"פורים שפיל" – המחזה היהודי הראשון

מרדכי היהודי, אסתר המלכה, המלך אחשוורוש והמן הרשע: מופע היתולי לחג הפורים שנהגו להעלות בקהילות ישראל מאז המאה ה-16, וסימל את ראשיתו של התיאטרון היהודי העממי

פורים שפיל" הוא מופע היתולי לחג הפורים שנהגו להעלות בקהילות ישראל מאז המאה ה-16. למעשה, זהו המחזה היהודי הראשון וראשיתו של התאטרון היהודי העממי. המופע מתבסס על מגילת אסתר, והשחקנים מחופשים לגיבורי המגילה – מרדכי היהודי, אסתר המלכה, המלך אחשוורוש והמן הרשע.

לפניכם הצצה לכמה מהייצוגים האמנותיים של "פורים שפיל", כפי שנאספו ולוקטו ממגוון מקורות ופרסומים ונשמרו בארכיון החגים הקיבוצי שבמכון שיטים.

"ילדים בתחפושת" מאת ארתור קולניק: ילדים מחופשים על מדרגות בית בעיירה יהודית במזרח אירופה.

ארתור קולניק (1972-1890), יליד גליציה, למד ציור בפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר לפריז. הוא הרבה לצייר את אווירת החג והחיים ב"שטייטל" – העיירה היהודית – והתפרסם גם בזכות חיתוכי העץ המיוחדים שיצר.

"פורים" מאת הצייר הישראלי שלום מושקוביץ' (מאוסף מוזיאון ישראל). משטח היצירה מחולק לסצנות שונות מן המגילה ומבליט פריטים מסוימים בפרופורציה מוגדלת.

מושקוביץ' (1980-1896), "שלום מצפת", זכה גם לכינוי "זייגרמאכר" ("השען") מאחר שהתפרנס בין היתר מתיקון שעונים. הוא נהג לצייר להנאתו ציורים בסגנון נאיבי על רקע סיפורי המקרא והווי החיים של היישוב הישן בצפת. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נתגלה מושקוביץ' באקראי על ידי אנשי הבוהמה התל אביבית שביקרו בצפת, והפך מאלמוני לדמות בולטת באמנות הישראלית.

יצירה של אמן צפתי נוסף שהשפיע רבות גם על מושקוביץ': יוסף צבי גייגר.

יוסף צבי גייגר (1944-1870), דור רביעי בצפת, נחשב לדמות מרכזית ומשפיעה בעירו במחצית השנייה של המאה ה-19. מלבד היותו כותב וצייר מוכשר, שימש גייגר "בעל עצה" לפרנסי העיר ולעסקניה. הוא עסק בכתיבת גיטין, עיטר ואייר מכתבים, שערי ספרים, כתובות ועוד.

"משחק פורים" ציור של יענקל (יעקב) אדלר (מאוסף מוזיאון תל אביב). ביוני 1975 הנפיק השירות הבולאי של ישראל בול שהוקדש ליצירה זו. "בציור זה הדמויות נטולות כל אינדיבידואליות ומבוצעות בסגנון מונומנטלי, כאילו הפכו לעמודי מלח בנוף שומם וצחיח. הסימן הבודד של חיים אמיתיים הוא הדמות הקטנה ברקע, הממלאת תפקיד של צופה ואולי מייצגת את האמן עצמו; הקוויות הפשוטה ומשטחי הצבע הרחבים, מועשרים על ידי הטקסטורה הדשנה של הצבע." (אתר התאחדות בולאי ישראל).

יענקל אדלר (1949-1895) נולד בפולין, נדד ברחבי אירופה, למד תחריט ואמנות ועבד כחרט. עם עליית הנאצים לשלטון הוחרם והיגר לפריז. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הפולני. את שנות חייו האחרונות עשה בלונדון.

סדרת בולים אחרת שהוקדשה לחג הפורים הופקה בשנת תשמ"ו, 1986, מטעם קרן קיימת לישראל:

מעצב הבול: אסף ברג

 

"משתה פורים" (מאוסף יצחק אינהורן); המחצית השנייה של המאה ה-19. הציור מיוחס לאומן, המאייר והצייר משה בן-יצחק מזרחי ("שאה"), האמן הפורה ביותר בארץ ישראל בשלהי תקופת השלטון העות'מאני.

מזרחי נולד בטהרן. עלה לארץ ישראל בסביבות 1890, התיישב בעיר העתיקה בירושלים ופתח בית מלאכה למסגרות ומראות. היה אומן, רב וסופר סתם, צייר על גבי זכוכית ויצר איורים למגילת אסתר ולסיפור דוד וגליית. את הכינוי "שאה" קיבל על שום מומחיותו במשחק השחמט.

כלי הזמר היו אף הם חלק חשוב בהצגת ה"פורים שפיל". שימו לב לכלי הנגינה שבתמונה: זוהי מגילה מעוטרת על קלף שמקורה בגרמניה, במאה ה-18 (מאוסף מוזיאון ישראל).
כלי הזמר היו אף הם חלק חשוב בהצגת ה"פורים שפיל". שימו לב לכלי הנגינה שבתמונה: זוהי מגילה מעוטרת על קלף שמקורה בגרמניה, במאה ה-18 (מאוסף מוזיאון ישראל).

"אסתר מאשימה את המן" (1651) – ציור של האמן ההולנדי יאן ויקטורס (Jan Victors), בן המאה ה-17, שצייר בסגנון הבארוק והושפע מציוריו של רמברנדט.

ויקטורס הרבה לעסוק בנושאים מקראיים. בסדרת ציורי "המשתה של אסתר" מתואר הרגע שבו מגלה אסתר לאחשוורוש את האמת על אודות המן ותכניותיו הזדוניות. למשמע דבריה של אסתר המלכה קם המלך אחשוורוש מן השולחן.

"חגיגה של אסתר", צייר ב-1873 מוריץ דניאל אופנהיים.

