מסופר בשני מלכים של שתי ממלכות סמוכות, זוג אחים שקבעו להיפגש בארמונו של הצעיר מביניהם בתום שנים רבות של פרידה. בחצות הלילה, ומשסודרו כל ההכנות למסע, נזכר האח הצעיר שאה זמאן במחרוזת אבני החן שרצה להעניק לאחיו הבכור למתנה ושב על עקבותיו בחזרה לארמון – שם מצא את המלכה ישנה בזרועות אחד מעבדיו. בלהט הרגע שלף המלך את חרבו והרג בו-במקום את אשתו ואת מאהבה.

כאב הבגידה שחש המלך היה מר ואובדן האמון מוחלט. הכאב נרפא רק לאחר שראה האח הצעיר את אשת האח הבוגר בוגדת אף היא בבעלה, אך הצער שבגילוי הדביק את אחיו הבכור, המלך שהריאר. משחזרו השניים ממסע תנחומים שלא צלח, ניסח האח הבכור צו שהטיל על יד ימינו הווזיר להוציא לפועל. בכל לילה תובא נערה בתולה אל מיטתו, בבוקר ייערף ראשה ולקראת הערב שלאחריו תוחלף בנערה חדשה. כך, האמין, לא תוכל שום אישה לבגוד בו עוד.

שלוש שנים של אותה מדיניות רצחנית דללה את אוכלוסיית הנשים בממלכה. כדי למנוע את חיסולן הגמור, הציעה אחת משתי בנות הווזיר את עצמה למלך. תוכניתה של הנערה, שלא התכוונה ליפול גם היא קורבן לאכזריות המלך הנבגד, הצטיינה בפשטות מבריקה. בכל לילה תתחיל לספר למלך סיפור שיתוזדמן כך שלא תספיק לסיימו אלא בלילה הבא, הסיפור שנגמר יוביל אותה אל תחילתו של סיפור חדש, שיסתיים אף הוא בלילה שלאחריו. אם להאמין לכותרת היצירה שבה נודע קובץ הסיפורים של שהרזאד בת הווזיר, תוכניתה הבטיחה את הישארות ראשה על כתפיה לשנתיים ו-271 יום, שהם אלף לילה ולילה, שהם – כמו שסיפור המסגרת מגלה לנו – הזדמנות לספר למלך כ-500 סיפורים (וחצי). בתום תקופה זו, שבה הולידה למלך שלושה ילדים, החליט המלך שהריאר לשאת אותה לאישה.

 

בשנת 1704 החל המזרחן והדיפלומט הצרפתי אנטואן גאלאן (Galland) לפרסם את התרגום הצרפתי לסיפורי "אלף לילה ולילה" שלא היו ידועים במערב, וקיבלו יחס מזלזל מהאליטה האינטלקטואלית הערבית במזרח. בתחילת עבודתו נסמך גאלאן על כתב יד ובו שלושה כרכים הנחשב לעדות הכתובה הקדומה ביותר ששרדה עד ימינו. בהמשך העיד כי נעזר במספר סיפורים סורי מוכשר בשם חנא דיאב, שסיפר למתרגם הצרפתי כמה מהסיפורים המוכרים ביותר בקובץ, בהם עלילות עלאא אלדין (אלאדין) וסיפור עלי באבא וארבעים השודדים. התרגום של גאלאן היה לאחד מרבי-המכר של המאה ה-18, הוליד עשרות גרסאות חדשות וזיכה את מחברו בכינוי הפרדוקסלי – הסופר האמיתי של הלילות.

למרות הכינוי שבו זכה גאלאן, לקובץ הסיפורים של שהרזאד אין מחבר אחד – גם לא אחד משוער כפי שהאיליאדה והאודיסיאה מיוחסת לדמותו (הבדיונית ככל הנראה) של הומרוס. כיום מקובלת הסברה ששהרזאד הצילה עשרות ומאות סיפורים שהספרות הערבית הרשמית הועידה לשיכחה בדיוק מהסיבה שסיפורי אלף לילה ולילה אהובים ונערצים גם כיום. סיפור המסגרת שאב לתוכו עוד ועוד סיפורים ממקורות שונים – מפרס, הודו, עיראק, סוריה ומצרים – ונחשב, בניסוחו הקולע של יוסף סדן, "ספרות שווקים".

אי אפשר להדגיש נקודה זו מספיק: מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה נוסח אחד מקובל ל"אלף לילה ולילה", ומהדורות ותרגומים שונים מכילים סיפורים שהושמטו או הופיעו בצורה שונה במהדורה אחרת.

לפחות 22 כתבי-יד ערביים של אלף לילה ולילה שרדו עד ימינו, רובם ממצרים. כתב היד המוקדם שבהם, זה שעליו נסמך גאלאן, מתוארך לסוריה של המאה ה-14. כחמש מאות שנה לפני שהציג גאלאן את אלף לילה ולילה באירופה, הכירו את הקובץ יהודי ארצות ערב.

 

בשנת 1958 פרסם חוקר גניזת קהיר שלמה דב גויטיין את העדות ההיסטורית הראשונה להיכרות יהודי ארצות ערב בימי-הביניים עם קובץ סיפורי אלף לילה ולילה. במסמך המתואר סביבות שנת 1150 וכתוב בערבית-יהודית, השאיל רופא ומוכר ספרים יהודי החי בקהיר את אוסף הסיפורים הידוע לאדם בשם מג'ד אל-עזיזי כדי שזה יעתיק את הקובץ בעצמו. המוכר האלמוני מתייחס אל קובץ הסיפורים בשם "אלף לילה ולילה" – הפעם הראשונה בהיסטוריה (ולא רק היהודית) שאנו מוצאים שימוש בכותרת היצירה, שנשמרה בעברית ובערבית עד ימינו. באנגלית, בצרפתית ובשפות אירופאיות נוספות ידועים סיפורי שהרזאד בשם "לילות ערב" – The Arabian Nights.

המשך מחקר הגניזה הוליד עדויות נוספות, וסיפורי אלף לילה ולילה נמצאו במסמכי גניזה נוספים.

 

אל יושבי אירופה הגיעו סיפורי אלף לילה ולילה יחד עם גאלאן, ונראה שלא בוזבז כל זמן בהבאתם לציבור הקוראים היהודי. כבר בשנת 1718, שנה לאחר שסיים גאלאן לתרגם ולעבד את שלושת כתבי היד שבידיו ולדלות כל מה שיכול היה לדלות מאותו מספר סיפורים סורי, ותרגום ראשון של אלף לילה ולילה ליידיש יוצא ממכבשי הדפוס של ישראל בן אברהם.

הבביליוגרף חיים ליברמן היה הראשון לפרסם את התרגום הנשכח ברבים. הוא העריך שמדובר בתרגום ישיר מצרפתית, אך מחקר שנכתב לאחר מכן גילה שזהו תרגום מגרמנית (הנוסח הגרמני שעליו התבסס היה ככל הנראה עיבוד חופשי של התרגום הצרפתי של גאלאן) וההערכה של ליברמן שמוֹצָא המתרגם הזריז בצרפת ספגה מכה אנושה. במשך עשורים רבים "נחבא" תרגום זה מעיני החוקרים, שקבעו שהתרגום הראשון לשפות יהודי אירופה הוא דווקא תרגום משנת 1796 שראה אור בפרנקפורט. אין להתפלא על כך יותר מדי.

 

ראשית, כותרת התרגום מ-1718 שונה מהכותרת המוכרת לנו: "מראות הצובאות" נקרא התרגום. שנית, בתרגום יהודי-אירופי ראשון זה הופיע רק 21 לילות. אך השינוי המרכזי והמתעתע מכל הוא סיפור המסגרת של התרגום, שעליו עומד ליברמן במאמרו: "לא שאהריאר מלך פרס, אלא בענדרארי הגדול מלך הודו, והמלך אינו הורג יום יום את נשיו, אלא שאינו רוצה כלל לשאת אישה. מספרת הסיפורים לא שאחארזאדה שמה אלא מילילא שמה. את הסיפורים אינה מספרת בלילות אלא בצהריים, ולא בחדר השינה של המלך אלא בגינת הביתן שלו, ובנוכחות שרי המלך, ואינה מפסקת באמצע אלא מסיימת, ולא במשך 1001 לילות אלא במשך שס"ה ימים" – שהם 365 ימים.

