סיפורה של בת הים הקטנה

מדוע נגעה דווקא מעשייה זו לליבו של הסופר הדני הגדול הנס כריסטיאן אנדרסן, יותר מכל דבר אחר שכתב?

בשנות לימודיו בבית הספר סבל הנס כריסטיאן אנדרסן מהצקות ובריונות. אך הקשיים החברתיים של מי שהפך לימים לסופר בעל שם עולמי לא פסקו גם בבגרותו. לכל אורך חייו – הוא נפטר קרוב לגיל 70 – נחשב אנדרסן לאדם מתבודד שהתקשה לשמור על קשרים קרובים. כבר מילדותו הוא גילה עניין רב באומנות וספרות. אחד הספרים הראשונים שהעניק לו אביו היה יצירת המופת של הספרות הערבית, "אלף לילה ולילה", בתרגום לדנית.

תחושות הזרות והניכור בולטות ברבים מהסיפורים והמעשיות שהשאיר אחריו, וכאלה יש יותר מ-3,000. לרבים מאיתנו התחושות הללו מזכירות מיד את יצירתו "הברווזון המכוער", אבל הניסיונות להשתלב ולהתגבר על כאב הדחייה נמצאים בצורה זו או אחרת בכל יצירותיו. וכך גם במעשייה הראשונה של אנדרסן שזכתה לעיבוד קולנועי באורך מלא של דיסני, "בת הים הקטנה". המעשייה פורסמה לראשונה ב-1837, ובשנת 1989 עובדה לסרט הנפשה שזכה להצלחה עולמית.

פורטרט של הנס כריסטיאן אנדרסן מ-1859. צייר ה' אולריק

בשתי הגרסאות, הספרותית והקולנועית, בת הים הקטנה יוצאת דופן לעומת חמש אחיותיה הבוגרות. בעוד שהן רואות בים את ביתן האמיתי והיחיד, ליבה של אריאל (הנקראת כך רק בעיבוד של דיסני) מבקש את עולמם של בני האדם שמעל פני הים. ההבדל המרכזי בין שתי הגרסאות נוגע לסוף העלילה. בניגוד לסיום ההוליוודי והרומנטי של דיסני, במעשייה המקורית בת הים הקטנה מצליחה להתחבב על הנסיך אהוב ליבה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הבדל נוסף בין הגרסאות קשור לדמויות הסובבות את בת הים הקטנה. בשונה מהסרט, לאורך המעשייה אין לה חברים הבאים לעזרתה, אלא רק אחיותיה השונות ממנה דואגות לה. הן נחלצות לעזרתה כשמתברר שהשיקוי שמציעה מכשפת הים – כדי שבת הים תהפוך לבת אנוש ותזכה באהבתו של הנסיך שהצילה – בלתי הפיך: בת הים יודעת שברגע שתשתה ממנו היא אומנם תישאר היצור היפה בעולם והרקדנית הטובה ביותר, אך לא תוכל עוד לחזור להיות בת ים וקולה הנפלא יילקח ממנה.

ללא הקול שלה, בת הים לא מצליחה להסביר לנסיך שהיא הנערה שהצילה אותו מטביעה כשהושלך מספינתו. וכשהיא מבינה שלא תצליח לזכות באהבתו הרומנטית, ליבה נשבר. בטרם שתתה מן השיקוי מבטיחה לה המכשפה כי אם תיכשל, תיהפך לקצף על פני הגלים ותיעלם.

כדי למנוע מהגורל האכזר הזה להתממש, אחיותיה משיגות מהמכשפה סכין שאותה בת הים אמורה לנעוץ בלב הנסיך וכך להפוך חזרה לבת ים. בת הים נכנסת אל האוהל המלכותי בזמן שאהובה ישן, אך לא מצליחה לפגוע בו.

במעשייה המקורית זוכה בת הים בסוף טוב משלה: אומנם היא לא מתאחדת עם הנסיך כמו בסרט של דיסני (ובעיבודים הרבים שנוצרו בהשפעתו), אבל בשל מסירותה וטוב ליבה היא זוכה בנשמה נצחית ומצטרפת אל ממלכת יצורי האוויר. וכאן נחשף המחבר אנדרסן בתור נוצרי אדוק המאמין בנצחיותה של הנשמה.

