"ובחוקותיהם לא תלכו"?

כך השפיעה המיסטיקה המוסלמית על הפולחן וההגות היהודיים מימי הביניים ועד ימינו

אברהם, בנו של הרמב"ם, נולד לגדולה. כבנו היחיד של ההוגה היהודי החשוב, הוא טופח מילדות לרשת את תפקידו של אביו.

אברהם גדל ואכן ירש את תפקידו של אביו כראש הקהילה היהודית במצרים.אבל בבואו לעודד את הקהילה היהודית ולדבוק ביהדות הוא חשף כי הוא עצמו הושפע עמוקות מהתנועה המיסטית המוסלמית, הסופיות. השפעה זו ניכרת בכתביו ובפסיקות ההלכה שלו. למשל, החידוש של ראב"ם על רחיצת הרגליים בנוסף לנטילת הידיים לפני התפילה. הוא מבסס חידוש זה על מקור תלמודי יחיד, שלא התקבל, וברור כי המקור לחידוש זה הוא המסורת המוסלמית.

את הביקורת על חיקוי מנהג הגויים ראב"ם דחה בשתי דרכים. האחת, ביסוס חידושיו על מקורות יהודיים, אזוטריים ויחידאיים ככל שיהיו, והשנייה, קביעתו כי חיקוי המוסלמים אינו בבחינת "ובחוקותיהם לא תלכו".

עוד לפני זמנו של הראב"ם, תנועת החסידות היהודית, שהושפעה מהתנועה הסופית, הייתה תופעה ידועה.

הספר הראשון שידוע לנו שנכתב במסורת זו הוא "חובות הלבבות" של ר' בחיי אבן פקודה, שנולד ב-1050 בסרגוסה שבספרד. מבנהו של "חובות הלבבות", הבנוי כשערים, מוביל את הקורא בדרך הרוחנית שבסופה יגלה, כמאמר השער העשירי, את "האהבה האמיתית לה' יתעלה". מבנה זה מקביל לדרך הסופית, הבנויה גם היא מתחנות שמטרתן להביא את המאמין לאותה נקודה בדיוק. הספר, שנכתב במקור בערבית יהודית, משתמש בביטויים מוסלמיים ולא יהודיים בבואו לתאר את האלוהים. הוא משתמש ב"ה' יתעלה" המקביל ל"אללה יתעלא" הערבי, כמו גם ב"ה' יתרומם ויתנשא" המקביל ל"אללה עז וג'ל". נוסף על הביטויים המוסלמיים, אבן פקודה מצטט מקורות מוסלמיים על מנת לתת תוקף לדבריו. כך למשל, הוא מצטט את המיסטיקן המוסלמי ד'ו אלנון המצרי (מת 859), בפרק על הוכחת נוכחות אלוהים בעולם: "מי שיודע ביותר את אלוהים הוא הנבוך ביותר ביחס אליו" . בהמשך הפרק הוא כותב על ההשגה השכלית של האלוהים: "ראוי יותר לומר זאת על בורא הכול, אשר ״אין כמותו דבר״ ". הציטוט שאבן פקודה מביא הוא ציטוט מתוך הקוראן (11:42).

כתב יד של "חובות הלבבות", המאה ה-14

המבנה המהודק של הספר מצביע על כך שאולי זהו אינו החיבור הראשון בסוגה זו, אך הוא הראשון שהשתמר והגיע עד ימינו. "חובות הלבבות", זוכה לפופולאריות רבה גם כיום ונחשב ספר יסוד בתחומי האמונה והמוסר. הספר יצא במהדורות חדשות בשנים האחרונות, גם מדעיות וגם כספר המחולק לפרקים קצרים המיועדים ללימוד יומי, בעיקר בתקופת ה"סליחות".

ההבדל בפופולאריות של המחברים נובע מכך שבעוד שראב"ם כתב על מנת לחנך את הציבור, בבחינת "אין עם הארץ חסיד", וספריו היו יותר מיועדים לקהילה המיידית שלו, אבן פקודה כתב בצורה כללית יותר וכיוון לכל יהודי באשר הוא, ללא קשר לדרגתו הרוחנית.

התנועה הסופית וערכיה תרמו רבות להתפתחות היהדות: החל מטביעת המושג "חשבון נפש" שלא היה קיים עד הופעת "חובות הלבבות", עבור בהתפתחות ספרות המוסר וכלה בהדגשת כוונת הלב בעת קיום מצוות.

