הסיפור שלפנינו כמו נועד להיות תסריט לדרמה תקופתית. הגיבור – כנר יהודי יליד הונגריה, מהמפורסמים באירופה של תחילת המאה ה-20. זירות ההתרחשות – ירושלים, ברלין, וינה ופראג. העלילה – הקמת קונסרבטוריון למוזיקה בירושלים המנדטורית, תוך כדי הצלתם של כ-200 מוזיקאים צעירים יהודים מאירופה מגורל ידוע מראש.
מרתקים ככל שיהיו, המאורעות המפעימים הללו נשארו בצללים במשך 85 שנים, ונחשפים רק כעת, כשהעמקנו לחקור בארכיונו של האוזר, שמופקד באוסף המוזיקה שבספרייה הלאומית.
מי יודע, אולי עוד נראה עיבוד של הכתוב כאן לסרט קולנועי. בינתיים – זהו סיפורו של פרויקט ההצלה של פרופ' אמיל האוזר בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.
הרקע לסיפורנו מתחיל בדצמבר 1917 בעיר קולוז'וואר שבמזרח ממלכת הונגריה, שבה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מתכנסים לרסיטל בכורה ארבעה מוזיקאים יהודים בתחילת דרכם, תחת השם היומרני 'רביעיית בודפשט':
הכנרים אמיל האוזר ואלפרד אינדיג, הויולן אישטוון איפולי – שלושתם הונגרים – והצ'לן ההולנדי הארי סון.
שנתיים בלבד תשכון הרביעייה בעיר בודפשט עצמה, כאשר ב-1919, עם התפשטות הקומוניזם בהונגריה, תעביר את מרכז פעילותה להולנד ומשם לגרמניה.
הצלחתה של רביעיית בודפשט הייתה מזהירה בכל קנה מידה, ובתוך שנים ספורות היא תכבוש את אולמות הקונצרטים באירופה, תוקלט על-ידי מיטב חברות התקליטים ותמצב עצמה כאחת מרביעיות המיתרים המבוקשות בדורה.
כל התמונות בכתבה, למעט אם צוין אחרת, לקוחות מתוך ארכיון אמיל האוזר, הספרייה הלאומית.
במרץ 1932, מתחוללת פגישה שמשנה את גורלו של האוזר ואת גורלם של מאות מוזיקאים יהודים מאירופה. הצ'לנית תלמה ילין, תושבת ירושלים, עושה אז את מסעה מארץ ישראל לגרמניה שנמצאת על סיפה של מלחמת עולם שנייה. אחרי שנות אמהות אינטנסיביות, שבהן גידלה וטיפחה ארבע בנות, נסעה ילין אל מרכזי המוזיקה בגרמניה לגדל ולטפח סוף סוף את הקריירה המוזיקלית שלה, כפי שחלמה וציפתה לה עוד בהיותה נערה בלונדון.
זוהי נסיעת סולו שלה, ללא בעלה, האדריכל אליעזר ילין וללא בנותיהן, במהלכה לא עובר שבוע בלי שהיא כותבת הביתה מברלין תיאור מפורט על חוויותיה בימים שחלפו. באחד מאותם מכתבים, מיום 2 במאי, מספרת ילין לבעלה על המפגש עם האוזר:
"… אתמול בערב קיימנו ערב מוסיקלי וניגנו רביעיות, בפעם הראשונה מאז הגענו הנה! אמיל האוזר הגיע אבל רק אחרי מאמצי שכנוע רבים. הוא מנגן היטב, בעוצמה גדולה אך מבוקרת. מעבר לנגינתו אינני מחבבת אותו במיוחד אך אין ספק שהוא יכול להועיל לנו מאוד. יש לו קשרים מצוינים בכל העולם, במיוחד עם חברות תקליטים ותחנות רדיו, והוא רוצה מאוד לנגן איתי. הוא יבוא כנראה לארץ בחודש נובמבר וינגן איתנו רביעיות ככנר ראשון לתקופה זאת. אני בטוחה שזו תהיה הנאה גדולה …"
"אינני מחבבת אותו במיוחד", ציינה ילין ביחס להאוזר, אבל הנגינה המשותפת של שתי הדמויות הללו באותם ימי אביב של 1932 תתברר כאחד המפגשים המשמעותיים בתולדות המוזיקה בישראל.
