תערוכה לציון שמונים שנה למשכן לאמנות עין חרוד / יניב שפירא
.
התערוכה "מאוצרות המשכן לאמנות" מוצגת לציון יובל השמונים של המשכן לאמנות עין חרוד ומוקדשת לאוספים שנאצרו בו במרוצת השנים. פרישֹה מקיפה זו של האוספים מאפשרת להתחקות אחר המטרות שהציבו לעצמם חברי עין חרוד בהחלטתם להקים מוזיאון ומשמשת מראָה לעולמם של מי שביקשו לברוא עולם חדש אך לא שכחו מאין באו.
כך כתב חיים אתר, מי שהיה הסמכות האמנותית וקובע הטעם של האוסף, עם פתיחתה של "פינת אמנות" ב-7 בינואר 1938:
"ביסודה של עין־חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת – נשקע תוך קטנוּת החיים והיא תכריע אותנו. […] כי בניין האמנות – הוא גם בנין החיים בתוכנו" (חיים אתר, פריז, מכתב לחברי עין־חרוד, 1938).
כעבור כמה חודשים נבחר השם "משכן לאמנות", שיש בו כדי להעיד על התפקיד הרוחני והחינוכי שיועד לו. ברוח זו ציין הסופר דוד מלץ, במעמד חנוכתו של מבנה הקבע של המשכן, בשמחת תורה תש"ט (1948), כי האמנות פותחת "עין ולב" לפנימיות האדם "מתוך מגע וחדירה למעמקי הנפש, מתוך ראיית האדם וחייו מצדם הפנימי"; ואילו ההיכרות עם עברו של העם היהודי משמעותית לתפיסת ההווה מתוך "קשר פנימי עמוק לדורות ישראל, לאותו עולם יהודי אשר נופל וקם, נהרס שוב ושוב ואינו נשמד לעולם".
התערוכה מחולקת לשני אגפים, ונפרשׂת בין המחצית הראשונה של המאה ה-20 לבין מחציתה השנייה וראשית המאה ה-21; בין אמנים יהודים שפעלו באירופה לבין מי שיצרו בארץ-ישראל; בין חיים ומסורת יהודית בגולה, לבין מורכבות ההוויה הישראלית. חלקה המוקדם מוקדש לאמנים שפעלו בעיקר במרכזי האמנות בפולין, גרמניה, רוסיה וצרפת, והתמקדו בתיאורים של חיי היומיום בעיירה, בפוגרומים ובמוראות השואה, כמו גם בנושאי ציור קלאסיים כדיוקן, נוף וטבע דומם. בחלקה המאוחר מוצגת אמנות ארצישראלית וישראלית המשקפת את הנושאים והמגמות שהוצגו ונאספו במשכן, ובהם החלוציות האוטופית של עין חרוד; חצר הקיבוץ; ריאליזם חברתי; המקום במבטם של אמנים עולים; פריפריה גיאוגרפית ותרבותית; תפילה ואמונה, מופשט ישראלי; פיסול קטן. בשני חלקיה מעידה התערוכה על השניוּת המאפיינת את האוסף, אך בה בעת גם על לכידוּת אורגנית סביב תמוֹת כמו "המצב האנושי", הקדושה שבחוּלין ומקומו של האדם בעולם.
"מאוצרות המשכן לאמנות", פתיחה: 2.9.2018, אוצר: יניב שפירא. משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד.
יניב שפירא הוא אוצר וחוקר של אמנות ישראלית. בוגר לימודי פילוסופיה יהודית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה מסיים את עבודת הדוקטורט שלו שעוסקת ב"ייצוגי נוף ומקום בציור הישראלי בשנות השמונים". מנהל ואוצר ראשי של המשכן לאמנות, עין חרוד.
עוד אח אחד ירד אל הקבר ומאמא בוכה היא בצעקות שבר עוד אח אחד ירד אל הקבר את זעקות אבא שומעים מכל עבר
השיר עוד אח אחד הוקלט בשנת 1996. הוא אחד משירי הדאנסהול הראשונים שהופקו בישראל ואחד השירי מחאה/פשע שכונות הראשון שנעשה נכתב והופק בישראל.