אחת ולתמיד: מדוע חוגגים את ל"ג בעומר?

בגלל הנצחונות במרד בר כוכבא או עקב פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי? ולמה מדליקים מדורות? התשובה לשאלה עלולה להפתיע אתכם. בעיקר בגלל שכנראה אין אחת כזאת

ל"ג בעומר בהר מירון, תמונות שניתנו לסופר שי עגנון על ידי צלם חובב בשנות השלושים של המאה העשרים. מתוך ארכיון שי עגנון

מקורם של מרבית החגים ידוע לנו – ובדרך כלל צידוקם עטוף בסיפור בנוסח "אויבינו באו עלינו לכלותינו, האל הושיענו מידם – בואו נאכל!". המקור ההיסטורי לל"ג בעומר מסובך קצת יותר, וכולנו מכירים את התשובה העממית שלמדנו בבית הספר לשאלה למה אנחנו מדליקים מדורות דווקא ביום זה? המדורות הן רמז למדורות הניצחון שהיו מדליקים חיילי צבאו של בר כוכבא במהלך המרד ברומאים.

אבל האם לא כשל המרד הזה? הרי חלק מרכזי בסיפור הציוני – ואולי הסיפור הציוני כולו – מושתת על הטענה ההיסטורית שיצאנו לגלות וחזרנו. ואכן, המרד של בר כוכבא, שבעקבותיו נספו כשליש מיושבי הארץ ובמהלכו אבדה סופית העצמאות העברית כאן עד 1948, נזכר במקורותינו בעיקר כאסון, עד כדי כך שמנהיגו של המרד נקרא לרוב בר כוזיבא: הכוזב, ולא הגיבור שקרא לדרור, זה שחידשה הציונות.

אז מאיפה בכל זאת הגיע אלינו ל"ג בעומר? והאם החג הזה, שהתחיל בכלל כיום טוב בגולה, קשור בגיבור אחר של המרד, הוא רבי שמעון בר יוחאי? כמו שנראה, גם כאן העניינים מעט מורכבים. ננסה להתיר את המסובך.

איש היה בישראל,
בר כוכבא שמו.
איש צעיר גבה קומה,
עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור,
הוא קרא לדרור,
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור!
גיבור!

[הבית הראשון של השיר בר כוכבא, מילים: לוין קיפניס, מנגינה: מרדכי זעירא]

הראשון לקשור את ל"ג בעומר עם העלייה להר מירון – מקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי – הוא רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש (רבי יצחק בן שלמה לוריא). ויטאל סיפר שהוא, מורו ושאר בני חוגם נהגו לעלות להר מירון בל"ג בעומר לבקר את קבר הרשב"י. היות שהאר"י חי בארץ ישראל בסך הכל שנתיים לפני שנספה במגפת הדבר שפקדה את האזור, נוכל להעריך ביתר ביטחון שהמסורת החלה בשנת ה'ש"ל, 1570, או אולי שנה לאחר-מכן.

הילולת מירון משנת 2010, מתוך ארכיון הצלם דנצ'ו (דן) ארנון

בדומה לאליהו הנביא המבקר אותנו בליל הסדר, גם התנא בן המאה השנייה לספירה, ר' שמעון בר יוחאי, נזכר במקורותינו כמנהיג דתי קפדן ועיקש – מהסוג שאינו מתפשר לעולם על שום דבר. המסורות שנקשרו בשמו של מי שהיה תלמידו של רבי עקיבא (המורה הרוחני של בר כוכבא) מספרות על חכם ששם את לימוד התורה מעל הכל, והתגאה בכך שאת לימודיו הוא לא מפסיק אף פעם, אפילו לא בעבור קריאת שמע. ואכן, גם עם פרוץ המרד ברומאים מסופר שלא פסק רשב"י מלימודיו. הוא ובנו יצאו להסתתר 12 שנים ארוכות בתוך מערה בפקיעין. עץ החרוב שהצמיח אלוהים הוא שסיפק להם את מזונם.

