פרק מיוחד במלאת 75 למדינת ישראל, שמוקדש ליומנים אישיים של גברים ונשים שתיעדו בזמן אמת את הרגעים ההיסטוריים שליוו את הקמתה. ביניהם: יומנה של מעפילה על אוניית האקסודוס, יומניהם של שניים מחללי שיירת הל"ה ויומנו של לוחם חטיבת גבעתי
"חמישה באוקטובר 1948. הערב השני של חג ראש השנה התחיל בשקט כמו הערב הראשון. אחרי התפילה כולם נכנסו לעמדות וחיכינו שיעבור הלילה היפה הזה. בשעה שמונה וחצי בערב התחילו לפתע יריות מכל סוגי הנשק: מרגמות, תותחים ומכונות יריה. אך בינתיים לא לכיוון שלנו אלא לכיוון דרומה, לעמדות של הפלמ"ח. האש נעשתה חזקה יותר ויותר והופנתה כעת גם אלינו. היה קונצרט שלם של כל כלי המלחמה מסוגים של נשק קר, מכונות יריה, תותחים ומרגמות שעוד לא היה כמותו. הפגזים נופלים אחד אחרי השני וכדורי מכונות הירייה שורקים מעל ראשינו. מכונת ירייה אחת הייתה מכוונת בדיוק לעבר העמדה שלנו, כך שאי אפשר היה להוציא את הראש אפילו לשנייה מתוך העמדה. פגז אחד נפל בקצה העמדה והשמיע קול נפץ אדיר. כוסנו באדמה, בקושי הצלחנו לנשום מהאפר שכיסה אותנו. השמיכות שלנו היו מחוץ לעמדה וכאשר יצאנו בבוקר ראינו שכולן מחוררות מרוב כדורים. קיבלנו פקודה: לא להשיב אש. ועל הקונצרט היפה הזה לא השבנו אפילו בירייה אחת".
ברוכות וברוכים הבאים להסכת הספרנים. את הפרק הזה אנחנו מקדישים ליומנים אישיים של דור תש"ח. או, אם נדייק, לכמה מהסיפורים הידועים יותר והידועים פחות שליוו את הקמת המדינה. כל אלה יובאו בפרק המיוחד הזה מזווית מקורית – כפי שחוו וכתבו אותם ביומניהם האישיים האנשים שהיו שם, ברגעי האמת ההיסטוריים ההם. נטעם משגרת החיים על אוניית המעפילים אקסודוס. ניחשף לרגע שבו נודע לקבוצת שחקנים ירושלמיים ששניים מחבריהם נפלו בקרב שיירת הל"ה. נחוש את חזית המלחמה מדרום על פי תיעודו של לוחם בחטיבת גבעתי ונתוודע למכתב שנשלח ללוחם בדיוק ביום שבו נפל.
יש גם לכם יומן מימי תש"ח? אנו אוספים יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן
ארץ יהודי הפרא: המפלצות האמיתיות של מוריס סנדק
כשמוריס סנדק כתב ואייר את "ארץ יצורי הפרא" עמדו לנגד עיניו דמויות אמיתיות. האפלה בספריו, שהיו מיועדים לילדים, הייתה מושא לביקורת חוזרת ונשנית, אבל היא שיקפה יותר מכל את העולם בו הוא חי
הסופר והמאייר מוריס סנדק על רקע דמויות מספרו "ארץ יצורי הפרא". צילום: Clarence Patch
"וכשבא אל ארץ יצורי הפרא
הם שאגו את השאגות הנוראות שלהם וחרקו בשיניים הנוראות שלהם
וגלגלו את עיניהם הנוראות ושלפו את ציפורניהם הנוראות
עד שמקס קרא "שקט!"
והכניע אותם בטכסיס – קסמים:
הוא הביט ישר לתוך העיניים הצהובות שלהם בלי למצמץ אפילו פעם אחת והם נבהלו נורא וקראו לו יצור-הפרא הכי הכי פראי"
מתוך הספר "ארץ יצורי הפרא"
מפחידים, קודרים, לא מתאימים לילדים. פוטנציאל גבוה לסיוטי לילה. כך תוארו ספריו של מוריס סנדק על ידי המבקרים השונים.
