"רחמים" – העיתון הראשון בפרסית-יהודית

במסגרת מפעל הדיגיטציה של העיתונות היהודית של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א, הועלו לגישה מרחוק גיליונות של העיתון "רחמים"

שער הגיליון האחרון באוסף הספרייה של עיתון "רחמים"

ראשיתו של הדפוס העברי בקרב קהילות יהודי מרכז אסיה היא תוצאה מובהקת של הקולוניאליזם הרוסי, שהתפשט וכבש את מרכז אסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה וחידוש הקשר עם קהילות ישראל שהתרחש בעקבותיו. הוצאות לאור ראשונות ומפעל תרגום רחב ממדים בלהג הדיבור העדתית של יהודי מרכז אסיה ראשיתו בירושלים דווקא.

היה זה רבי שמעון חכם (1910-1843), שעלה לארץ ב-1890 והקדיש מחצית מחייו למפעל הוצאה לאור עבור בני עדתו. עם פטירתו נקטע מפעל ההוצאה לאור בירושלים, אך התחדש כעבור מספר חודשים במרכז אסיה עצמה.

רבי שמעון חכם

בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, בזכות פיתוח ותיעוש ענף גידולי הכותנה, הפך עמק פרגנה למרכז הכלכלי הגדול של מרכז אסיה. יהודים רבים, בהם עשירים מופלגים, היגרו אליו וקבעו בו את מושבם. הפיתוח הכלכלי הביא איתו גם את המיכון, המודרניזציה ואת הדפוס. הגיליון הראשון של עיתון בשפה יהודית מקומית אותה הוא כינה בעצמו כ"לפזי פארסי" (להג פרסי) יצא לאור ב-14 במאי 1910 (על פי הלוח היוליאני שהיה נהוג באימפריה הרוסית) בעיר סְקוֹבֶּלֶב (שמה הראשון של העיר פרגנה) שבעמק פרגנה, ובשנת 1913 הועברה הוצאת העיתון אל העיר קוקאנד, גם היא בעמק פרגנה. שמו של העיתון -'רחמים'– היה כשמו של מייסדו, רחמים (רחמין) דוידבאיוף (1930-1878?), איש עסקים יהודי שעשה את הונו ממסחר בכותנה. לצורך הוצאתו לאור של העיתון הוא הביא את המכונות ואת אותיות הדפוס מלובלין שבפולין. העיתון רחמים היה חלוץ העיתונות בשפות הפרסיות היהודיות. העיתון הראשון של יהודי איראן, שלום, יצא לאור בטהראן בשנת 1915 ואילו העיתון הראשון של היהודים ההרריים, זֶחְמַתְכֶּש (פועל) החל לצאת לאור בדרבנט, שבצפון הקווקז רק לאחר המהפכה באמצע שנות העשרים. כמו רחמים גם שני העיתונים האלה בחרו בכתב העברי ככתב שהתאים לקהל היעד שלהם.

העמוד הראשון של הגיליון הראשון

העיתון יצא לאור בשפה היהודית-טג'יקית (בוכרית) באותיות עבריות בשניים או ארבעה עמודים מודפסים. רוב כתבותיו עסקו בדיווחים על הנעשה בעולם ותורגמו ככל הנראה מן העיתונות הרוסית. העיתון כלל גם כתבות בנושאים יהודיים כלליים וידיעות מקומיות, "מוסף כלכלי" שדיווח על השערים המעודכנים להמרת מטבע חוץ וכן מדור פרסומי על פני עמוד שלם, שכלל מודעות של בתי עסק שונים ולוח זמנים של "רכבת העמק" (עמק פרגנה), שנסעה מסקובלב לאנדיג'אן ושהייתה גם היא בבעלותו של דוידבאיוף. הוצאת העיתון נתקלה בקשיים תפעוליים ולכן גיליונותיו לא יצאו בתדירות קבועה. לא ברור אם הגורם לכך היה חוסר הרווחיות של העיתון או קשיים ארגוניים אחרים, כמו מחסור בנייר דפוס והידוק הצנזורה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בכל אופן העיתון פסק להופיע עוד לפני המהפכה, ככל הנראה לפני 1916. העותק האחרון המצוי באוספי הספרייה הוא מה 3 ביולי 1914.