ההשראה לשיר הגיעה מביני מאן, גדול זמרי הדאנסהול, וספציפית משיר בשם Man Berry yuh ded now. השיר עוד אח אחד הוא מעין עיברות לשיר של ביני מאן (אגב ביני מאן מאד התגאה בשיר עוד אח אחד – והוא ידוע כאוהב ישראל).
הפלייבק של השיר, "רידים" (riddim), שנקרא "Mud Up" – הוא סגנון שנחשב לקלאסיקה עממית ג'מייקנית, עליו למעשה הוקלטו שירים רבים של אמנים שונים שהופקו בג'מייקה החל משנות ה80 ואילך . השיר יצא לראשונה ב1999 באוסף של לבונטיני, חברת ההפקה של קובי אוז, ובאלבום הרשמי שלי "הסנדק". בהתחלה היה הלם מהתעוזה ומזה שהשיר הופק כדאנסהול רקיד – אבל למרות ההלם השיר נגע בליבם של רבים ונחשב להמנון בקרב עבריינים ושכונות פשע.
השיר נכתב לזכרו של סהר אזולאי ז"ל. סהר היה בן 21 במותו. הוא היה חבר בכנופיית פרדס כץ, שהייתה מעורבת בשנות ה-90 בסכסוך דמים רצחני עם משפחת הררי מכנופיית רמת עמידר.
בתקופה שלפני הפייסבוק, ובכלל האינטרנט (גוגל הומצאה בשנה בה נכתב השיר), התקשורת בישראל נמנעה לחלוטין מלפרסם את מה שקורה בשכונות: הפשע, והמצוקות השונות שנבעו מגזענות ופערים עדתיים בישראל.
בשנים אלה, שנות ה-90, התמקדה העיתונות בתהליך השלום עם הפלסטינים ובפיגועי הטרור (אגב תושבי פרדס כץ דרשו מהמדינה להיות מוכרים כנפגעי טרור – מלחמת הכנופייה גבתה עשרות נרצחים בנשק חם וסהר עצמו נהרג מפיצוץ מטען חבלה). כך יצא שהשיר עוד אח אחד היה שופר מחאתי ראשון מסוגו. בהרבה משיריי אני עוסק בעבריינים וזכיתי ללמד את הילדים של משפחת חדיף, ראשי כנופיית פרדס כץ, כמדריך נוער בסיכון.
בשנה שבה התפרסם השיר, שנת 1999, עיתון הארץ קבע בסיכום השנתי כי השיר הזה הוא אחד מהשירים הטובים והחשובים שנעשו פה. השיר העניק לי מעמד חברתי מיוחד בקרב משפחות פשע ושוטרים בשכונות. אני בעיקר שמח על כך שהשיר עזר להמון נערים לעזוב את הפשע.
הדרך שבה הגיעו חברי הדג נחש לשיר מלמד שלצערנו, לא הרבה השתנה. בשנת 2008 סולן הדג נחש שאנן סטריט חשב לבצע שיר קליל שלי – קאבר לסמל מיני. באותו הקיץ בוצע לינץ' איום באדם שהגן על ביתו מפני נערים שיכורים ונרצח באכזריות שזעזעה את המדינה כולה. מה שמעניין בגרסת הקאבר היא שהיא הופקה מחדש באופן שיישמע כאילו מדובר בשיר המקור, ושהגרסה המקורית שלי היא גרסת הקאבר. בהתחלה לא ממש התחברתי גם לתוספת המילים של שאנן, אך זיהיתי מיד את הפוטנציאל הגלום בגרסה להפוך ללהיט. הגרסה שלי חדה יותר בטקסט והיא רקידה ולהיטית. גרסת הדג נחש היא מלודית יותר עם מילים מפייסות יותר והופקה כשיר שקט.
לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה.