הציור מעלה מתאר בית יהודי אמיד. בתקרה תלויה מנורת שבת, ועל השולחן שאריות מסעודת פורים. בני המשפחה מודעים לסכנה הנשקפת ליהודים, אך למרות זאת מקיימים את מצוות החג: הצעירים מחופשים, מציגים מחזה ורוקדים בלוויית כלי זמר לפני המשפחה. מוריץ דניאל אופנהיים שכונה "הצייר היהודי הראשון" היה צייר הפורטרטים הבולט ביותר של היהודים העשירים בגרמניה ובאירופה, כגון משפחת רוטשילד. ביצירותיו, הוא הרבה לעסוק בחיי היהודים במשפחה, בבתי הכנסת ובטקסים. ציוריו הופצו במהדורות שחור-לבן מיוחדות וזכו לתפוצה רחבה.

תחריטים ואיורים מן המאות הקודמות העוסקים בסיפור המגילה ובראשם: גיבוי המגילה – אסתר המלכה, מרדכי היהודי, המלך אחשוורוש והמן הרשע.
"הצגת מחזה-פורים", או "שחקני פורים". זהו תחריט מפורסם משנת 1657 שנוצר בהולנד ומתאר את הצגת המגילה. השחקנים משתמשים בכלי בית שונים כמו מטאטא, מסננת ועוד.
"הצגת מחזה-פורים", או "שחקני פורים". זהו תחריט מפורסם משנת 1657 שנוצר בהולנד ומתאר את הצגת המגילה. השחקנים משתמשים בכלי בית שונים כמו מטאטא, מסננת ועוד.
"פורים שפיל", ציור של אמן אלמוני בבוהמיה-מורביה.

תחריטים נוספים העוסקים בסיפורי המגילה.
תחריטים נוספים העוסקים בסיפורי המגילה.
ה"עדלאידע" – המצעד הפורימי – היה חלק בלתי נפרד מ"פורים שפיל" וממסורת התחפושות ב"תל אביב הקטנה". בתמונה: תזכורת לעדלאידע התל-אביבית: המוני אנשים נוהרים לצפות בתהלוכת העדלאידע בתל אביב, 1934. מקור התמונה: ויקיפדיה. הצלם: קלוגר זולטן, Government Press Office's photostream

 

לסיום, "פורים שפיל" בן ימינו – תמונה ממופע שהתקיים בשנת 2009 בתאטרון בפולין. מקור התמונה: ויקישיתוף.

מבוא: תולדות העיתונות הערבית בארץ

כתבו:​ פרופ' עמי איילון וד"ר נביה בשיר

כתבו:​ פרופ' עמי איילון וד"ר נביה בשיר

מתחילת המאה השש-עשרה ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה היוותה הארץ חלק מן האימפריה העות'מאנית, ששלטה גם ברוב הארצות האחרות הדוברות ערבית. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים בשנת 1918-17 היא ניתנה לשליטת האימפריה הבריטית, תחילה (1920-1917) במסגרת משטר כיבוש צבאי ולאחר מכן (מיולי 1920) תחת ממשל אזרחי כמנדט מטעם חבר הלאומים. האוסף שלפנינו מכסה את השנים האחרונות של העידן העות'מאני — ממהפכת התורכים הצעירים ואילך — ואת כל תקופת השלטון הבריטי.

גורמים שונים תרמו להופעתה המאוחרת של העיתונות הערבית באזור בכלל ובארץ בפרט, יחסית להופעתה באירופה, והכבידו על התפתחותה לאחר הופעתה. החשוב בין אלה היה כניסתו המאוחרת של הדפוס לאימפריה העות'מאנית: שיקולים תרבותיים ופוליטיים שונים גרמו לשליטי האימפריה להימנע מאימוץ הדפוס עד סמוך לאמצע המאה השמונה-עשרה, ורק לקראת אמצע המאה התשע-עשרה הוא הפך לכלי בשימוש ציבורי רחב. התקדמותם האיטית של תהליכי המודרניזציה באימפריה, ובמיוחד בתחום החינוך, וכן קיומו של משטר צנזורה נוקשה שהנהיגו השלטונות העות'מאניים, היוו אף הם אבני נגף בתהליך צמיחת העיתונות.

עיתונות בערבית הופיעה לראשונה במצרים במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה (העיתון ראשון יצא ב-1828) וקיבלה בה דחיפה ניכרת במחציתה השנייה של המאה, הן הודות ליוזמות של יחידים והן בשל עניינם של מושלי הארץ בפיתוחה. באזור הלבנון הופיעו עיתונים ראשונים לאחר אמצע המאה, ביזמה ובהשראה של ארגונים מסיונריים אירופיים ואמריקניים. גם במחוזות אחרים של האימפריה החלה באותה עת התעוררות איטית בתחום זה, אלא שאז נפתח עידן שלטונו הנוקשה של הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני (1909-1876), שהכביד מאד על כל פעילות מודפסת, עיתונאית ואחרת, בממלכתו. כך נותרו מצרים ולבנון שני המוקדים היחידים כמעט של פעילות עיתונאית באזורנו עד למהפכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908. כזה היה המצב גם בארץ, שגם בה כמו במחוזות השכנים לא צמחה עיתונות מקומית פרטית עד ראשית המאה העשרים (להבדיל מעיתונות עות'מאנית רשמית).

באמצע המאה התשע-עשרה האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה כפרית בעיקרה. לצד ערים אחדות — ירושלים (כ-40,000 נפש לקראת סוף המאה), יפו (כ-30,000), עזה (כ-20,000), שכם, חברון, עכו, וחיפה — התגוררה רוב האוכלוסייה הערבית בכ-800 כפרים גדולים וקטנים. (היישוב היהודי, כ-25,000 נפש בסך הכול באותה עת, היה מרוכז בעיקר בירושלים ובשלוש ערי הקודש האחרות). רמת האוריינות של החברה הערבית הייתה נמוכה ונראה שהקיפה לא יותר מאחוזים בודדים של האוכלוסייה. לבערות הנרחבת הזו היו סיבות תרבותיות שאפיינו גם חברות אחרות באזור, אשר התבטאו בהגדרה מצומצמת של הידע הראוי לשימור ולהנחלה ובתפקיד המוגבל שהוקצה לחינוך וללימוד עקב כך. גורמים אלה יצרו סביבת רקע שלא היה בה כדי לעודד צמיחת פעילות כתובה או מודפסת.

דפוס בערבית נכנס לארץ לראשונה סביב אמצע המאה התשע-עשרה. ראשוני החלוצים בתחום היו כנראה הנזירים הצרפתים הפרנציסקנים בירושלים, בשנת 1846. בשנים שלאחר מכן פתחו ארגונים נוצריים ומיסיונריים בתי דפוס אחדים נוספים, כולם בירושלים, ואלה הפיקו בעיקר פרסומים בעלי אופי דתי. עיתון ראשון בערבית (ובתורכית) הופיע בארץ ככל הנראה בשנת 1876. זה היה קֻדְס-י שֶריף/ אל-קֻדְס אל-שַריף, ביטאון רשמי של השלטונות העות'מאניים בירושלים שנועד בעיקר להפצת תקנות וצווים והתקיים זמן קצר בלבד. מן העיתון הזה לא שרדו בידינו עותקים, וכך גם לגבי עיתון שני בשם אל-עַ'זַאל שהופעתו בארץ באותה שנה מוזכרת על ידי מקורות אחדים. להתחלות הצנועות וקצרות-הימים הללו לא היה המשך עד לאחר סוף המאה. בשנת 1903 חזר אל-קֻדְס אל-שַריף הרשמי האפרורי להופיע בתכיפות שבועית, כפרסום העיתונאי הכמעט-יחיד בארץ, השיח עלי אלרימאוי ערך את החלק הערבי בעוד שעבד א-סלאם ערך את החלק הטורקי. כמו המחוזות העות'מאניים הסמוכים, הארץ המתינה לתמורה הגדולה שהייתה עתידה להתרחש רק בשנת 1908 ולאפשר פריחת פעילות בשטח זה. ובכל זאת, חרף היעדרה של עשייה עיתונאית מקומית, לא נותרה הארץ מנותקת מסביבתה: בני השכבה המשכילה הקטנה בה קיבלו וקראו עיתונים, כתבי עת וספרים שיצאו לאור במצרים ובלבנון ואף קיימו שיח ער בכתב עם מקביליהם במחוזות האחרים.

מהפכת "התורכים הצעירים" בקיץ 1908 שינתה את הנסיבות הפוליטיות במרכז העות'מאני ונתנה אות לתחילת יזמות של כתיבה ופרסום מכל הסוגים ברחבי האימפריה. הארץ, כמו המחוזות השכנים, הגיבה בפרץ מידי של פרסומים עיתונאיים. לא פחות מ-15 עיתונים וכתבי עת בערבית ראו אור בארץ עוד באותה שנה, וכ-20 נוספים הופיעו בה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שני החשובים שבהם היו עיתוני החדשות אל-כַּרְמל (חיפה, 1908) מיסודו של נג'יב נסאר, ופִלַסטין (יפו, 1911) מיסודם של בני הדודים עיסא דאוד אל-עיסא ויוסף חנא אל-עיסא, שניהם בבעלות נוצרית, ושניהם היו עתידים להפוך לעמודי תווך של העיתונות הערבית הפוליטית בארץ בעשורים הבאים. פרסומים תקופתיים חשובים אחרים היו אל-קֻדְס (ירושלים) מיסודו של ג'ורג' חביב חנאניא, אל-נַפִיר (ירושלים), ו-אל-נַפַאאִס (כתב עת ספרותי שיצא בחיפה) מיסודו של הסופר ח'ליל בידס, שלושתם משנת 1908, ולצדם פרסומים פוליטיים, תרבותיים, דתיים ואחרים, רובם ככולם קצרי ימים. זה היה "תור הילדות" של העיתונות הערבית בארץ, שהתאפיין בקשיים רבים, במוצרים דלים, ובשוק צרכנים מצומצם: על פי הערכה אחת, ערב מלחמת העולם מכרו כל העיתונים הערבים בארץ כ-5,000 עותקים בסך הכול, שיעור נמוך לאוכלוסייה של כ-650,000 נפש באותה עת, שצריכת העיתונות בה נמצאת בראשית דרכה.

 

מתוך העיתון "פלסטין"

 

שנות מלחמת העולם הראשונה על נסיבותיה הקשות היוו תקופה של שיתוק בתחום העיתונות בארץ, כמו בארצות השכנות. עם סיום המלחמה החל פרק חדש וסוער בקורות הארץ, שהפכה לזירת מאבקים ועימותים בין שחקנים שונים, מקומיים וזרים. בקהילה הערבית הופיעו התארגנויות חדשות: תנועות ומפלגות פוליטיות, ארגונים דתיים, ארגוני נשים, נוער ועוד, שניצבו בפני אתגרים חדשים שכמותם לא הכירו בעידן העות'מאני. לראשונה שימשה עתה העיתונות הכתובה ככלי במאבקים ציבוריים ושרתה מנהיגים, תנועות ומפלגות. שיח אינטנסיבי התפתח סביב הסוגיות הכבדות שעמדו על סדר היום, בעיקר המאבק בציונות ובשלטון הזר, ולצדו באו לידי ביטוי עיתונאי מאבקים פוליטיים פנימיים, ברמה העירונית והארצית. השלטון הבריטי לא ייחס חשיבות רבה לפרסומים כתובים בחברה שבה שררה בערות גבוהה, ועד לפרוץ המרד ב-1936 התיר לעיתונות הזאת להתבטא באורח חופשי למדי. כ-200 כותרים עיתונאיים התפרסמו, במצטבר, בין השנים 1948-1919. רובם היו קצרי ימים ומעוטי חשיבות; אבל כמה מהם הפכו לכלים חשובים לא רק בדיווח אלא גם בעיצוב האירועים ההיסטוריים בארץ.

