למה בעצם טורחים לבנות סוכה?

אין מה לומר, סוכות הוא חג די... פרווה. גם אם בונים סוכה, לא ברור למה בעצם. אבל מאחורי הסוכה עומד רעיון על-זמני - הכול, מהסוכה ועד האדם שיושב בה, חולף

832 629 Blog

סוכות בחברון, 1969. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סוכות זה החג הכי פרווה בלוח השנה. למי יש כוח ומקום לבנות סוכה בכלל?

ואם כבר מחליטים לבנות, למה לטרוח כל כך כדי להקים סוכה קנויה מעפנה שאין מה לעשות בה יותר מחמש דקות?

אחרי שנים של שוטטות בין סוכות מגעילות ונהדרות הבנתי מה יכול להפוך את החג הזה למדהים –

Nnl Archive Al11465538240005171 Ie14697461 Fl15295021
בונים סוכה, 1975. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קיבוץ גבת, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כשהייתי בכיתה א' המורה שאלה מי יודע למה בסוכות יושבים בסוכה? אף אחד לא הרים את היד. היא התפלאה ואפילו קצת כעסה שאנחנו לא יודעים. אז היא הסבירה שהסוכה היא זכר ל”ענני הכבוד” שליוו את בני ישראל במדבר.

אבל לא הבנתי. מה הקשר בין עננים לסוכה? התביישתי לשאול והשנים עברו ועדיין לא הבנתי למה יושבים בסוכה. 

אז חיפשתי בתורה. בטוח שם יש הסבר. אבל גיליתי שלא כתוב שום דבר על עננים. כתוב רק שצריך לשבת שבעה ימים בסוכה כדי שהצאצאים שלנו ידעו שאלוהים הושיב את בני ישראל בסוכות כשהם יצאו ממצרים.

שרשור סוכות

אבל יש כבר את ליל הסדר, למה צריך עוד תזכורות למה שקרה ביציאת מצרים?

ומכל החלקים של הסיפור שאפשר להעביר הלאה מדור לדור זה נורא מוזר להתמקד דווקא בפרט איזוטרי כמו המבנה הפיזי שבו בני ישראל שהו. למה לא לחגוג את הבגדים שהם לבשו או את הכלים שהם בישלו בהם?

ככל שחשבתי על זה הבנתי שבעצם בכלל לא ברור מה זה הסוכות האלה. לי יש איזו תמונה של איך נראית סוכה היום, אבל מי אמר שאלה הסוכות שמוזכרות בפסוק? וגם מה זה אומר שצריך לשבת בסוכה? אף אחד לא מתכוון שאנשים פיזית ישבו שבוע שלם בתוך סוכה, נכון? וגם, יש משהו טיפה משונה בניסוח "בסוכות הושבתי את בני ישראל". כאילו, למה אלוהים לוקח קרדיט דווקא על הדבר הזה?

Nnl Archive Al11364621720005171 Ie61341427 Fl61341431
סוכות בחברון, 1969. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשהכרתי לראשונה את ספרות חז"ל גיליתי שלא רק אותי זה הטריד. העמימות הזו תופסת את תשומת הלב של החכמים. הם מסתכלים על הפסוקים ומנסים להבין מה זה בעצם הסוכות האלה.

רבי עקיבא מסתכל על הפסוק וקובע: "אין סוכות אלא ענני כבוד" (מתוך המכילתא).

בגמרא דווקא כתוב שרבי אליעזר הוא זה שאומר שסוכות זה ענני כבוד ורבי עקיבא טוען שהסוכות שמוזכרות בתורה הן סוכות ממש – כלומר מבנים קטנים וניידים.

השאלה הזו – האם סוכה היא סוכה ממשית או ענני כבוד משום מה ממשיכה להטריד את כל הפוסקים מאות שנים קדימה. למה? 

אני מניחה שזה קשור לשאלה הגדולה יותר – מה בדיוק חוגגים פה?

אירוע על-טבעי, או תושיה אנושית?

ניסיתי למשוך עוד את החוט של הדיון הזה אבל לא הגעתי לתשובות טובות מדי. כבר התחלתי לקבל את הרושם שאף אחד לא יודע למה חוגגים את סוכות וכולם פשוט עושים את זה…כי זה מה שעושים? אני בטוחה שאם הייתי מעזה לשאול את המורה בכיתה א' איך "ענני כבוד" זו בדיוק סיבה לחג של שבוע גם היא הייתה מתקשה לענות.