ב"ארץ יצורי הפרא", לדוגמא, מקס פוגש בחדרו יצורים מעוררי אימה בעלי שיניים וקרניים מחודדות. גם בספרים אחרים (כמעט) קורים דברים מבעיתים: ילד אחד שכמעט נבלע בתוך קערת בצק עוגיות (In The Night Kitchen,1970), וילד אחר שנחטף על ידי גובלינים (Outside Over There,1981). אבל למרות האפלה (ואולי בגללה?) ספריו של מוריס סנדק זכו להצלחה בינלאומית אדירה.
מוריס נולד ב-1928 כבן זקונים, שלישי במספר להורים מהגרים, יהודים-פולנים. שרה, אימו, הגיעה בגפה לארה"ב בתחילת שנות ה-20' כשהיא בת 16 בלבד, אחרי סכסוך קשה עם אימה ובלי שהיא יודעת מילה באנגלית. פיליפ, אביו של סנדק הגיע גם כן לבדו לארה"ב, מעיירה אחרת בפולין. אביו היה רב קהילה ומשפחתו ישבה עליו שבעה כשהחליט לעזוב הכל ולעבור לארה"ב. מבין השורות בספריו ובראיונות שונים שנערכו עימו עולה כי האוירה הקודרת והמלנכולית בבית הוריו , שכל אחד מהם עזב את משפחתו מתוך עימות קשה, בצילה של הקטסטרופה הכללית של העם היהודי באותן שנים, השפיעה עליו ועל יצירתו עד מאוד.
מוריס סנדק התינוק ובני משפחתו' 1928. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak
סנדק סיפר בעצמו כי לא גדל בבית שמח. תיאוריו המתייחסים לילדותו ולאווירה בבית בו גדל מאפיינים מאוד סיפורים של בני דור שני לניצולי שואה המוכרים לנו מרבים מהבתים שהוקמו כאן, בישראל. אמנם הוריו לא חוו את אימי השואה בעצמם, אבל היא נכחה שם כל הזמן, בברוקלין היהודית-יידישאית, עוטפת את המרחב הקהילתי והמשפחתי שלו. הקדרות בספריו הגיעה בירושה מהוריו והייתה חלק בלתי נפרד מהבית בו גדל.
בספריו הוא מכיר בחלקים הפחות נעימים של הילדות באכזריות ובבדידות שיכולות ללוות אותה. "אני מסרב לשקר לילדים" הוא אומר. ולכן הוא בוחר לכתוב את ספריו גם על חוויות שאינו נעימות בילדות, אך מוכרות לכל ילד, ולא מנסה ליפייף את המציאות. ואולי דווקא זה סוד הצלחתו הגדולה.
מתוך הספר "ארץ יצורי הפרא"
הדוגמא הבולטת והמוכרת ביותר לכך היא התיאור של סנדק להשראה שהולידה את יצורי הפרא המפורסמים מהספר "ארץ יצורי הפרא":
"אלה, אם תרצו, הקרובים היהודים של משפחתנו, דודים ודודות מצד אמי, שנהגו לבוא לאכול בבית הורי בברוקלין, מדי יום ראשון…
חוייבנו להתלבש יפה לכבודם. הרהיטים כוסו בכיסויי פלסטיק מכוערים. אסור היה לנו לצאת החוצה או להסתגר בחדרינו…
אני זוכר כמה עילגים ומגושמים היו הקרובים הללו בקשירת שיחה קלה עם ילדים. אתה יושב שם ביניהם, חסר ישע לחלוטין, כשהם גוחנים מעליך, משתעלים עליך. שיניהם הרעועות, השערות שמזדקרות מנחיריהם והשומות שעל חוטמיהם מתעצמות בעיניך לממדי-ענק. הפנים שלהם קרבים וקרבים, עד שאתה רואה את גלגלי עיניהם המרושתים נימי דם…
והם גוהרים מעלינו ועושים מה שנראה להם כנחמד לעשות עם ילדים: צובטים את לחיינו החוזקה, עד זוב דם כמעט, או אומרים משהו מפחיד כמו: 'אתה כל כך מתוק, שהייתי יכול לאכול אותך!' ואני ידעתי שאם אמא לא תזדרז שם עם הבישולים שלה, הם עוד עלולים לעשות את זה."