 

דוגמה נוספת להשפעת התרגום הצרפתי של גאלאן על ההיסטוריה של אלף לילה ולילה הוא התרגום הערבי-יהודי המודפס הראשון. באוראן שבאלג'יריה ראה אור בדפוס סטאמפא די מ' קרסינטי בבעלותו של נסים צדוק הספר "איסטוור די אלף לילא ולילא בלערבייא", משמע – סיפור אלף לילה ולילה (מתורגם) בערבית. מדוע מתורגם בערבית? כיוון שזהו תרגום של הקובץ מצרפתית, ולא, כפי שהיינו מצפים – עיבוד של אחד הנוסחים הערבים הרבים של אלף לילה ולילה שראו אור בדפוס מאז פרסומו של גאלאן. התרגום ראה אור בשנת 1882. עותק שלו שמור בספריית מכון יד בן-צבי.

 

ומה באשר לעברית? בשנת 1947 התפרסם התרגום העברי השלם הראשון (עד כמה שאפשר להשתמש במילה שלם ליצירה חסרת נוסח מקובל אחד) בתרגומו של המזרחן יוסף יואל ריבלין. תרגום זה נעשה מהשפה הערבית והסתכם ב-30 כרכים – האחרון התפרסם בשנת 1978. אין אף תרגום אחר שכולל את כל מעשיות הקובץ לפי המהדורות המקובלות.

לתרגום של ריבלין קדמו לפחות שלושה תרגומים קודמים לעברית, תרגומים שהם לא פעם בבחינת עיבוד מתוך הקובץ: "ארבעים שודדים: אגדה ערבית" שתורגם בידי מ. מ. סילמן, "סיפורי אלף לילה ולילה" בידי דוד ילין ו"אלף ולילה אחד: אגדות מזרחיות לנעורים" בידי ש. קצנלסון-פיינשטיין. אולם, התרגום של ריבלין זכור כתרגום המופת שהתחבב על קוראי העברית החדשה. דמות האישה הזהובה שהוטבעה על הכריכה האדומה, היא שהרזאד, נחרתה בזיכרונם של קוראות וקוראי התרגום עד ימינו.

 

את התרגום של ריבלין כבר קשה למצוא בחנויות. חלקים ממנו הועלו לפרויקט בן-יהודה. ולכן נזכיר לסיום את התרגום העדכני ביותר של סיפורי אלף לילה ולילה, עליו טרחה המתרגמת חנה עמית-כוכבי. הוא ראה אור בשני כרכים בהוצאת בבל. אמנם מדובר בתרגום לא שלם, אלא בלקט של כמה מהסיפורים, אך הוא מומלץ ביותר. ספר מרתק אחר שראה אור ב-2003 הוא הספר "לא אלף ולא לילה", ובו  נוסחים שליקט, ערך ותרגם יוסף סדן מכתבי-יד הקרובים לעולמו התרבותי והספרותי של אלף לילה ולילה.

 

תודה לגיא רון גלבוע על עזרתו בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת:

יוסף סדן, לא אלף ולא לילה, עם עובד, 2003

יוסף סדן, 'אלף לילה ולילה' בערבית-יהודית, נוסח אוראן, פעמים 17, 1987

חיים ליברמן, תרגום יידי בלתי ידוע של ספר "אלף לילות ולילה", עלי ספר 4, 1977

לילות ערב: מבחר מאלף לילה ולילה (שני כרכים), תרגמה חנה עמית-כוכבי, הוצאת בבל, 2008 ו-2011