נאמן להצהרותיו בפני ילין, הגיע האוזר לארץ כחצי שנה לאחר מכן, בסוף 1932. בביקורו הופיע ברסיטלים בחיפה ובתל אביב עם נגנית הצ'מבלו האוסטרית אליס אהלרס (איתה ניגן כמה חודשים קודם בלונדון) וכן בירושלים בתוכנית של רביעיות מיתרים. ההופעה האחרונה התקיימה במסגרת קונצרטי החברה הירושלמית לנגינה – מוסד תרבות חלוצי – מיסודה ובניהולה של תלמה ילין.
במקביל התערה האוזר בחוגי האינטליגנציה של העיר ופגש דמויות מפתח בשלטון המנדט. בביקור הזה גם התוודע לראשונה בחייו לרעיונות הציונות ולמפעליה, שאמנם רשמה עד אז הישגים מרשימים בכמה וכמה תחומים, אך בכל הקשור למוזיקה – טרם קצרה הצלחה ראויה.
את זה בדיוק זיהה האוזר בתקופה הקצרה שבה שהה בירושלים; לא רק וואקום כשלעצמו, כי אם גם צורך והזדמנות. ומה שאמורה הייתה להיות גיחה קצובה בזמן למזרח התיכון, משנה את חייו של האוזר מקצה לקצה. עד כדי כך שבמהלכה הוא גומר בדעתו לפרוש מחברותו ברביעיית בודפשט ומהקריירה הבינלאומית ככנר מבצע (עליה כתב ש"לא הייתה בלתי מוצלחת") ולהקדיש את מירב מרצו וזמנו לקידום חיי המוזיקה בארץ ישראל, ובאופן ספציפי – לייסד בירושלים בית ספר למוזיקה, החל מרמת מתחילים ועד לרמות הביצוע הגבוהות ביותר.
בית הספר עודנו בגדר רעיון בלבד, אך השמועות על עצם הכוונה להקים אותו הגיעו אל אוזניהם של סטודנטים יהודים ברחבי גרמניה, שנפלטו אותה שעה ממסגרות הלימוד שלהם באדיבותו של הרייך השלישי. הם פונים אליו בבקשה להשלים את לימודיהם במוסד החדש שעומד לקום בארץ הקודש.
אל ארץ ישראל לא ניתן היה להיכנס באותה עת ללא סרטיפיקט [אישור עלייה – א.ס.], מה שמניע את האוזר לפנות אל שלטונות המנדט כבר באפריל 1932, ופעם נוספת ביולי, על מנת להבטיח עבור המוסד מכסה של סרטיפיקטים, שאותם העניק למועמדים הראויים לפי שיקול דעתו.
המוסד החדש פתח את שעריו באוקטובר 1933, והאוזר הצליח לגייס לשורותיו קבוצת מורים מרשימה שכללה בוגרים ממיטב האקדמיות באירופה, וכן כאלה שלימדו בהן עד עליית הנאצים בראשית השנה. השם שנבחר למוסד – 'הקונסרבטוריון הארצי-ישראלי למוסיקה ולאמנות דרמתית'. כתובתו – בית החבשים (בניין הקונסוליה האתיופית) שברחוב הנביאים, מס' 38–40.
לא במפתיע, הקונסרבטוריון נוסד כשלרשותו אמצעים דלים ביותר. לימים יספר האוזר שבסוף ימי הלימודים היה מפשיל שרוולים ומטאטא הוא בעצמו את כיתות הלימוד. למעשה, משרדו ברחוב הנביאים שימש גם חדר השינה שלו.
רשימת מקצועות הלימוד, על-פי מודעות הקונסרבטוריון בעיתונות, ארוכה ומקיפה במיוחד: פסנתר, כינור, צ'לו, שירה, אומנות דרמתית, חליל וגיטרה, כאשר 'חוץ מזה', מכריז הקונסרבטוריון, "ינתנו שעורים לכלי-רוח [כלי נשיפה – א.ס.], ויולה, עוגב, הרמוניה, קומפוזיציה, תולדות המוסיקה, קמרמוסיקה [מוזיקה קאמרית – א.ס.], תזמורת, מקהלה, הוראת מוסיקה בבתי ספר, מוסיקה מזרחית, שעורים פופולריים, נאומים וקורסים לחובבים, מוסיקת אנסמבל, ומקהלות בערבים לאלה העסוקים ביום".
כעבור שלושה חודשים הודיע הקונסרבטוריון על קורסים נוספים, ביניהם קורס מיוחד על 'סגנון השפה העברית' בהוראת לא אחר מאשר איתמר בן-אב"י, בנו של מחיה השפה העברית. באותה שנה הצטרף לצוות ההוראה גם הצ'לן הארי סון – חברו הוותיק של האוזר מרביעיית בודפשט. למרבה הצער, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, שב סון להולנד – החלטה שהתבררה כטראגית. הוא ואשתו נעצרו, וב-1942 נרצח סון באושוויץ.
בסוף שנת הלימודים מסיימים את לימודיהם בקונסרבטוריון 85 תלמידים ו'הניסוי' – כפי שכינה אותו האוזר – צולח את שנתו הראשונה.
הופעת הקונסרבטוריון החדש בנוף הארצי-ישראלי הייתה הישג כשלעצמו, אך אם לא די בכך, מסתבר שהייתה אחד ממקורות ההשראה להקמת מוסד מוזיקלי אחר בארץ – התזמורת הארץ-ישראלית (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית). היה זה הקונסרבטוריון, לצד מוסדות תרבות ורוח נוספים שנבנו כאן באותן שנים, שגרמו ב-1934 לכנר הנודע ברוניסלב הוברמן להאמין שאפשר וצריך להקים גם את המפעל החשוב הזה. עיון במסמכי ארכיון האוזר שבספרייה מגלה שהזרעים לרעיון הגדול נטמנו במקום נמוך – הנמוך בעולם ליתר דיוק – במהלך חופשה משותפת של האוזר והוברמן בים המלח. בטיוטת מכתב הברכה ששלח האוזר אל הוברמן ב-7 בנובמבר 1936, לרגל ייסוד התזמורת הוא כתב אל חברו:
"הרצל אמר: אם תרצו, אין זו אגדה! אתה רצית זאת וביום שני, [ויליאם] שטיינברג יהיה כאן ויתחיל בעבודה! והרי לחשוב על ים המלח לפני שלוש שנים, לא היה זה כי אם חזיון בלבד? … אני כל-כך שמח שהגורל רצה זאת באופן הזה, דרך הרגיעה ששוררת כרגע בארץ. עכשיו הכל יעבוד! אני מקווה שהחברים יתיישבו כאן ושארצנו הקטנה תיהפך לביתם באמת. אני אתחיל בקרוב לארגן את החברים ולספק להם הכנסה צדדית בירושלים ובתל-אביב."
למי שתהה איזו הכנסה צדדית יכול היה האוזר לספק באותו זמן בתל-אביב עבור נגני התזמורת החדשה, ממשיך המכתב ומבהיר:
"הנציב העליון ממש כעת הסכים לתת את חסותו לסניף [של הקונסרבטוריון] בתל-אביב."
המשכו הישיר של אותו סניף קרוי בימינו בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, הפועל במסגרת אוניברסיטת תל-אביב, ושקשריו המובהקים עם התזמורת הפילהרמונית מאפיינים את עבודתו גם כיום.
שנת 1936 הייתה עבור האוזר שנה משמעותית, לא רק בהיבט המקצועי, עם הקמת התזמורת הארץ-ישראלית (שבקונצרטי הפתיחה שלה השתתף כנגן לבקשתו האישית של הוברמן), והתפתחות פעילותו של הקונסרבטוריון, אלא גם בחייו האישיים, כאשר נישא לד"ר הלנה כגן, חלוצת תחום רפואת הילדים בארץ, שתעמוד לצדו ותתמוך מקרוב בפעילויותיו.
השנה הזו הייתה גם תחילתו של פרק סוער בחייו של האוזר, בו תשוקתו למוזיקה עזרה לו להציל חיי אדם, פרק שנותר עלום לחלוטין, עד לימינו.
באותה עת היה הביקוש ללמוד בקונסרבטוריון הארצישראלי גדול מתמיד, מאות אנשים ביקשו ללמוד במוסד של האוזר, כשטיב הלימודים לא היה בהכרח הדבר המרכזי אליו נכספו: בשלב הזה, כשהשגת סרטיפיקט הייתה כל כך לא מעשית, האפשרות להשיג אשרה עבור לימודי מוזיקה הייתה בגדר קרש הצלה נדיר במיוחד. ובמילותיו של האוזר מתוך נאום שנשא בניו-יורק, שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1939:
"… חשוב מכל, זכינו, באמצעות עבודתנו, לקבל מאת הממשלה סרטיפיקטים לסטודנטים. מאז 1936 הצלחנו להציל מעל ל-130 אנשים, במקרים מסוימים עם משפחותיהם, מארצות הייאוש והרדיפות, ולאפשר להם להמשיך בלימודיהם ולהתחיל חיים חדשים. לקיץ הזה קיבלנו 75 סרטיפיקטים נוספים ורק לאחרונה שבתי מברלין, וינה ופראג, שם, מבין מאות המתמודדים, בחרתי בבני המזל מתוכם.