סקיצה לספר "ארץ יצורי הפרא", 1963. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak
ההקשר היהודי הגלותי ליווה את ילדותו של סנדק. זיכרון טראגי אחד בולט בסיפור המשפחתי שלו: ביום בו עמד לחגוג את בר המצווה שלו, אביו קיבל את הודעה הנוראה שכל משפחתו נספתה, ולא נותר אף אחד מהם בחיים. הוא התמוטט על מיטתו וסרב לקום. מוריס בן ב-13 מספר שניגש לאביו וצרח עליו: "אתה חייב לקום!" והוא אכן קם. האירוע התקיים כמתוכנן, אבל סנדק נשאר עם רגשות אשמה קשים על הדרך בה נהג באביו.
בראיונות מאוחרים יותר בחייו, התיאור של סנדק את הוריו קשה מנשוא: "הם היו משוגעים" הוא אומר, הם היו אנשים שסבלו מטראומה, כועסים, שחיו חיים אומללים.
סנדק לא אהב את בית הספר, והחל לצייר בגיל צעיר. עבודותיו הראשונות היו "יהודיות" ממש. הספר הראשון שאייר היה ספר בשם "Good Shabbos, Everybody" – "שבת שלום לכולם", ספר שיצא לאור ב-1951 על ידי איחוד בתי הכנסת בארה"ב והופץ בהם.
ספר נוסף שסנדק כתב בעצמו וגם אייר, אך לא תורגם לעברית, היה "Chicken Soup with Rice" – ספרון מקסים המלמד פעוטות על חודשי השנה, ומתאר כיצד מרק עוף – המאכל היהודי המסורתי שידוע כתרופה לכל דבר כמעט – מתאים לכל חודש וחודש בשנה.
הוריו לא העריכו במיוחד את עבודתו, ואף התעצבו כשבמקום לפנות ללימודים באוניברסיטה הוא התחיל לעבוד כמאייר. אבל היה רגע אחד של פיוס בינו לבין הוריו: זה קרה כשהוא התבקש לאייר את סיפוריו של יצחק בשביס זינגר, ועל כך הם התגאו בו.
הספר נקרא "זלטה העז וסיפורים אחרים" ולפני שהוא התחיל לאייר אותו הוא פנה לאלבומי תמונות המשפחה של הוריו מפולין. אביו מופיע בתמונות עם אחיו הגבוהים ויפי התואר, והנשים בתמונות עם שיער ארוך ופרחים. הוא עבר על כל האלבומים ובחר כמה מקרובי משפחתו של אביו וכמה מבני משפחתה של אימו וצייר אותם בדיוק רב. כשהוריו ראו את העבודות הם זיהו את קרובי משפחתם, ופרצו בבכי. גם הוא בכה יחד איתם. הוא מספר כי זה היה רגע מיוחד במינו בקשר שלהם, כשהם הבינו שבזכותו זיכרונם של קרוביהם האהובים יישאר לעד בספרים.
סבא וסבתא של מוריס סנדק מצד אמו. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak
במובן מסוים סנדק ראה את עצמו כניצול שואה. הוא זכר תמיד שרק במקרה הוא חי, אילולא היו הוריו עולים על ספינה מפולין לארה"ב, הוא לא היה בחיים. הוא וגם אחיו הגדול בחרו שלא להביא ילדים לעולם. "תמיד שואלים אותי", הוא סיפר פעם "אם אני כל-כך מתעניין בילדים למה אין לי ילדים משלי. התשובה פשוטה: אני חושב שכהורה הייתי נכשל. ואני שונא להיכשל. הייתה לי ילדות רבת-תלאות. כשבגרתי לא חשתי שיש לי סגולות מתאימות להיות הורה."
מוריס סנדק הלך לעולמו בשנת 2012, בגיל 83. כחלק מהיותו בן למשפחה יידישאית, אפיינו אותו לא רק המלנכוליה ורצון עמוק להביא את האמת שלו מבלי להתפשר, אלא גם הומור מושחז. בראיון שהתקיים רק כמה חודשים לפני מותו משתקף ההומור העוקצני שלו: הכתבת הגיעה לביתו באיזור כפרי שבקונטיקט, ובכניסה מקבל אותה כלב, ענק מסוג רועה גרמני העונה לשם הרמן (על שם הרמן מלוויל). סנדק ניגש לקבל את פניה ולוחש באוזנה: "הוא לא יודע שאני יהודי".