את תולדות העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט אפשר לחלק לשני פרקי-משנה שביניהם מפרידים אירועי הדמים של קיץ 1929. בשנים שעד לאותו קו מפריד נפרשה מפת העיתונות הזאת ברחבי הארץ, עם שני מוקדים חשובים ביפו ובירושלים ולצדם פעילות עיתונאית צנועה גם בחיפה, עזה, עכו, בית לחם, וטול כרם. הבולטים שבין עיתוני התקופה היו פִלַסְטין ואל-כַּרְמל הוותיקים, שחזרו להופיע אחרי המלחמה והניפו מחדש את דגלי המאבק הלאומי; מִרְאַת אל-שַרְק (ירושלים, 1919) מיסודו של בולוס שחאדה; אל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים בעל האוריינטציה הדתית-אסלאמית (ירושלים, 1925) מיסודו של השיח' עלי אלקלקילי; ואל-גַ'אמִעַה אל-עַרַבִּיַּה, בטאון "המועצה המוסלמית העליונה" (ירושלים, 1927) מיסודו של מניף אלחסיני. בשנים אלה לא הייתה עדיין עיתונות פלסטינית יומית. עיתוני חדשות הופיעו רק פעם או פעמיים בשבוע, קצב שביטא הן את האווירה השקטה-יחסית של החיים הציבוריים והלאומיים — שקטה בהשוואה למה שהיה צפוי בהמשך — והן את עניינו המצומצם-עדיין של הציבור הערבי בפרסומים כאלה, שהיה מוגבל בשלב זה בעיקר לשכבה המשכילה העירונית. כבר בשנים המוקדמות הללו שיקפה העיתונות את מכלול האתגרים והדילמות שיעסיקו את השיח הציבורי הכתוב לאורך כל התקופה: החשש והאיבה כלפי הציונות, הזעם על השלטון הבריטי, והיריבויות המתחדדות בין מחנה חֻסֵינִי ואנשי המַגְ'לס ובין הגוש היריב בהנהגת משפחת נַשַאשִיבִּי. במערכת המתוחה הזאת רק מעטים מבין העיתונים ביטאו קו פוליטי מסודר ותמיכה עקבית במחנה זה או אחר; הרוב נקטו גישה גמישה תוך סיגול עמדותיהם מעת לעת לצרכים המשתנים. מפת האוריינטציה הפוליטית של העיתונים הערביים בארץ בתקופה זאת היא אפוא נזילה ודינמית, ותישאר כזו עד לסיום המנדט. לאורך עשור ומחצה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה פִלַסְטין היפואי בבעלות עיסא אל-עיסא העיתון הבולט והנפוץ ביותר. תפוצתו ב-1929 הגיעה לכ-3,000 עותקים לגיליון, כפול מכל עיתון ערבי אחר בארץ או יותר מכך, אף כי נתון צנוע כשלעצמו. כלל התפוצה של העיתונים הערביים הבולטים בארץ נאמד באותה שנה בכ-12,500 עותקים, שיעור גדול פי שנים וחצי מזה של שנת 1914 אך מספר נמוך למדי (בהשוואה, למשל, ללבנון, שבה נמכרו אז 68,000 עותקי עיתונים לאוכלוסייה בעלת גודל דומה). היה ברור שהעיתונות הפלסטינית נמצאה עדין בשלב מוקדם של התגבשותה כזירה לשיח ציבורי.

אירועי הדמים שהתחוללו בארץ בקיץ 1929 היוו נקודת מפנה בקורותיה וסימנו תחילתו של פרק מתוח ביחסים בין שלושת השחקנים הראשיים — האוכלוסייה הערבית, הישוב העברי והשלטונות הבריטיים — מתחים שהגיעו לשיאם בשנות השביתה והמרד הפלסטיני של 1939-1936. העיתונות שיקפה מיד את עליית המדרגה הזאת: כבר בספטמבר 1929, עם שכוך אירועי הדמים של אותו קיץ, עברו כמה מן העיתונים הפלסטיניים המרכזיים לראשונה מקצב שבועי או חצי-שבועי למתכונת יומית, וחלקם אף הגדילו את מספר עמודיהם. אל העיתון הפופולרי פִלַסְטין, שהיה היומון המוביל עד שנת 1934 ונקרא בכל רחבי הארץ, נוסף באפריל אותה שנה יומון נוסף, אל-דִפַאע, מוצר יפואי שאפתני שעד מהרה הגיע להיקף תפוצתו של קודמו ובהמשך אף לקח ממנו את הבכורה כיומון הערבי הנקרא ביותר בארץ (כנראה בשל זהותו המוסלמית של בעליו, אבראהים אל-שַנְטִי, בניגוד לזו הנוצרית של בעליו של פִלַסְטין). התחרות בין שני העיתונים האלה הייתה סימן היכר מובהק של החיים הציבוריים הפלסטיניים עד לסיום המנדט. היא תרמה לעלייה מתמדת באיכותם הטכנית והעיתונאית, וגם בתפוצתם; באמצע שנות ה-30 כבר נמכר כל אחד משני העיתונים ב-6,000-4,000 עותקים לגיליון. לצד פִלַסְטין ו-אל-דִפַעא הופיע ביפו יומון חשוב נוסף, אל-גַ'אמִעַה אל-אִסְלַאמִיַּה (1933) מיסודו של השיח' סֻלימאן אל-תַאג'י אל-פַארוּקי, עיתון בעל נטיות פאן-אסלאמיות שהיה פחות פופולרי משני האחרים. יפו, עיר הבית של היומונים הגדולים הללו ושל כמה וכמה כתבי עת נוספים, הפכה אז למרכז העשייה העיתונאית הפלסטינית. מרכז שני היה בירושלים, שגם בה הופיעו עתה עיתונים יומיים, החשוב בהם אל-לִוַּא (1933), שופר המחנה החסיני בעריכת ג'מאל אל-חסיני. במקביל צצו בארץ עוד פרסומים תקופתיים, הן פוליטיים והן כאלה שהוקדשו לעניינים אחרים כגון חינוך, תרבות, ספרות, קולנוע, ואפילו עיתון ספורט אחד (אל-חַיַאת אל-רִיַאדִֹיַּה, יפו 1938)

 

העיתון אל-דִפַאע

 