בלתי אפשרי מבחינתי להעביר לכם את התחושות שמציפות אותי בכל פעם, וזוהי לי נסיעתי השלישית מסוג זה, שיכול הייתי לומר לבחור או לנערה צעירים, שבורים ברוחם, מיואשים, כמעט ללא רצון לחיות; יש בך ערך. אשיג עבורך סרטיפיקט.
ואמנם, השמחה הזאת תמיד נחסמת בתחושת מרירות; היא הידיעה שמאות על-גבי מאות מועמדים מתאימים וראויים, שמגיעים אלינו בבקשת עזרה, נאלצים להישאר מאחור."
ארכיון הקונסרבטוריון, שפוצל מארכיונו האישי של האוזר, כולל עשרות תיקים אישיים של אותם 'בני מזל' וכן של כמה מאלה שנותרו מאחור.
כזה הוא המקרה של הכנר קורט בורקארד, שביקש להתקבל לקונסרבטוריון לא כתלמיד, כי אם כמורה, וכדוגמה להצלחותיו הפדגוגיות ציין בקורות חייו את אחד מתלמידיו, שהתקבל אך לאחרונה כתלמיד הקונסרבטוריון. לא עלה בידו של בורקארד לקבל במוסד משרת הוראה וסופו שנשלח לאושוויץ, שם נרצח ב-1941.
תיקיהם האישיים של אותם סטודנטים בני מזל מסייעים לנו היום בהבנה של תהליך הקבלה למוסד ומה היה על המועמדים אליו לעבור, באותם ימים טרופים של סוף שנות ה-30.
ניקח לדוגמא את הנער היינץ אלכסנדר בן ה-15, בן לבנקאי מובטל ולזמרת מקהלה, שמגיש את מועמדותו לקונסרבטוריון כתלמיד פסנתר, לאחר ניסיון נגינה של פחות משנתיים. את הנער בוחן האוזר בברלין. לאחר הבחינה – מציין האוזר את רשמיו על טופס מיוחד. על בסיס הישגיו בבחינה, נשלחה אל אלכסנדר הודעה על קבלתו המותנית לקונסרבטוריון.
מותנית במה? מסתבר שלא די היה בהוכחת כישוריו המוזיקליים ושעל משפחתו של אלכסנדר היה להפקיד סכום של לא פחות מ-50 לירות שטרלינג (כ-16,000 ש"ח בערכים של ימינו), לפי דרישת השלטונות הבריטיים, על מנת להבטיח את קבלת הסרטיפיקט. בסופו האופטימי של התהליך, נשלח הסרטיפיקט אל הנציגות הבריטית בברלין, עיר מגוריו, אותו היה עליו לאסוף בהקדם ולהתכונן ליציאה ארצה תוך זמן קצר ביותר. את הדרך לארץ עשה אלכסנדר (וכמוהו רבים נוספים) בגפו, כשהוא משאיר את הוריו ומשפחתו מאחור.
דוגמא לדאגה מכמירת הלב שאחזה באותם הורים היא זו של אמו של הנער הלמוט פרנק, יליד 1923, נגן פסנתר גם הוא. פרנק, בן יחיד, לא טרח לשלוח לאמו המודאגת בהולנד עדכונים על מצבו ועל הקורה אותו במשך כמעט שנתיים. מרוב דאגה, ביקשה האם מקרובי משפחתה באנגליה לנסות ולשלוח מכתבים אל הקונסרבטוריון, בתקווה לקבל ממנו אות חיים. מזכירות הקונסרבטוריון הרגיעה את האם הדואגת כשהשיבה לה באדיבות על מצבו, אבל גורלה שלה לא שפר עליה והיא נרצחה במחנה מטהאוזן ב-1943.
כ-200 איש הציל האוזר בדרך זו. את רובם אין דרך לחשוף אלא בהעמקה במסמכי ארכיונו. אבל לגבי לפחות 20 מתוכם, המצב מעט יותר 'ידידותי'; עיון בסדרת מכתבים בארכיונו האישי של האוזר מגלה שבמהלך אפריל 1975, קיבל כ-20 מכתבים בצירוף קורות חיים של כותביהם.