"למעננו היה הקרבן": ילדי בן שמן זוכרים את הרוגי השיירה שפרצה את המצור עבורם
ב-14 בדצמבר 1947 יצאה שיירה צבאית לכיוון כפר הנוער בן שמן הנצור. התוצאה הטרגית מונצחת בעלון פנימי שכתבו הילדים והילדות, חניכי הכפר, לזכרם של שלוש עשרה הצעירים שנהרגו כדי להגן עליהם.
נערים מתאמנים בנשק בעת המצור על בן שמן, 1947. מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-13-0801-01)
חודשים ספורים לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, בסופה של שנת 1947, כפר הנוער בן שמן היה מובלעת מבודדת בין יישובים וערים ערביות. תכנית החלוקה של האו"ם הותירה את כפר הנוער הקטנטן מחוץ לגבולות המדינה היהודית המיועדת ובן רגע, החל מה-30 בנובמבר 1947, עברו אנשי הצוות, מעט המתנדבים וכל התלמידים שגרו בו לחיות תחת מצור.
המצב היה עדין – ההתיישבות הקטנה, שכללה את כפר הנוער ואת כפר בן שמן הצמוד לו, הייתה כמעט חסרת אונים. כוח האדם היה קטן, וכחלק מתפקידם טיפלו בילדים קטנים – חניכי הכיתות הנמוכות, כך שהאחריות על כתפיהם הייתה גדולה. מצבורי הנשק היו מדולדלים לאחר מספר פשיטות של הבריטים על המקום, ומעל כל זאת – הם ישבו בנקודה אסטרטגית חשובה. בן שמן היה טריז יהודי בין הערים הערביות הגדולות לוד ורמאללה, והוא היה גם היישוב היהודי הקרוב ביותר לשדה התעופה הבינלאומי שבלוד.
לאור כל הנ"ל הוחלט במטה המרכזי בתל אביב לארגן שיירות אספקה שיפרצו את המצור ויבטיחו את עמידתו האיתנה של הכפר. השיירות הביאו איתן תגבורת לוחמים שהתנדבו להצטרף להגנת המקום, מזון וציוד רפואי.
בתחילת דצמבר יצאו מספר שיירות דרך העיר לוד אבל ערביי לוד חיכו לתקוף אותן ולוחמי השיירות נמלטו בעור שיניהם ממש או שנפגעו קשה. באחת מהן אף נשרפו ארבעה יהודים למוות בתוך מכוניתם.
השיירה האחרונה יצאה לדרך ב-14 בדצמבר. אך הפעם הוחלט להשתמש במסלול "עוקף לוד" – דרך ארוכה יותר שנקראה בזמנו "דרך המחצבות" (היום זהו המקום בו עובר כביש 444). הדרך עברה בכפרים הערביים קולה ודיר טאריף ודרך מחנה בית נבאלא, בו חנה כוח של הלגיון הערבי.
השיירה יצאה מפתח תקווה בשעה 14:30. תקלות בשניים מהרכבים הביאו לעיכובים והאטה בנסיעה וכשהשיירה הגיעה לבסוף למחנה הלגיון הערבי בבית נבאלא, פתחו עליהם הלגיונרים הערבים באש. כלי הרכב הראשונים עברו למהירות מקסימלית והספיקו לחלוף על פני היורים בלי שנפגעו קשה, אבל שני רכבי המאסף נפגעו ונעצרו. אלא שהלגיונרים לא הסתפקו בכך, הם ניגשו לרכבים תוך שהם ממשיכים לירות לעבר הגופות שנערמו בהם – מוודאים שכל אחד ואחד מהלוחמים אכן נהרג.
13 מלוחמי השיירה נרצחו. רק שניים, חיים קמחי ויורם גולדמן, יצאו חיים מהתופת הזו, כשהם מציגים את עצמם כמתים.
"כשניסיתי קצת להתרומם", סיפר חיים קמחי לכתבים שראיינו אותו אחרי אותו יום נורא, כשהוא עדיין לבוש במדים רוויי דם ושיערו פרוע, "ראיתי חייל בתלבושת הליגיון הערבי שכיוון אלי את רובהו. בו ברגע נשמעו קריאות "ארגע" והחיילים הסתלקו".
בינתיים הגיעו לבן שמן הרכבים הראשונים, ורק אז, כשהתאספו כולם בכפר הבינו את התוצאה הטרגית במלואה. הציפייה הנלהבת לחדשות מבחוץ ולאספקה טרייה הוחלפה באבל עמוק, שתובל בנקיפות אשמה – הן עבורנו מתו הצעירים המצוינים האלה, בגללנו יצאו למסע המסוכן הזה אשר ממנו לא שבו.
