן אנדרסן מהצקות ובריונות. אך הקשיים החברתיים של מי שהפך לימים לסופר בעל שם עולמי לא פסקו גם בבגרותו. לכל אורך חייו – הוא נפטר קרוב לגיל 70 – נחשב אנדרסן לאדם מתבודד שהתקשה לשמור על קשרים קרובים. כבר מילדותו הוא גילה עניין רב באומנות וספרות. אחד הספרים הראשונים שהעניק לו אביו היה יצירת המופת של הספרות הערבית, "אלף לילה ולילה", בתרגום לדנית.

תחושות הזרות והניכור בולטות ברבים מהסיפורים והמעשיות שהשאיר אחריו, וכאלה יש יותר מ-3,000. לרבים מאיתנו התחושות הללו מזכירות מיד את יצירתו "הברווזון המכוער", אבל הניסיונות להשתלב ולהתגבר על כאב הדחייה נמצאים בצורה זו או אחרת בכל יצירותיו. וכך גם במעשייה הראשונה של אנדרסן שזכתה לעיבוד קולנועי באורך מלא של דיסני, "בת הים הקטנה". המעשייה פורסמה לראשונה ב-1837, ובשנת 1989 עובדה לסרט הנפשה שזכה להצלחה עולמית.

פורטרט של הנס כריסטיאן אנדרסן מ-1859. צייר ה' אולריק

בשתי הגרסאות, הספרותית והקולנועית, בת הים הקטנה יוצאת דופן לעומת חמש אחיותיה הבוגרות. בעוד שהן רואות בים את ביתן האמיתי והיחיד, ליבה של אריאל (הנקראת כך רק בעיבוד של דיסני) מבקש את עולמם של בני האדם שמעל פני הים. ההבדל המרכזי בין שתי הגרסאות נוגע לסוף העלילה. בניגוד לסיום ההוליוודי והרומנטי של דיסני, במעשייה המקורית בת הים הקטנה מצליחה להתחבב על הנסיך אהוב ליבה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הבדל נוסף בין הגרסאות קשור לדמויות הסובבות את בת הים הקטנה. בשונה מהסרט, לאורך המעשייה אין לה חברים הבאים לעזרתה, אלא רק אחיותיה השונות ממנה דואגות לה. הן נחלצות לעזרתה כשמתברר שהשיקוי שמציעה מכשפת הים – כדי שבת הים תהפוך לבת אנוש ותזכה באהבתו של הנסיך שהצילה – בלתי הפיך: בת הים יודעת שברגע שתשתה ממנו היא אומנם תישאר היצור היפה בעולם והרקדנית הטובה ביותר, אך לא תוכל עוד לחזור להיות בת ים וקולה הנפלא יילקח ממנה.

ללא הקול שלה, בת הים לא מצליחה להסביר לנסיך שהיא הנערה שהצילה אותו מטביעה כשהושלך מספינתו. וכשהיא מבינה שלא תצליח לזכות באהבתו הרומנטית, ליבה נשבר. בטרם שתתה מן השיקוי מבטיחה לה המכשפה כי אם תיכשל, תיהפך לקצף על פני הגלים ותיעלם.

כדי למנוע מהגורל האכזר הזה להתממש, אחיותיה משיגות מהמכשפה סכין שאותה בת הים אמורה לנעוץ בלב הנסיך וכך להפוך חזרה לבת ים. בת הים נכנסת אל האוהל המלכותי בזמן שאהובה ישן, אך לא מצליחה לפגוע בו.

במעשייה המקורית זוכה בת הים בסוף טוב משלה: אומנם היא לא מתאחדת עם הנסיך כמו בסרט של דיסני (ובעיבודים הרבים שנוצרו בהשפעתו), אבל בשל מסירותה וטוב ליבה היא זוכה בנשמה נצחית ומצטרפת אל ממלכת יצורי האוויר. וכאן נחשף המחבר אנדרסן בתור נוצרי אדוק המאמין בנצחיותה של הנשמה.

אם לא קראתם את המעשייה המקורית והופתעתם עכשיו לגלות את פרטי עלילתה, ככל הנראה הסיבה לכך היא קהל היעד שאליו כיוון הסופר. אנדרסן לא ראה ב"בת הים הקטנה" מעשייה המיועדת לילדים. למעשה, הוא הודה שמעולם לא נגע לליבו דבר שכתב כמו שנגעה המעשייה הזו.

היו שקשרו בין סיפור חייו של אנדרסן לדמותה של בת הים הקטנה. בגיל 11 אנדרסן הילד התייתם מאביו, ובגיל 15 עזב את כפר הולדתו כדי להגשים את חלומו הגדול להיות לרקדן ולזמר אופרה. בדיוק בגיל הזה, 15, גם גיבורת המעשייה מגלה את עולם המבוגרים ועד סוף חייה מתקשה להסתגל אליו ולמצוא בו את מקומה. בדיוק כמו אנדרסן עצמו.

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין של בנות הים, מספר לנו אנדרסן ב"בת הים הקטנה". בגיל 15 מורשות בנות הים לעלות לראשונה בחייהן אל מעל פני הים, לשכב על סלע בליל ירח מלא ולשיר. הרגע המופלא משתלט על מחשבותיה של הקטנה בבנותיו של מלך הים, ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא מחכה לרגע הנכסף. ויותר מכך היא מצפה להזדמנות לפגוש את בני הים, היצורים המשונים שבמקום לחיות בים עם סנפיר של דג, הם מתהלכים על הקרקע בעזרת זוג רגליים.

תרגומי בת הים הקטנה לעברית

 

אנדרסן בורא יַלְדוּת בעברית

יצירותיו של אנדרסן פורסמו לראשונה בעברית בספרון שיצא לאור באודסה בהוצאת י"ח ראבניצקי וש"ד הארינשטיין בשנת תרנ"ד (1894). בספרון התפרסמו חמש מאגדותיו הידועות של הסופר הדני הגדול בתרגומו של יהודה גרזובסקי.

בתקופה שבה ספרות הילדים בעברית הייתה יותר משאלת לב ממציאות ממשית, לקובצי האגדות המקוריות והנפלאות של אנדרסן יוחסה חשיבות רבה. אגדותיו המתורגמות, בצירוף המעשיות של האחים גרים, הגשימו את משאלתו של הסופר והמתרגם דוד פרישמן (מתוך המבוא לספר "הגדות וסיפורים" מאת אנדרסן בתרגומו של פרישמן): "בראו נא יַלְדוּת לילדי בני ישראל!… הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו…".

בין האגדות שתורגמו באותה תקופה זיהינו כמה מהמוכרות ביותר שחיבר אנדרסן, ובהן "בגדי המלך החדשים", "בת המלך על העדשה" ו"הזמיר".

ומתי הופיעה "בת הים הקטנה" בעברית? זה קרה לראשונה ב-1965 עם פרסום הספר "בת הים הקטנה : הנסיכה על העדשה, הרועה הקטנה ומנקה הארובות" בהוצאת מ. מזרחי. כפי שוודאי ניחשתם, מדובר לא רק בתרגום הראשון של האגדה שלה מוקדשת כתבה זו, אלא גם בפעם הראשונה שהאגדה זוכה לפתוח ספר משלה בעברית.

התרגום העברי הראשון של בת הים הקטנה

 

מרגע שיוצא הסרט לאקרנים אנחנו מקבלים גם גרסאות ספרותיות לעיבוד של דיסני, כמו זו שראתה אור בהוצאת כנרת, שנת 1992.

 

 

לקריאה נוספת

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: ההתחלה, הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט (1979)

שמעונה פוגל, גלגולה של האישה השוכנת במים: פרשנות מחודשת ל"בת הים הקטנה" ול"נימפת המים", מאזניים 4-3, עמ' 91-83

מנחם רגב, הנס כריסטיאן אנדרסן וזיקתו ליהודים, מאזניים 9, עמ' 39-35

חשיפה: מכתב התמיכה בציונות של "אבי האומה" הסינית

באוספי הספרייה התגלה מסמך מכונן מקורי בן מאה שנה: "אומתכם הנפלאה וההיסטורית ראויה למקום מכובד במשפחת העמים", כתב המנהיג הסיני ד"ר סון יאט-סן במכתב לפעיל ציוני

ב-24 באפריל 1920 ביטא "אבי האומה" של סין המודרנית, ד"ר סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".

ד"ר סון יאט-סן, 1911

סון יאט-סן היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה הסינית שקמה ב-1912, לאחר נפילת השושלת הקיסרית האחרונה. הוא היה בין מנהיגי הרפובליקה בתקופה שלפני מלחמת האזרחים הסינית והמהפכה הקומוניסטית במדינה. תמיכתו של סון יאט-סן בציונות תועדה היטב. אף תוכנו של המכתב שציטטנו לעיל היה מוכר, אך העותק המקורי והחתום בכתב ידו נתגלה כעת מחדש, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו.