הפרישה למערה הרחיקה את רשב"י עוד יותר ממנהגי העולם, וכשיצאו הוא ובנו בפעם הראשונה מהמערה וחזו בחקלאים העובדים את השדות לאחר האסון הנורא שהתרחש בארץ, מסופר כי "כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף". האל, שראה את ההרס שהשיתו האב והבן על הארץ שרק החלה להתאושש מהחורבן הרומי הוציא בת קול שקראה להם לחזור למערה (מסכת שבת דף לג עמוד ב).

מכלוף דהן ואברהם נקבלי, יהודים מתושבי פקיעין, מדליקים מנורת שמן בפתח מערת רבי שמעון בר יוחאי. התמונה מופיעה בספרו של יצחק בן-צבי "הישוב היהודי בכפר פקיעין", עמוד 21 (הוצאת ספרים 'אחדות העבודה', תל אביב, תרפ"ב). מתוך יד יצחק בן צבי

אפשר שבזכות הפרישות והדבקות הקיצונית בלימוד, זכה רשב"י לשמש כדמות הראשית והגיבור של ספר הזוהר, שם הוא מכונה פעמים מספר בתור הנר הקדוש (בוצינא קדישא).

איך קשור כל זה לל"ג בעומר?

השתטחות על קברי צדיקים היא חידוש של מקובלי צפת. מקובלים אלו וביניהם ר' יוסף קארו, ר' משה קורדוברו (הרמ"ק) והאר"י הסתמכו על ספר הזוהר שטען מפורשות כי בשעה שזקוק העולם לרחמים, הולכים החיים ומודיעים על כך לצדיקים שנפטרו, בוכים על קבריהם ו"אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתאספות ומשוטטות לישני חברון ומודיעות להם על צער העולם" (זוהר ח"ג, ע ע"ב-ע"א ע"א). וכי אצל מי ראוי יותר להשתטח ולבקש מזור לצער וסגולה לרחמים מאשר גיבור ספר הזוהר ומי שלפי המסורת הוא גם מחברו, רבי שמעון בר יוחאי?

ליתוגרפיה ובה ציור דיוקנו של רבי שמעון בר יוחאי. מתוך ארכיון שבדרון

המסורת מסמנת את הר מירון בתור מקום קבורתו של הרשב"י, ויחד איתו גם את קבריהם של ברי הפלוגתא האגדיים שמאי והלל. כבר מהמאה ה-11 נמצאות עדויות של יהודים העולים לרגל במירון כדי לבקר – לא את קבר הרשב"י, אלא את קברם של הלל ושמאי. גם התאריך שבו עלו לרגל לקברם לא היה ל"ג בעומר, אלא תאריך קרוב – פסח שני, ארבעה ימים לפני ל"ג בעומר. החידוש של ל"ג בעומר הוא כנראה של בני חוגו של האר"י, שלא זיהו את ל"ג בעומר כפטירתו של הרשב"י אלא דווקא כיום שמחת רשב"י. הזיהוי עם פטירת הרשב"י מקורו ככל הנראה בטעות כתיב – "שמחת הרשב"י" שעליה כתב ר' ויטאל הפכה ברבות השנים ל"שמת הרשב"י". זה קרה רק בדורות הבאים, אז התקבע ל"ג בעומר כיום עזיבתו של התנא האגדי את העולם.

מסורת חדשה זו קבעה את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות ה"קבלה" טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה, על פי המסורת, את ביתו של רשב"י ביום פטירתו. ידוע גם כי במאה ה-16 יוחס ל"ג בעומר לתאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא.

אפשר שבתפוצות, ועם החיבור בין רשב"י לל"ג בעומר, נוצר הקישור האחרון. יש בידינו עדויות לכך שמאז ימי-הביניים נחשב ל"ג בעומר ליום מיוחד עבור מספר קהילות יהודיות באירופה, בייחוד בצרפת, למרות שהסיבה לכך אינה ברורה. מה שברור הוא שהפסקת תענית ספירת העומר ביום הל"ג היא מסורת עתיקה, ששורשיה אמנם לא מגיעים עד תקופת המקרא או התלמוד, אך אנחנו שומעים עליה כבר בימי הביניים באירופה. ל"ג בעומר נחשב אז ליום טוב, שבו מפסיקים זמנית את ספירת העומר. מדוע? לא ממש ברור. עם הפצת קבלת האר"י והקישור שעשתה בין ל"ג בעומר לר' שמעון בר יוחאי מצאו יהודים בכל העולם סיבה ברורה להפסיק את האבל ובמקומו לצאת ולחגוג את חייו ומשנתו של אחד מגדולי חכמינו.