הלב כאב כשלמדו לעומק מי היו אותם לוחמים שנהרגו: אברהם בר-עם היה מפקד השיירה, ואחד משלוש עשרה ההרוגים. הוא השאיר אחריו אישה צעירה ותינוק שעדיין לא מלאה לו שנה. חיים גולדקורן היה רחב לב ונהג לסייע לשכנותיו המבוגרות. משה דולגין היה אחד מחברי הגדנ"ע האחראיים והמדויקים ביותר שמפקדיו זכרו. חנן וולף תכנן לנסוע לארצות הברית כדי להשתלם במכונאות. ישעיהו זלץ סיים קורס מ"כים כבר בגיל 17 ונלחם עד לרגעיו האחרונים, גם כשהוא פצוע קשה. שמחה טנצמן היה מתאבק מוכשר שזכה בפרסים. יצחק ליברמן כתב יומן ושירים כששרת בחיל האוויר הבריטי. אריה פוחצבסקי היה ימאי נועז. מיכאל פילכנפלד חלם להיות רופא. גדליהו רוגצבסקי היה המפרנס העיקרי של שני הוריו. אהרון רודיק ברח מהכיבוש הגרמני בטרנסניסטריה. משה שוארצקכל מסר זה לא מכבר את בחינת הגמר שלו לתואר מהנדס רדיו בבריטניה, וזאב שטאל הגיע ארצה בעליית הנוער והיה חניך לשעבר בבן שמן.
מתוך עלון הזיכרון שהוציאו ילדי בן שמן לזכרם של הרוגי השיירה, מתוך ארכיון כפר הנוער בן שמן (סימול IL-BSYV-001-08-01-01)
הנהגת היישוב היהודי סערה. הם הטילו את האשמה על הבריטים, שעדיין היו בסביבה ופיקחו על הלגיון הערבי, לכאורה. אבל השמצות שקריות נגד חברי השיירה כאילו שתקפו את מחנה בית נבאלא ברימוני יד הספיקו לבריטים כדי למשוך את ידיהם מכל הסיפור.
זאת הייתה השיירה האחרונה שיצאה לבן שמן. הבריטים ליוו שיירות יוצאות שפינו את הילדים הקטנים יותר וחלק מהמורים. האספקה הגיעה בהמשך בטיסות מסמרות שיער.
אבל בן שמן, לפני הכל, היה מוסד חינוכי, ששם בראש מעייניו את הדאגה לרווחתם הנפשית של תלמידיו. המורים שנשארו במקום לא נתנו לאבל ולאשמה להישאר באוויר. הם עודדו את הילדים (רובם ניצולי או יתומי שואה) לכתוב עלון זיכרון, כאקט מעשי לזכרם של הנופלים, אבל גם כדי שיהיה להם מקום בו יוכלו לספר על תחושותיהם הקשות, ולשמוע על אלה של חבריהם.
בארכיון בן שמן שמורים היום, מלבד דפים מודפסים השייכים לעלון הסופי, גם הדפים שהגישו הילדים להדפסה – כתובים בכתב יד, חלקם ברורים יותר וחלקם פחות, אבל כולם נוגעים ללב עד מאד.
הם מתארים במילים יפות להפליא, בפרוזה או בשירה, את השגרה העליזה שנקטעה באחת, את האבל שירד על הכפר ואת ההבנה שחדרה ללבבות של כולם: יש לנו תפקיד, אנחנו צריכים להיות ראויים לקרבן הזה.
בפתח הדבר הפותח את עלון הזיכרון, פונה אחד מאנשי הצוות למשפחותיהם של הנופלים:
"אולם עד מעמקי נפשם הרגישו הילדים, כי חברים יקרים אשר יצאו להגן עלינו ולהביא לנו לחם לאכול, נפלו חלל בדרכם אלינו. ושאלנו את עצמנו, איכה ניתן ביטוי לכאב. כי מי כמונו יודע, שאין בידי אף אחד לנחם באבוד היקר מכל. ואך זאת רצינו שתדעו אתם, משפחותיהם של אלו אשר למעננו נפלו: כי זוכרים אנו, כי יודעים אנו, שלמעננו היה הקרבן, כי מרכינים אנו את ראשנו דומם בכאב ובזעזוע אלם".