גם בתקופה הזאת, כמו בקודמת, התרכז השיח העיתונאי הפוליטי הפלסטיני בעיקר בשתי סוגיות: המאבק בציונות ובשלטון הבריטי; והיריבויות הפנימיות בין מחנות ומפלגות. העימות המחריף מול התנועה הציונית השתקף בהקצנה של ההתקפות המילוליות עליה ועל הבריטים שאפשרו את התחזקותה. כשפרצה, באפריל 1936, השביתה הגדולה שהובילה למרד הפלסטיני, מילאה העיתונות הערבית תפקיד מפתח בהגדרת יעדי השביתה והמרד, בגיוס הציבור, בהכוונת מהלכים, ובטיפוח פעולות התנדבות ותרומה. ואולם הקהילה הערבית בארץ הייתה מפולגת, לא רק במה שנגע להגדרת המטרות הלאומיות ודרכי השגתן אלא גם בסוגיות אחרות, פוליטיות וחברתיות, חלקן עתיקות-יומין. העיתונים, בנוסף לדיווח על החדשות, פעלו גם ככלים בעימותים בין שחקנים שונים בזירת הבית שהיו לא פחות נוקבים מאשר המאבקים החיצוניים, ולעתים אף אלימים יותר. הבריטים, שראו בדאגה גוברת את ההקצנה והחרפת הטון, נטשו עתה את אדישותם הקודמת ואימצו קו תקיף יותר כלפי העיתונות המקומית במטרה לנטרל את גורמי המתיחות. שלטונות המנדט, אשר עד כה השאירו על כנם את חוקי העיתונות העות'מאניים, חוקקו חוק עיתונות חדש בינואר 1933, תיקנו אותו מספר פעמים לאורך אותו עשור, הטילו מגבלות נוספות על חופש הביטוי, ואף הענישו עיתונים בהשעיה וסגירה בתכיפות גוברת. ציבור הקוראים היה זקוק עכשיו יותר מבעבר למידע על האירועים ולפרשנויות שהציעו העיתונים, והביקוש להם לא פחת גם לאחר פתיחתם של שידורי רדיו בארץ, בשנת 1936. צריכת העיתונים גאתה במיוחד בשנות המרד, והחברה שהייתה עדין ברובה הגדול אנאלפביתית הסתמכה על הנוהג הישן והמוכר של קריאה קבוצתית בקול רם במקומות התכנסות ציבוריים – בתי הקפה, הכיכר השכונתית, המסגדים, ואתרי מפגש אחרים. הנוהג הנפוץ הזה בערים ובכפרים הגדיל לאין שיעור את מספר האנשים שנחשפו למסרי העיתונות, הרבה מעבר לחלקם של יודעי-הקרוא באוכלוסייה.

 

העיתון אל-דִפַאע

 

השלכותיו הקשות של מרד 1939-1936 על החברה והקהילה הפוליטית הפלסטינית ונסיבות מלחמת העולם השנייה הביאו לשיתוקה של העיתונות הערבית בארץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סגרו השלטונות הבריטיים את כל העיתונים הערביים למעט פִלַסְטין, אל-דִפַאע, ואל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים, אותם השאירו כדי שישמשו כלי קשר ושליטה מול האוכלוסייה. במהלך המלחמה לא הורשו עיתונים חדשים להופיע, פרט למספר קטן של כתבי עת לא-פוליטיים וכן, לקראת סיום המלחמה, כתב העת השמאלי-קומוניסטי אל-אִתִּחַאד (חיפה, 1944, בעריכת אמיל תוּמַא), בטאון התאחדות הפועלים של חיפה שהיה עתיד להאריך ימים. לאחר המלחמה, בעוד הקהילה הערבית מנסה להתאושש מפגעי השנים האחרונות וניצבת מול אתגרים קיומיים חדשים, חלה שוב התעוררות בהופעת עיתונים ובצריכתם. פִלַסְטין ואל-דִפַאע נשארו שני היומונים המרכזיים עד סיום התקופה, עם תפוצה של 10,000-6,000 עותקים לגיליון לכל אחד מהם; השני היה כנראה מעט יותר פופולרי מהראשון. לצדם פעלו עתה עוד שני עיתונים יומיים, אל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים הוותיק ואל-וַּחְדַה (יוני 1945, בבעלות אסחאק עבְּד אל-סלאם אל-חֻסֵינִי). עיתונים רבים נוספים, פוליטיים ואחרים, הופיעו בתקופה זאת בתכיפות שבועית או דו-שבועית, לרוב באופן לא סדיר ובתפוצה נמוכה, ורבים מהם נסגרו אחרי זמן קצר. את תפוצתם הכוללת בארץ בשנים שבין 1948-1945 אפשר להעריך בכ-25,000-20,000 עותקים.

העיתונות הערבית בארץ בתקופת המנדט שיקפה באורח אמין את החיים הפוליטיים ואת המאבקים הלאומיים באותה עת. אולם התבוננות קרובה יותר מגלה שהיא חושפת בפנינו גם היבטים חשובים אחרים של ההוויה הפלסטינית בעשורים שלפני 1948. העיתונות השפיעה על שגרת החיים בארץ בדרכים רבות: היא שימשה ערוץ לדיון בשאלות השוטפות של היומיום, להפצת מידע כלכלי ומסחרי, לקידום שירותים ומוצרי צריכה, לדיווח על אירועי תרבות שהיו ויהיו, למתן עצות בענייני חינוך ולימוד, לדיון בענייני בית ומשפחה, להודעות על שמחות ופטירות, לפרסום מודעות אישיות, וכן הלאה. הציבור הפלסטיני, שחייו עד למאה העשרים התנהלו בלעדיה, התרגל עתה לכלי החדש שהגיע מבחוץ והפך בהדרגה לתלוי בה במגוון של שירותים. העיתונות הפלסטינית המוצגת כאן היא אפוא בבואה ססגונית מאין כמוה למציאות של החברה הערבית בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובקריאה מעמיקה אפשר להפיק ממנה הרבה מעבר למה שנגלה לעין במבט ראשון.

 

פרסומת בעיתון אלקאפלה

הכירו את "אם כל השדים" נעמה

כך הפכה נעמה המקראית לשדה אימתנית ומפחידה שיוצאת ממעמקי הים לפתות גברים

על ארבע אמהות שדים דיברו הכתבים המאגיים והקבליים במרוצת השנים: לילית, נעמה, אגרת ומחלת. רק אחת מהן זוכה לתואר "אם כל השדים", והיא מתוארת כאימו של מלך השדים, אשמדאי. זוהי נעמה – ממש כשם הנפוץ בקרב בנות ישראל בימינו אנו.

בניגוד ללילית הבכירה ממנה, על נעמה נכתב מעט. בכתבה קצרה זו ננסה לסקור את המעט הידוע לנו עליה ואת האמונות והמסורות שסבבו סביב דמותה.

שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ד'. שם מסופר על נעמה, בתו של למך ואחות תובל קין, בת לשושלת שראשיתה בקין הידוע לשמצה, רוצח אחיו, ונמשכת בדמותו של חנוך, דמות מרתקת בפני עצמה המזוהה לעיתים עם מטטרון, (שנעלם "כי לקח אותו אלוהים" כפי שתוכלו לקרוא כאן). בדומה לחנוך ולשאר בני משפחתו, גם על נעמה לא נכתב הרבה במקרא, מסתוריות שהוסיפה לאגדות שנקשרו בשמה, והביאו את מספרי האגדות להוסיף אי-אלו פרטים ביוגרפיים. על פי מדרש אחד הייתה נעמה אשתו של נח, זה מן התיבה. פרשנות אחרת אומרת שהייתה אשתו של אחד מבניו. עם זאת, מסורות אחרות מזהות את נעמה עם אישה אחרת, ונשוב לכך מעט בהמשך.

1
"וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה" (בראשית, ד', כ"ב). מתוך כתב יד קניקוט, 1476, ספריית הבודליאנה, אוקספורד

באותו מדרש הדורש את נישואיה של נעמה אחות תובל קין לנח, נתנו חכמים גם שני מדרשי שם – סותרים לכאורה – לשמה של נעמה. חלקם סברו כי השם ניתן לה כי "מעשיה נעימים" ואילו החלק האחר דרש את שמה דווקא כי "הייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים" (בראשית רבה, פרשה כ"ג). מדרש נוסף קבע כי נעמה הייתה יפהפיה עד כדי כך שהיא היא זאת שהביאה לפרשה המעניינת המוזכרת בפרק ו' של ספר בראשית: "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". כלומר, טוען המדרש, נעמה היא אחת מאותן "בנות האדם" שגרמו למלאכים לרדת ארצה ולזנות אחריהן.

בספר "זוהר חדש" מופיעה כבר דמותה הדמונית יותר.

"א"ר יצחק מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה אלא א"ר יצחק צדקת היתה ונעימה במעשיה. ר' אבהו אמר פשוטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין משמע דכתיב הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה הוא הוציא אומנות זו ואחותו עמו הה"ד ואחות תובל קין נעמה שהיתה בקיאה כמותו וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה. רבי בא אמר אמן של שדים היתה והולידה אותם דהא אימא דאשמדאי מלכא דשידי נעמה שמה. ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר על שם יופיה נקראת כך וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה במראה וביופי" (זוהר חדש, בראשית דף ל”ג עמוד ב'. ההדגשות שלי – ע.נ.)

1
קמע ברונזה כתוב ארמית מן התקופה הביזנטית שבו מוזכר ככל הנראה שד "בן נעמה". ככל הנראה מדובר במופע הקדום ביותר של נעמה על קמע מאגי שנמצא עד היום.

ניכר אם כן כי בדמותה המקראית של נעמה שכנו ככל הנראה שתי מסורות שונות על אופיה. הקושי ברור; הרי לא יתכן שנח – איש צדיק תמים היה בדורותיו – יישא לאישה את מי שהפכה לאימם של שדים. לקושי מוסיפה העובדה, שבספר בראשית, פרקים ד' ו-ה', מופיעים שני אילנות יוחסין שונים בהם חוזרים על עצמם שמותיהם של חנוך ולמך. נח עצמו על פי הכתוב בספר בראשית הוא בנו של למך – שהוא, כזכור, שם אביה של נעמה בפסוקים שהוזכרו לעיל. עד כדי כך קשה היה ליישב את המסורות עד שבגרסאות מאוחרות התפצלו הדמויות, ולפיהן התחתן נח עם נעמה אחרת, נעמה בת חנוך – ייחוס הגיוני הרבה יותר, בהתחשב בהתקדשות דמותו של חנוך בחלוף השנים. עליה נאמר כי היא האישה היחידה בדור המבול ששמרה על תומתה. אם כך, האם אכן מדובר בשני צדדים של אותה נעמה, או שמא בשתי נעמות שונות – אחת נעימה ואחת עובדת כוכבים? אחת צדקת ואחת יפהפייה פתיינית? לעת עתה אין בידינו תשובה חותכת, אז נמשיך לספר על השדית מבין השתיים.

כפי שהזכרנו לעיל, נעמה השדה נקראת גם אם השדים, ובפרט מזהים אותה עם אימו של אשמדאי. בסיפורים אחרים נמסרים פרטים גניאולוגיים אחרים: לפעמים נעמה היא אשתו של מלך שדים בשם שמדון, ולפעמים של שדים אחרים. לפעמים היא אימו של אשמדאי ולפעמים של שדים בשמות אחרים. על כל פנים, שמה מצוטט בלא מעט רשימות יוחסין של שדים, כדוגמת זאת: "…הנאד הוליד הנאד הקטן ויקח לו אישה נעמה ותלד לו בילאד וימלוך בילאד מזרע אשמודאי בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות וארבעים ליצירה…" (כפי שמביא לדוגמא גרשם שלום, "פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית").

1
"ואחות תובל-קין נעמה היא אשת שומרון אם אשמדאי שמשם נולדו השדים כאשר יזכירוה תמיד בהשבעת השדים". מתוך פירוש התורה של ר' מנחם רקנאטי.

על ארבע אמהות השדים שנעמה, כאמור, הייתה אחת מהן, נכתבו בפירוש התורה לרבינו בחיי (בראשית ד') הדברים הבאים:

"וארבע נשים היו אמות השדים; לילית, ונעמה, ואגרת, ומחלת, ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה, אין מהם מספר. ואומרים כי כל אחת מושלת בתקופה אחת מארבע תקופות שבשנה, ומתקבצות בהר נִשְפֶּה קרוב להרי חושך, וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהן“.

ההתקבצות בהר מזכירה אולי סיפורים אחרים על מכשפות מן הפולקלור האירופי, שהיו מתכנסות לחגיגות משותפות במועדים מסוימים. פרט מעניין הוא שחכמים אכן חילקו את השנה לארבע תקופות שהחלו כל אחת בחודשים תשרי, טבת, ניסן ותמוז. עם זאת, לא עלה בידי לגלות איזו שדה אחראית על איזו תקופה.

נעמה ולילית מופיעות בכתובים לא מעט זו לצד זו. בדומה ללילית, פעולתה העיקרית של נעמה הייתה פיתוי גברים בשעת חלומם. לצד זאת הייתה שותפתה של לילית בחנק תינוקות. אומרים כי מקום מושבה של נעמה היה במעמקי הים. כך למשל, בספרו "מראות הצובאות" כותב דוד בן יהודה החסיד (נכד הרמב"ן): "ונעמה היא קיימת עד היום הזה, ומשכנה בין רגשי ים הגדול ויוצאת ושוחקת בבני אדם ומתחממת מהם בחלום…". משם נהגה לצאת למסעיה הליליים במחשבותיהם של בני אדם. בספר הזוהר מתואר כיצד מפיתוייה הליליים באים שדים נוספים לעולם:

"רבי שמעון אומר אמם של שדים היתה, כי היא באה מצד קין, שממנו יצאו שדים ורוחות, והיא נתמנית עם לילית על מיתת אסכרה של התנוקות, אמר ליה רבי אבא והרי אמר מר שנעמה נתמנית לצחוק עם בני אדם בחלומות, אמר לו כן הוא ודאי, כי היא באה ומצחקת עם אנשים, ופעמים היא מולידה מהם רוחות בעולם, ועד עתה עוד היא עומדת בתפקידה לצחק עם אנשים, אבל רבי שמעון אמר שהיא משתתפת עם לילית, והמיתה באה מצד לילית ולא מצד נעמה…" (זוהר, בראשית ב').

1
"משביע אני על כל מיני משפחות האומות וכתות השדין והמזיקין והרוחות הרעים… וכל כתות אגרת בת מחלת ונעמה וזמזומית…". נעמה מוזכרת כאן בקמע לטובת "חולי הכפייה ונדנוד גופו". מתוך ספר "רפואה וחיים" של ר' חיים פלאג'י, פרק י', עמ' ל"ז ב'

עד כדי כך נחשבות שתי השדות האלו לרעות ומפחידות, שמקובל לזהות את לילית ונעמה (ובגרסאות אחרות את לילית ואגרת) בדמותן של שתי הנשים הזונות שהופיעו לפני שלמה המלך וביקשו ממנו שיחרוץ משפט במריבתן על תינוק אחד, כפי שמתואר בספר מלכים א', פרק ג'.

חכמים לא הצליחו ליישב בין המסורות השונות על אופיה של נעמה, ואנחנו בוודאי לא נתיימר לכך. בין שהייתה נעמה אחת ובין שהייתה שתיים, תמיד כדאי לפקוח שבע עיניים.

לכתיבת כתבה זו סייעו פרופ' גדעון בוהק ופרופ' יובל הררי. תודה מיוחדת ניתנת לפרופ' אלחנן ריינר על עזרתו בתחקיר ובכתיבה.

מזמינים את ארבעת המינים הגדולים של היהדות לסוכה

השנה נחגוג בסוכה וירטואלית, ואליה בחרנו להזמין את ארבעת המינים: ארבעה כופרים חשובים בתולדות עמנו

כבר בתקופת חז"ל, החלו חכמינו להשתמש במונח "מינות", או "מינים", ככינוי לקבוצות או יחידים שלא תאמו את תפיסת עולמם של חכמים, אותו העולם שהפך לזרם המרכזי ביהדות. המאבק במינות נתפס בידי חז"ל לא רק כמאבק קיומי, אלא גם כמאבק על הנרטיב. הם הוסיפו את ברכת למינים לתפילת עמידה (תפילת שמונה עשרה) שאותה עיצבו כאחת מדרכי הפולחן החלופיות. מיהם המינים שחז"ל יוצאים נגדם? מקובל שמדובר בראשוני הנוצרים, אך יש כאלו החושבים שמדובר בקבוצות אחרות.

לכבוד חג הסוכות, החלטנו להזמין לסוכה הוירטואלית שלנו כמנהג אושפזין ארבעה מינים – ארבעה אפיקורסים מובהקים שייתארחו אצלנו בסוכה. נזכור שמי שנחשב לכופר ולמין בדור מסוים, יכול להתקבל כגיבור ולהיות נערץ בעיניי הדורות הבאים.

נתחיל עם הכופר הגדול ומי שקיצץ בנטיעות: אלישע בן אבויה, הוא אחר. אלישע הוא דוגמה לכופר ולמין שהגיע מתוך חוגי החכמים עצמם, והיה אחד מארבעת התנאים שעל פי המסורת נכנסו לפרדס – לעומק סודות האלוהות. מעשה הקיצוץ בנטיעות הוליד לו כינוי שאין לו אח ורע בספרות התלמודית, "אחר".

ארבעה שנכנסו לפרדס: קטע מ"אילן ארוך", המתאר את הספירות ועולמות אחרים. דיו וצבע על קלף משנת 1600 בקירוב, איטליה, מאוספה של משפחת גרוס, תל אביב, ובאדיבותה.

 

מה היה חטאו של אלישע? אין דור שלא מתמודד עם שאלה זו. תשובות לה פזורות לאורכה של הספרות התלמודית. כולן חוזרות לגורלם של ארבעת הנכנסים: בן עזאי שהציץ ומת, בן זומא שהציץ ונפגע, אחר שקיצץ בנטיעות. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ניתן להבין את הביטוי הזה כפשוטו – קיצץ בנטיעות הפרדס. או שמא, יצא לתרבות רעה וביקש להסית אחריו את תלמידיו.

אז למה שנרצה להזמין את אחר לסוכתנו? כאן אנחנו נסמכים על תקדים שקבעו חכמינו בעצמם. כפי שכותב יהודה ליבס בספרו 'חטאו של אלישע': "אפילו אחרי כפירתו של אלישע הוא פועל בין החכמים, מלמד תורה את תלמידו רבי מאיר, ונקבר בקבורתם… ולא עוד אלא, שמפיו הובאו דברי חוכמה ומוסר בפרקי אבות ו'אבות דרבי נתן'". ואולי, כפי שמציע ליבס בספרו, לא רק שלא היה הכופר הגדול ביותר, אלא דווקא המחמיר שבמחמירים?

המין השני שנזמין לסוכתנו הוא חיוי הבלכי. מעט ידוע על האיש. אנחנו יודעים שהיה יהודי בן המאה התשיעית, שחי בחורסאן (כיום באפגניסטן, אז בממלכת פרס). עד הגילוי של חוקר השירה והפיוט עזרא פליישר, כל הידוע לנו מדברי חיוי הבלכי הגיע דרך מתנגדיו. פליישר גילה בגניזת קהיר קטע מחורז מתוך החיבור שחיבר חיוי, קטע העוסק באשת לוט ובנותיה. למרבה הפליאה, לקטע זה נמצאת תשובה בחיבורו של המוכר במתנגדי חיוי, לר' סעדיה גאון, המוקדש כולו לטענותיו של חיוי. מלבד החיבור המיוחד המחורז של ר' סעדיה, חיבור התשובה לטענותיו של חיוי הבלכי, ענה לו ראש ישיבת סורא גם בספרו הפילוסופי 'הנבחר באמונות ודעות'.