אבל אז פתחתי את מסכת סוכה במשנה. והיא דווקא תוקפת את העניין מכיוון אחר. במקום לשאול למה לשבת בסוכה היא שואלת איך לשבת בסוכה. היא קובעת רצף ארוך של כללים מאוד ברורים לאיך סוכה צריכה להיראות.

היא דנה בגודל מקסימלי/מינימלי של סוכה תקנית, במספר הקירות, בכמות הצל שהסכך צריך לעשות וגם במקרי קצה כמו סוכה שבנויה על גבי גמל או סוכה של שתי קומות או סוכה שאחד הקירות שלה הוא בכלל פיל.

הקריטריונים האלה נראים כמו רשימה טכנית לגמרי, אבל חכמי הגמרא – שדנים במשנה הזו – מסיקים מתוך הכללים שסוכה היא "דירת עראי". 

כלומר בית, שהוא ארעי. סוג של אוקסימורון.

(למי שתוהה על האיות – עראי זה שם עצם, ארעי זה תואר)

ואז הבנתי. כמו שהעננים עושים צל ככה גם סוכה צריכה לעשות צל. כמו שהעננים חולפים ולא נשאר מהם זכר, ככה גם צריכה להיות סוכה.

Nnl Archive Al11418604530005171 Ie76783640 Fl76783716
בניית סוכה בבית השיטה, 1939. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

הסוכה הזו היא בסך הכל ניסיון לדמות את הדבר הכי ארעי בעולם שלנו – עננים.

אני עדיין לא יודעת אם זו הסיבה שקישרו בין השניים, אבל נדמה לי שמי שמנסה לבנות בית במחשבה שהוא צריך להיות כמו ענן לא יכול שלא לתהות על השבריריות של הקיום. 

לפעמים יש איזו תחושה כזו שהחיים בסך הכל יציבים. והסוכה היא קצת תזכורת לזה שלא. שאנשים שהם חסרי בית או פליטים היו עד לפני רגע אנשים בדיוק כמונו. אין משהו מהותי שמפריד בינינו.

הסוכות הכי יפות שראיתי היו כאלה שהצליחו להגיע לאיזון המושלם בין דירה לעראי. הם לא הסתפקו בסוכה מצ'וקמקת שקונים בסופר ואין בה שום דבר ביתי, והם גם לא תקעו שטיחון סכך על הפרגולה שעומדת שם כל השנה וקראו לזה סוכה.

Nnl Archive Al11380967700005171 Ie159567763 Fl159567781
יושבים בסוכה במחולה, האחזות נח"ל דתית, 1968. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יש לי חבר שכל שנה בונה זולה מענפים, דלתות, שאריות עץ שהוא מוצא. הוא פורש עליהם בדים יפהפיים מהודו, מניח בפנים מחצלת, כריות גדולות ומפנקות ושולחן נמוך. הוא דואג שיהיה לו שם בפנים פינת תה ומדף קטן עם ספרים. וזהו, זה בית.

עוד שבוע לא ישאר זכר מהבית הזה, אבל בינתיים הוא מתענג על הבועה הזו. ורק רובץ בנחת. 

אז אולי השנה, כשאין לאן לטייל ואין איך לטוס ובעיקר אין חשק לשום דבר – אולי השנה זו ההזדמנות הגדולה של כולנו פשוט לרבוץ ב"מחנה" הכי שווה שאדם בוגר יכול לסדר לעצמו?

מזמינים את ארבעת המינים הגדולים של היהדות לסוכה

השנה נחגוג בסוכה וירטואלית, ואליה בחרנו להזמין את ארבעת המינים: ארבעה כופרים חשובים בתולדות עמנו

כבר בתקופת חז"ל, החלו חכמינו להשתמש במונח "מינות", או "מינים", ככינוי לקבוצות או יחידים שלא תאמו את תפיסת עולמם של חכמים, אותו העולם שהפך לזרם המרכזי ביהדות. המאבק במינות נתפס בידי חז"ל לא רק כמאבק קיומי, אלא גם כמאבק על הנרטיב. הם הוסיפו את ברכת למינים לתפילת עמידה (תפילת שמונה עשרה) שאותה עיצבו כאחת מדרכי הפולחן החלופיות. מיהם המינים שחז"ל יוצאים נגדם? מקובל שמדובר בראשוני הנוצרים, אך יש כאלו החושבים שמדובר בקבוצות אחרות.

לכבוד חג הסוכות, החלטנו להזמין לסוכה הוירטואלית שלנו כמנהג אושפזין ארבעה מינים – ארבעה אפיקורסים מובהקים שייתארחו אצלנו בסוכה. נזכור שמי שנחשב לכופר ולמין בדור מסוים, יכול להתקבל כגיבור ולהיות נערץ בעיניי הדורות הבאים.

נתחיל עם הכופר הגדול ומי שקיצץ בנטיעות: אלישע בן אבויה, הוא אחר. אלישע הוא דוגמה לכופר ולמין שהגיע מתוך חוגי החכמים עצמם, והיה אחד מארבעת התנאים שעל פי המסורת נכנסו לפרדס – לעומק סודות האלוהות. מעשה הקיצוץ בנטיעות הוליד לו כינוי שאין לו אח ורע בספרות התלמודית, "אחר".

ארבעה שנכנסו לפרדס: קטע מ"אילן ארוך", המתאר את הספירות ועולמות אחרים. דיו וצבע על קלף משנת 1600 בקירוב, איטליה, מאוספה של משפחת גרוס, תל אביב, ובאדיבותה.

 

מה היה חטאו של אלישע? אין דור שלא מתמודד עם שאלה זו. תשובות לה פזורות לאורכה של הספרות התלמודית. כולן חוזרות לגורלם של ארבעת הנכנסים: בן עזאי שהציץ ומת, בן זומא שהציץ ונפגע, אחר שקיצץ בנטיעות. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ניתן להבין את הביטוי הזה כפשוטו – קיצץ בנטיעות הפרדס. או שמא, יצא לתרבות רעה וביקש להסית אחריו את תלמידיו.

אז למה שנרצה להזמין את אחר לסוכתנו? כאן אנחנו נסמכים על תקדים שקבעו חכמינו בעצמם. כפי שכותב יהודה ליבס בספרו 'חטאו של אלישע': "אפילו אחרי כפירתו של אלישע הוא פועל בין החכמים, מלמד תורה את תלמידו רבי מאיר, ונקבר בקבורתם… ולא עוד אלא, שמפיו הובאו דברי חוכמה ומוסר בפרקי אבות ו'אבות דרבי נתן'". ואולי, כפי שמציע ליבס בספרו, לא רק שלא היה הכופר הגדול ביותר, אלא דווקא המחמיר שבמחמירים?

המין השני שנזמין לסוכתנו הוא חיוי הבלכי. מעט ידוע על האיש. אנחנו יודעים שהיה יהודי בן המאה התשיעית, שחי בחורסאן (כיום באפגניסטן, אז בממלכת פרס). עד הגילוי של חוקר השירה והפיוט עזרא פליישר, כל הידוע לנו מדברי חיוי הבלכי הגיע דרך מתנגדיו. פליישר גילה בגניזת קהיר קטע מחורז מתוך החיבור שחיבר חיוי, קטע העוסק באשת לוט ובנותיה. למרבה הפליאה, לקטע זה נמצאת תשובה בחיבורו של המוכר במתנגדי חיוי, לר' סעדיה גאון, המוקדש כולו לטענותיו של חיוי. מלבד החיבור המיוחד המחורז של ר' סעדיה, חיבור התשובה לטענותיו של חיוי הבלכי, ענה לו ראש ישיבת סורא גם בספרו הפילוסופי 'הנבחר באמונות ודעות'.

 

עמוד מתוך כתב-הפולמס המחורז שחיבר ר' סעדיה גאון, גניזת קהיר, אוניברסיטת קיימברידג', T-S 8J30

מה הפך את חיוי הבלכי לכופר ולמין? סביב שנת 875 פירסם חיוי את ספרו היחיד הידוע לנו כיום – "מאתיים שאלות". ספר השאלות שלו נכתב בערבית מחורזת. לפי ההיסטוריון משה גיל, "יש הרואים את חיוי הבלכי בתור יהודי ראשון אשר עסק באופן שיטתי בביקורת הטקסט המקראי".

בניגוד למסורת שירשנו מחכמי המשנה והתלמוד, היה חיוי הראשון מבין פרשני המקרא היהודים שזיהה סתירות במקרא ולא מיהר ליישבן. שני סוגי סתירות זיהה הכופר מחורסאן: הראשון הן סתירות בתוך הכתוב. השני הן קביעות ורעיונות הסותרות את השכל הישר, הצדק או המוסר של ימיו. למעשה, הסתירות שחיוי זיהה הכחישו לדעתו את מקורו האלהי של הטקסט המקראי, והצביעו על כך שנכתב בתקופה היסטורית מוגדרת ועל ידי בנ אדם רגילים. יסכימו איתנו חוקרי המקרא שחיוי זוכה בדין להיות האורח השני בסוכת ארבעת המינים שלנו.

ומהקורא הביקורתי השיטתי הראשון של הטקסט המקראי, לאב-לכאורה של הדיספלינה המחקרית המוכרת בשם 'ביקורת המקרא'. במעבר בכלל לא חד – נזמין את המין השלישי, את ברוך שפינוזה.

דיוקנו של ברוך שפינוזה, אמן לא ידוע

 

לא ברור מתי החל שפינוזה הצעיר לנסח תפיסות שנתפסו כופרות בדת אבותיו, אך הדבר היה כנראה כבר בנעוריו. בזמן שהקפיד על קיום מצוות ופקד את בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, פיתח שפינוזה את רעיונותיו הפילוסופיים והתיאולוגיים מתוך התעמקות בתנ"ך. החיבור המרכזי שהוציא את שמו ככופר היה המאמר התיאולוגי-מדיני. שפינוזה הצביע על כך שהפרשנויות המקובלות למקרא אינן מתבקשות מתוך הטקסט המקראי. ובמקומן הציע פרשנות חתרנית שהעמידה את המקרא באור אחר מכפי שהתקבל בתוך הדתות המונותאיסטיות.

למרות זאת, שפינוזה לא זנח את הכמיהה והאמונה בנצחי, אלא מיקם את הנצחי והאלוהי בתחומי העולם הזה. האל של שפינוזה, בניגוד לאל היהודי והנוצרי, לא היה נפרד מהטבע: האל של שפינוזה הוא-הוא היקום.

אפילו באווירה הפתוחה והנאורה יחסית של אמסטרדם עורר שפינוזה זעם והתנגדות שהביאו להחרמתו. שפינוזה. הקהילה שעמלה להחזיר לחיק ישראל את המוני האנוסים שנמלטו מאימת האינקוויזציה הספרדית בחרה לסלק את הצעיר היהודי בן הטובים מתוכם כיוון שאיים במעשיו ובדעותיו על מרקם החיים העדין שביקשו ליצור. ברוך שפינוזה נאלץ למצוא את מקומו החדש בתור אזרח ופילוסוף חסר דת, מה שכינו היסטוריונים בדיעבד "היהודי החילוני הראשון".  ברוך בנדיקטוס שפינוזה הוא המוזמן השלישי לסוכתנו.

"נתקן המעוות", כתבתו של דוד בן-גוריון, אשר התפרסמה בעיתון 'דבר' ב-25 בדצמבר 1953

 

המין האחרון שנזמין לסוכתנו היא רוזה לוקסמבורג, יהודיה מזמושץ, הוגה ומהפכנית קומוניסטית. לוקסמבורג מצאה את מותה מידי אנשי מיליציה ימנית-קיצונית לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים שהובילה בגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.

גלויה בהוצאת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (Kommunistische Partei Deutschlands) ובה דיוקן רוזה לוקסמבורג, אוסף שבדרון בספרייה הלאומית.

 

קשה להצדיק את הבחירה. לא מדובר בהוגת דעות שכפרה בעיקרי הדת, ודאי לא בעיקרי היהדות – לא זה היה עיקר עניינה. לוקסמבורג הייתה פליטה יהודיה מזמושץ שבפולין, מהפכנית שניסחה לא מעט ממשנתה הסוציאליסטית מתוך תא כלא קפוא בגרמניה, שבו נכלאה באשמת חתרנות לאחר שהקימה את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. ובכל זאת, בחרנו ברוזה לוקסמבורג בדיוק מפני שהיא דוגמה מצוינת לטיפוס המין והכופר המודרני היהודי של המאה הקודמת: ייצוג ייחודי של אלפי צעירים וצעירות יהודים שהתמסרו לפעילויות פוליטיות רדיקליות בכל חלקי אירופה במהלך המאה התשע עשרה והעשרים. תרומתה העיקרית הייתה קריאתה לשיווין מעמדי, לדמוקרטיה ולצדק חברתי. קריאות שזעזעו את מתנגדיה משמאל ומימין. והעובדה שקריאות אלו הגיעו מאישה, ופליטה שמוצאה בפולין, לא תרמו לאהדה רבה כלפיה.

את הלהט המהפכני שלה זיהתה לוקסמבורג עם השאיפה היהודית ל"תיקון עולם במלכות שדי". היא האמינה שמתוך העולם השוויוני-קומוניסטי העל-לאומי שיוקם תבוא גם גאולה ליהודים, וכך יגיע קץ האנטישמיות. רוזה לוקסמבורג היא המוזמנת הרביעית לסוכתנו.

הכתבה נכתבה בעזרתם של פרופ' אלחנן ריינר ודן קריסטל.

מי את שלומית ולמה את בונה סוכה?

על גיבורת שירה של נעמי שמר שלא בנתה סוכה מעולם

שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכָּה
מוּאֶרֶת וִירֻקָּה,
עַל כֵּן הִיא עֲסוּקָה הַיּוֹם.
וְאֵין זוֹ סְתָם סֻכָּה
מוּאֶרֶת וִיִרֻקָּה
שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם

הִיא לֹא תִּשְׁכַּח לָשִׂים
לוּלָב וַהֲדַסִים
עָנָף שֶׁל עֲרָבָה יָרֹק

רִמּוֹן בְּתוֹךְ עָלָיו
וְכָל פֵּרוֹת הַסְּתָו
עִם רֵיחַ בֻּסְתָּנִים רָחוֹק.

וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית תֹּאמַר
הַבִּיטוּ, זֶה נִגְמַר!
יִקְרֶה דָּבָר נִפְלָא פִּתְאוֹם
יָבוֹאוּ הַשְּׁכֵנִים
כֻּלָּם בַּהֲמוֹנִים
וּלְכֻלָּם יִהְיֶה מָקוֹם!

וְאָז מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ
יָצִיץ לוֹ וְיִזְרַח
כּוֹכָב בָּהִיר כְּיַהֲלוֹם
שָׁלוֹם, סֻכַּת פְּלָאִים,
מַה טוֹב וּמַה נָעִים
שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סֻכַּת שָׁלוֹם!


('שלומית בונה סוכה' מילים ולחן: נעמי שמר)

השיר "שלומית בונה סוכה" נכתב בשנים 1971-1970 ובוצע לראשונה בידי הזמרת אילנה רובינא בליווי צמד הדודאים.

ועכשיו הכירו את שלומית להבי – הלוא היא שלומית מ'שלומית בונה סוכה'!

שלומית היא בתם של רמי ואיה להבי שהיו חברים טובים של נעמי שמר. שמר אהבה את שלומית, והמצלול "שלומית-שלום" קסם לה, ולכן שלומית זכתה לככב בשיר הנפלא ולזכות להקדשה אישית בספר השירים השני של שמר.

ואם שלומית נראית לכם קצת מוכרת, זה מכיוון ששולמית להבי כיכבה בתפקיד "הגרי ברגמן" בסדרת המופת "דלת הקסמים"!

 

אגב, לא הרבה יודעים אבל שלומית העידה על עצמה שמעולם לא בנתה סוכה מימיה:

כנראה במקרה שלי עבד לה יפה המשחק של שלומית ושלום. סוכה של ממש אף פעם לא בניתי. הדבר היחיד שעשינו, הילדים של אז, זה לקחת שלוש שמיכות, לחבר עם אטבי כביסה ובכך הסתכמה הסוכה שלנו, זה הכל. בלי קישוטים ועניינים.

הטיוטות של השיר. ארכיון נעמי שמר בספרייה הלאומית

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

סחורה ירודה ומחירים מופקעים: הדרך רצופת התלאות להשגת אתרוג כשר במרכז אירופה הקרה של סוף המאה ה-18

במדינות מרכז אירופיות דוגמת פרוסיה, המתאפיינות באקלים קר ולא סלחני בימות החורף, התקשו היהודים להשיג מבעוד מועד אתרוגים כשרים וטריים לחג הסוכות. זה דורות רבים הסתמכו הקהילות היהודיות של מרכז אירופה על ייבוא אתרוגים לחג, עובדה שעוררה בשעתה מתחים רבים בהתחשב בסכנות הכרוכות במשלוח האתרוגים דרך הים. ככל שקרבו החגים, ובמידה שמשלוח האתרוגים הצפוי לא הגיע, עלה מפלס החרדה בלב יהודי האזור. למעשה, קיימות לא מעט עדויות על סוחרים מקומיים המצליחים להערים על הקהילות המיואשות ולמכור להן לימונים בתור תחליף לאתרוגי החג.

אחת הקהילות האלה שכנה בעיירה הפרוסית הלברשטאדט (השוכנת כיום בגרמניה). במהלך המאות ה-17 וה-18 נחשבה הקהילה היהודית בהלברשטאדט לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר במרכז אירופה. בפנקס הקהילה, השמור כיום במחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית, אנו מוצאים תיעוד של החיים היהודיים השוקקים בעיירה בין השנים 1808-1773. התיעוד שהשאירו בני הקהילה בפנקס נעשה באופן כרונולוגי ונכתב בשלל שפות הכוללות את שפת היומיום בעיירה – היידיש, את שפת הקודש – העברית, ואת שפת המלכות – הגרמנית.

יהודי מבוגר מחזיק אתרוג. ציור מאת אלפונס לוי, מתוך אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית

הציפייה מורטת העצבים לאתרוגים הייתה רגש מוכר בקרב קהילת הלברשטאדט. פנקס הקהילה מכיל רישום המתאר בפירוט רב את התלאות שעברו מנהיגי הקהילה במאמצם להבטיח שחג הסוכות יתנהל כסדרו. ביום כ"ח בחודש אלול, ימים ספורים מחגי תשרי של שנת 1796, מופיע בפנקס רישום ביידיש המתאר כיצד פנו מנהיגי קהילת הלברשטאדט לקהילות יהודיות אחרות בניסיון להשיג את הפרי הנחשק, האתרוג לסוכות:

"רב משה אמר בשמו של רבי גיסל, שכתב לפני זמן מה למנהיגי קהילת פרנקפורט כדי לדרוש בדבר האתרוגים ועדיין לא קיבל תשובה", מצוין בדף 201 של הפנקס.

עמודים 102-101 בפנקס הלברשטאדט. לחצו על התמונה להגדלה

הרישום בפנקס אף מוסיף כמה הצעות למנהיגי הקהילה (כנראה עצות שכתבו מנהיגי הקהילה לעצמם) – ובהן, ציינו כי אולי יוטב המצב אם יצרפו מכתב נוסף ובכך ייצרו עוד לחץ על ספקי אתרוגים פוטנציאליים. הרישום מכיל אף תוכנית חלופית, למקרה שהלחצים הנוספים לא ישיגו את המטרה.

הרישום מציין: "רבי גיסל ממשיך לחכות לתשובה ובמקרה שאיש הקשר שלו לא יספק את האתרוגים, אנחנו נקנה מספר אתרוגים ביריד בלייפציג לפני ראש חודש תשרי, ככל שתצטרך הקהילה."

עץ אתרוג, תמונה מתוך אוספי דן הדני

רישום זה, יחד עם החלטת מועצת הקהילה, מלמד אותנו על קיומם של שווקים חלופיים שבהם יכלו מנהיגי הקהילה לרכוש אתרוגים לחג, מקומות שנחשבו מועדפים פחות כיוון שהיו יקרים יותר או שסיפקו אתרוגים באיכות ירודה. אפשר שזו הסיבה שבגינה העדיפו בני הקהילה את האתרוגים המגיעים מפרנקפורט.

אף על פי שהפנקס לא מגלה לנו את תוצאות המאמץ המשותף להשגת האתרוגים לסוכות, הרישום האמור מספק לנו הצצה מעניינת לחיים הדתיים של קהילה יהודית במאה ה-19, ועל שלל הקשיים שעמדו בדרכה לקיים את מצוות חג הסוכות.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו