עם כניסתו לְתפקיד הנציב העליון הבריטי הראשון בארץ ישראל הודיע הרברט סמואל לתושביה: "לארץ ישראל תהיה הנהלה מיוחדת לעצמה". המעמד המיוחד שנתנו הבריטים לארץ ישראל היה הביטוי העליון לחשיבותה בעיניהם. "פלשתינה-א"י" נקבעה כיחידה מינהלית עצמאית עם מטבע ייחודי, ולראשונה מאז ימי דוד המלך הוכרזה ירושלים כבירתה.
אבל ירושלים שפגשו הבריטים ב-1917 הייתה רחוקה מלהיות ראויה למעמדה. ביוב זרם ברחובות העיר, לכלוך וזוהמה, מחלות ומגפות שררו בכל מקום; הדרכים היו משובשות, לא היה חשמל ובעקבות מלחמת העולם הראשונה סבלו תושביה ממחסור ומרעב.
הצעד הראשון היה להכניס סדר במערכת: "מדידת אדמות כללית ורשימתם תתחיל בקרוב", הודיע הנציב העליון. "צעדים ייעשו להבטיח שהשכונות החדשות המתעתדות להיבנות… תיבנינה על פי תוכניות ראויות".
לבריטים היו שאיפות גבוהות מירושלים. בכל זאת, עיר הקודש. הם ניגשו למלאכת תכנון העיר ביראת כבוד ובהערצה. יותר משרצו למצוא פתרונות למגורים, לתשתיות ולשימושים שונים בקרקע – שאפו לצקת מסגרת רעיונית לשמירה על אופייה המיוחד של ירושלים, לצד הפיכתה לעיר מודרנית ומתקדמת.
בהר חצב אבן
לא פחות מחמש תוכניות-עיר כוללניות הונחו על שולחנו של מושל ירושלים במשך שלושים שנות המנדט, שקבעו איך תיראה העיר שנים קדימה. הן קבעו את היחס שבין שימור העיר העתיקה לפיתוח העיר החדשה לכיוון מערב, שרטטו דרכים חדשות, שכונות, גנים ואזורי מסחר.
מבין חמש התוכניות, התוכנית המשמעותית ביותר הייתה של האדריכל הנרי קנדל, שהוגשה בשנת 1944. קנדל למד אדריכלות באוניברסיטת לונדון והגיע לארץ ישראל בשנת 1936. הוא מונה ליועץ של הנציב העליון לענייני בינוי ערים, היה האדריכל הראשי של מע"צ של ימי המנדט וגם מהנדס העיר ירושלים. התוכנית שהכין לירושלים היתה מפורטת וקבעה את החלוקה בין מגורים, מסחר, תעשייה ושימושים אחרים. קנדל שרטט את רשת הרחובות והכיכרות ותכנן שש קטגוריות צפיפות וגובה של מבני מגורים, בהתאם לקרבה לעיר העתיקה. התוכנית הגדירה שהשכונות ייבנו על רכסי ההרים וביניהן יפרידו העמקים שיישארו ללא מבנים ויהיו בהם גנים ציבוריים והוסיפה אזורי תעשייה לעיר. התוכנית יישמה את העיקרון הבריטי הקדום של שימור העיר העתיקה והפרדה בינה לבין העיר החדשה. היא קבעה מה יהיו חומרי הבנייה וסגנון הבנייה, שתאמו לתפיסה הבריטית את ירושלים. כך למשל נאסרה בנייה בפח, באזבסט, בעץ ולמעשה כמעט בכל חומר אחר חוץ מאבן; סגנון הבנייה גם בעיר החדשה כלל קשתות והקפדה יתרה על קו הרקיע.
השפעתו של קנדל על מראה העיר ועל אופייה, הייתה המתמשכת והגדולה ביותר מבין אלו שקדמו לו. רבים מהעקרונות שקבע משפיעים על העיר, על תושביה ועל הנראות שלה עד היום.
הנרי קנדל היה יכול לשבת במשרדו עוד שנים רבות ולהמשיך לתכנן את העיר, אלמלא ההיסטוריה תכננה עבור ירושלים ועבור קנדל עצמו תוכניות קצת אחרות. ארבע שנים לאחר שהגיש את תוכניתו לעיר – השתנתה מפת ירושלים מקצה לקצה.
ירושלים הירדנית – ירושלים הישראלית
החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 שקבעה כי ירושלים תהיה עיר מפורזת בשליטה בינלאומית לא מצאה חן בעיני אף אחד מהצדדים שנלחמו על ירושלים בחירוף נפש במלחמת העצמאות, ולכן המציאות בשטח – ולא משרטטי המפות שבמשרדים – היא שקבעה איך תיראה העיר. בהסכמי שביתת הנשק חולקה ירושלים בין הירדנים והישראלים, וכל צד אץ לממש את ריבונותו בחלק שלו. איך? באמצעות תכנון כמובן.
