בתאריך ה-6 בפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם חיכתה להם אוכלוסייה מורעבת ולבושת קרעים, שנפגעה קשה בפרעות שפרעו בה הגיסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה, יחי הספרדים, יחי הכתר הספרדי".

מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר. המברכים היו יהודי קהילת תטואן. הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש-עשרה. המתברכים היו חיילי הצבא הספרדי שהיו צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי קבוצות האוכלוסייה היא השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה החכיתיה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר משלוש מאות שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים בסוף המאה החמש-עשרה.

מפגש זה השאיר את רישומו בזיכרונם של בני הקהילה והסופר מואיז בן הראש בחר לפתוח את ספרו מפתחות לתטואן בהתייחסויות למפגש זה. כדבריו: "ואז בחורף של שנת 1860, הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה [חכיתיה], הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודריה המסוגרת של תטואן, ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה".

ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדיים שנכחו באירוע הזכירו בזיכרונותיהם את הרושם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות [מהמפגש עם היהודים], אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו. הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור … זיכרון חי ממולדתם".

אולם חרף התייחסויות אוהדות אלו נראה שאצל רוב המחברים הספרדיים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי יהודית שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע פדרו אנטוניו דה אלרקון "דמויותיהם [של היהודים], התנהגותם, כמו הדרך בה התאמצו לדבר ספרדית דחו אותנו … בצורה עמוקה". אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה בה דיברו היהודים לא היתה שפת אימם וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה אלרקון את דעתו לגבי היהודים בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".

מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעיר של היהודים וחיילי הצבא הספרדי. שהות שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. שהות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו מובאים התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

במיוחד היתה האינטראקציה קשה לנשים היהודיות. שרדו לנו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבו גם התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופאית. כך למשל תיאר אלרקון את היהודיה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר אני אוהב אותך): "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי [פסל] יווני. השמלנית שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים … כיסוי ראשה העשוי משי … כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני". אולם בסופו של התיאור מאס אלרקון ביופייה של היהודייה משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם. מאוחר יותר בספרו לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו כתב כך: "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".

בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים שהביעו החיילים הספרדים סוברים החוקרים שעסקו במפגשים אלו שמדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיביות הנוצריות אירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם איתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.

אולם ממפגשים אלו לא שרדו רק עדויות כתובות אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים גם איורים של היהודים שנתקלו בהם. ספרו של אלרקון "יומן של עד ממלחמת אפריקה", שנתרם לספריה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד איגנסיו באואר, כולל רישומים רבים כאלו אותם אנו מציגים במאמר זה.