מרדכי מייזל היה היהודי העשיר ביותר בפראג, ואולי אף העשיר ביותר באירופה כולה. הוא נודע בקשריו הטובים עם חצר המלכות בפראג ובקשריו עם מנהיגים בארצות אחרות. מייזל היה נדבן רחב לב ופעל רבות לקידום תושבי העיר פראג בכלל ולקידום הקהילה היהודית בפרט. הוא תרם לנזקקים, הקים בתי כנסת, בתי מדרש ובית חולים, ואף שיפץ את רחוב היהודים ואת בית הקברות.

 

למעשה, בנה מייזל כמעט את כל הרובע היהודי של פראג, ובתוך כך הקים את בית העירייה היהודי, בניין ידוע שעומד על תילו עד היום, ובו נקבע שעון המראה את השעה באותיות עבריות. הוא הקים גם את בית הכנסת "הגבוה" הסמוך, ובית כנסת נוסף שנקרא על שמו.

 

מייזל מימן חלק ניכר ממלחמותיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, רודולף השני בעות'מאנים, ובתמורה לשירותיו הנאמנים הבטיח לו הקיסר כי יוכל להוריש את נכסיו לאחר מותו למי שירצה, ללא התערבות הקיסר וללא החרמת נכסיו.

לאחר פטירת אשתו הראשונה, נישא מייזל בשנית. נשותיו הצטיינו אף הן בצדקה ובגמילות חסדים. מייזל לא בורך בילדים, וקיווה להוריש את הונו לבני משפחתו, אך לאחר מותו לא הצליח הקיסר רודולף השני לעמוד בפיתוי, והחרים חלקים מהונו העצום של מייזל לטובת אוצר המלכות.

רבי דוד גנז היה אסטרונום והיסטוריון. ספרו "צמח דוד" הוא ספר היסטוריה העוסק בתולדות העמים ובתולדות עם ישראל עד המאה ה- 16. הספר התפרסם עוד בחייו של גנז, בשנת 1592, והיה "רב מכר" בזמנו. הוא הופיע בשמונה מהדורות וזכה לתרגום לטיני. היסטוריונים יהודים במאה ה-19 ראו בדוד גנז את חלוץ ההיסטוריונים היהודים.

 

בסוף חלקו הראשון של הספר, מתאר דוד גנז את פועלו של מרדכי מייזל. אתם מוזמנים לקרוא בספר וללמוד על "רוטשילד של המאה ה-16 בפראג".

וכך כותב דוד גנז:

"מרדכי מייזיל אחד מכותלי ועמודי בית המדרש, ראש הנדיבים ואב לאביונים הדורש טוב לעמו ורצוי לרוב אחיו, ראש המשביר אשר גדולת מעשיו ראוים להכתב. ראיתי להזכיר מקצת מעשיו בחתימת ספר זה שיהו נזכרים בכל עיר ועיר דור ודור משפחה ומשפחה וזכרו לא יסוף מזרעינו על כל הטובות והצדקות שעשה עמנו פה ק"ק פראג:

הוא בנה מממונו את בית הכנסת הגבוה, בית מקדש מעט, לכבוד ולתפארת. גם התנדב כמה ספרי תורה עם כלי קודש מכסף ומזהב מעשי חושב, מהם בקהילתנו, מהם למדינת פולין, מהם לירושלים עיר הקודש.

גם בנה את בית המרחץ לקהל, גם בנה את מקווה המים בית הטבילה, גם בנה את ההקדש לאביונים ועניים מרודים, גם עשה רצפת אבנים על כל שטח קריית חוצות היהודים, הכל על כספו והוצאותיו. על כל אלה הדברים התנדב לבו ובנה עוד בית הכנסת הגדולה צבי תפארת אשר אין דוגמתה ביופי בכל תפוצות ישראל והעמידה על כ' עמודים כולם אבני גזית… חישבו שהוציא בבנינו יותר מעשרת אלפים טאלר.

בכל יום ויום הוא מחזיק התורה ולומדיה בעזר וספוק רב מכבד תלמידי חכמים במתנות ומנחות יפות, הלא פרס לרעבים לחמו ובערבי ימים טובים נותן לעניים שור אבוס וקמח ושומן ושאר דברים הצריכים לעניים מרודים כחומה נשגבה. מלוה כספו לעניי עירנו למחייתם, בחנוכה שעבר הלוה להם בפעם אחת ח' מאות טאלר… כל שנה הוא משיא שתי בתולות על פי הגורל… עולה סך נדבותיו במשך ב' שנים יותר מנ' אלפים (50,000) טאלר."

אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. שנה מהקמת העיר העברית הראשונה, והצורך שעליו התבקש לענות הקיוסק הראשון שהוקם בתל אביב של שנת 1910 הוא הצמא, ואם נדייק – הצמא למשקה ממותק וקופצני, הגזוז. הקיוסק הראשון הוקם בפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל. בעשורים הבאים התווספו אליו קיוסקים רבים – לא רק בעיר תל-אביב – ובייחוד מאז הגעתה של העלייה הרביעית לארץ, שכונתה (בחיבה או בלעג) "עליית הקיוסקים".

מבחר המשקאות שהציע הקיוסק נשאר די קבוע לאורך העשורים הבאים. רק באוקטובר 1953 נוספה לגזוז הממותק בקיוסקים גם מכירת "שפריץ יין שולחן – לבן או אדום" בקיבולת של שליש הכוס, תוך הבטחת פיקוח משטרתי על המינון והאיכות. אבל אם התוצרת המקורית שהציע הקיוסק נשארה כשהייתה, אל המשקאות והממתקים הנמכרים בקיוסקים הצטרפה סחורה חדשה ומפתיעה. משנות השלושים נמכרו בקיוסקי הארץ עיתונים מודפסים, חוברות ואפילו ספרים – בדרך-כלל קצרים, דוגמת הספרונים של הוצאת "הרומן הזעיר".

הוצאת "הרומן הזעיר" נוסדה בהונגריה בגלגולה הראשון, בתחילת שנות השלושים, בידי העיתונאי היהודי מיקלוש (משה) פרגו. בשנת 1939 עלו מיקלוש פרגו ושני בניו לארץ ישראל, והחלו בתרגומם לעברית של הספרונים שהוציאו לאור בהונגריה לאורך העשור שחלף. הם פנו לסופר ולמשורר יוצא הונגריה אביגדור המאירי והציעו לו את משרת עורך ההוצאה העברית של הספרונים. המאירי הסכים בהתלהבות. תוכנית ההוצאה הייתה להוציא לאור תרגומי רומנים קצרים וסנסציוניים מארצות הברית ומאירופה, ובנוסף הצהירו האחים פרגו על שאיפתם לכלול בין חוברות ההוצאה ספרות עברית מקורית. בפועל הם פרסמו רק חוברת אחת כזו.

במאמרו על הוצאת "הרומן הזעיר" ראיין גבריאל רוזנבאום את אחד הקוראים הנלהבים של ההוצאה, הפזמונאי חיים חפר, שנזכר לימים בקיוסק ברחוב אלנבי בתל אביב ששימש גם חנות ספרים לא רשמית וגם ספריית השאלה מאולתרת. בקיוסק באלנבי הוא נהג לקנות חוברות חדשות של ההוצאה ומשסיימן, לקח אחרות במקומן תמורת מחצית המחיר.

תחילה השתמשו מיקלוש ובניו בגלופות שהביאו איתם מהונגריה עבור כריכות הספרונים. בהמשך עברו להשתמש בתמונות של כוכבי קולנוע הוליוודים שקיבלו מחברות להפצת סרטים. ב-1952 נכפה על בעלי ההוצאה לשנות את שמה ל"הקולמוס". מרגע זה הפכה הוצאת הספרים לכתב-עת (שבועון) שראה אור עד שנת 1961.

חלוקת תפקידים לא-רשמית ולא-מפוקחת נוצרה: בחנויות הספרים הרשמיות חיפשת את הספרות שהוכתרה כספרות יפה וגבוהה (מה שהמחקר האקדמי מכנה 'ספרות קאנונית'); בקיוסקים מצאת את הספרות הפשוטה והלא-קאנונית. ללא יוצא מן הכלל יצאה לאור ספרות זו בפורמט קטן, בכריכה דקה ועל נייר זול.

מה נכלל בקטגוריה רחבה זו? מגוון עצום של יצירות.