Jorge Luis Borges, “The Translators of The Thousand and One Nights,” tr. Esther Allen, in Selected Non-Fictions, ed. Eliot Weinberger (New York: Penguin Classics, 1999)

Solomon D. Goitein, The Oldest Documentary Evidence for the Title Alf Laila wa-Laila, Journal of American Oriental Society (no. 78), 1958

Robert Irwin, The Arabian Nights: a Companion, Penguin Books, 1994

Joseph Sadan, "The Arabian Nights and the Jews", in: The Arabian Nights Encyclopedia (Vol. 1), eds. Ulrich Marzolph & Richard Van Leeuwin, ABC Clio, 2004

 

כתבות נוספות:

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

ב-15 במאי 1905 הוקמה לאס וגאס במדינת נבדה. לא הייתה זו עוד עיר טיפוסית – בארבעים שנותיה הראשונות הייתה לאס וגאס עיירה דלילת אוכלוסין הממוקמת במדינה מדברית ומאובקת. הדורות הראשונים של מתיישבי העיירה לא היו מעלים בדעתם את גן העדן התיירותי שתהפוך עיירתם להיות.

היה זה רק בשנת 1946, בתום מלחמת העולם השנייה, כשארצות הברית נכנסה לעידן חדש. אם מלחמת העולם השנייה הביאה עימה הרס וחורבן טוטאלי לחלקים נרחבים באירופה ובאסיה, כלכלת המלחמה של ארצות הברית דווקא עוררה את המשק האמריקני של תקופת "השפל הגדול" והביאה איתה שגשוג חסר תקדים. המאה האמריקנית נפתחה בבום כלכלי אדיר, ומעמד הביניים יכול היה סוף סוף ליהנות מהחיים הטובים שהיו שמורים עד אז רק לעשירי אמריקה, שכללו בין היתר פעילויות מפוקפקות דוגמת הימורים, זנות וצריכת אלכוהול וסמים.

מרבית מקומות ההימורים הלא חוקיים הוחזקו בידי הסינדיקט האמריקני – ארגון גג של העולם התחתון האמריקני שנוהל על ידי לאקי לוצ'יאנו, מהגר איטלקי, ומאיר לנסקי, מהגר יהודי-רוסי. בתי ההימורים והקזינו מוקמו בשני מקומות מרכזיים: מיאמי וקובה. החידושים הטכנולוגיים בתעופה הפכו את אמריקה לקטנה יותר, והעובדה שנבדה הייתה המדינה היחידה בארצות הברית בה היו ההימורים חוקיים הציבה אותה על מפת ההשקעות של העולם התחתון.

אחד מהחשובים והאכזריים שבאנשי העולם התחתון באמריקה, בני "באגסי" סיגל, יצא כבר בשנת 1941 לתור את נבדה בתקווה למצוא מיקום אידיאלי שיוכל להפוך לבירת ההימורים החוקית של המדינה. תחילה לא העלו הגישושים של באגסי דבר: למרות שזיהה את לאס וגאס כמיקום פוטנציאלי, בעליו של הקזינו הראשון בעיר סירב להצעותיו של הגנגסטר היהודי לקנות את חלקו. לבסוף מצא באגסי את המוכר הנכון, ובשילוב של פיזור דולרים ואיומים רכש מלון הימורים קטן בעיר התחתית. מאיר לנסקי לא היה שותף לאופטימיות המתפרצת של חברו הוותיק לגבי עתידה של העיירה המאובקת בה ביקר, אך החליט לתמוך בו ולצרף אנשי פשע נוספים כמשקיעים.

מרגע שהחל לעבוד על הפרויקט, לא ידעה ראוותנותו של באגסי שובע: הוא עיצב בעצמו את סוויטת הפאר, צייד את כל חדרי המלון ברהיטים משובחים ושכר את המעצבים הטובים ביותר שיכול היה לקנות בכסף. מעל הכל הוא השקיע בקזינו ובבר – מקורות ההכנסה העיקריים, כך האמין, של המלון החדש – 'הפלמינגו'.

