אף אחד כבר לא זוכר בדיוק איך נלכד שודד הדרכים מטיל האימה על ידי משטרת המנדט הבריטי. הגרסאות מרובות ושונות. הדיווחים מספרים על מאות שוטרים שהקיפו את המערה בה הסתתר אבו-ג'ילדה עם שותפו ערמיט. חלק מהסיפורים טוענים שמקום מחבואו נחשף על ידי נערה שהיה עמה בקשר והייתה מבקרת אותו באותה מערה הסמוכה לכפר הולדתו. סיפורים אחרים טוענים שדווקא חבר מכנופייתו היה זה שמסר אותו לשוטרים. היו אפילו שסיפרו שאחיו של אבו-ג'ילדה, הוא ולא אחר, חשף את מקום מסתורו של השודד. בעיתונים נכתב שדווקא יד ימינו הנאמן היה הבוגד. לא פלא שסיפורים רבים מספור התפתחו סביב דמותו של מי שכינה את עצמו "מלך פלסטין" וחמק מידיי השוטרים זמן כה רב. אפילו שנת לידתו המדויקת לוטה בערפל.
כן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שוד דרכים עדיין היה סכנה שאפשר היה להיתקל בה אם התרחקת ממקומות היישוב המוכרים. ולא היה שודד דרכים ידוע יותר ומאיים יותר מאשר אחמד חמד אלחמוד, אבו-ג'ילדה בפי הכל. מהר מאוד השתלט על השטח סביב לעיר שכם, וערך שם מעשי שוד נועזים ורבים מספור.
בעת שנלכדו במערה המבודדת, היו אבו ג'ילדה ועוזרו ערמיט, מבוקשים על ידי המשטרה הבריטית כבר כמעט שנה. שנה קודם לכן, לכד אבו-ג'ילדה שוטר מקומי שהגיע לנסות לסכל שוד דרכים, עינה ורצח אותו. עוד לפני כן היה אבו-ג'ילדה, או בשמו האמיתי אחמד חמד אל-חמוד, שודד מבוקש שחמק פעם אחר פעם מציפורני שלטונות המנדט, לעיתים אחרי עימותים עם המשטרה. אחרי הרצח הציעה המשטרה פרס כספי בסך 350 לירות ארץ ישראליות עבור כל פרט מידע אודותיו ועל מיקומו.
כל הניסיונות לתפוס את אבו ג'ילדה עלו בתוהו. המשטרה הטילה מצור עם עשרות ומאות שוטרים על מספר מקומות מסתור בהם נצפה לכאורה שודד הדרכים. החיפושים אחריו נערכו אפילו בסיוע אווירונים, אך ללא הצלחה. כאמור, עוד לפני שנעשה רוצח, ביקשו השלטונות ללכוד את אבו ג'ילדה בשל מעשי שוד הדרכים הרבים שהיה מעורב בהם, מטיל אימה על חקלאי מחוז שכם, עמק יזרעאל, חיפה והסביבה: פעם חוטף עדר כבשים, פעם שודד ביצים ועופות, ועוד ועוד.
ההתנגשויות התכופות מול המשטרה והשלטונות, שבמהלכן נטען שהרג 5 שוטרים, הפכו את דמותו של אבו-ג'ילדה בפולקלור הפלסטיני המקומי לדמות של לוחם חירות שנאבק בשלטון הזר. הוא תואר כמעין רובין הוד ששודד מהעשירים את כספם, שם נרדף לאדם אמיץ המורד במוסכמות ומפיל את חיתתו על הסביבה. שודדים אחרים השתמשו בשמו כדי לאיים על קורבנותיהם, וסביב דמותו שלו נקשרו סיפורים רבים. גם שירי עם נכתבו עליו, ולא הייתה מסיבה או חתונה שבה לא שרו את המפורסמים שבהם.
אבל לא רק הפלסטינים דוברי הערבית סיפרו על אבו ג'ילדה סיפורים. דמותו השתלבה היטב גם בסיפוריהם ושיריהם של היהודים יושבי ארץ ישראל. במילון הידוע שחיברו דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, ותיעד את הסלנג העברי של תקופת קום המדינה, הופיע תחת הערך "אבו-ג'ילדה" הפירוש: "פרא אדם, פושע, אגרסיבי (על שם השודד ראש אחת מכנופיות הערבים בשנות ה-30)". המושג השתרש בשפה העברית באותה תקופה כך שאפילו משה דיין קיבל את הכינוי הזה. אריאל שרון חלם בילדותו ללכוד את שודד הדרכים. אבו-ג'ילדה הופיע לפחות בשני שירים עממיים שונים, שאחד מהם אפילו תיאר אותו כ"מלך השדים". גם יותר משלושים שנה אחר כך, שמו של אבו-ג'ילדה עדיין שימש מושג שגור שאפילו התגנב לתסריט של "השוטר אזולאי", סרטו של אפרים קישון.
גם התקשורת לא הסתירה את עניינה בשודד המאיים ששם את השוטרים לצחוק. בעיתונים הערביים היללו את דמותו והרבו להתבדח על חשבון המשטרה וכשלונותיה. העיתונים העבריים דיווחו על מעלליו בחשש וייחלו לתפיסתו, ואילו בעיתון החשוב דובר האנגלית ה-"Palestine Post", פרסמו אפילו ריאיון מיוחד איתו שנערך במקום שלא נחשף. אבו-ג'ילדה עצמו שיתף פעולה בשמחה, ונהג לשלוח למערכות העיתונים מכתבים ותמונות אותם דרש – לעיתים באיומים – לפרסם בהקדם.
בסופו של דבר נלכדו השודד ועוזרו הקרוב שכונה אל-ערמיט – נתפסו אפילו ללא ירייה אחת – והובאו למשפט. המשפט ארך יום אחד בלבד ובסופו נידונו השניים למוות. ערעורם נדחה וגזר הדין יצא אל הפועל. באותם ימים שלפני ההוצאה להורג פגש בו איש הלח"י חיים דבירי, מפגש בלתי-נשכח שתיאר בספרו "יום אביב שלא יישכח" (הוצאת "יאיר", 1986). שמו של אבו-ג'ילדה הוסיף להטיל אימה עוד עשורים רבים לאחר מכן.