בעוד עיריית ירושלים הישראלית העסיקה אדריכלים שיכינו תוכנית אב חדשה לירושלים המערבית, פנו הירדנים ללא אחר מאשר מיודענו הנרי קנדל.
התוכנית של קנדל משנת 1944 הוסיפה לשמש כתוכנית מנחה עבור הירדנים בשטחי ירושלים המזרחית (הירדנית), ולאחר עבודת מטה יסודית שכללה התאמות למציאות החדשה, הניח קנדל תוכנית משופרת לירושלים: "ירושלים (ירדן) – הצעות תכנון לאזור".
ירושלים הירדנית, לפי שאיפתו של קנדל, היא עיר רחבת ידיים, המשלבת בין אזורי מגורים, אזורי מסחר, דרכים ושטחים פתוחים. בפועל, מערכת היחסים הסבוכה שבין ממשלת ירדן לתושבי ירושלים הערבים הניבה עיר מפותחת הרבה פחות. ואולם, שנים ספורות לאחר הגשת התוכנית, שוב התהפכה ההיסטוריה הירושלמית וכל התוכניות נגנזו בארכיון.
עירי שינתה פניה
מלחמת ששת הימים הביאה לשינוי דרסטי במראה העיר, בגודלה, באופייה וגם בעקרונות התכנון שלה. לראשונה ישראל קיבלה על עצמה את סמכויות התכנון גם בעיר העתיקה אבל לא העלתה על דעתה לזנוח את העיר החדשה.
צוותים בכירים של מתכננים ואדריכלים החלו להכין את תוכנית האב לירושלים (המערבית) עוד בשנות ה-60 המוקדמות. המתכנן ישראל (לוליק) קמחי, מעמודי התווך של מכון ירושלים למחקרי מדיניות ומוותיקי חוקריו, מתאר איך בפעם המי יודע כמה בתולדות ירושלים, העיר צחקה על התוכניות של אנשי המקצוע: "המשרד [=משרד תוכנית אב לירושלים] החל להתנהל על פי תוכנית עבודה מפורטת ועמד לסיים עבודתו ערב איחודה של העיר, אולם בשל השינוי הפתאומי במצבה של ירושלים כתוצאה ממלחמת ששת הימים, ביקש טדי קולק כי עבודת הצוות תימשך, וכך זכינו, חברי צוות תוכנית האב, להכין את התוכנית הראשונה לעיר המאוחדת".
בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים ירושלים נכנסה לתנופת תכנון ובנייה שלא הייתה כמוה. מתחמים שעד כה הוזנחו או לא יכלו להתפתח זכו לתוכניות ולפיתוח, שכונות ישנות שופצו והורחבו, שכונות חדשות וענקיות הוקמו, פארקים הוכשרו וכבישי אורך ורוחב נסללו על מנת לחבר את חלקי העיר שאוחדה מחדש.
מלבד הקמת השכונות הגדלות בתוך ירושלים – רמות, גילה, פסגת זאב ואחרות – התקבלה בשנות ה-80 החלטה לעיבוי ירושלים, באמצעות הקמת ערים ויישובים מסביב לעיר. כך נבנו מעלה אדומים, אפרת, גבעת זאב ויישובים נוספים שפתחו את עידן "ירושלים רבתי" שבו ירושלים מתפקדת כעיר מטרופולינית המשרתת מרחב גדול של יישובים יהודים וערביים סביבה.
ירושלים אלפיים
איך נערכת עיר הנצח למילניום החדש? בתוכניות. כבר בשנת 1985 החלו לתכנן את אם כל התוכניות – תוכנית מיתאר ירושלים 2000. לוליק מתאר: "התוכנית כללה תחזיות אוכלוסייה ובנייה, ניתוח כלכלי ודמוגרפי, קביעת אזורים לשימור, מערכת תנועה ותחבורה, אזורים חדשים לבנייה, היבטי נוף, שטחים פתוחים ועוד. הייתה לתוכנית ראייה מערכתית כוללת והיא הייתה אמורה להתוות את פיתוח העיר… עד שנת 2020".
אבל לעיר, כמו שכבר למדנו, חיים משלה. אירועים ביטחוניים, שינויים דמוגרפיים, תהליכים מדיניים, לחצים פוליטיים וכלכליים מכיוונים שונים ואילוצי החיים עצמם קבעו את מראה פני העיר בצורה שונה. עד היום תוכנית ירושלים 2000 לא אושרה סופית על ידי משרד הפנים, אבל היא משמשת מסמך מנחה לוועדת התכנון המקומית בירושלים.
ועדות התכנון ואנשי התכנון, מצידם, ממשיכים לתכנן את העיר ולנסות לעצב את דמותה הפרועה והתוססת של העיר הקשישה. לפחות עד לתפנית ההיסטורית הבאה, שתגרום להם לגנוז את התוכניות בארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות – ולהתחיל לתכנן מחדש.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
