ראשיתו של הדפוס העברי בקרב קהילות יהודי מרכז אסיה היא תוצאה מובהקת של הקולוניאליזם הרוסי, שהתפשט וכבש את מרכז אסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה וחידוש הקשר עם קהילות ישראל שהתרחש בעקבותיו. הוצאות לאור ראשונות ומפעל תרגום רחב ממדים בלהג הדיבור העדתית של יהודי מרכז אסיה ראשיתו בירושלים דווקא.

היה זה רבי שמעון חכם (1910-1843), שעלה לארץ ב-1890 והקדיש מחצית מחייו למפעל הוצאה לאור עבור בני עדתו. עם פטירתו נקטע מפעל ההוצאה לאור בירושלים, אך התחדש כעבור מספר חודשים במרכז אסיה עצמה.

בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, בזכות פיתוח ותיעוש ענף גידולי הכותנה, הפך עמק פרגנה למרכז הכלכלי הגדול של מרכז אסיה. יהודים רבים, בהם עשירים מופלגים, היגרו אליו וקבעו בו את מושבם. הפיתוח הכלכלי הביא איתו גם את המיכון, המודרניזציה ואת הדפוס. הגיליון הראשון של עיתון בשפה יהודית מקומית אותה הוא כינה בעצמו כ"לפזי פארסי" (להג פרסי) יצא לאור ב-14 במאי 1910 (על פי הלוח היוליאני שהיה נהוג באימפריה הרוסית) בעיר סְקוֹבֶּלֶב (שמה הראשון של העיר פרגנה) שבעמק פרגנה, ובשנת 1913 הועברה הוצאת העיתון אל העיר קוקאנד, גם היא בעמק פרגנה. שמו של העיתון -'רחמים'– היה כשמו של מייסדו, רחמים (רחמין) דוידבאיוף (1930-1878?), איש עסקים יהודי שעשה את הונו ממסחר בכותנה. לצורך הוצאתו לאור של העיתון הוא הביא את המכונות ואת אותיות הדפוס מלובלין שבפולין. העיתון רחמים היה חלוץ העיתונות בשפות הפרסיות היהודיות. העיתון הראשון של יהודי איראן, שלום, יצא לאור בטהראן בשנת 1915 ואילו העיתון הראשון של היהודים ההרריים, זֶחְמַתְכֶּש (פועל) החל לצאת לאור בדרבנט, שבצפון הקווקז רק לאחר המהפכה באמצע שנות העשרים. כמו רחמים גם שני העיתונים האלה בחרו בכתב העברי ככתב שהתאים לקהל היעד שלהם.

העיתון יצא לאור בשפה היהודית-טג'יקית (בוכרית) באותיות עבריות בשניים או ארבעה עמודים מודפסים. רוב כתבותיו עסקו בדיווחים על הנעשה בעולם ותורגמו ככל הנראה מן העיתונות הרוסית. העיתון כלל גם כתבות בנושאים יהודיים כלליים וידיעות מקומיות, "מוסף כלכלי" שדיווח על השערים המעודכנים להמרת מטבע חוץ וכן מדור פרסומי על פני עמוד שלם, שכלל מודעות של בתי עסק שונים ולוח זמנים של "רכבת העמק" (עמק פרגנה), שנסעה מסקובלב לאנדיג'אן ושהייתה גם היא בבעלותו של דוידבאיוף. הוצאת העיתון נתקלה בקשיים תפעוליים ולכן גיליונותיו לא יצאו בתדירות קבועה. לא ברור אם הגורם לכך היה חוסר הרווחיות של העיתון או קשיים ארגוניים אחרים, כמו מחסור בנייר דפוס והידוק הצנזורה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בכל אופן העיתון פסק להופיע עוד לפני המהפכה, ככל הנראה לפני 1916. העותק האחרון המצוי באוספי הספרייה הוא מה 3 ביולי 1914.

העיתון הופץ למנויים בערים המרכזיות של מרכז אסיה, אך הגיע גם למנויים שמחוצה לה. כך למשל, בגיליון מספר 30 של שנת 1910 השתמרה מדבקת דואר לנמען: לכ' משיח גליבוב, ירושלים העתיקה, תורכיה. לעיתון היו כתבים קבועים וכתבים במחוזות ששלחו אליו כתבות חדשותיות על אודות מצב הקהילות בערים השונות. בכתבות אלה התפתח דיון חברתי בנושא הליקויים בחברה היהודית, שהושפע בוודאי מן השיח הציבורי בחברה הרוסית והיהודית בראשית המאה העשרים וערב המהפכה. חשיבותו של העיתון הייתה נעוצה בכך שבו נערך לראשונה ניסיון לכתוב בשפה היהודית-טג'יקית (בוכרית) על נושאים יומיומיים, כלכליים ופוליטיים, ולא רק על נושאי קודש כפי שהיה נהוג עד אז.

כיוון שכתבות רבות עסקו בחדשות מן העולם ותורגמו מן העיתונות היהודית רוסית והכללית, נאלצו עורכיו להתמודד עם תרגומים של מונחים חדשותיים, פוליטיים וגאוגרפיים, שהיו חסרים גם בשפות המקומיות האחרות. הפתרון שאימץ העיתון (וככל הנראה היה נפוץ גם בשאר העיתונים בני התקופה) היה להכניס אל השפה הכתובה מילים ממקור רוסי שהיו ככל הנראה שגורות בשפה המדוברת, ו"לגייר" אותן בהתאם לצורת ההגייה המקובלת שלהן וללא קשר לצורה הדקדוקית במקור. תופעה זו הודגמה היטב בכותרת המשנה של הגיליון הראשון של העיתון במילים "סרדניי אזייא" (אסיה התיכונה) ו"זגראניס" (חו"ל). השפעת הרוסית כשפת המינהל הייתה כה רבה עד כי בציון כתובת המערכת המילה "עיר", שבוודאי הייתה קיימת גם בשפה המקומית, נכתבה בהשאלה מרוסית, כ"גורות [עיר] סיכובלוו" וזאת למרות שבאותו עמוד ממש הופיע שימוש ב"שהר" לציון עיר. לגבי ימי הוצאתו של העיתון נטען בכותרת, בהשפעה עברית-רוסית, כי הוא יוצא לאור פעם בשבועיים, להוציא "שבתות וימים טובים ישראלי ופרזניכי ורוסי" (שיבוש של המילה הרוסית prazdniki ושימוש ב-urusi לציון רוסי, כהשפעה משפה מקומית).

בתקופה הקרובה, בשיתוף עם מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יש כוונה להעלות לרשת כותרים נוספים של עיתונות יהודי מרכז אסיה. העלאת האוספים לרשת תנגיש לחוקרים, לתלמידים ולמתעניינים מהארץ ומהעולם מקורות ראשוניים שישמשו להעמקת ההכרות והחקר של ההיסטוריה והשפה של קהילת יהודי מרכז אסיה. בחודש האחרון, פרסם המרכז לחקר יהודי בוכרה ומרכז אסיה במכון בן צבי קול קורא לפרסי מחקר לעבודות בנושא תולדות קהילות יהודי מרכז אסיה. אין ספק שאוסף העיתונות הזה יוכל להוות בסיס למספר עבודות בנושא.

לכל גיליונות העיתון "רחמים"

בתאריך ה-6 בפברואר 1860, לאחר כמה חודשי מלחמה, עמד הצבא הספרדי בשערי העיר תטואן שבצפון מרוקו. בכניסתם חיכתה להם אוכלוסייה מורעבת ולבושת קרעים, שנפגעה קשה בפרעות שפרעו בה הגיסות המרוקאיים קודם נסיגתם מהעיר. אוכלוסייה זו קידמה בברכה את חיילי הצבא הספרדי בברכות כגון: "תחי מלכת ספרד ובעלה הנעלה, יחי הספרדים, יחי הכתר הספרדי".

מפגש זה היה דרמטי וטעון ביותר. המברכים היו יהודי קהילת תטואן. הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש-עשרה. המתברכים היו חיילי הצבא הספרדי שהיו צאצאי המגרשים. הברכות נאמרו בלשון המשותפת לשתי קבוצות האוכלוסייה היא השפה הספרדית, אשר וריאנט שלה החכיתיה המשיך להיות מדובר על ידי יהודי צפון מרוקו גם יותר משלוש מאות שנים לאחר הגירוש. מדובר היה למעשה במפגש המוני ראשון בין הספרדים והיהודים מאז גירושם של האחרונים בסוף המאה החמש-עשרה.

מפגש זה השאיר את רישומו בזיכרונם של בני הקהילה והסופר מואיז בן הראש בחר לפתוח את ספרו מפתחות לתטואן בהתייחסויות למפגש זה. כדבריו: "ואז בחורף של שנת 1860, הגיעו הספרדים, ואנחנו כמובן דיברנו אתם בחקטיה [חכיתיה], הם היו המומים, הנה עומדת שכונה שלמה, החודריה המסוגרת של תטואן, ומדברת עמם בספרדית של לפני שלוש מאות שנה".

ואכן מקצת מאנשי הצבא הספרדיים שנכחו באירוע הזכירו בזיכרונותיהם את הרושם העמוק שעשתה עליהם שמיעת השפה הספרדית כה רחוק מביתם. כך התבטא למשל הרופא הצבאי ניקסיו דה לנדה: "כיצד יכולנו שלא להתרגש עמוקות [מהמפגש עם היהודים], אם פרט לכך שזיהינו בצבע עורם ובתווי פניהם את סימני הגזע האירופי, שמענו מהם בהפתעה לא צפויה את השפה ההרמונית של קסטיליה כמו שדיברו אותה אבותינו. הם היו צאצאי היהודים הספרדים שחוסר הסבלנות הדתית זרק אותם בזמן אחר מאדמתנו. אך למרות הזמן שעבר והמרחק עדיין שמרו בקדושה שפה זאת מדור לדור … זיכרון חי ממולדתם".