אם נסכם את ממצאינו עד עתה: הציונות אומרת – מרד בר-כוכבא, המסורת הקבלית טוענת – יום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי, וההיסטוריונים כהרגלם מסרבים להתחייב. ואנחנו מצדנו – נאחל לכם חג שמח ובטוח, באיזו צורה ובכל מקום שתחגגו.

ערב ל"ג בעומר, י"ז באייר תשכ"ט, מתכוננים להדלקת המדורות. מתוך ארכיון דן הדני

לקריאה נוספת

בועז הוס, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, 237-256.

יום טוב לוינסקי, ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, 323-480.

דיבוק צא! הקמע האשכנזי שנכתב לגירוש הדיבוק

העלמה האומללה ריזל בת שינדל סבלה מחולשה והתעלפויות. האבחנה הייתה ברורה: דיבוק השתלט על גופה. כדי לסלקו הוכן קמע מיוחד שנעזר בכל האמצעים: פנייה לאל, גיוס מלאכים ואזהרת השד הרשע

חנה רובינא בהצגה "הדיבוק", 1922. באדיבות ארכיון התיאטרון הלאומי "הבימה"

את המושג "דיבוק" רובנו משייכים לאמונות תפלות. איש (או אישה) שנכנסת בגופו רוח הגורמת לו להתנהג שלא כשורה ובניגוד לרצונו. הרוח הרי לא הוזמנה להיכנס, והקולות שהיא מוציאה מגרונו אינם הקולות שלו. אם התעמקנו במשמעות הדיבוק, אולי שיערנו שמדובר בדרך לא מדעית במיוחד להסביר תופעות מתחום בריאות הנפש. כתב היד של הקמע שנציג כאן מוכיח שהרוח המדבקת קשורה לא רק לקשיים נפשיים, אלא גם למחלות גופניות.

הקמע להוצאת הדיבוק, לחצו על התמונה להגדלה

 

אישה חולה בכל מיני חוליים, ליבה הכבד מחליש את גופה וגורם להתעלפויות בלתי מוסברות. בתקופה המודרנית ועם התפתחות הרפואה כבר נמצאו והוגדרו הסברים מדעיים לתסמינים הללו, אך בעידן קודם הם הובנו בדרכים שונות. זהו סיפורו של הקמע שהוכן במיוחד עבור העלמה ריזל בת שינדל, ובו מדובר על רוח רעה החוברת אל כוחות הסטרא אחרא (בארמית "הצד האחר" – כינוי לשדים, שטן ומזיקים אחרים) ואל שאר כוחות הרשע כדי לאמלל את האישה המסכנה ולפגוע בה.

מטרתו האמיתית של הקמע היא לזמן את כוחות הטוב ובעזרתם להפחיד את הרוח כדי שתצא מגופה של האישה. רק כך תחזור ריזל אל קו הבריאות שקדם לכניסת הדיבוק.

וכיצד מזמן הקמע את כוחות הטוב? באמצעות פנייה כפולה, ואולי אף משולשת. בפנייה הבולטת ביותר, מימין למעלה, קורא מחבר הקמע אל העומד בראש כוחות הטוב, אל האל, ומבקש ממנו שירפא את האישה ממחלותיה:

אנא אלהי הצבאות היושב בסתר עליון בצל שדי בבקשה ממך שתשמור ותגן ותציל ותסיר ותנצור את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו ובשם כל השמות הקדושים הכתובים בקמיע זו בכלל ובפרט צווה למלאכיך הקדושים הממונים על כל ענייני בני אדם ועל כל השמירות וההצלות שישמרו ויגינו וירפאו ויסירו ויצילו וינצרו את ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו מכל מיני כוחות הטומאה והחיצונים וסטרא אחרא שבעולם בכלל השוכנים מעומקא דתהומא רבא עד רום רקיע ומכל מיני גרדיני טהירין הממונים על פג חולאים התלוים במרה היוצאים משלש טיפין של מוח אדם הנופלים על לבה ומכבידים אותה ועל ידי מעילופים את לבה ומחליש ובא החולי הנופל והחולי הנכפה ושלאק ואסכרה ומבללים אותן בשערן…

הפנייה לאל, מתוך הקמע

 

ולהגברת היעילות, כי לא בטוח שהפנייה לאל תספיק, מחבר הקמע פונה ישירות לשד שהדביק את האישה האומללה ומצווה עליו לצאת החוצה. השד מתואר כ"מלך בלא חדר" הנכנס לגופה, פוגע בבריאותה ומסכן את חייה:

אתה ברווש מלך בלא חדר השוכן אצל ריזל הנולדת מן שינדל הנושאת קמיע זו בקשה ממך שתלך למקום מדבר לבירא עמיקתא הואיל ואין לך חדר ואם לא תלך משביע אני עליך בסנדלפון השר שילך ומשביע אני עליך סנדלפון בשם אל שדי ובשם כל השמות הכתובים בקמיע שתוציא ברווש מגוף ריזל הנולדת מן שינדל מכל רנ"ב איבריה ושס"ה גידיה וערקיה וילך למקום מדבר ומשביע אני עליכם מלאכי השרת בשמות האלו יאן יאואייא אויא בשכמלו ובשם כל השות האלו בכלל ובפרט שתגינו ותרפאו ותצילו ותשמרו את ריזל הנולדת מן שינדל מכל חולי ובפרט מהחולי הנופל והנכפה ושלאק ומאסכרה ומכל פחד ובהלה ומכל רע שבעולם מעתה ועד עולם…

שימו לב שאיבריה של ריזל נמנים במספר רנ"ב (252), בשונה מרמ"ח איברים (248) המוכרים לרובנו. ההסבר לכך הוא שכבר בגמרא נספרים ארבעה איברים נוספים בגופה של אישה בהשוואה לגוף הגבר.

הפנייה הישירה לשד, מתוך הקמע

 

אחד מסוגי הקמעות הקדומים הנפוצים היה קערות השבעה, שבהן היו כולאים את דמות השד המאיים ולרוב קוברים אותן במהופך מתחת לבית. אך לא כך היה בקמע שהוכן לריזל, ובו האל והקדושה מוצבים במרכז. בהתאם לזאת, כפי שרואים בפנייה לאל, את הקמע ממלאים שמות קדושים, וביניהם המלאכים מטטרון שר הפנים, סנדלפון ואחרים. יתרה מזה, דמות האדם המאוירת במרכז הקמע מסמלת את דמות האל בקבלה, שהופעתה בעולם מבוטאת ב"עשר הספירות האלוהיות". כותב הקמע חילק את דמות האדם שאייר לעשר הספירות האלוהיות לפי הסדר:

כתר

חכמה, בינה

גדולה, גבורה

תפארת

נצח, הוד

יסוד

מלכות

דמות האדם בקבלה, במרכז הקמע

 

הקורא הלא מיומן הבוחן את הקמע מרגיש מייד בהצפה חושית ומבחין בכיתובים שנראים כמו ג'יבריש. מה זה "כוסו במוכסז כוזו"? ומדוע נכתב שם ההוויה בדרכים שונות ובניקודים שונים?

רק בחינה מדוקדקת (ובעזרת אנשים שמבינים עניין, שלמזלנו גודשים את הספרייה השכם והערב) מלמדת שיש כאן ניסיון לאגור כמה שיותר אמצעים, כוחות ונשקים נגד הרוח הרעה המדביקה. כנראה מתוך אמונה שביחד יוצרות כל הטכניקות הללו כוח מצטבר שאין לעמוד בפניו. קחו לדוגמה את הריבוע הענק ששורטט בבטן הדמות. זהו "שם ע"ב האותיות" – שם נסתר (ויש אומרים המפורש) של האל, המורכב מ­־72 יחידות של שלוש אותיות כל אחת ונכתב בדרך המזכירה את סידור אבני החושן של הכהן הגדול.

שם ע"ב האותיות בבטן הדמות שבקמע

 

נחזור אל החלק העליון בדמות המצוירת של האדם הקבלי, הגולגולת. הגולגולת מייצגת כאן את שלוש הספירות העליונות: כתר, חכמה, בינה. כמו דמות האדם כולה גם הגולגולת שופעת סמלים קבליים. אחד מהסמלים האלה הוא חמש "מוצאות הפה" הכתובות בתחתית הגולגולת לפי החלוקה הקבלית של כל אותיות האל"ף־בי"ת בהתאם להגייתן בעזרת אחד מאיברי הפה: אותיות האח"ע מהגרון; גיכ"ק מהחך; דטלנ"ת מהלשון; זסשר"צ מהשיניים; בומ"פ מהשפתיים.

חמש מוצאות הפה בתחתית הגולגולת המאוירת בקמע

 

יחד עם הספירות האלוהיות ומלאכי עליון, מצוירים בצידי הקמע ארבעה עיגולים בחלוקה לארבע החיות בחזון המרכבה של הנביא יחזקאל: אריה, שור, נשר ואדם. לכל חיה מוצמדים אחד מארבעת מלאכי השרת ואחד היסודות (אש, מים, אוויר ועפר).

העיגול בפינה הימנית העליונה של הקמע

 

לעדויות בדבר השתלטות שד על גופו של אדם יש היסטוריה ארוכה. במשך יותר מאלף שנה זו הייתה תופעה נוצרית נפוצה, וכבר בברית החדשה עסק ישו בגירוש שדים. גם בספרות התלמודית דווחו מקרים כאלו. אך במשך כאלף השנים שלאחר תקופת התלמוד ועד מחצית המאה השש־עשרה התופעה כמעט שנשכחה מלב היהודים. סביב שנת 1550 חזרה אל העולם היהודי השתלטות השדים על אנשים, הפעם בצורת "דיבוק". השד, שהיה מרכזי כל־כך בדיבוק הנוצרי, הפך לרוח. הרוח היא נשמת חוטא שמת המשתלטת על איש, אישה או ילד יהודים ופוגע בנפשם ובבריאותם. בקמע שלפנינו הדיבוק משמש נתין של כוחות "הסטרא אחרא שבעולם".

קשה לתארך במדויק את השנה ואף את המיקום שבו נכתב הקמע של ריזל, אך המועד ודאי מאוחר מהמאה השש־עשרה. האם מקור הקמע באמצע, תחילת או סוף המאה התשע־עשרה? אולי אף ראשית המאה העשרים? לא ידוע לנו, אך כן ברור שהוא מגיע ממסורת אשכנז. מאפיין נוסף שמיוחד בקמע הוא השימוש העמוק בקבלת האר"י. ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו יותר מדי. רבות מהעדויות היהודיות על דיבוק צצו דווקא בצפת, שהאר"י נחשב לגדול מקובליה במאה השש־עשרה. ולכן מה הפלא שהטכניקות שפותחו להיאבקות בתופעה התבססו על הקבלה של האר"י, שחי ופעל באחת מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל בשנים שבהן חזר הדיבוק לעולם היהודי?

הקמע שמור כיום בבית המדרש לרבנים באמריקה, השוכן בניו יורק. סריקת הפריט טרם עלתה לקטלוג הספרייה, אבל את דף הפריט תוכלו לראות בקישור: https://tinyurl.com/yckkz6v7.

 

תודה לאליעזר באומגרטן, דויד לנג, דניאל ליפסון ויעקב פוקס על עזרתם בפענוח הקמע.

 

לקריאה נוספת

J.H. Chajes, Between Worlds: Dybbuks, Exorcists, and Early Modern Judaism (University of Pennsylvania Press, 2003)

למה בעצם אליהו הנביא מבקר אותנו בליל הסדר?

סיפור הפיכתו של הקנאי והקשוח שבנביאי המקרא לאורח החביב שמבקר אצלנו בפסח. קווים לדמותו המסתורית של אליהו הנביא

אליהו עולה השמיימה במרכבת אש. ציור מתוך ספר העברונות שנכתב וצויר (ברובו) בשנת תע"ו (1716)

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג, כג)

הוא מוכר לנו בתור האורח הנסתר והמסתורי של ליל הסדר. חלק בטוחים שהוא חוגג את הסדר עם המסובים, אבל במעמד של רואה ואינו נראה. ואילו אחרים נשבעים שהוא מגיע בכלל בחשכת הלילה, וכשכולם כבר ישנים אחרי ששתו ארבע כוסות בסדר הפסח, לוגם מכוס היין שנותרה. זהו אליהו הנביא, המכונה גם אליהו התשבי ואליהו הגלעדי. ובאמת, אין מתאים ממנו לתפקיד האורח מכיוון שכבר במקרא נזכר אליהו בתור מבשר הגאולה, כמו שמעיד הציטוט בתחילת הכתבה. ויש לו גם הכבוד להיות מדמויות המקרא היחידות שלא תוארה מיתתן. כמו חנוך בן ירד (בראשית ה), גם הוא עולה השמיימה בטרם נפטר. עוד סגולות חשובות מיוחסות לאליהו הנביא, אבל לפני שנצלול לדמותו נתחיל במערכה הראשונה.