דוגמה אחת היא סוגת "סיפור הפשע", הסנסציוני באופיו. בדרך כלל תיסוב עלילתו סביב פשע מחריד שהתרחש, מסתורין על-טבעי, סיפור הרפתקאות או פרשת ריגול. העלילה דרמטית והסיום מפתיע ומרגש.

 

כפי שכותבים יעקב וזהר שביט במאמרם לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הסוג הפופולרי ביותר של "סיפור הפשע" שנמכר בקיוסקים הוא סוגת הרומן הבלשי. סוגה זו הגיעה לארץ כבר בשנות העשרים עם התרגומים הראשונים שעליהם שקד לא אחר מזאב ז'בוטינסקי. ב-1920 נכלא מנהיג הריווזיוניסטים בכלא עכו, ובו העביר את זמנו בין השאר בתרגום כמה מסיפוריו של ארתור קונאן דויל, אבי הבלש המפורסם ביותר שרלוק הולמס.

עוד לפני שפירסמה הוצאת "הרומן הזעיר" את הרומנים הקצרצרים שלה, בשנות השלושים המוקדמות עשתה סוגת הסיפור הבלשי עלייה רשמית לארץ, עם פרסום "ספריית הבלש" של שלמה גלפר (בן-ישראל) כשבמרכזה סיפורו של הבלש העברי דוד תדהר. אביגדור המאירי תמך ביוזמה זו, ושלח למחבר הסדרה מכתב שהופיע כהקדמה לחוברת הראשון (בסך הכול הופיעו 28 חוברות):

"הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי העניין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני. נחוץ לנו ספר שבמקום בעיות פסיבדו פסיכולוגיות משעממות, במקום ציורי-העויות המלאים דקדוקי עניות ושהכל יש בהם לא רק עיקר העיקרים: ספר המעשה עצמו – נחוץ לנו במקומו ספר אנטיפודי מוחלט: ספר בעל סיפור-מעשה מעניין, שכל כוחו בפאבולה, בעלילה, במעשה שהיה"

בהמשך המכתב הוסיף המאירי, שבהתחשב ברמת הפשיעה בארץ ישראל המנדטורית, נחוצה לציבור ספרות שתחנך אותו לסייע למשטרה בפתירת פשעים חמורים. והרי "לא הממשלה [הבריטית] מגינה עלינו ולא אנחנו בעצמנו מזוינים. בנוהג שבעולם: ממשלה המרגישה שאין בכוחה או ברצונה להגן על איזו מושבה, הרי היא מוסרת את ההגנה לידי הציבור עצמו. ואנו מסורים להפקר גמור".

עד סוף 1931 הספיק תדהר לפרוש מהובלת ספרי הבלשים, ועוזרו יוסף אלמוג הפך לדמות הראשית. סיפורי הבלשים הפופולריים של בן-ישראל הולידו מחקים רבים. בן-ישראל המשיך בכתיבת הסיפורים והרחיב את כתיבתו גם לסיפורי עלילה ומתח על רקע היסטורי.

דוגמה נוספת היא הרומן הרומנטי הגובל בפורנוגרפיה, שלא פעם תורגם ישירות ובעיבוד קל מיידיש – זהו המקרה של אחת הסדרות המצליחות ביותר בישראל הצעירה, סדרת "אביבה: קורותיה של מעפילה צעירה, רומן אהבה והרפתקאות בהמשכים". מדובר בעיבוד של "סאבינא, ראמאן פון א קראנקען שװעסטער" שיצא לאור בוורשה של שנות השלושים. כמו הגרסה הפולנית שקדמה לה ושזכתה להצלחה באירופה ובארצות הברית, כותב יעקב שביט במאמרו על ספרות השונד, כך גם העיבוד הישראלי שהופיע לראשונה ב-1946 הצליח מעבר למצופה והופיע בחמישים המשכים המשתרעים על פני יותר משמונה מאות עמודים.