בעקבות גילוי המכתב תיארה את חשיבותו פרופ' גאו ביי, מומחית לקהילה היהודית של שנגחאי במאה ה-20: "מרגש מאוד שהמכתב שכתב סון יאט-סן אל נא"ב עזרא נחשף. מדובר במסמך מכונן, המשליך אור על תמיכתה המוקדמת של ממשלת סין הלאומנית בציונות".

כעת אפשר לצפות במכתב לראשונה באופן מקוון.

ד"ר סון יאט-סן מבטא את תמיכתו בציונות במכתב ששלח אל נא"ב עזרא, 24 באפריל 1920. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי להגדילה

תוכנו המלא של המכתב:

רח' מולייר 29,
24 באפריל 1920.
אדון נא"ב עזרא,
שנגחאי.

מר עזרא היקר:

קראתי את מכתבך ואת העותק של "מבשר ישראל" בעניין רב, ואני מבקש להבטיח לך שתמיכתי נתונה לתנועה זו – שהיא אחת מהתנועות הדגולות ביותר של העת הנוכחית. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים שלא לתמוך בלב שלם ולברך בהתלהבות את התנועה, שמטרתה לשחזר את אומתכם הנפלאה וההיסטורית שתרמה רבות כל כך לציוויליזציה העולמית וראויה לזכות במקום מכובד במשפחת העמים.

אני,
שלך בהוקרה,
סון יאט-סן

ההיסטוריה נחשפת

המכתב נתגלה מחדש בעקבות מהלך המתנהל בספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, ובמסגרתו נבחנים מחדש מיליוני פריטים מתוך האוספים והארכיונים השמורים בספרייה. עם הפריטים הללו נמנים מסמכים אישיים, תמונות, תעודות וחומרים מגוונים נוספים של דמויות בולטות מן המאה ה-20. היוזמה היא חלק מתהליך ההתחדשות שהספרייה הלאומית עוברת, בין היתר לקראת המעבר הצפוי בשנת 2022 לבניין חדש המוקם סמוך לכנסת.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

מבדיקת התיעוד הפנימי של הספרייה עולה כי המכתב נמצא באוספיה מאז 1938 לפחות, אבל מעולם לא נכלל בקטלוג הפומבי הפתוח לחוקרים – עד היום. עדיין לא התברר כיצד בדיוק הגיע המכתב לספרייה. אולם ארכיונאית הספרייה, רחל משרתי, מוסיפה מידע שיכול לקדם את פתרון התעלומה: "נא"ב עזרא נפטר ב-1936. מאחר שהמכתב הגיע לספרייה לכל המאוחר ב-1938, אפשר לשער שעזרא עצמו תרם אותו לספרייה – כמו מנהיגים ציוניים אחרים באותה תקופה. אפשרות אחרת היא שמישהו נתקל במכתב אחרי מותו של עזרא ושלח אותו לירושלים מתוך אמונה שהספרייה הלאומית היא ביתו הראוי של המכתב".

נא"ב עזרא נולד בעיר לאהור (כיום בפקיסטן). רוב חייו הוא חי בשנגחאי, ובה היה סופר, מוציא לאור ופעיל חברתי. לאחר הקמת "האגודה הציונית של שנגחאי", הוא ייסד את הביטאון "מבשר ישראל" וערך אותו במשך עשורים ארוכים. על אף הריחוק מהמרכזים הגדולים של החיים היהודיים והפעילות הציונית, עזרא הפיץ את עיתונו ברחבי העולם וגרם לקולו להישמע. בעיתונים שונים סביב העולם פורסמו מאמרים שכתב וערך במגוון רחב של נושאים, ובהם יהודי סין, ציונות, קבלה וחדשות בנות הזמן.

יחסים חמים

לסון יאט-סן ולמנהיגים סינים נוספים היו יחסים חמים עם אישים יהודים וקהילות יהודיות מקומיות ובינלאומיות. יחסים אלה נוצרו לעיתים קרובות בעת שהותם של המנהיגים בגלות, לפני נפילתה של שושלת צ'ינג הקיסרית. דוגמה אחת מתוך רבות היא סיפורו של שומר ראשו ויועצו הקרוב של סון עצמו, מוריס כהן שנודע בכינויו "טו-גאן" (Two-Gun). כהן הססגוני, שהיה יהודי יליד פולין וציוני נלהב, התקרב לקהילת הגולים הסינית כששהה בקנדה.