אולם חרף התייחסויות אוהדות אלו נראה שאצל רוב המחברים הספרדיים שלטו דווקא החשד וחוסר האמון כלפי היהודים. חוסר אמון שנבע כמובן מהתפיסות האנטי יהודית שרווחו בקרב הספרדים לאחר הגירוש. לדעתו של הסופר הידוע פדרו אנטוניו דה אלרקון "דמויותיהם [של היהודים], התנהגותם, כמו הדרך בה התאמצו לדבר ספרדית דחו אותנו … בצורה עמוקה". אלרקון אף סבר בהתחלה כי השפה בה דיברו היהודים לא היתה שפת אימם וכי השימוש בה היווה אמצעי בלבד לזכות ברצונם הטוב של הספרדים. אף לאחר שנוכח בטעותו לא שינה אלרקון את דעתו לגבי היהודים בשל העובדה הפשוטה כי "השמחה אשר תמיד נגרמת כאשר שומעים את שפת האם על אדמת נכר נעלמה רק מהמחשבה על האנשים הנתעבים שהתבטאו בשפה שלנו".

מפגש זה היווה את יריית הפתיחה בלבד לשהות משותפת בת יותר משנתיים בעיר של היהודים וחיילי הצבא הספרדי. שהות שהסתיימה רק בחודש מאי 1862. שהות זו הכבידה מאוד על היהודים שאולצו לארח חלק מן החיילים בבתיהם. בשל קרבה זו רבו האינטראקציות בין חיילי הצבא לבין יהודי העיר. בעיתונות התקופה וכן בספרי זיכרונות שכתבו הלוחמים על השתתפותם במלחמה עם מרוקו מובאים התייחסויות רבות ליהודים, למנהגיהם, לאופן לבושם של הגברים והנשים ועוד.

במיוחד היתה האינטראקציה קשה לנשים היהודיות. שרדו לנו עדויות על רומנים שבין יהודיות לבין חיילי הצבא אך גם על מעשי אונס ואלימות. רבו גם התיאורים של הנשים היהודיות כמעין יצור אקזוטי ומפתה כפי שהיה מקובל לתאר את הנשים המזרחיות בספרות הקולוניאלית האירופאית. כך למשל תיאר אלרקון את היהודיה תמו, אישתו הצעירה של שמואל סוחר התכשיטים (כנראה ששמה לקוח מהמילים הספרדיות te amo כלומר אני אוהב אותך): "כאשר אני מסתכל על דיוקנה, היא נדמית כפסל מצרי שפוסלה על ידי [פסל] יווני. השמלנית שלה העשויה מבד ורוד, רדידה הלבן המרוקם בזהב, צעיפה המכותר ביהלומים … כיסוי ראשה העשוי משי … כולם חוברים יחדיו כדי לגדל ולהלל את גופה הפתייני". אולם בסופו של התיאור מאס אלרקון ביופייה של היהודייה משום שהוא נדמה לו כיופי המבטא חושניות פיסית בלבד. יופי זה אינו מבטא את הגדולה הרוחנית אשר לדעתו קיימת רק באישה הנוצרייה, שנושעה בזכות האוונגליון והנצרות. רק היא יצאה מגדר בעל חיים לגדר אדם. מאוחר יותר בספרו לאחר שסיפר על חוויותיו עם אישה מאורית אותה גילה על גג אחד הבניינים הסמוכים למקום מגוריו כתב כך: "זאת הסיבה מדוע לא התאהבתי בה, זו הסיבה מדוע אי אפשר להתאהב בנשים שאינן נוצריות, כלומר, בנשים שלא עברו רהביליטציה, נושעו, הוצאו מהאין החברתי שבו מצאם ישוע; בנשים כמו תמו או המאורית מהגג שחיות כמו היצורים האי רציונליים ואף מתות מבלי שהן יכולות להביא לידי ביטוי את תכונות הנפש שלהן".

בשל דעות מופרכות כגון אלו על היהודים שהביעו החיילים הספרדים סוברים החוקרים שעסקו במפגשים אלו שמדובר למעשה במפגשים מוחמצים. לא נוצרה היכרות אמיתית בין הספרדים ליהודי העיר. נראה שהפרספקטיביות הנוצריות אירופיות הקשו על אנשי הצבא לראות ולהבין את בני האדם איתם חלקו את העיר במשך יותר משנתיים.

אולם ממפגשים אלו לא שרדו רק עדויות כתובות אלא גם עדויות שבציור וברישום. רבים מהספרים של הלוחמים כוללים גם איורים של היהודים שנתקלו בהם. ספרו של אלרקון "יומן של עד ממלחמת אפריקה", שנתרם לספריה הלאומית על ידי נציגו של בית רוטשילד במדריד איגנסיו באואר, כולל רישומים רבים כאלו אותם אנו מציגים במאמר זה.