כבר בתקופת חז"ל, החלו חכמינו להשתמש במונח "מינות", או "מינים", ככינוי לקבוצות או יחידים שלא תאמו את תפיסת עולמם של חכמים, אותו העולם שהפך לזרם המרכזי ביהדות. המאבק במינות נתפס בידי חז"ל לא רק כמאבק קיומי, אלא גם כמאבק על הנרטיב. הם הוסיפו את ברכת למינים לתפילת עמידה (תפילת שמונה עשרה) שאותה עיצבו כאחת מדרכי הפולחן החלופיות. מיהם המינים שחז"ל יוצאים נגדם? מקובל שמדובר בראשוני הנוצרים, אך יש כאלו החושבים שמדובר בקבוצות אחרות.
לכבוד חג הסוכות, החלטנו להזמין לסוכה הוירטואלית שלנו כמנהג אושפזין ארבעה מינים – ארבעה אפיקורסים מובהקים שייתארחו אצלנו בסוכה. נזכור שמי שנחשב לכופר ולמין בדור מסוים, יכול להתקבל כגיבור ולהיות נערץ בעיניי הדורות הבאים.
נתחיל עם הכופר הגדול ומי שקיצץ בנטיעות: אלישע בן אבויה, הוא אחר. אלישע הוא דוגמה לכופר ולמין שהגיע מתוך חוגי החכמים עצמם, והיה אחד מארבעת התנאים שעל פי המסורת נכנסו לפרדס – לעומק סודות האלוהות. מעשה הקיצוץ בנטיעות הוליד לו כינוי שאין לו אח ורע בספרות התלמודית, "אחר".
מה היה חטאו של אלישע? אין דור שלא מתמודד עם שאלה זו. תשובות לה פזורות לאורכה של הספרות התלמודית. כולן חוזרות לגורלם של ארבעת הנכנסים: בן עזאי שהציץ ומת, בן זומא שהציץ ונפגע, אחר שקיצץ בנטיעות. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ניתן להבין את הביטוי הזה כפשוטו – קיצץ בנטיעות הפרדס. או שמא, יצא לתרבות רעה וביקש להסית אחריו את תלמידיו.
אז למה שנרצה להזמין את אחר לסוכתנו? כאן אנחנו נסמכים על תקדים שקבעו חכמינו בעצמם. כפי שכותב יהודה ליבס בספרו 'חטאו של אלישע': "אפילו אחרי כפירתו של אלישע הוא פועל בין החכמים, מלמד תורה את תלמידו רבי מאיר, ונקבר בקבורתם… ולא עוד אלא, שמפיו הובאו דברי חוכמה ומוסר בפרקי אבות ו'אבות דרבי נתן'". ואולי, כפי שמציע ליבס בספרו, לא רק שלא היה הכופר הגדול ביותר, אלא דווקא המחמיר שבמחמירים?
המין השני שנזמין לסוכתנו הוא חיוי הבלכי. מעט ידוע על האיש. אנחנו יודעים שהיה יהודי בן המאה התשיעית, שחי בחורסאן (כיום באפגניסטן, אז בממלכת פרס). עד הגילוי של חוקר השירה והפיוט עזרא פליישר, כל הידוע לנו מדברי חיוי הבלכי הגיע דרך מתנגדיו. פליישר גילה בגניזת קהיר קטע מחורז מתוך החיבור שחיבר חיוי, קטע העוסק באשת לוט ובנותיה. למרבה הפליאה, לקטע זה נמצאת תשובה בחיבורו של המוכר במתנגדי חיוי, לר' סעדיה גאון, המוקדש כולו לטענותיו של חיוי. מלבד החיבור המיוחד המחורז של ר' סעדיה, חיבור התשובה לטענותיו של חיוי הבלכי, ענה לו ראש ישיבת סורא גם בספרו הפילוסופי 'הנבחר באמונות ודעות'.
מה הפך את חיוי הבלכי לכופר ולמין? סביב שנת 875 פירסם חיוי את ספרו היחיד הידוע לנו כיום – "מאתיים שאלות". ספר השאלות שלו נכתב בערבית מחורזת. לפי ההיסטוריון משה גיל, "יש הרואים את חיוי הבלכי בתור יהודי ראשון אשר עסק באופן שיטתי בביקורת הטקסט המקראי".
בניגוד למסורת שירשנו מחכמי המשנה והתלמוד, היה חיוי הראשון מבין פרשני המקרא היהודים שזיהה סתירות במקרא ולא מיהר ליישבן. שני סוגי סתירות זיהה הכופר מחורסאן: הראשון הן סתירות בתוך הכתוב. השני הן קביעות ורעיונות הסותרות את השכל הישר, הצדק או המוסר של ימיו. למעשה, הסתירות שחיוי זיהה הכחישו לדעתו את מקורו האלהי של הטקסט המקראי, והצביעו על כך שנכתב בתקופה היסטורית מוגדרת ועל ידי בנ אדם רגילים. יסכימו איתנו חוקרי המקרא שחיוי זוכה בדין להיות האורח השני בסוכת ארבעת המינים שלנו.
ומהקורא הביקורתי השיטתי הראשון של הטקסט המקראי, לאב-לכאורה של הדיספלינה המחקרית המוכרת בשם 'ביקורת המקרא'. במעבר בכלל לא חד – נזמין את המין השלישי, את ברוך שפינוזה.
לא ברור מתי החל שפינוזה הצעיר לנסח תפיסות שנתפסו כופרות בדת אבותיו, אך הדבר היה כנראה כבר בנעוריו. בזמן שהקפיד על קיום מצוות ופקד את בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, פיתח שפינוזה את רעיונותיו הפילוסופיים והתיאולוגיים מתוך התעמקות בתנ"ך. החיבור המרכזי שהוציא את שמו ככופר היה המאמר התיאולוגי-מדיני. שפינוזה הצביע על כך שהפרשנויות המקובלות למקרא אינן מתבקשות מתוך הטקסט המקראי. ובמקומן הציע פרשנות חתרנית שהעמידה את המקרא באור אחר מכפי שהתקבל בתוך הדתות המונותאיסטיות.
למרות זאת, שפינוזה לא זנח את הכמיהה והאמונה בנצחי, אלא מיקם את הנצחי והאלוהי בתחומי העולם הזה. האל של שפינוזה, בניגוד לאל היהודי והנוצרי, לא היה נפרד מהטבע: האל של שפינוזה הוא-הוא היקום.
אפילו באווירה הפתוחה והנאורה יחסית של אמסטרדם עורר שפינוזה זעם והתנגדות שהביאו להחרמתו. שפינוזה. הקהילה שעמלה להחזיר לחיק ישראל את המוני האנוסים שנמלטו מאימת האינקוויזציה הספרדית בחרה לסלק את הצעיר היהודי בן הטובים מתוכם כיוון שאיים במעשיו ובדעותיו על מרקם החיים העדין שביקשו ליצור. ברוך שפינוזה נאלץ למצוא את מקומו החדש בתור אזרח ופילוסוף חסר דת, מה שכינו היסטוריונים בדיעבד "היהודי החילוני הראשון". ברוך בנדיקטוס שפינוזה הוא המוזמן השלישי לסוכתנו.
המין האחרון שנזמין לסוכתנו היא רוזה לוקסמבורג, יהודיה מזמושץ, הוגה ומהפכנית קומוניסטית. לוקסמבורג מצאה את מותה מידי אנשי מיליציה ימנית-קיצונית לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים שהובילה בגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.
קשה להצדיק את הבחירה. לא מדובר בהוגת דעות שכפרה בעיקרי הדת, ודאי לא בעיקרי היהדות – לא זה היה עיקר עניינה. לוקסמבורג הייתה פליטה יהודיה מזמושץ שבפולין, מהפכנית שניסחה לא מעט ממשנתה הסוציאליסטית מתוך תא כלא קפוא בגרמניה, שבו נכלאה באשמת חתרנות לאחר שהקימה את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. ובכל זאת, בחרנו ברוזה לוקסמבורג בדיוק מפני שהיא דוגמה מצוינת לטיפוס המין והכופר המודרני היהודי של המאה הקודמת: ייצוג ייחודי של אלפי צעירים וצעירות יהודים שהתמסרו לפעילויות פוליטיות רדיקליות בכל חלקי אירופה במהלך המאה התשע עשרה והעשרים. תרומתה העיקרית הייתה קריאתה לשיווין מעמדי, לדמוקרטיה ולצדק חברתי. קריאות שזעזעו את מתנגדיה משמאל ומימין. והעובדה שקריאות אלו הגיעו מאישה, ופליטה שמוצאה בפולין, לא תרמו לאהדה רבה כלפיה.
את הלהט המהפכני שלה זיהתה לוקסמבורג עם השאיפה היהודית ל"תיקון עולם במלכות שדי". היא האמינה שמתוך העולם השוויוני-קומוניסטי העל-לאומי שיוקם תבוא גם גאולה ליהודים, וכך יגיע קץ האנטישמיות. רוזה לוקסמבורג היא המוזמנת הרביעית לסוכתנו.
הכתבה נכתבה בעזרתם של פרופ' אלחנן ריינר ודן קריסטל.