העיתון הופץ למנויים בערים המרכזיות של מרכז אסיה, אך הגיע גם למנויים שמחוצה לה. כך למשל, בגיליון מספר 30 של שנת 1910 השתמרה מדבקת דואר לנמען: לכ' משיח גליבוב, ירושלים העתיקה, תורכיה. לעיתון היו כתבים קבועים וכתבים במחוזות ששלחו אליו כתבות חדשותיות על אודות מצב הקהילות בערים השונות. בכתבות אלה התפתח דיון חברתי בנושא הליקויים בחברה היהודית, שהושפע בוודאי מן השיח הציבורי בחברה הרוסית והיהודית בראשית המאה העשרים וערב המהפכה. חשיבותו של העיתון הייתה נעוצה בכך שבו נערך לראשונה ניסיון לכתוב בשפה היהודית-טג'יקית (בוכרית) על נושאים יומיומיים, כלכליים ופוליטיים, ולא רק על נושאי קודש כפי שהיה נהוג עד אז.

מודעה בעיתון "רחמים" על הפצת יינות כרמל כשרים באמצעות חברת מסחר רוסית

כיוון שכתבות רבות עסקו בחדשות מן העולם ותורגמו מן העיתונות היהודית רוסית והכללית, נאלצו עורכיו להתמודד עם תרגומים של מונחים חדשותיים, פוליטיים וגאוגרפיים, שהיו חסרים גם בשפות המקומיות האחרות. הפתרון שאימץ העיתון (וככל הנראה היה נפוץ גם בשאר העיתונים בני התקופה) היה להכניס אל השפה הכתובה מילים ממקור רוסי שהיו ככל הנראה שגורות בשפה המדוברת, ו"לגייר" אותן בהתאם לצורת ההגייה המקובלת שלהן וללא קשר לצורה הדקדוקית במקור. תופעה זו הודגמה היטב בכותרת המשנה של הגיליון הראשון של העיתון במילים "סרדניי אזייא" (אסיה התיכונה) ו"זגראניס" (חו"ל). השפעת הרוסית כשפת המינהל הייתה כה רבה עד כי בציון כתובת המערכת המילה "עיר", שבוודאי הייתה קיימת גם בשפה המקומית, נכתבה בהשאלה מרוסית, כ"גורות [עיר] סיכובלוו" וזאת למרות שבאותו עמוד ממש הופיע שימוש ב"שהר" לציון עיר. לגבי ימי הוצאתו של העיתון נטען בכותרת, בהשפעה עברית-רוסית, כי הוא יוצא לאור פעם בשבועיים, להוציא "שבתות וימים טובים ישראלי ופרזניכי ורוסי" (שיבוש של המילה הרוסית prazdniki ושימוש ב-urusi לציון רוסי, כהשפעה משפה מקומית).

בתקופה הקרובה, בשיתוף עם מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יש כוונה להעלות לרשת כותרים נוספים של עיתונות יהודי מרכז אסיה. העלאת האוספים לרשת תנגיש לחוקרים, לתלמידים ולמתעניינים מהארץ ומהעולם מקורות ראשוניים שישמשו להעמקת ההכרות והחקר של ההיסטוריה והשפה של קהילת יהודי מרכז אסיה. בחודש האחרון, פרסם המרכז לחקר יהודי בוכרה ומרכז אסיה במכון בן צבי קול קורא לפרסי מחקר לעבודות בנושא תולדות קהילות יהודי מרכז אסיה. אין ספק שאוסף העיתונות הזה יוכל להוות בסיס למספר עבודות בנושא.

לכל גיליונות העיתון "רחמים"

חשיפה: מכתב התמיכה בציונות של "אבי האומה" הסינית

באוספי הספרייה התגלה מסמך מכונן מקורי בן מאה שנה: "אומתכם הנפלאה וההיסטורית ראויה למקום מכובד במשפחת העמים", כתב המנהיג הסיני ד"ר סון יאט-סן במכתב לפעיל ציוני

ב-24 באפריל 1920 ביטא "אבי האומה" של סין המודרנית, ד"ר סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".