על כל פנים, סון לא היה המנהיג הסיני הראשון, וגם לא היחיד באותה תקופה, שתמך בתנועה הציונית בפומבי. בספרה "Shanghai Sanctuary", מסבירה פרופ' גאו שכבר ב-1918 שלח סגן שר החוץ של ממשלת בייג'ינג דאז, צ'ן לו, מכתב ליו"ר האגודה הציונית של שנגחאי, אלי כדורי. במכתבו הביע צ'ן לו "תמיכה אישית" בציונות וציין שבעקבות הצהרת בלפור גם הממשלה הסינית אימצה גישה דומה כלפי התנועה.

סון יאט-סן (יושב) עם ממשיך דרכו בהנהגה, צ'אנג קאי-שק. שניהם הביעו את תמיכתם בציונות

לאחר מותו של סון, נא"ב עזרא ונציג נוסף מטעם האגודה הציונית של שנגחאי נכחו בהלוויה הרשמית שלו על פי הזמנת הממשלה הסינית. צעד זה הדגיש כי החיבור בין השניים היה משמעותי הרבה מעבר להיכרות אישית.

טקס ההלוויה הרשמי של ד"ר סון יאט-סן, 1929

תודה רבה לפרופ' גאו ביי ולרחל משרתי על סיוען בכתיבת כתבה זו.

מי מכיר את מגדת העתידות מ"על המשמר"?

במשך כמה חודשים בשנת 1966 פרסמה הכתבת אורה תדמור שורה של תחזיות ותהיות על העתיד לבוא. עד כמה הצליחה לחזות את המציאות שלנו כיום?

1

פרט מתוך עטיפת התקליט "חיים יבין מספר צ'יטי צ'יטי בנג בנג", NMC

"אפשר לתאר 'לוח תקשורת' בכל חדר חשוב בבית, ובו קודם כל טלביזיה הקשורה לקווים רבים, בדיוק כמו הטלפון היום. נניח, למשל, שאין עקרת־הבית רוצה לצאת לקניות אותו יום. החנות הגדולה תשדר מעשה־קבע סיור על־פני מדוריה ואצטבאותיה, כך שעקרת־הבית תוכל לסקור בלוח הטלביזיה בביתה את מצב השוק באותו יום ולהזמין טלפונית בדיוק אותם המיצרכים הדרושים לה או שמצאו חן בעיניה. מקומות־העבודה הגדולים יוכלו לקיים משדרי טלביזיה משלהם; ללא ספק אפשר יהיה לקיים פגישות של כמה־וכמה גורמים על ידי 'קו משותף' מבלי לזוז מהמקום, ומנהל יוכל לעיין במיסמכים ולתת הוראות מבלי לקום מעל הכורסה בביתו…למעשה יוכלו בני־אדם לעסוק בכל צרכיהם ולחיות חיים מלאים־למדי מבלי לצאת מפתח ביתם כלל. חוסר המגע האנושי הישיר – מי יחזה את תוצאותיו?".

זהו קטע קטן שנשמע מדויק להפליא מתוך מדור שנקרא "פני המחר" או "פני העתיד". המדור הזה הופיע לאורך מספר חודשים בעיתון "על המשמר" בשנת 1966. במהלך עשור שהביא עימו התפתחויות טכנולוגיות מרשימות – שבראשן המסע האנושי לחלל – ביקש המדור להביא לקוראים תחזיות לעתיד לבוא. לא מדובר בקריאה בקפה או צפייה בכדורי בדולח, אלא במדור שעסק במה שאנחנו קוראים לו היום "עתידנות". כתבת בשם אורה תדמור הביאה לקוראים את החידושים האחרונים בתחום. בעזרת כתביהם של מדענים, סופרים ושאר אנשי רוח, ניסה המדור לשרטט – כפי שאומרת כותרתו – את פני העתיד.

1
כיצד יסייעו לנו רובוטים בחיי היום-יום. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 4 בפברואר 1966

חלק מהתחזיות נשמעות בדיעבד מופרכות מאוד (אבל אנחנו עוד יכולים לקוות שיתגשמו). אחרות נשמעות דווקא מדויקות ממש כמו הקטע שהבאנו לעיל. לרוב, כדרכן של תחזיות עתידניות מן הסוג הזה, הן שילוב. בטורים מוזכרת למשל המכונית החשמלית וגם מכוניות ללא נהג: לפי הטור בנושא תחבורה "מכ"ם הקיים בתוך המכונית עצמה ימנע אפשרות של התנגשות, אם יהיה מחובר למחשב המפעיל מצידו מערכת היגוי ובלמים בצורה המונעת כל אפשרות של טעות הנהג". אפילו את חישוב הדרך המהירה ביותר והצפופה פחות חוזה הכותבת. יחד עם זאת, מצוטטת הטענה שנהיגה עצמאית על ידי בן אדם תיחשב עבירה פלילית. האם אכן גם זה יתגשם?