כבר בחודש הפתיחה התגלו חששותיו של לנסקי כמוצדקות. לאס וגאס אמנם התפתחה עם השנים והתרחקה מדימויה כעיירה מאובקת ושכוחת אל, אך לא היה בכוחה למשוך תיירות קבועה משהסתיים חג המולד – התאריך שנקבע לפתיחה החגיגית. תוך חודש ימים נסגר מלון 'הפלמינגו'. ההפסדים לבית המלון ולמשקיעים הזועמים של סיגל היו כבדים. הגנגסטר סירב להתייאש, וכדי לחזור ולעלות על הסוס הוא לווה סכומי כסף נוספים מבנקים וממשקיעים חיצוניים והכפיל את ההשקעה המקובלת במלון בעיר – שעמדה על כמיליון דולר. המימון הסופי והמרכזי הגיע שוב מגורמים בעולם התחתון היהודי. הפעם התווספה בצד המימון ההתראה הבאה: 'הפלמינגו' צריך להחזיר את ההשקעה ולהניב רווח נכבד למשקיעים, וָלא…

באגסי נפנף את האיום המרומז והשקיע את הכסף בשיפוצים נוספים למלון, אולם עסקי הקזינו של לאס וגאס עדיין סירבו להמריא. תחילה חשב באגסי שמדובר בתקופה חלשה שתחלוף, אך ככל שנערמו ההפסדים הוא התקשה להתעלם מהאמת המרה – העסק פשוט לא עובד. שותפיו (שגם חשדו בכך שחיבל בעסקת סמים) השתכנעו שחברם משכבר גונב אותם, או שפשוט איבד את יכולותיו העסקיות. תהיה אשר תהיה הסיבה – הפטרון של לאס וגאס הלך ונראה כמו נטל.

ב-20 ביוני 1947, האלימות שליוותה את חייו הביאה לבסוף לסופו. במהלך נופש בלוס אנג'לס נורה בני "באגסי" סיגל מטווח קצר בראשו ומת במקום. תמונת גופתו התפרסמה בארצות הברית ומשם הופצה ברחבי העולם. בשבועות ובחודשים לאחר ההתנקשות, התפרסם סיפורו של הגנגסטר היהודי שבחר בעיירה מאובקת ודלילת אוכלוסין כבסיס לאימפריית הפשע שלו. הוא אמנם כשל במשימה שלו, אך במותו הוא תרם למוניטין המושחת והמסתורי של לאס וגאס, מוניטין שהפך אותה שנים ספורות לאחר מכן לעיר החטאים.

רק בשנת 1959, לאחר המהפכה הקובנית שהלאימה את בתי הקזינו של לנסקי וגנגסטרים נוספים ופגעה בעסקים נוספים במיאמי, מנהיג המאפיה היהודית באמריקה הפנה את תשומת ליבו לעיר שהייתה יקרה כל כך לחברו המנוח, לאס וגאס.

ומהי הזווית הישראלית בסיפור? ידוע שלנסקי, שהיה אחד מראשי העולם התחתון האמריקני, תרם ליישוב העברי בזמן מלחמת העצמאות, אך מעבר לכך – בשנות ה-70 אף ביקש להגר לישראל במסגרת חוק השבות בניסיון לחמוק מחקירה שנפתחה נגדו בבית. הוא ביקר בארץ מספר פעמים וזיהה במהלך מסעותיו את הפוטנציאל הטמון באילת, עוד עיירה חמה ומאובקת המרוחקת ממרכז המדינה, רק שהפעם היה מדובר בישראל.

ממשלת ישראל דחתה את בקשתו מחשש שנוכחותו תמשוך לארץ מעורבות של עולם הפשע האמריקני. האם בכך פספסה אילת את ההזדמנות להפוך ללאס וגאס של המזרח התיכון? כנראה שלעולם לא נדע. ללנסקי היה כמובן סיפור אחר לספר. בריאיון לעיתונאי דן רביב סיפר הגנגסטר הקשיש שכל שרצה בשנות הפרישה שלו הוא לחיות "בישראל, כמו כל יהודי אחר".