והחיים גם הם תרמו את חלקם. הם נשארו, ובן שמן לא נפלה. מגיניה החזיקו מעמד עד יולי 48', אז הוסר המצור עם כיבוש לוד ורמלה ע"י צה"ל.
–
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון כפר הנוער בן שמן וזמינים במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
"איך רון? האם הוא כבר אומר "אבא"?
רון דורון לא הכיר את אביו, שלמה דורון ז"ל, שנפל במבצע סיני, כשרון היה בן שנה בלבד. בעת פינוי דירת הוריו גילה מזוודה ובה מסמכים אישיים רבים של אביו: מכתבים ויומנים חושפים לוחם אמיץ שהיה גם איש משפחה מסור
לפני כחודש פינה רון דורון את דירתה של אימו ברחוב צייטלין בתל-אביב. בבוידעם המאובק הוא מצא מזוודה מלאה בפריטים שהיו שייכים לאביו, שלמה דורון ז"ל, שנהרג במהלך מבצע קדש, והוא בן 28 בלבד, בעת שקיבל יחד עם פלוגתו, את כניעתה של משטרת עזה, אבל אז תקפו אחרוני חיילי האויב ושלמה נהרג.
עוד שנים לפני נפילתו, שירת שלמה דורון ביחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח. במזוודה היו בעיקר פריטים ששייכים לתקופה הזו – מדים, שברייה, יומני כיס מהשנים 1949-1946, פקודות יום, הזמנות לכנסים של הפלמ"ח ועוד.
רון, שהיה בן שנה כשאביו נהרג, לא ידע על קיומה של פיסת ההיסטוריה המשפחתית הזו. בשיחה שקיימנו איתו הוא סיפר שההנחה הראשונה שלו הייתה שאמו הסתירה אותה ממנו כל השנים, מתוך כוונה להגן עליו: "משפחתי ביקשה להרחיק אותי מעולם השכול כדי שאזכה לילדות רגילה. הייתי ככל הנראה בבית ספר עממי כשאמי שמה את המזוודה בצד ושכחה להגיד לי".
רון דורון פותח את המזוודה של אביו
לאחר מותו יצא לזכרון ספר הזכרון המרגש: "בזחל בדרך לעזה". הספר חושף את סיפור חייו של סרן שלמה דורון ז"ל.
שלמה נולד בכפר-סבא ב- 1928, ומצעירותו כבר התבלט כבעל תפיסה מהירה, מסודר וכבעל ידי זהב. אבל אימו מספרת עליו ש"עם כל עדינותו העז לא פעם להגיד ישר את האמת הקשה ביותר."
כשסיים את לימודיו בתיכון חשבה אמו לשלוח אותו לחוץ לארץ ללמוד רפואת-שיניים, המקצוע שלה. אך הוא בחר לוותר על תעודת בגרות, על לימודים ועל דיפלומה ולהתנדב לפלמ"ח. ביוני 1946 נכלא יחד עם חבריו בלטרון.
"הוא היה גאה על כך שחבריו למאסר היו גם משה שרת והרב מימון." מספרת אמו, "בשני בדצמבר 1947 נשלח לנגב, שם השתתף בכל הקרבות, תמיד עז רוח וללא פחד, תמיד בקו האש הקדמי…"
ספר היזכור של מ"פ שלמה דורון
בספר מכתב מרגש, מכתב שלא נשלח, שכתבה אלמנתו של שלמה, רות:
"מזה שבועות מציק לי צורך נפשי לכתוב אליך. ניסיתי לדכאו ולא עלה בידי ובסופו של דבר הנה נכנעתי, ואני יושבת וכותבת, אף כי ברור כי לעולם לא יוטל מכתב זה לתיבת מכתבים, ואם במעטפה יושם – לא תישא המעטפה כתובת…
זוכר אתה, שלמה, אותו ערב, בו הכרנו לראשונה? איך חמקנו, מאותו נשף חתונה צבאי, צוהל ורועש, אל חיק הלילה הדומם. מעולם לא גיליתי לך מה מאוד היסס ליבי אותה שעה. שהרי לא הכרתיך כמעט וכה צעירה וחששנית הייתי. אך היה בך משהו שהפיח ביטחון בלב; וארשת פניך – האם אמרתי לך זאת כבר אי פעם? שופעת אצילות וחן, וכולך ענוג למראה וכה עדין, עד כי לא האמנתי כמעט, בכל אשר ייחסו לך. לא האמנתי כי יכול ליראות כך מי שהיה פלמ"חניק מגיל חמש עשרה, חייל וקצין ב"חיות-הנגב"…"
בהמשך מספרת רות אלמנתו של שלמה על החיים בלעדי בעלה האהוב, על התרעומת שחשה כשהבינה שגם בנם המשותף, התינוק, יעביר את שארית חייו ללא שלמה. את המכתב המרגש היא מסיימת במילים:
"מה אומר לך ולא אמרתי עוד, יקירי? האומר לך, כי מודה אני לך על השנים הקצרות המאושרות שהענקת לי האשא לך תודה על כל הזיכרונות הנפלאים המשבצים את ליבי ומתנוצצים כאבני חן בחשכה זו שירדה עלי? על מראות הנוף המקסימים שלימדתני לראות? על ילדנו היקר, המבורך במתנות שהענקת לי? האודה לך על כל אלה, יקירי?