1
מכוניות המחר. מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 21 בינואר 1966

טור אחר שנראה רלוונטי מאוד לחיינו עוסק בלימודי העתיד. הוא מזכיר את בעיית עודף המידע. הפתרון: לימודים עצמאיים באמצעים אלקטרוניים. על פי התחזית המתוארת כאן, תלמידים ותלמידות יוכלו לצפות ולהאזין לשיעורים בזמן המתאים להם, להתעכב על מה שדרוש חזרה וכך ללמוד בצורה מותאמת אישית ועצמאית. המחשב יהיה זה שייתן להם משוב על הלמידה ויעזור להם לחזק את שדרוש. כך, לטענת הטור, יתפנו המורים והמורות למשימה החשובה לא פחות – חינוך. האם אכן תיאור כזה יכול להתקיים? יתכן שאחרי תקופת הקורונה המין האנושי מנוסה יותר בשאלות מסוג זה.

נושאי הטורים רחבים מאוד. הטורים עוסקים בענייני רפואה (כיצד יושתלו איברים מלאכותיים בבני אדם, טיפול בתאי גזע); בייצור מזון מלאכותי ובדרכים להזין עולם שאוכלוסייתו גדלה והולכת; בשאלת החקיקה שעליה להתאים את עצמה ליכולות טכנולוגיות חדשות; באפשרות לנסוע בזמן או לנוע במהירויות גדלות והולכות; בתרבות שתתפתח ואפילו בשאלת הבילויים בשעות הפנאי. "כיצד נשחק בעתיד?", שואל המאמר, ועונה כך: לא יהיה צורך לקנות עיתון כי המנויים יוכלו להדפיסו לבד בבית (את מות הפרינט לא העזו לדמיין), הילדים יצפו משום מה בסרטים מן הירח או מנוגה שתשדר הטלוויזיה, עקרת-הבית (גם את יציאת הנשים לעבודה קשה היה כנראה לדמיין ב-1966) תמלא את יומה בחוגי ג'ודו ושירה גרגוריאנית, ובערב יעסקו המבוגרים בפעילויות תחת השפעת LSD. נראה שדווקא את פריצת תחום הריאליטי והשעשועונים לא הצליחו עתידני שנות השישים לחזות.

1
קטע מתוך הטור על לידת תינוקות שהופיע ב"על המשמר", 18 בפברואר 1966

 

1
"במה נשחק?", שאל הטור שהופיע ב"על המשמר", 18 במרץ 1966

רק טור אחד מתוך הסדרה עסק – במידה מסוימת – בנושא האקלים. הטור מצטט תחזית של מדען שעסק בדמותו העתידית של קו החוף הקליפורני (ומשם ניתן לגזור מסקנות לחופים נוספים). התיאור הפסטורלי דווקא מציין את התחממות המים כהתפתחות חיובית שתשפר את חיי יושבי החופים. על פי הטור, תחזית מזג האוויר תהפוך מדוייקת מאוד – ואירועי מזג האוויר הקיצוניים שאנו חווים בשנים האחרונות לא מוזכרים במילה. הטור משווה בין שני מדענים, שאחד מהם נחשב "אופטימי" וחוזה את התחממות הימים, ואילו השני נחשב "פסימי" ומאמין שמזג האוויר יישאר דומה בעשרים השנים הקרובות (כלומר עד שנות השמונים). בדיעבד ייתכן שהיינו הופכים את ההגדרות.

1
האקלים בקו החוף. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 6 במאי 1966

את כל הטורים הללו חיברה אורה תדמור לאורך שנת 1966. התרשמנו מאוד מכישוריה לברור את התחזיות המוצלחות ביותר, ולפעמים אפילו לקלוע קרוב מאוד למציאות שאנחנו מכירים היום, יותר מחמישים שנה לאחר מכן. עם זאת, למעט עוד כמה כתבות בודדות, לא הצלחנו למצוא פרטים על אותה "מגדת עתידות" מהעיתון "על המשמר". על כן אנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים: האם אתם יודעים דבר מה על אורה תדמור? מי הייתה? במה עסקה? והיכן היא כיום? אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.