אם לא קראתם את המעשייה המקורית והופתעתם עכשיו לגלות את פרטי עלילתה, ככל הנראה הסיבה לכך היא קהל היעד שאליו כיוון הסופר. אנדרסן לא ראה ב"בת הים הקטנה" מעשייה המיועדת לילדים. למעשה, הוא הודה שמעולם לא נגע לליבו דבר שכתב כמו שנגעה המעשייה הזו.

היו שקשרו בין סיפור חייו של אנדרסן לדמותה של בת הים הקטנה. בגיל 11 אנדרסן הילד התייתם מאביו, ובגיל 15 עזב את כפר הולדתו כדי להגשים את חלומו הגדול להיות לרקדן ולזמר אופרה. בדיוק בגיל הזה, 15, גם גיבורת המעשייה מגלה את עולם המבוגרים ועד סוף חייה מתקשה להסתגל אליו ולמצוא בו את מקומה. בדיוק כמו אנדרסן עצמו.

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין של בנות הים, מספר לנו אנדרסן ב"בת הים הקטנה". בגיל 15 מורשות בנות הים לעלות לראשונה בחייהן אל מעל פני הים, לשכב על סלע בליל ירח מלא ולשיר. הרגע המופלא משתלט על מחשבותיה של הקטנה בבנותיו של מלך הים, ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא מחכה לרגע הנכסף. ויותר מכך היא מצפה להזדמנות לפגוש את בני הים, היצורים המשונים שבמקום לחיות בים עם סנפיר של דג, הם מתהלכים על הקרקע בעזרת זוג רגליים.

תרגומי בת הים הקטנה לעברית

 

אנדרסן בורא יַלְדוּת בעברית

יצירותיו של אנדרסן פורסמו לראשונה בעברית בספרון שיצא לאור באודסה בהוצאת י"ח ראבניצקי וש"ד הארינשטיין בשנת תרנ"ד (1894). בספרון התפרסמו חמש מאגדותיו הידועות של הסופר הדני הגדול בתרגומו של יהודה גרזובסקי.

בתקופה שבה ספרות הילדים בעברית הייתה יותר משאלת לב ממציאות ממשית, לקובצי האגדות המקוריות והנפלאות של אנדרסן יוחסה חשיבות רבה. אגדותיו המתורגמות, בצירוף המעשיות של האחים גרים, הגשימו את משאלתו של הסופר והמתרגם דוד פרישמן (מתוך המבוא לספר "הגדות וסיפורים" מאת אנדרסן בתרגומו של פרישמן): "בראו נא יַלְדוּת לילדי בני ישראל!… הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו…".

בין האגדות שתורגמו באותה תקופה זיהינו כמה מהמוכרות ביותר שחיבר אנדרסן, ובהן "בגדי המלך החדשים", "בת המלך על העדשה" ו"הזמיר".

ומתי הופיעה "בת הים הקטנה" בעברית? זה קרה לראשונה ב-1965 עם פרסום הספר "בת הים הקטנה : הנסיכה על העדשה, הרועה הקטנה ומנקה הארובות" בהוצאת מ. מזרחי. כפי שוודאי ניחשתם, מדובר לא רק בתרגום הראשון של האגדה שלה מוקדשת כתבה זו, אלא גם בפעם הראשונה שהאגדה זוכה לפתוח ספר משלה בעברית.

התרגום העברי הראשון של בת הים הקטנה

 

מרגע שיוצא הסרט לאקרנים אנחנו מקבלים גם גרסאות ספרותיות לעיבוד של דיסני, כמו זו שראתה אור בהוצאת כנרת, שנת 1992.

 

 

לקריאה נוספת

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: ההתחלה, הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט (1979)

שמעונה פוגל, גלגולה של האישה השוכנת במים: פרשנות מחודשת ל"בת הים הקטנה" ול"נימפת המים", מאזניים 4-3, עמ' 91-83

מנחם רגב, הנס כריסטיאן אנדרסן וזיקתו ליהודים, מאזניים 9, עמ' 39-35

מי מכיר את מגדת העתידות מ"על המשמר"?

במשך כמה חודשים בשנת 1966 פרסמה הכתבת אורה תדמור שורה של תחזיות ותהיות על העתיד לבוא. עד כמה הצליחה לחזות את המציאות שלנו כיום?

1

פרט מתוך עטיפת התקליט "חיים יבין מספר צ'יטי צ'יטי בנג בנג", NMC

"אפשר לתאר 'לוח תקשורת' בכל חדר חשוב בבית, ובו קודם כל טלביזיה הקשורה לקווים רבים, בדיוק כמו הטלפון היום. נניח, למשל, שאין עקרת־הבית רוצה לצאת לקניות אותו יום. החנות הגדולה תשדר מעשה־קבע סיור על־פני מדוריה ואצטבאותיה, כך שעקרת־הבית תוכל לסקור בלוח הטלביזיה בביתה את מצב השוק באותו יום ולהזמין טלפונית בדיוק אותם המיצרכים הדרושים לה או שמצאו חן בעיניה. מקומות־העבודה הגדולים יוכלו לקיים משדרי טלביזיה משלהם; ללא ספק אפשר יהיה לקיים פגישות של כמה־וכמה גורמים על ידי 'קו משותף' מבלי לזוז מהמקום, ומנהל יוכל לעיין במיסמכים ולתת הוראות מבלי לקום מעל הכורסה בביתו…למעשה יוכלו בני־אדם לעסוק בכל צרכיהם ולחיות חיים מלאים־למדי מבלי לצאת מפתח ביתם כלל. חוסר המגע האנושי הישיר – מי יחזה את תוצאותיו?".

זהו קטע קטן שנשמע מדויק להפליא מתוך מדור שנקרא "פני המחר" או "פני העתיד". המדור הזה הופיע לאורך מספר חודשים בעיתון "על המשמר" בשנת 1966. במהלך עשור שהביא עימו התפתחויות טכנולוגיות מרשימות – שבראשן המסע האנושי לחלל – ביקש המדור להביא לקוראים תחזיות לעתיד לבוא. לא מדובר בקריאה בקפה או צפייה בכדורי בדולח, אלא במדור שעסק במה שאנחנו קוראים לו היום "עתידנות". כתבת בשם אורה תדמור הביאה לקוראים את החידושים האחרונים בתחום. בעזרת כתביהם של מדענים, סופרים ושאר אנשי רוח, ניסה המדור לשרטט – כפי שאומרת כותרתו – את פני העתיד.

1
כיצד יסייעו לנו רובוטים בחיי היום-יום. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 4 בפברואר 1966

חלק מהתחזיות נשמעות בדיעבד מופרכות מאוד (אבל אנחנו עוד יכולים לקוות שיתגשמו). אחרות נשמעות דווקא מדויקות ממש כמו הקטע שהבאנו לעיל. לרוב, כדרכן של תחזיות עתידניות מן הסוג הזה, הן שילוב. בטורים מוזכרת למשל המכונית החשמלית וגם מכוניות ללא נהג: לפי הטור בנושא תחבורה "מכ"ם הקיים בתוך המכונית עצמה ימנע אפשרות של התנגשות, אם יהיה מחובר למחשב המפעיל מצידו מערכת היגוי ובלמים בצורה המונעת כל אפשרות של טעות הנהג". אפילו את חישוב הדרך המהירה ביותר והצפופה פחות חוזה הכותבת. יחד עם זאת, מצוטטת הטענה שנהיגה עצמאית על ידי בן אדם תיחשב עבירה פלילית. האם אכן גם זה יתגשם?

1
מכוניות המחר. מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 21 בינואר 1966

טור אחר שנראה רלוונטי מאוד לחיינו עוסק בלימודי העתיד. הוא מזכיר את בעיית עודף המידע. הפתרון: לימודים עצמאיים באמצעים אלקטרוניים. על פי התחזית המתוארת כאן, תלמידים ותלמידות יוכלו לצפות ולהאזין לשיעורים בזמן המתאים להם, להתעכב על מה שדרוש חזרה וכך ללמוד בצורה מותאמת אישית ועצמאית. המחשב יהיה זה שייתן להם משוב על הלמידה ויעזור להם לחזק את שדרוש. כך, לטענת הטור, יתפנו המורים והמורות למשימה החשובה לא פחות – חינוך. האם אכן תיאור כזה יכול להתקיים? יתכן שאחרי תקופת הקורונה המין האנושי מנוסה יותר בשאלות מסוג זה.