כאשר פתח אבי גיל את חוברת ספר השירים שקיבל אביו אליעזר לפני 66 שנים, הוא גם פתח צוהר אל חייו הסוערים: המלחמות, המבצעים, המעצרים, ניסיון ההתאבדות והחברות העמוקה והמיוחדת שבין החברים לתא במחנה המעצר הבריטי בלטרון
כך חשתי כאשר ידי אחזו בחוברת "משירי לטרון" שאבי אליעזר ז"ל הניח במגירה לפני 66 שנה. אלה שירים שחוברו במחנה לטרון, שבו נהגו הבריטים לכלוא את לוחמי המחתרות. כותרתה של החוברת – שאותה מסרתי לאוספי הספרייה הלאומית – מספרת על האירוע שלשמו רוכזו השירים: "הכנס החגיגי הראשון של עצורי הצריפים 7,8,9 מחנה 4 לטרון… 8.6.1952".
חוברת השירים של עצירי לטרון
לפני שאספר מעט על עלילותיו של אבי אליעזר, ומדוע נכלא בלטרון, אי אפשר שלא להתייחס לרוחם של שירי החוברת: כיסופים לחירות, געגועים למשפחה ולאישה אהובה, רוח איתנה והומור. אפילו פח השירותים שמשמש את האסירים זוכה לשיר משלו: "שיר הקרדל".
פתיחתו של "שיר הקרדל"
על כריכת החוברת מופיע המוטו מלא התקווה של העצורים: "אַךְ מָחָר עִם אוֹר הַשַּׁחַר הַזָּרוּעַ, עַל אַפְּכֶם, לֵילוֹת, אֶהְיֶה חָפְשִׁי!". שורה שנשלפה מהשיר "לילות לטרון", שחיבר לוחם האצ"ל שלמה סקולסקי בעת מעצרו.
דפדפו בחוברת המלאה:
אליעזר גיל (גולדברג) התגייס לחיל האוויר הבריטי ביולי 1940 ושירת כנהג תובלה במדבר המערבי ובמצרים. במקביל, פעל במסגרת יחידת הרכש של ההגנה, ותפקידו היה להוביל בחשאי לארץ משלוחי נשק עבור המחתרת. בתחילת 1945 העביר ישראל גלילי, בכיר ההגנה, מסר חד-משמעי ללוי אברהמי, שעמד בראש פעולות הרכש במצרים: לפנינו ימים קשים ולכן כוחות ההגנה זקוקים לתחמושת כאוויר לנשימה.
גלויה "מאליעזר החייל" בצבא הבריטי לאחיו הצעיר (מרס, 1941)
עד מהרה רוכזו בשדה תעופה עזוב באזור תעלת סואץ כ-30 טון תחמושת. אליעזר וחבריו העבירו משלוח אחד בנסיעה ארצה בהצלחה. נותרו 15 טון. אז יזמו אליעזר ושלום לוין (עוזרו של אברהמי) תוכנית נועזת, להעביר את המשלוח הבא כשהם מצטרפים לשיירה של מכוניות משא נהוגות על ידי אנגלים מחיל האוויר הבריטי, שיצאה אחת לשבוע לשדה תעופה בארץ.
בהצטרפות כזאת היה הגיון, משום ששיירות כאלה כמעט לא נבדקו. אנשי ההגנה הכינו ניירות מסע, והשיירה יצאה לדרכה מאלכסנדריה. אלא שסמוך לאבו עגילה התלקחה והתפוצצה התחמושת במשאית שאותה נהג אליעזר, ואחד הארגזים התפרק וחשף את המשלוח.
אליעזר גיל במדי הצבא הבריטי
אליעזר נעצר ונלקח לחקירות בקהיר שבמהלכן עבר עינויים קשים. על חקירתו הופקדו אנשי המשטרה החוקרת הבריטית (SIB). החוקרים דרשו לדעת מה מקור התחמושת ולאן היא מיועדת.
אליעזר (שכינוי החיבה שלו היה "דיב") לא פצה פה.
בהפוגות שבין סדרות העינויים ניסו החוקרים לשכנעו שישתף פעולה בדרכים שונות. הם אמרו לו שמנהיגי היישוב מתעלמים מסבלו ואינם דואגים לו. "כתוב בעיתון שהנציב העליון הזמין את בן גוריון לארוחת צהרים. בן גוריון יושב ואוכל להנאתו ואתה כאן סובל. מדוע? והרי הוא צריך לשבת במקומך, והוא אף אינו דואג לך"; הם טענו שאנשי ההגנה יהרגו אותו, לאחר שהבריטים יפיצו את השמועה שסיפר להם את כול הסודות; הם ניסו לפתות אותו בהבטחה שיקבל נתינות בריטית וג'וב קורץ מטעם האימפריה.
אליעזר שתק. המענים, שביקשו לשבור את רוחו, אף אמרו לו שאסרו את הוריו בתל אביב.
עלילותיו של אליעזר גולדברג מתוארות בהרחבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות (30 אפריל 1959).
העינויים הפיזיים והנפשיים עוררו אצלו תחושת חוסר מוצא וחשש שיישבר. הוא החליט לשים קץ לחייו.
בשעת גילוח החל לחתוך את בטנו, תוך שהוא מתגבר על השומר שניסה להיאבק עמו. חבריו של השומר שהוזעקו כדי לסייע לו הצליחו להתגבר על העציר שותת הדם והוא נלקח לבית חולים צבאי. לאחר שהחלים, הועבר לכלא צבאי "רגיל" במצרים, ומשם, כעבור חודש הוטס כבול (עם עצירים ישראלים נוספים) מהליופוליס ללוד.
אליעזר הועמד למשפט צבאי ברמלה באשמת גניבת נשק והברחתו ארצה. הוא זוכה מחוסר הוכחות, וקיבל תעודת שחרור מן הצבא הבריטי שבה נאמר: "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים".
תעודת שחרור של אליעזר גולדברג מן הצבא הבריטי (11 אוגוסט 1945. "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים….")
אחר כך נלקח ללטרון כאזרח העצור לפי חוקי שעת חירום לזמן בלתי מוגבל. בפיקוד העליון של ההגנה נתקבלה החלטה לנקום ב-2 הבריטים שעינו אותו, ששמם היה ידוע. למשימה גובש צוות לוחמים. אך הבריטים, שחששו מנקמה, הקדימו והעבירו את המענים בסודיות להודו.
מנהיגי היישוב, שנעצרו בלטרון בשבת השחורה (29 ביוני 1946), שמעו על עלילותיו של העציר הוותיק אליעזר, שפעו חיבה כלפיו וטרם שחרורם ביטאו את הערכתם כאשר והעניקו לו למזכרת את ספרו של נלסון גליק, "הירדן", עם הקדשה "על חברות טובה במעצרנו המשותף" וצרפו את חתימותיהם.
"על חברות טובה במעצרנו המשותף". הספר שהעניקו מנהיגי הישוב לאליעזר. בחותמים: יצחק גרינבוים, דוד רמז, משה שרתוק (שרת), ברנרד (דב) יוסף, מרדכי שטנר, דוד הכהן, דוד שינקרבסקי.
לאחר שחרורו ממעצרו בדצמבר 1946, המשיך אליעזר לשרת בהגנה.
ערב יציאת האנגלים מהארץ השתתף במבצע גניבתם של שני טנקים בריטים – הקרומוולים – (29 ביוני, 1948) שהיו הגרעין להקמת חיל השריון. במבצע זה פיקד על חוליית האבטחה, שהובילה את הטנקים השועטים מבסיסם סמוך לשדה התעופה בחיפה, דרך ואדי מילק, ועד לנקודת המסתור שהוכנה ליד תל אביב. רצה הגורל, ולטרון – המקום שבו הבריטים עצרו את אליעזר, הוא כיום ביתו של המוזיאון לתולדות חיל השריון, המקום שבו מצאו את משכנם שני הטנקים שאליעזר היה שותף במבצע הנועז של גניבתם.
טנק הקרומוול במוזיאון לתולדות חיל השריון
עם הקמת צה"ל שירת אליעזר כקצין בחיל השריון, ובמבצע סיני לחם עם חטיבה 7 שכבשה במסעה גם את אבו עגילה, המקום שבו נעצר עשור שנים קודם לכן על ידי הבריטים.
אליעזר נישא לאביבה, הצטרף כנהג ל"אגד" והיה אב לבת ולבן. הוא נפטר בתשעה באב, תש"ל (11 באוגוסט 1970), בן 48 שנים, במהלך טיפוס על הר סיני.
אליעזר גיל מאושר עם רעייתו אביבה
אליעזר גיל בשנותיו האחרונות
נ.ב. לקראת יום העצמאות תשפ"א-2021 יצר עימי קשר רן אברהמי והציג עצמו כבנו של מי שעמד בראש פעולות הרכש של "ההגנה" במצרים – לוי אברהמי. ביקשתי להיפגש עמו והוא נעתר בשמחה. בידיו היה ספר תנ"ך שדפיו מצהיבים כבר. הוא קיבל את הספר כמתנת בר-מצווה משלושה חבריו של אביו למחתרת שהיו עצורים בלטרון. הם גילפו על כריכת העץ של הספר את ברכתם מבית המעצר אל הנער הצעיר ר.א. והוסיפו את האות הראשונה של שמם: ג – גרשון ריטוב, ש – שלום לוין, ואבי שלי: א – אליעזר גיל. במפגשנו המרגש רן סיפר: "התנ"ך הזה הולך איתי לכל מקום".
הכריכה המגולפת של מתנת התנ"ך מלטרון
ברכות ליונתן כרמון, הכוריאוגרף שהגדיר את "הישראליות"
להיות בלהקת כרמון היה תו היכר של כל הטוב בישראליות התקופה: עצמה, קלילות וחן, יפי בלורית, קוקו ופוני, חצאיות מתנופפות בקפיצות וריצות, והנפות חינניות עם כוריאוגרפיות במה מורכבות, וירטואוזיות טכנית תובענית ובמה מרהיבה. כרמון תפס את הישראליות שלנו במיטבה, זיקק אותה דרך מופעי המחול, והפיץ אותה בעולם בסיורים של להקות כרמון לדורותיהן שנמשכו חודשים ויותר.
להיות בלהקת כרמון היה תו היכר של כל הטוב בישראליות התקופה: עצמה, קלילות וחן, יפי בלורית, קוקו ופוני, חצאיות מתנופפות בקפיצות וריצות, והנפות חינניות עם כוריאוגרפיות במה מורכבות, וירטואוזיות טכנית תובענית ובמה מרהיבה. כרמון תפס את הישראליות שלנו במיטבה, זיקק אותה דרך מופעי המחול, והפיץ אותה בעולם בסיורים של להקות כרמון לדורותיהן שנמשכו חודשים ויותר. הוא עשה את החיבור הכל-כך מסובך בין הקטבים של מיומנויות משוכללות-פופולריות, גבוה-נמוך, וריקוד אמנותי-ריקודי עם. להקת כרמון יצרה את הסטנדרטים של עיצוב מחול פולקלורי ישראלי לבמה, והפכה לסמן של 'ישראליות' בתקופה שבין שנות ה-50 לשנות ה-80.
בימים אלו מונחים על שולחן עבודה גדול בספרייה הלאומית כל חומרי התיעוד של פעילותו רבת השנים, שהועברו לרישום ושימור דיגיטלי בפרויקט 'האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'. האוסף כולל צילומים של מופעי להקות כרמון, עטיפות התקליטים של מוסיקה שחוברה עבורו, סקיצות לתלבושות, וכרזות מכל העולם. ועוד מחכות לרישום וצילום מאות תלבושות מקוריות(!), שנשמרו אצל מר אלון שמידט, רקדן של כרמון, מפיק ואספן מסור, שהתודעה ההיסטורית שלו מאפשרת לנו מפגש עם מי שהיינו.
* Songs of the Sabras עטיפת תקליט של להקת כרמון, בהוצאת חברה וונגארד בניו יורק, 1961 (התקליט יצא בעת מסע הופעות עולמי של להקת כרמון ולאור הצלחתו יצא תקליט נוסף מיד אחריו)
*מתוך אוסף כרמון, אשכול מחול, פרויקט 'האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון'