 

עמוד מתוך כתב-הפולמס המחורז שחיבר ר' סעדיה גאון, גניזת קהיר, אוניברסיטת קיימברידג', T-S 8J30

מה הפך את חיוי הבלכי לכופר ולמין? סביב שנת 875 פירסם חיוי את ספרו היחיד הידוע לנו כיום – "מאתיים שאלות". ספר השאלות שלו נכתב בערבית מחורזת. לפי ההיסטוריון משה גיל, "יש הרואים את חיוי הבלכי בתור יהודי ראשון אשר עסק באופן שיטתי בביקורת הטקסט המקראי".

בניגוד למסורת שירשנו מחכמי המשנה והתלמוד, היה חיוי הראשון מבין פרשני המקרא היהודים שזיהה סתירות במקרא ולא מיהר ליישבן. שני סוגי סתירות זיהה הכופר מחורסאן: הראשון הן סתירות בתוך הכתוב. השני הן קביעות ורעיונות הסותרות את השכל הישר, הצדק או המוסר של ימיו. למעשה, הסתירות שחיוי זיהה הכחישו לדעתו את מקורו האלהי של הטקסט המקראי, והצביעו על כך שנכתב בתקופה היסטורית מוגדרת ועל ידי בנ אדם רגילים. יסכימו איתנו חוקרי המקרא שחיוי זוכה בדין להיות האורח השני בסוכת ארבעת המינים שלנו.

ומהקורא הביקורתי השיטתי הראשון של הטקסט המקראי, לאב-לכאורה של הדיספלינה המחקרית המוכרת בשם 'ביקורת המקרא'. במעבר בכלל לא חד – נזמין את המין השלישי, את ברוך שפינוזה.

דיוקנו של ברוך שפינוזה, אמן לא ידוע

 

לא ברור מתי החל שפינוזה הצעיר לנסח תפיסות שנתפסו כופרות בדת אבותיו, אך הדבר היה כנראה כבר בנעוריו. בזמן שהקפיד על קיום מצוות ופקד את בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, פיתח שפינוזה את רעיונותיו הפילוסופיים והתיאולוגיים מתוך התעמקות בתנ"ך. החיבור המרכזי שהוציא את שמו ככופר היה המאמר התיאולוגי-מדיני. שפינוזה הצביע על כך שהפרשנויות המקובלות למקרא אינן מתבקשות מתוך הטקסט המקראי. ובמקומן הציע פרשנות חתרנית שהעמידה את המקרא באור אחר מכפי שהתקבל בתוך הדתות המונותאיסטיות.

למרות זאת, שפינוזה לא זנח את הכמיהה והאמונה בנצחי, אלא מיקם את הנצחי והאלוהי בתחומי העולם הזה. האל של שפינוזה, בניגוד לאל היהודי והנוצרי, לא היה נפרד מהטבע: האל של שפינוזה הוא-הוא היקום.

אפילו באווירה הפתוחה והנאורה יחסית של אמסטרדם עורר שפינוזה זעם והתנגדות שהביאו להחרמתו. שפינוזה. הקהילה שעמלה להחזיר לחיק ישראל את המוני האנוסים שנמלטו מאימת האינקוויזציה הספרדית בחרה לסלק את הצעיר היהודי בן הטובים מתוכם כיוון שאיים במעשיו ובדעותיו על מרקם החיים העדין שביקשו ליצור. ברוך שפינוזה נאלץ למצוא את מקומו החדש בתור אזרח ופילוסוף חסר דת, מה שכינו היסטוריונים בדיעבד "היהודי החילוני הראשון".  ברוך בנדיקטוס שפינוזה הוא המוזמן השלישי לסוכתנו.

"נתקן המעוות", כתבתו של דוד בן-גוריון, אשר התפרסמה בעיתון 'דבר' ב-25 בדצמבר 1953

 

המין האחרון שנזמין לסוכתנו היא רוזה לוקסמבורג, יהודיה מזמושץ, הוגה ומהפכנית קומוניסטית. לוקסמבורג מצאה את מותה מידי אנשי מיליציה ימנית-קיצונית לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים שהובילה בגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.

גלויה בהוצאת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (Kommunistische Partei Deutschlands) ובה דיוקן רוזה לוקסמבורג, אוסף שבדרון בספרייה הלאומית.

 

קשה להצדיק את הבחירה. לא מדובר בהוגת דעות שכפרה בעיקרי הדת, ודאי לא בעיקרי היהדות – לא זה היה עיקר עניינה. לוקסמבורג הייתה פליטה יהודיה מזמושץ שבפולין, מהפכנית שניסחה לא מעט ממשנתה הסוציאליסטית מתוך תא כלא קפוא בגרמניה, שבו נכלאה באשמת חתרנות לאחר שהקימה את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. ובכל זאת, בחרנו ברוזה לוקסמבורג בדיוק מפני שהיא דוגמה מצוינת לטיפוס המין והכופר המודרני היהודי של המאה הקודמת: ייצוג ייחודי של אלפי צעירים וצעירות יהודים שהתמסרו לפעילויות פוליטיות רדיקליות בכל חלקי אירופה במהלך המאה התשע עשרה והעשרים. תרומתה העיקרית הייתה קריאתה לשיווין מעמדי, לדמוקרטיה ולצדק חברתי. קריאות שזעזעו את מתנגדיה משמאל ומימין. והעובדה שקריאות אלו הגיעו מאישה, ופליטה שמוצאה בפולין, לא תרמו לאהדה רבה כלפיה.

את הלהט המהפכני שלה זיהתה לוקסמבורג עם השאיפה היהודית ל"תיקון עולם במלכות שדי". היא האמינה שמתוך העולם השוויוני-קומוניסטי העל-לאומי שיוקם תבוא גם גאולה ליהודים, וכך יגיע קץ האנטישמיות. רוזה לוקסמבורג היא המוזמנת הרביעית לסוכתנו.

הכתבה נכתבה בעזרתם של פרופ' אלחנן ריינר ודן קריסטל.