אם כלפיי ספרות הקיוסקים הסתפקו המבקרים בהרמת גבה והגבהת החוטם, נגד המבחר הרב של העיתונים שנמכרו בקיוסקים ננקטו צעדים חריפים יותר. המניע לביקורת ואף לאלימות שהופנתה לא פעם נגד בעלי הקיוסקים ובתי הקפה הייתה התעקשותם למכור עיתונים בלועזית, גם עיתונים מחו"ל, וגם – ועל כך מרבית הזעם – עיתונים בשפות העולים שנכתבו והודפסו בארץ. היום, כשהעברית מושלת ברחובות ישראל, קשה להבין זאת, אבל בעשורים שקדמו להקמת המדינה ובייחוד בעשור הראשון להקמתה – קיומה של עיתונות לא עברית נתפס כאיום חמור מאין כמוהו. לפי המספרים שסיפק עמוס בלובשטיין-נבו במאמרו "חוצפת הלעז", הרי שבסתיו 1953 יצאו לאור בארץ 104 עיתונים לועזיים באחת מ-14 שפות העולים (בהן אנגלית, ערבית, גרמנית, צרפתית, ספרדית, הונגרית, לדינו ועוד) לעומת 119 עיתונים עבריים. רוב העיתונים היו עיתונים מפלגתיים שנועדו לשכנע את העולים בקו המפלגתי המסוים.

בלחץ המפלגות הסתירו קיוסקים מסוימים עיתונים של מפלגות מתחרות. זהו המקרה של קורייר, העיתון בפולנית שהוציאה לאור מפא"י. כיוון שהתחרה עם נוביני של המפלגה הפרוגרסיבית, נאלצו מזכירי הסניפים של מפא"י לשלוח את אנשיהם לקיוסקים ולריכוזי עולים כדי לעקוב מקרוב אחר ההפצה, ובמקרה הצורך לדרוש מבעלי קיוסקים המקורבים אליהם לבער את העיתון המתחרה.

"הוועד הציבורי להגנת הלשון העברית" חבר למו"לים ולעיתונאים עבריים בהתקפת העיתונות הלועזית שמנעה, לדבריהם, מהעולים החדשים לרכוש את שפת הארץ והשאירה אותם מצופפים בגטאות לשוניים משלהם. ברחבי הארץ, ובעיקר בתל אביב, גויסו בני נוער לבער את העיתונים הלועזיים מהקיוסקים ובתי הקפה. המבצע שנערך ביוני 1939 עבר בהצלחה יתרה, להוציא את קבלת הפנים הזועמת שלה זכו במסעדת ארמון שברחוב אלנבי, כאשר "התנפל בעל המסעדה בגסות על הנערים הרכים והוכיח באגרופו את נאמנותו לשפה הגרמני". במאי 1943 איימו אלמונים בתל אביב על קיוסקים ובתי קפה כדי שיפסיקו למכור את העיתון נייוועלט הנכתב ביידיש. ועדיין, עיתוני הלעז המשיכו להימכר ולשגשג.

מרוב פטריוטיות עברית שכחו המתנגדים לציין שחלק מרכזי בהתקפותיהם קשור בכלל בדאגה כלכלית. יותר קוראים בלעז משמעו פחות קוראים בעברית.

קריאות השבר וזעקות החמס, ההתקפות הפיזיות והפניות לממשל הבריטי (ועם קום המדינה לישראלי) שימנע את אספקת הנייר למדפיסי העיתונים נכשלו כולן, ורוב עיתוני הלעז ששירתו את העולים החדשים והוותיקים שרדו את העשור הראשון והמשיכו לשגשג גם לאחריו. הספרות העממית שנמכרה בקיוסקים, לעומת זאת, התקשתה לשרוד. עד שנות השישים ולאחריה אפשר היה למצוא בקיוסקים בארץ חוברות וספרים שהיה קשה למצוא בחנויות ממוסדות, בעיקר כיוון שמדובר בחוברות פורנוגרפיות, ולא בסיפורי פשע ובלשים שהתפרסמו בשנות השלושים והארבעים.

 

לקריאה נוספת

עמוס בלובשטיין-נבו, חוצפת הלעז,  קשר 50, 2017

עמוס בלובשטיין-נבו, שריפת קיוסקים לא תשליט עברית, קשר 49, 2017

גבריאל רוזנבאום, הרומן הזעיר ו"הקולמוס": ספרות פופולרית הונגרית – מבודפשט לתל-אביב, קשר 26, 1999

יעקב וזהר שביט, לתולדות סיפור הפשע בארץ ישראל, הספרות 19-18, 1974

יעקב שביט, לעניין המעבר מספרות 'שונד' ביידיש לספרות 'שונד' בעברית, תרביץ נ"ג, חוברת ב, תשמ"ד