מסתבר שהאוזר פנה הוא עצמו אל הכותבים, כולם אנשים שקיבלו ממנו סרטיפיקט בשנות ה-30. הוא חיפש אותם, כ-40 שנים לאחר אותו פרק מרתק בחייו, וביקש מהם להעלות על הכתב את סיפור עלייתם ארצה ולפרט על מה שהשיגו בחייהם. תוצאת הפנייה הייתה מכתבי תודה מאת כל אחד ואחת מהם, על שהציל את חייהם מהגיהנום הנאצי וכמי שבלעדיו כל אותם הישגים לא היו מגיעים לעולם.
אחד מהמכתבים הללו הוא מכתבו של הכנר וולפגנג שוקן, שניגן עם האוזר ברביעייה שהאוזר הקים בירושלים ב-1933 (הרביעייה הירושלמית, נודעה גם כ'רביעיית האוזר'):
קיימברידג', 28 באפריל, 1975
פרופסור האוזר היקר,
תודה על מכתבך – וזהו סיפור ההצלה שלי:
בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, כתבתי אינספור מכתבים לאמריקה, אנגליה, צרפת ומדינות אחרות, בבקשת עזרה כדי למצוא מקום עבודה. רוב מכתבי נותרו ללא מענה; המעטים שכן נענו היו שליליים לחלוטין, פרט ליוצא מן הכלל אחד.כתבתי גם לאמיל האוזר, שאותו הערצתי רבות כאשר היה הכנר הראשי של הרביעייה של בודפשט. הוא בקושי זכר אותי, אך השיב למכתבי וכתב שעליי לבוא לפלשתינה והוא ינסה לעזור לי.
מלא תקווה הפלגתי על אוניית משא קטנה שהגיעה ב-14 באוקטובר 1933 לנמל חיפה. אך כאן אשרת הביקור שלי לא עזרה לי … הנספח שכח להודיע לי שהחזקת 50 לירות שטרלינג הייתה חובה, ולכן כל מאמציי ירדו לטמיון.
הוא [האוזר] הגיע במיוחד מירושלים כדי לומר לי שעם כל המאמצים וכל הקשרים שהפעיל, הוא לא הצליח להשיג את כניסתי המיידית בשל הכלל המחייב כי אשרת ההגירה תימסר מחוץ למדינה.
הוא נתן לי את כל כספו, אשר במקרה היה בכיסו – שבע לירות [1900 ש"ח של ימינו -א.ס.] – ואמר לי להישאר בסמירנה (Smyrna, איזמיר), הנמל הבא שלנו, ולחכות שם לסרטיפיקט.
כאשר הגענו לסמירנה, שוב נתקלתי בקשיים רבים לרדת מהאונייה, אך במזל טוב הצלחתי בכך ונשארתי שם עם אנשים ידידותיים, תמיד בחשש אם הסרטיפיקט יגיע או לא.
אך בסופו של דבר הוא הגיע, ויכולתי לנסוע לפלשתינה עם אונייה רוסית. ב-21 בנובמבר הגעתי ליפו וב-24 בנובמבר הגעתי לירושלים.
האוזר קיבל אותי כידיד ותיק, למרות שלמעשה לא ידע דבר עליי. הוא הזמין אותי להישאר אצלו כל עוד ארצה. הוא עצמו התגורר במשרדו בקונסרבטוריון של ירושלים, בתנאים פרימיטיביים ביותר. אך לפחות היה לי גג מעל ראשי, ועד מהרה התחלתי לקבל תלמידים והופעתי.
עד היום אני תוהה מה היה קורה לי אלמלא אמיל האוזר הגיע לעזרתי כמעין "דאוס אקס מכינה" באותם ימים קשים.
שלך,
וולפגנג שוקן
***
פרופ' האוזר הלך לעולמו 3 שנים מאוחר יותר, ב-27 בינואר 1978, ונקבר בהר הזיתים.
זוהי למעשה המצבה היחידה ששמו של האוזר חקוק עליה. לשלטונות המנדט הבריטי לקח ארבע שנים בסך הכל, לפני שהכירו בתרומתו הייחודית לחיי המוזיקה ביישוב והעניקו לו את תואר קצין האימפריה הבריטית (E.B.O) ב-1937.
במדינת ישראל, לעומת זאת, 47 שנים לאחר מותו, אין ולו כיכר או סמטה אחת שנקראה בשמו, ועד לכתיבת שורות אלו, ארכיונו שבאוסף המוזיקה בספרייה הלאומית הוא היחיד המשמש לו יד ושם.