נושאי הטורים רחבים מאוד. הטורים עוסקים בענייני רפואה (כיצד יושתלו איברים מלאכותיים בבני אדם, טיפול בתאי גזע); בייצור מזון מלאכותי ובדרכים להזין עולם שאוכלוסייתו גדלה והולכת; בשאלת החקיקה שעליה להתאים את עצמה ליכולות טכנולוגיות חדשות; באפשרות לנסוע בזמן או לנוע במהירויות גדלות והולכות; בתרבות שתתפתח ואפילו בשאלת הבילויים בשעות הפנאי. "כיצד נשחק בעתיד?", שואל המאמר, ועונה כך: לא יהיה צורך לקנות עיתון כי המנויים יוכלו להדפיסו לבד בבית (את מות הפרינט לא העזו לדמיין), הילדים יצפו משום מה בסרטים מן הירח או מנוגה שתשדר הטלוויזיה, עקרת-הבית (גם את יציאת הנשים לעבודה קשה היה כנראה לדמיין ב-1966) תמלא את יומה בחוגי ג'ודו ושירה גרגוריאנית, ובערב יעסקו המבוגרים בפעילויות תחת השפעת LSD. נראה שדווקא את פריצת תחום הריאליטי והשעשועונים לא הצליחו עתידני שנות השישים לחזות.

1
קטע מתוך הטור על לידת תינוקות שהופיע ב"על המשמר", 18 בפברואר 1966

 

1
"במה נשחק?", שאל הטור שהופיע ב"על המשמר", 18 במרץ 1966

רק טור אחד מתוך הסדרה עסק – במידה מסוימת – בנושא האקלים. הטור מצטט תחזית של מדען שעסק בדמותו העתידית של קו החוף הקליפורני (ומשם ניתן לגזור מסקנות לחופים נוספים). התיאור הפסטורלי דווקא מציין את התחממות המים כהתפתחות חיובית שתשפר את חיי יושבי החופים. על פי הטור, תחזית מזג האוויר תהפוך מדוייקת מאוד – ואירועי מזג האוויר הקיצוניים שאנו חווים בשנים האחרונות לא מוזכרים במילה. הטור משווה בין שני מדענים, שאחד מהם נחשב "אופטימי" וחוזה את התחממות הימים, ואילו השני נחשב "פסימי" ומאמין שמזג האוויר יישאר דומה בעשרים השנים הקרובות (כלומר עד שנות השמונים). בדיעבד ייתכן שהיינו הופכים את ההגדרות.

1
האקלים בקו החוף. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 6 במאי 1966

את כל הטורים הללו חיברה אורה תדמור לאורך שנת 1966. התרשמנו מאוד מכישוריה לברור את התחזיות המוצלחות ביותר, ולפעמים אפילו לקלוע קרוב מאוד למציאות שאנחנו מכירים היום, יותר מחמישים שנה לאחר מכן. עם זאת, למעט עוד כמה כתבות בודדות, לא הצלחנו למצוא פרטים על אותה "מגדת עתידות" מהעיתון "על המשמר". על כן אנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים: האם אתם יודעים דבר מה על אורה תדמור? מי הייתה? במה עסקה? והיכן היא כיום? אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

350 שנה אחרי הגירוש: הספרדים והיהודים נפגשים לראשונה במרוקו

איך הגיבו הספרדים כששמעו פתאום את שפתם ההיסטורית מפי יהודי העיר תטואן שבמרוקו?

קצין ספרדי משוחח עם מארחיו היהודיים

בתאריך ה-6 בפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם חיכתה להם אוכלוסייה מורעבת ולבושת קרעים, שנפגעה קשה בפרעות שפרעו בה הגיסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה, יחי הספרדים, יחי הכתר הספרדי".

מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר. המברכים היו יהודי קהילת תטואן. הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש-עשרה. המתברכים היו חיילי הצבא הספרדי שהיו צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי קבוצות האוכלוסייה היא השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה החכיתיה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר משלוש מאות שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים בסוף המאה החמש-עשרה.

הכיכר המרכזית של תטואן, הגעת צבא ספרד, היהודים יוצאים משכונתם

מפגש זה השאיר את רישומו בזיכרונם של בני הקהילה והסופר מואיז בן הראש בחר לפתוח את ספרו מפתחות לתטואן בהתייחסויות למפגש זה. כדבריו: "ואז בחורף של שנת 1860, הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה [חכיתיה], הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודריה המסוגרת של תטואן, ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה".

ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדיים שנכחו באירוע הזכירו בזיכרונותיהם את הרושם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות [מהמפגש עם היהודים], אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו. הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור … זיכרון חי ממולדתם".

אולם חרף התייחסויות אוהדות אלו נראה שאצל רוב המחברים הספרדיים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי יהודית שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע פדרו אנטוניו דה אלרקון "דמויותיהם [של היהודים], התנהגותם, כמו הדרך בה התאמצו לדבר ספרדית דחו אותנו … בצורה עמוקה". אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה בה דיברו היהודים לא היתה שפת אימם וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה אלרקון את דעתו לגבי היהודים בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".

מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעיר של היהודים וחיילי הצבא הספרדי. שהות שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. שהות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו מובאים התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

שיחה בין יהודי, מאורי (מוסלמי) ונוצרי

במיוחד היתה האינטראקציה קשה לנשים היהודיות. שרדו לנו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבו גם התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופאית. כך למשל תיאר אלרקון את היהודיה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר אני אוהב אותך): "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי [פסל] יווני. השמלנית שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים … כיסוי ראשה העשוי משי … כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני". אולם בסופו של התיאור מאס אלרקון ביופייה של היהודייה משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם. מאוחר יותר בספרו לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו כתב כך: "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".

משפחה יהודית

בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים שהביעו החיילים הספרדים סוברים החוקרים שעסקו במפגשים אלו שמדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיביות הנוצריות אירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם איתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.

אולם ממפגשים אלו לא שרדו רק עדויות כתובות אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים גם איורים של היהודים שנתקלו בהם. ספרו של אלרקון "יומן של עד ממלחמת אפריקה", שנתרם לספריה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד איגנסיו באואר, כולל רישומים רבים כאלו אותם אנו מציגים במאמר זה.

אבו ג'ילדה, ראש הכנופיות ומלך פלסטין

סיפורים ושירים רבים נכתבו על דמותו של שודד הדרכים שהפיל חיתתו על הנוסעים בארץ ישראל של שנות ה-20 וה-30. חזרנו אל סיפורו וסיפור לכידתו.

1

אבו ג'ילדה (מימין) ועוזרו, בתמונה מתוך העיתון "פלסטין"

אף אחד כבר לא זוכר בדיוק איך נלכד שודד הדרכים מטיל האימה על ידי משטרת המנדט הבריטי. הגרסאות מרובות ושונות. הדיווחים מספרים על מאות שוטרים שהקיפו את המערה בה הסתתר אבו-ג'ילדה עם שותפו ערמיט. חלק מהסיפורים טוענים שמקום מחבואו נחשף על ידי נערה שהיה עמה בקשר והייתה מבקרת אותו באותה מערה הסמוכה לכפר הולדתו. סיפורים אחרים טוענים שדווקא חבר מכנופייתו היה זה שמסר אותו לשוטרים. היו אפילו שסיפרו שאחיו של אבו-ג'ילדה, הוא ולא אחר, חשף את מקום מסתורו של השודד. בעיתונים נכתב שדווקא יד ימינו הנאמן היה הבוגד. לא פלא שסיפורים רבים מספור התפתחו סביב דמותו של מי שכינה את עצמו "מלך פלסטין" וחמק מידיי השוטרים זמן כה רב. אפילו שנת לידתו המדויקת לוטה בערפל.

כן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שוד דרכים עדיין היה סכנה שאפשר היה להיתקל בה אם התרחקת ממקומות היישוב המוכרים. ולא היה שודד דרכים ידוע יותר ומאיים יותר מאשר אחמד חמד אלחמוד, אבו-ג'ילדה בפי הכל.  מהר מאוד השתלט על השטח סביב לעיר שכם, וערך שם מעשי שוד נועזים ורבים מספור.

1
אבו ג'ילדה (מימין) ועוזרו אל-ערמיט מצולמים על נשקם ותחמושתם. מתוך העיתון "פלסטין", 14 באפריל 1934.

 

בעת שנלכדו במערה המבודדת, היו אבו ג'ילדה ועוזרו ערמיט, מבוקשים על ידי המשטרה הבריטית כבר כמעט שנה. שנה קודם לכן, לכד אבו-ג'ילדה שוטר מקומי שהגיע לנסות לסכל שוד דרכים, עינה ורצח אותו. עוד לפני כן היה אבו-ג'ילדה, או בשמו האמיתי אחמד חמד אל-חמוד, שודד מבוקש שחמק פעם אחר פעם מציפורני שלטונות המנדט, לעיתים אחרי עימותים עם המשטרה. אחרי הרצח הציעה המשטרה פרס כספי בסך 350 לירות ארץ ישראליות עבור כל פרט מידע אודותיו ועל מיקומו.

1
פרס לתפיסת אבו ג'ילדה. מתוך "דבר", 15 בדצמבר 1933.

 

כל הניסיונות לתפוס את אבו ג'ילדה עלו בתוהו. המשטרה הטילה מצור עם עשרות ומאות שוטרים על מספר מקומות מסתור בהם נצפה לכאורה שודד הדרכים. החיפושים אחריו נערכו אפילו בסיוע אווירונים, אך ללא הצלחה. כאמור, עוד לפני שנעשה רוצח, ביקשו השלטונות ללכוד את אבו ג'ילדה בשל מעשי שוד הדרכים הרבים שהיה מעורב בהם, מטיל אימה על חקלאי מחוז שכם, עמק יזרעאל, חיפה והסביבה: פעם חוטף עדר כבשים, פעם שודד ביצים ועופות, ועוד ועוד.

ההתנגשויות התכופות מול המשטרה והשלטונות, שבמהלכן נטען שהרג 5 שוטרים, הפכו את דמותו של אבו-ג'ילדה בפולקלור הפלסטיני המקומי לדמות של לוחם חירות שנאבק בשלטון הזר. הוא תואר כמעין רובין הוד ששודד מהעשירים את כספם, שם נרדף לאדם אמיץ המורד במוסכמות ומפיל את חיתתו על הסביבה. שודדים אחרים השתמשו בשמו כדי לאיים על קורבנותיהם, וסביב דמותו שלו נקשרו סיפורים רבים. גם שירי עם נכתבו עליו, ולא הייתה מסיבה או חתונה שבה לא שרו את המפורסמים שבהם.

אבל לא רק הפלסטינים דוברי הערבית סיפרו על אבו ג'ילדה סיפורים. דמותו השתלבה היטב גם בסיפוריהם ושיריהם של היהודים יושבי ארץ ישראל. במילון הידוע שחיברו דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, ותיעד את הסלנג העברי של תקופת קום המדינה, הופיע תחת הערך "אבו-ג'ילדה" הפירוש: "פרא אדם, פושע, אגרסיבי (על שם השודד ראש אחת מכנופיות הערבים בשנות ה-30)". המושג השתרש בשפה העברית באותה תקופה כך שאפילו משה דיין קיבל את הכינוי הזה. אריאל שרון חלם בילדותו ללכוד את שודד הדרכים. אבו-ג'ילדה הופיע לפחות בשני שירים עממיים שונים, שאחד מהם אפילו תיאר אותו כ"מלך השדים". גם יותר משלושים שנה אחר כך, שמו של אבו-ג'ילדה עדיין שימש מושג שגור שאפילו התגנב לתסריט של "השוטר אזולאי", סרטו של אפרים קישון.

1
כותרת העיתון ביום לאחר לכידתו של אבו-ג'ילדה. מתוך "דבר", 15 באפריל 1934.

 

גם התקשורת לא הסתירה את עניינה בשודד המאיים ששם את השוטרים לצחוק. בעיתונים הערביים היללו את דמותו והרבו להתבדח על חשבון המשטרה וכשלונותיה. העיתונים העבריים דיווחו על מעלליו בחשש וייחלו לתפיסתו, ואילו בעיתון החשוב דובר האנגלית ה-"Palestine Post", פרסמו אפילו ריאיון מיוחד איתו שנערך במקום שלא נחשף. אבו-ג'ילדה עצמו שיתף פעולה בשמחה, ונהג לשלוח למערכות העיתונים מכתבים ותמונות אותם דרש – לעיתים באיומים – לפרסם בהקדם.

1
אבו ג'ילדה (משמאל) ואל-ערמיט על ספסל הנאשמים בבית המשפט. התמונה נצבעה בדיעבד. קרדיט: עולא תמימי, קודס-נט.

 

בסופו של דבר נלכדו השודד ועוזרו הקרוב שכונה אל-ערמיט – נתפסו אפילו ללא ירייה אחת – והובאו למשפט. המשפט ארך יום אחד בלבד ובסופו נידונו השניים למוות. ערעורם נדחה וגזר הדין יצא אל הפועל. באותם ימים שלפני ההוצאה להורג פגש בו איש הלח"י חיים דבירי, מפגש בלתי-נשכח שתיאר בספרו "יום אביב שלא יישכח" (הוצאת "יאיר", 1986). שמו של אבו-ג'ילדה הוסיף להטיל אימה עוד עשורים רבים לאחר מכן.