רון, שטיפס ועלה בזה הרגע על ברכי, אומר בלא דעת: "כן, אמא!"
כן, יקירי! אני מודה לך, בעד כל אשר הענקת לי ובעד כל אשר עתיד היית עוד להעניק לנו, אלמלא נלקחת."
שלמה דורון יחד עם הבן רון
בספר כתב על אופיו של שלמה אחד מהלוחמים שלחמו לצידו במלחמת העצמאות, חייל שהזדהה בספר רק בשם "בצלאל": "נחבא אל הכלים, מסוגר בתוך עצמו, שונא צביעות ובז לברק חיצוני זול. ברר את חבריו בקפידה רבה, והתרחק מן הצעקנים והרברבנים. הייתה בו גאווה פנימית שקטה, שנשענה על הבסיס האיתן של המעשה וההתנדבות. דיבורים ריקים היו ממנו והלאה. וכבר אז, וגם לאחר מכן, כאשר החל לסלול לעצמו דרך בחיים, תמיד חיפש את המקום בו עושים הרבה ומדברים מעט, והעיקר המקום בו עושים דברים גדולים."
יומני המלחמה של הנופל
בן 28 היה סרן שלמה דורון בנפלו בקרב בעזה, במהלך מבצע סיני. אבל כמו המזוודה שנמצאה בדירה, גם שני היומנים שתרם בנו לספרייה מתעדים לא את המלחמה הזאת, אלא את פעילותו וגבורתו במהלך מלחמת העצמאות. היומנים כתובים בשפה לקונית, קצרנית, שבין שורותיה ניתן להבחין באדם שתיארה אמו – נכון לצאת למשימה, להגן על המדינה הצעירה ולא להתרברב בכך. כתיבתו האישית ביותר הייתה תיעודית, עם מעט מאוד הבלחות של רגש. הוא מתאר את האירועים כאילו שמדובר בצופה מהצד ולא בשחקן פעיל בהם:
ינואר 1946 – התגייסתי לפלמ"ח
…
16 יוני 1946 – פיצוץ הגשרים.
…
1 אוקטובר 1946 – עזבנו את בית הערבה.
אפילו תוצאות כ"ט בנובמבר, והכרזת האו"ם על הפסקת המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בצידה של מדינה ערבית, מוזכרות ביומן במילים ספורות:
29 בנובמבר 1947 – הכרזת המדינה ע"י האו"ם.
מעט יותר מחודש מאז החלטת האו"ם הגורלית, כאשר היישוב העברי כבר נמצא בשלבי הראשונים של מלחמת העצמאות, שלמה כותב ביומן את שמות חבריו שנפלו בחזית הנגב שאליה נשלח יחד איתם:
התיעוד ביומן הראשון מסתיים ביוני 1948, ומרגע זה עובר שלמה אל היומן השני – "לוח החייל" שהנפיק צה"ל.
ביומן זה המשיך לציין שלמה את מספר החודשים שהוא לוחם בנגב, את הגיחות הקצרות ביותר לביתו וגם את הביקורים של ראשי הצבא והמדינה בחזית. ב-4 בנובמבר 198 מציין ביומנו "שנה בנגב".
המכתבים האחרונים
מלבד הציוד הצבאי ומסמכי הפלמ"ח מצא רון במזוודה של אביו גם שני מכתבים שנשלחו אל שלמה בסמוך למותו, וכנראה לא הגיעו אליו. הכותבות היו שתי הנשים החשובות בחייו – אשתו ואמו.
המכתבים האחרונים ששלח שלמה בעצמו לפני מותו בקרב ביקשו להרגיע את הנותרים בעורף, לדרוש בשלומם ולהתעניין באבהיות טבעית בהתפתחותו של רון, הקטן שלו:
"איך רון? האם הוא אומר כבר אבא? האם אוכל בסדר ומתפתח יפה? איך עברה השבת? איך הייתה קבלת האורחים ויום הולדתו של בננו?
כתבי!!"
לעומתם, המכתבים של שתי הנשים מלאים גם הם בגעגוע, אך גם בדאגה עמוקה. אמו של שלמה מודה לו על מכתבו, שהרגיע אותה, אך לא היה די בכך. הוא כותבת לבנה:
"אני רוצה ידיעה משעה אחרונה. אני יודעת שזה דבר בלתי אפשרי – אבל אין לי כוח יותר לסבול. אני דואגת מאוד, מאוד ואני לא יכולה להיות גיבורה עכשיו. אין לי כבר סבלנות וכוח למלחמה, עוד לא שכחתי את העבר. אצלי לוחמים (נאבקים, ח.מ) מחשבות של בן-אדם שמבין (את) כל המצב שלנו עם הרגשות של אם. לב כואב ורעוד בעד כל אחד ובפרט בעד בן יחיד".
היא מספרת לשלמה שבתו של פנחס ספיר, שבה היא מטפלת בקליניקה, מסרה דרישת שלום ממך. וכמה הדבר העניק לה אושר "שקיבלתי ידיעה ממך ונתתי לצבירה נשיקה ומהתרגשות סבתא ואני התחלנו לבכות. תודה לאל!"
מכתבה של אמו של שלמה, רופאת השיניים ד"ר לאה צווייג
רות, אשתו של שלמה, כתבה במכתבה גם היא על הגעגועים והדאגה.
"לבעל ולאבא היקר שלום רב! הרבה נשיקות!
שמחנו מאוד לקבל ממך לפחות מילים מספר, אשר עודדנו מעט (אותי ואת "הפיצי") אך כבר יותר מזה היינו רוצים לראותך בבית.
יום ההולדת של רון היתה מעט בחוסר מצב רוח, וההכנות בהתאם לכך גם היו. את האמא אתה כבר יכול לתאר לך. אך חיינו בהרגשה שבוודאי תתן קפיצה קלה. מתברר שהתבדינו. אני מקוה שכתבת גם לכפר סבא. אני על כל פנים אצלצל מחר. שלמה. אל תשכח תמיד להוסיף תאריך בזמן כתיבת מכתב…
רון גידל בינתיים שן שביעית, את אבא הוא מחפש כל בוקר במיטתו. כדאי כבר שתחזור ותהיה איתנו…
שלמה ושוב, הרבה הרבה נשיקות ושמור היטב על עצמך זכור שרון ואני מחכים לשובך המהירה.
להתראות מהר מהר.
רות."
מכתבה של רות, אלמנתו של שלמה
במהלך פינוי הדירה ומציאת המזוודה, על כל תכולתה המרגשת, שמע רון על "מבצע יומן" של הספרייה הלאומית, במסגרתו הספרייה אוספת יומנים של בנות ובני דור תש"ח. הוא יצר קשר עם הספרייה ומסר את היומנים של אביו סרן שלמה דורון ז"ל, יחד עם פריטים נוספים מעזבונו, למשמרת.
היומנים, התמונות, ספר הזכרון והמכתבים יחדיו איפשרו לרון להכיר את אביו טוב יותר, ולנו נתנו הצצה נדירה לחייו של אדם בתקופה של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. דרכם משתקף כיצד עשה שלמה ז"ל בנחישות ובצניעות את מה שהיה נדרש למען שמירה על המדינה שבדרך ולאחר מכן על המדינה הצעירה, אבל תוך כדי שמר על מה שהיה לו חשוב יותר מכל – הקשר עם משפחתו האהובה.
יש גם לכם יומן מימי תש"ח? אנו אוספים יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן
