אברהם, בנו של הרמב"ם, נולד לגדולה. כבנו היחיד של ההוגה היהודי החשוב, הוא טופח מילדות לרשת את תפקידו של אביו.
אברהם גדל ואכן ירש את תפקידו של אביו כראש הקהילה היהודית במצרים.אבל בבואו לעודד את הקהילה היהודית ולדבוק ביהדות הוא חשף כי הוא עצמו הושפע עמוקות מהתנועה המיסטית המוסלמית, הסופיות. השפעה זו ניכרת בכתביו ובפסיקות ההלכה שלו. למשל, החידוש של ראב"ם על רחיצת הרגליים בנוסף לנטילת הידיים לפני התפילה. הוא מבסס חידוש זה על מקור תלמודי יחיד, שלא התקבל, וברור כי המקור לחידוש זה הוא המסורת המוסלמית.
את הביקורת על חיקוי מנהג הגויים ראב"ם דחה בשתי דרכים. האחת, ביסוס חידושיו על מקורות יהודיים, אזוטריים ויחידאיים ככל שיהיו, והשנייה, קביעתו כי חיקוי המוסלמים אינו בבחינת "ובחוקותיהם לא תלכו".
עוד לפני זמנו של הראב"ם, תנועת החסידות היהודית, שהושפעה מהתנועה הסופית, הייתה תופעה ידועה.
הספר הראשון שידוע לנו שנכתב במסורת זו הוא "חובות הלבבות" של ר' בחיי אבן פקודה, שנולד ב-1050 בסרגוסה שבספרד. מבנהו של "חובות הלבבות", הבנוי כשערים, מוביל את הקורא בדרך הרוחנית שבסופה יגלה, כמאמר השער העשירי, את "האהבה האמיתית לה' יתעלה". מבנה זה מקביל לדרך הסופית, הבנויה גם היא מתחנות שמטרתן להביא את המאמין לאותה נקודה בדיוק. הספר, שנכתב במקור בערבית יהודית, משתמש בביטויים מוסלמיים ולא יהודיים בבואו לתאר את האלוהים. הוא משתמש ב"ה' יתעלה" המקביל ל"אללה יתעלא" הערבי, כמו גם ב"ה' יתרומם ויתנשא" המקביל ל"אללה עז וג'ל". נוסף על הביטויים המוסלמיים, אבן פקודה מצטט מקורות מוסלמיים על מנת לתת תוקף לדבריו. כך למשל, הוא מצטט את המיסטיקן המוסלמי ד'ו אלנון המצרי (מת 859), בפרק על הוכחת נוכחות אלוהים בעולם: "מי שיודע ביותר את אלוהים הוא הנבוך ביותר ביחס אליו" . בהמשך הפרק הוא כותב על ההשגה השכלית של האלוהים: "ראוי יותר לומר זאת על בורא הכול, אשר ״אין כמותו דבר״ ". הציטוט שאבן פקודה מביא הוא ציטוט מתוך הקוראן (11:42).
המבנה המהודק של הספר מצביע על כך שאולי זהו אינו החיבור הראשון בסוגה זו, אך הוא הראשון שהשתמר והגיע עד ימינו. "חובות הלבבות", זוכה לפופולאריות רבה גם כיום ונחשב ספר יסוד בתחומי האמונה והמוסר. הספר יצא במהדורות חדשות בשנים האחרונות, גם מדעיות וגם כספר המחולק לפרקים קצרים המיועדים ללימוד יומי, בעיקר בתקופת ה"סליחות".
ההבדל בפופולאריות של המחברים נובע מכך שבעוד שראב"ם כתב על מנת לחנך את הציבור, בבחינת "אין עם הארץ חסיד", וספריו היו יותר מיועדים לקהילה המיידית שלו, אבן פקודה כתב בצורה כללית יותר וכיוון לכל יהודי באשר הוא, ללא קשר לדרגתו הרוחנית.
התנועה הסופית וערכיה תרמו רבות להתפתחות היהדות: החל מטביעת המושג "חשבון נפש" שלא היה קיים עד הופעת "חובות הלבבות", עבור בהתפתחות ספרות המוסר וכלה בהדגשת כוונת הלב בעת קיום מצוות.