ד"ר סון יאט-סן, 1911

סון יאט-סן היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה הסינית שקמה ב-1912, לאחר נפילת השושלת הקיסרית האחרונה. הוא היה בין מנהיגי הרפובליקה בתקופה שלפני מלחמת האזרחים הסינית והמהפכה הקומוניסטית במדינה. תמיכתו של סון יאט-סן בציונות תועדה היטב. אף תוכנו של המכתב שציטטנו לעיל היה מוכר, אך העותק המקורי והחתום בכתב ידו נתגלה כעת מחדש, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו.

בעקבות גילוי המכתב תיארה את חשיבותו פרופ' גאו ביי, מומחית לקהילה היהודית של שנגחאי במאה ה-20: "מרגש מאוד שהמכתב שכתב סון יאט-סן אל נא"ב עזרא נחשף. מדובר במסמך מכונן, המשליך אור על תמיכתה המוקדמת של ממשלת סין הלאומנית בציונות".

כעת אפשר לצפות במכתב לראשונה באופן מקוון.

ד"ר סון יאט-סן מבטא את תמיכתו בציונות במכתב ששלח אל נא"ב עזרא, 24 באפריל 1920. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי להגדילה

תוכנו המלא של המכתב:

רח' מולייר 29,
24 באפריל 1920.
אדון נא"ב עזרא,
שנגחאי.

מר עזרא היקר:

קראתי את מכתבך ואת העותק של "מבשר ישראל" בעניין רב, ואני מבקש להבטיח לך שתמיכתי נתונה לתנועה זו – שהיא אחת מהתנועות הדגולות ביותר של העת הנוכחית. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים שלא לתמוך בלב שלם ולברך בהתלהבות את התנועה, שמטרתה לשחזר את אומתכם הנפלאה וההיסטורית שתרמה רבות כל כך לציוויליזציה העולמית וראויה לזכות במקום מכובד במשפחת העמים.

אני,
שלך בהוקרה,
סון יאט-סן

ההיסטוריה נחשפת

המכתב נתגלה מחדש בעקבות מהלך המתנהל בספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, ובמסגרתו נבחנים מחדש מיליוני פריטים מתוך האוספים והארכיונים השמורים בספרייה. עם הפריטים הללו נמנים מסמכים אישיים, תמונות, תעודות וחומרים מגוונים נוספים של דמויות בולטות מן המאה ה-20. היוזמה היא חלק מתהליך ההתחדשות שהספרייה הלאומית עוברת, בין היתר לקראת המעבר הצפוי בשנת 2022 לבניין חדש המוקם סמוך לכנסת.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

מבדיקת התיעוד הפנימי של הספרייה עולה כי המכתב נמצא באוספיה מאז 1938 לפחות, אבל מעולם לא נכלל בקטלוג הפומבי הפתוח לחוקרים – עד היום. עדיין לא התברר כיצד בדיוק הגיע המכתב לספרייה. אולם ארכיונאית הספרייה, רחל משרתי, מוסיפה מידע שיכול לקדם את פתרון התעלומה: "נא"ב עזרא נפטר ב-1936. מאחר שהמכתב הגיע לספרייה לכל המאוחר ב-1938, אפשר לשער שעזרא עצמו תרם אותו לספרייה – כמו מנהיגים ציוניים אחרים באותה תקופה. אפשרות אחרת היא שמישהו נתקל במכתב אחרי מותו של עזרא ושלח אותו לירושלים מתוך אמונה שהספרייה הלאומית היא ביתו הראוי של המכתב".

נא"ב עזרא נולד בעיר לאהור (כיום בפקיסטן). רוב חייו הוא חי בשנגחאי, ובה היה סופר, מוציא לאור ופעיל חברתי. לאחר הקמת "האגודה הציונית של שנגחאי", הוא ייסד את הביטאון "מבשר ישראל" וערך אותו במשך עשורים ארוכים. על אף הריחוק מהמרכזים הגדולים של החיים היהודיים והפעילות הציונית, עזרא הפיץ את עיתונו ברחבי העולם וגרם לקולו להישמע. בעיתונים שונים סביב העולם פורסמו מאמרים שכתב וערך במגוון רחב של נושאים, ובהם יהודי סין, ציונות, קבלה וחדשות בנות הזמן.

יחסים חמים

לסון יאט-סן ולמנהיגים סינים נוספים היו יחסים חמים עם אישים יהודים וקהילות יהודיות מקומיות ובינלאומיות. יחסים אלה נוצרו לעיתים קרובות בעת שהותם של המנהיגים בגלות, לפני נפילתה של שושלת צ'ינג הקיסרית. דוגמה אחת מתוך רבות היא סיפורו של שומר ראשו ויועצו הקרוב של סון עצמו, מוריס כהן שנודע בכינויו "טו-גאן" (Two-Gun). כהן הססגוני, שהיה יהודי יליד פולין וציוני נלהב, התקרב לקהילת הגולים הסינית כששהה בקנדה.

על כל פנים, סון לא היה המנהיג הסיני הראשון, וגם לא היחיד באותה תקופה, שתמך בתנועה הציונית בפומבי. בספרה "Shanghai Sanctuary", מסבירה פרופ' גאו שכבר ב-1918 שלח סגן שר החוץ של ממשלת בייג'ינג דאז, צ'ן לו, מכתב ליו"ר האגודה הציונית של שנגחאי, אלי כדורי. במכתבו הביע צ'ן לו "תמיכה אישית" בציונות וציין שבעקבות הצהרת בלפור גם הממשלה הסינית אימצה גישה דומה כלפי התנועה.

סון יאט-סן (יושב) עם ממשיך דרכו בהנהגה, צ'אנג קאי-שק. שניהם הביעו את תמיכתם בציונות

לאחר מותו של סון, נא"ב עזרא ונציג נוסף מטעם האגודה הציונית של שנגחאי נכחו בהלוויה הרשמית שלו על פי הזמנת הממשלה הסינית. צעד זה הדגיש כי החיבור בין השניים היה משמעותי הרבה מעבר להיכרות אישית.

טקס ההלוויה הרשמי של ד"ר סון יאט-סן, 1929

תודה רבה לפרופ' גאו ביי ולרחל משרתי על סיוען בכתיבת כתבה זו.

מי מכיר את מגדת העתידות מ"על המשמר"?

במשך כמה חודשים בשנת 1966 פרסמה הכתבת אורה תדמור שורה של תחזיות ותהיות על העתיד לבוא. עד כמה הצליחה לחזות את המציאות שלנו כיום?

1

פרט מתוך עטיפת התקליט "חיים יבין מספר צ'יטי צ'יטי בנג בנג", NMC

"אפשר לתאר 'לוח תקשורת' בכל חדר חשוב בבית, ובו קודם כל טלביזיה הקשורה לקווים רבים, בדיוק כמו הטלפון היום. נניח, למשל, שאין עקרת־הבית רוצה לצאת לקניות אותו יום. החנות הגדולה תשדר מעשה־קבע סיור על־פני מדוריה ואצטבאותיה, כך שעקרת־הבית תוכל לסקור בלוח הטלביזיה בביתה את מצב השוק באותו יום ולהזמין טלפונית בדיוק אותם המיצרכים הדרושים לה או שמצאו חן בעיניה. מקומות־העבודה הגדולים יוכלו לקיים משדרי טלביזיה משלהם; ללא ספק אפשר יהיה לקיים פגישות של כמה־וכמה גורמים על ידי 'קו משותף' מבלי לזוז מהמקום, ומנהל יוכל לעיין במיסמכים ולתת הוראות מבלי לקום מעל הכורסה בביתו…למעשה יוכלו בני־אדם לעסוק בכל צרכיהם ולחיות חיים מלאים־למדי מבלי לצאת מפתח ביתם כלל. חוסר המגע האנושי הישיר – מי יחזה את תוצאותיו?".

זהו קטע קטן שנשמע מדויק להפליא מתוך מדור שנקרא "פני המחר" או "פני העתיד". המדור הזה הופיע לאורך מספר חודשים בעיתון "על המשמר" בשנת 1966. במהלך עשור שהביא עימו התפתחויות טכנולוגיות מרשימות – שבראשן המסע האנושי לחלל – ביקש המדור להביא לקוראים תחזיות לעתיד לבוא. לא מדובר בקריאה בקפה או צפייה בכדורי בדולח, אלא במדור שעסק במה שאנחנו קוראים לו היום "עתידנות". כתבת בשם אורה תדמור הביאה לקוראים את החידושים האחרונים בתחום. בעזרת כתביהם של מדענים, סופרים ושאר אנשי רוח, ניסה המדור לשרטט – כפי שאומרת כותרתו – את פני העתיד.

1
כיצד יסייעו לנו רובוטים בחיי היום-יום. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 4 בפברואר 1966

חלק מהתחזיות נשמעות בדיעבד מופרכות מאוד (אבל אנחנו עוד יכולים לקוות שיתגשמו). אחרות נשמעות דווקא מדויקות ממש כמו הקטע שהבאנו לעיל. לרוב, כדרכן של תחזיות עתידניות מן הסוג הזה, הן שילוב. בטורים מוזכרת למשל המכונית החשמלית וגם מכוניות ללא נהג: לפי הטור בנושא תחבורה "מכ"ם הקיים בתוך המכונית עצמה ימנע אפשרות של התנגשות, אם יהיה מחובר למחשב המפעיל מצידו מערכת היגוי ובלמים בצורה המונעת כל אפשרות של טעות הנהג". אפילו את חישוב הדרך המהירה ביותר והצפופה פחות חוזה הכותבת. יחד עם זאת, מצוטטת הטענה שנהיגה עצמאית על ידי בן אדם תיחשב עבירה פלילית. האם אכן גם זה יתגשם?

1
מכוניות המחר. מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 21 בינואר 1966

טור אחר שנראה רלוונטי מאוד לחיינו עוסק בלימודי העתיד. הוא מזכיר את בעיית עודף המידע. הפתרון: לימודים עצמאיים באמצעים אלקטרוניים. על פי התחזית המתוארת כאן, תלמידים ותלמידות יוכלו לצפות ולהאזין לשיעורים בזמן המתאים להם, להתעכב על מה שדרוש חזרה וכך ללמוד בצורה מותאמת אישית ועצמאית. המחשב יהיה זה שייתן להם משוב על הלמידה ויעזור להם לחזק את שדרוש. כך, לטענת הטור, יתפנו המורים והמורות למשימה החשובה לא פחות – חינוך. האם אכן תיאור כזה יכול להתקיים? יתכן שאחרי תקופת הקורונה המין האנושי מנוסה יותר בשאלות מסוג זה.

נושאי הטורים רחבים מאוד. הטורים עוסקים בענייני רפואה (כיצד יושתלו איברים מלאכותיים בבני אדם, טיפול בתאי גזע); בייצור מזון מלאכותי ובדרכים להזין עולם שאוכלוסייתו גדלה והולכת; בשאלת החקיקה שעליה להתאים את עצמה ליכולות טכנולוגיות חדשות; באפשרות לנסוע בזמן או לנוע במהירויות גדלות והולכות; בתרבות שתתפתח ואפילו בשאלת הבילויים בשעות הפנאי. "כיצד נשחק בעתיד?", שואל המאמר, ועונה כך: לא יהיה צורך לקנות עיתון כי המנויים יוכלו להדפיסו לבד בבית (את מות הפרינט לא העזו לדמיין), הילדים יצפו משום מה בסרטים מן הירח או מנוגה שתשדר הטלוויזיה, עקרת-הבית (גם את יציאת הנשים לעבודה קשה היה כנראה לדמיין ב-1966) תמלא את יומה בחוגי ג'ודו ושירה גרגוריאנית, ובערב יעסקו המבוגרים בפעילויות תחת השפעת LSD. נראה שדווקא את פריצת תחום הריאליטי והשעשועונים לא הצליחו עתידני שנות השישים לחזות.

1
קטע מתוך הטור על לידת תינוקות שהופיע ב"על המשמר", 18 בפברואר 1966

 

1
"במה נשחק?", שאל הטור שהופיע ב"על המשמר", 18 במרץ 1966

רק טור אחד מתוך הסדרה עסק – במידה מסוימת – בנושא האקלים. הטור מצטט תחזית של מדען שעסק בדמותו העתידית של קו החוף הקליפורני (ומשם ניתן לגזור מסקנות לחופים נוספים). התיאור הפסטורלי דווקא מציין את התחממות המים כהתפתחות חיובית שתשפר את חיי יושבי החופים. על פי הטור, תחזית מזג האוויר תהפוך מדוייקת מאוד – ואירועי מזג האוויר הקיצוניים שאנו חווים בשנים האחרונות לא מוזכרים במילה. הטור משווה בין שני מדענים, שאחד מהם נחשב "אופטימי" וחוזה את התחממות הימים, ואילו השני נחשב "פסימי" ומאמין שמזג האוויר יישאר דומה בעשרים השנים הקרובות (כלומר עד שנות השמונים). בדיעבד ייתכן שהיינו הופכים את ההגדרות.

1
האקלים בקו החוף. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 6 במאי 1966

את כל הטורים הללו חיברה אורה תדמור לאורך שנת 1966. התרשמנו מאוד מכישוריה לברור את התחזיות המוצלחות ביותר, ולפעמים אפילו לקלוע קרוב מאוד למציאות שאנחנו מכירים היום, יותר מחמישים שנה לאחר מכן. עם זאת, למעט עוד כמה כתבות בודדות, לא הצלחנו למצוא פרטים על אותה "מגדת עתידות" מהעיתון "על המשמר". על כן אנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים: האם אתם יודעים דבר מה על אורה תדמור? מי הייתה? במה עסקה? והיכן היא כיום? אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.

350 שנה אחרי הגירוש: הספרדים והיהודים נפגשים לראשונה במרוקו

איך הגיבו הספרדים כששמעו פתאום את שפתם ההיסטורית מפי יהודי העיר תטואן שבמרוקו?

קצין ספרדי משוחח עם מארחיו היהודיים

בתאריך ה-6 בפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם חיכתה להם אוכלוסייה מורעבת ולבושת קרעים, שנפגעה קשה בפרעות שפרעו בה הגיסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה, יחי הספרדים, יחי הכתר הספרדי".

מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר. המברכים היו יהודי קהילת תטואן. הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש-עשרה. המתברכים היו חיילי הצבא הספרדי שהיו צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי קבוצות האוכלוסייה היא השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה החכיתיה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר משלוש מאות שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים בסוף המאה החמש-עשרה.

הכיכר המרכזית של תטואן, הגעת צבא ספרד, היהודים יוצאים משכונתם

מפגש זה השאיר את רישומו בזיכרונם של בני הקהילה והסופר מואיז בן הראש בחר לפתוח את ספרו מפתחות לתטואן בהתייחסויות למפגש זה. כדבריו: "ואז בחורף של שנת 1860, הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה [חכיתיה], הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודריה המסוגרת של תטואן, ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה".

ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדיים שנכחו באירוע הזכירו בזיכרונותיהם את הרושם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות [מהמפגש עם היהודים], אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו. הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור … זיכרון חי ממולדתם".

אולם חרף התייחסויות אוהדות אלו נראה שאצל רוב המחברים הספרדיים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי יהודית שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע פדרו אנטוניו דה אלרקון "דמויותיהם [של היהודים], התנהגותם, כמו הדרך בה התאמצו לדבר ספרדית דחו אותנו … בצורה עמוקה". אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה בה דיברו היהודים לא היתה שפת אימם וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה אלרקון את דעתו לגבי היהודים בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".

מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעיר של היהודים וחיילי הצבא הספרדי. שהות שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. שהות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו מובאים התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

שיחה בין יהודי, מאורי (מוסלמי) ונוצרי

במיוחד היתה האינטראקציה קשה לנשים היהודיות. שרדו לנו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבו גם התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופאית. כך למשל תיאר אלרקון את היהודיה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר אני אוהב אותך): "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי [פסל] יווני. השמלנית שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים … כיסוי ראשה העשוי משי … כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני". אולם בסופו של התיאור מאס אלרקון ביופייה של היהודייה משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם. מאוחר יותר בספרו לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו כתב כך: "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".

משפחה יהודית

בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים שהביעו החיילים הספרדים סוברים החוקרים שעסקו במפגשים אלו שמדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיביות הנוצריות אירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם איתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.

אולם ממפגשים אלו לא שרדו רק עדויות כתובות אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים גם איורים של היהודים שנתקלו בהם. ספרו של אלרקון "יומן של עד ממלחמת אפריקה", שנתרם לספריה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד איגנסיו באואר, כולל רישומים רבים כאלו אותם אנו מציגים במאמר זה.