הוא עולה על במת המקרא באותה דרמטיות שבה יעזוב: אליהו מופיע לראשונה בהכרזה נבואית שבשנים הבאות לא ירד גשם אלא על־פי דברו (מלכים א יז, א). ההכרזה כתובה מייד אחרי פירוט חטאי אחאב מלך ישראל. שלוש שנים אורכת הבצורת הקשה שהטיל אליהו על ישראל. וכשהמלך אחאב מנסה לבטלה, אליהו קורא תיגר, מנצח ואף הורג את נביאי הבעל וגורם למלך אחאב לחזור בתשובה ולזנוח את עבודת האלילים.

כשיורש אחזיה בן אחאב את אביו בכתר המלכות, ממהר המלך החדש להחזיר את הפולחן האלילי. שתי משלחות צבאיות ששולח אחזיה כדי להרוג את אליהו מסתיימות באסון – פעמיים מוריד אליהו אש מהשמיים ושורף את החיילים למוות. המשלחת השלישית כבר כורעת ברך ומתחננת שיחוס עליה. כתוצאה מכך מת המלך החוטא, ואחיו יורם יורש אותו.

אז מגיע הרגע הדרמטי ביותר בחיי אליהו – עלייתו השמיימה בנוכחות אלישע תלמידו:

וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב, יא)

אליהו הנביא בכתב יד "הגדת יהודה", מוזיאון ישראל

 

אפילו בהשוואה לנבחרת של נביאי ישראל מתייחד אליהו בתור נביא קפדן ועקשן שלא פוחד להוכיח לא את מלכי ישראל ולא את אלוהי ישראל, הנביא היחיד המבקש עונש ממשי וחמור לעם ישראל החוטא. אז עם רקע קשוח כזה, איך התפתחה תדמית הנביא הזקן והחביב שמבקר אותנו בליל הסדר ושאנחנו שומרים עבורו כיסא בטקס ברית המילה? ולמה נבחר דווקא אליהו לתפקידים המכובדים הללו?

נראה שקנאותו הדתית לחוקי האל ולשמירתם היא שמיצבה את אליהו בתור הנביא המבקר והשומר. ומה הקשר לפסח ולברית המילה? תכף נסביר.

האיור הראשון של כיסא אליהו בכתב יד עברי, המאה ה־16. ספר התפילות שמור בספריית המוזיאון הלאומי הגרמני, נירנברג, גרמניה

 

מסורת הצבת כיסא אליהו במעמד ברית המילה החלה בימי הביניים בהשראת המדרש על הסכם בין האל לאליהו הקנאי, ולפיו לא ימולו תינוק יהודי בלא נוכחותו של הנביא. במדרש נכתב שלאחר שאליהו התלונן בפני האל שעם ישראל עזב את בריתו, הרגיע אותו האל: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית" (פרקי דרבי אליעזר, עמ' רמד-רמו, ירושלים תשס"ה).

אם כן הקנאי שבנביאים, המבקש מהאל להכות את ישראל החוטא (בשונה ממרבית הנביאים, המכריזים על רצון האל), נחשב מטבע הדברים גם לקפדן שבנביאים. לכן זכה לפקח שברית המילה תתבצע כדת וכדין.

כיסא אליהו לברית מילה, בית הכנסת בעיר גנואה, איטליה. מתוך אוסף יד יצחק בן־צבי

 

ואיך הפך מלאך הברית גם לאורח הכבוד בליל הסדר, מהאירועים הקדושים במעגל השנה היהודית? הרי אליהו נחשב למבשר הגאולה, חג הפסח הוא חג הגאולה, ולכן מבשר הגאולה נתפס כאורח המתאים ביותר. וכך אליהו, שקפדנותו וקנאותו הדתית כבר הוכחו בטקס ברית המילה, גויס להתארח בליל הסדר.

בין שלל סגולותיו, אליהו נחשב גם למביא השלום. ועד שתגיע הגאולה, השלום שמביא אליהו בליל הסדר הוא קודם כול שלום לחוגגים, בהתאם למצב בכל דור ודור. בימי הביניים נקשר השלום ישירות לרדיפות הנוראיות שחוו יהודי אשכנז. אם הגאולה הנכספת לא תגיע, קיוו החוגגים, לפחות ישמור עליהם אליהו מרדיפות הנוצרים סביב ההאשמה האנטישמית על רצח ילדים נוצרים ושימוש בדמם לאפיית המצות.

אגב, למרות קנאותו, דמותו של אליהו מחייבת פחות מדמות המשיח, המביא את הגאולה ולא רק מבשר. כלומר הפרופורציות חשובות: אם אליהו הנביא אכן ביקר בביתנו, זה לא אומר שהוכרז גן העדן עלי אדמות, אלא שגם השנה זכינו לשלום ולביטחון. רף נמוך יותר, ובכל זאת היינו שמחים לאמצו.

אליהו עולה השמיימה במרכבת אש. ציור מתוך ספר העברונות שנכתב וצויר (ברובו) בשנת תע"ו  (1716)

 

עם הזמן והתגברות תחושת הביטחון היהודית, בייחוד מאז הקמת המדינה, השלום שמביא אליהו מובן כשלום מקומי, בין אבות לבנים. ואנחנו נרחיב: בין הורים לילדיהם. כבר בספרות התלמודית ובתפקידו כמביא השלום, נחשב אליהו למיישב הסכסוכים והמחלוקות הגדול של היהדות. וכך מונה גם ליישוב המחלוקת הגדולה של הסדר, שהסעירה את חכמינו: כמה כוסות יין יש לשתות בליל הסדר? הוסכם שארבע, אבל היו שטענו שחמש. לכן הושגה פשרה, ולפיה מוזגים חמש כוסות ושותים רק ארבע. החמישית מוקדשת לאליהו, ובשובו יפתור את הקושיה.

במרוצת השנים הוזמן אליהו ליישב מחלוקות מגוונות, חמורות יותר או פחות. ישנה סברה (מגובה בהוכחות) שאליהו מכריע אפילו במשחקי כדורגל. בספרות התלמודית המונח "תיקו" מורה על סיום דיון באי־הכרעה בין חכמים. המילה מוסברת כראשי תיבות של המילים "תשבי יתרץ קושיות ובעיות", שמשמעותן כי השאלה תעמוד ותישאר עד לעתיד לבוא כשיגיע אליהו הנביא ויתרץ את הקושיה.

כוס של אליהו שהייתה שייכת לאדמו"ר מבנדר, מתוך אוסף ביל גרוס. תמונה של המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית

 

הסבר מעניין נוסף ליכולות הביקור הפלאיות של אליהו הנביא קשור להיותו "קופץ הדרך" הטוב ביותר שלנו. בתלמוד המושג "קפיצת הדרך" מתאר דרך ניסית לקצר מסעות ארוכים במיוחד. כבר בספר מלכים בולט אליהו ביכולתו לג'נגל בין התגלויות במקומות שונים. כך היה בהתגלויותיו הפתאומיות לפני שעלה השמיימה. ובהזדמנות אחרת רגע הוא נמצא בצרפת (היא צרפנד שליד צידון בלבנון) וברגע הבא מתגלה לפני עובדיהו "אשר על הבית". גם אלו שאליהו מתגלה בפתאומיות בפניהם לא נרעשים מדי, כמו שאומר עובדיהו לנביא: "והיה אני אלך מאתך, ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע…" (מלכים א יח, יב).

מסורות אליהו הנביא, שהחלו להשתרש באשכנז בימי הביניים, נשמרות עד ימינו בכל עדות ישראל. וכך רובנו משאירים לאליהו הנביא כוס מלאה בליל הסדר ומציבים כיסא מכובד בברית המילה, למקרה שיבוא. ואם יגיע הזמן שאליהו יבשר לנו על הגאולה ועל השלום – מי אנחנו שנתווכח?

 

תודה לד"ר חנה שחם־רוזבי על עזרתה בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת

חנה שחם־רוזבי, "על כפיו יביא: היזון חוזר של ידע ופרקטיקה דתית בחברה האשכנזית בימי הביניים", חידושים 23 (2021) עמ' 11-36