ב-27 ביולי 1656 הופיע רישום לא שגרתי בספר הקהילה הפורטגוזית של אמשטרדם – החרמתו של צעיר יהודי, בן 24 בסך הכל, בשם ברוך שפינוזה. וכך נכתב בכתב-החרם:
"האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:
"בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דוני] וקנאתו… ואתם הדבקים בא[דוני] א[להיכם] חיים כולכם היום".
ואני מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."
(תורגם על ידי פרופ' ירמיהו יובל, התרגום מופיע בספרו 'שפינוזה וכופרים אחרים')
ברוך שפינוזה – הכופר האולטימטיבי:
לא ברור מתי החליט הצעיר ברוך שפינוזה לכפור בדת אבותיו, אך ההחלטה נפלה כנראה בגיל מוקדם. בזמן שהקפיד על קיום מצוות ופקד את בית הכנסת הקהילתי, פיתח שפינוזה את רעיונותיו הפילוסופיים והתיאולוגיים מתוך התעמקות בתנ"ך. ככל שקרא בתנ"ך, נוכח שפינוזה לדעת ש"ספר הספרים" מכיל סתירות רבות, שחוקיו תקפים (כפי שטען לימים ב"מאמר תיאולוגי-מדיני" שלו) אך רק במסגרת הפוליטית שהקימו העבריים בארץ ישראל ושחוקים אלו סותרים את חוקי הטבע כפי שהבינם.
שפינוזה לא זנח את הכמיהה והאמונה בנצחי, אלא מיקם את הנצחי (והאלוהי) בתחומי העולם הזה. האל של שפינוזה, בניגוד לאל היהודי והנוצרי, לא היה נפרד מהיקום: האל של שפינוזה הוא-הוא היקום. במסגרת אותה פילוסופיה פיתח שפינוזה את היסודות של מה שיכונה לימים: "ביקורת המקרא" – הוא קרא (אולי לראשונה בהיסטוריה) קריאה ביקורתית והיסטורית של התנ"ך – קריאה הזונחת את הקריאה המסורתית עבור ניסיון מדעי להבנת הטקסט.
אפילו באווירה הפתוחה והנאורה יחסית של אמסטרדם הוחרם שפינוזה – צאצא אנוסי פורטוגל – על ידי קהילתו. הקהילה שעמלה להחזיר לחיק ישראל את המוני האנוסים שנמלטו מאימת האינקווזציה הספרדית בחרו לסלק את הצעיר היהודי בן הטובים מתוכם כיוון שאיים במעשיו ובדעותיו על המרקם החיים העדין שביקשו ליצור. ברוך שפינוזה נאלץ למצוא את מקומו החדש בתור אזרח ופילוסוף חסר דת, מה שכינו היסטוריונים בדיעבד "היהודי החילוני הראשון".
לאורך הדורות קיים עם ישראל יחסים מורכבים עם זכרו וכתביו של ברוך שפינוזה. עוד בחייו נאלץ למסור לתלמידיו המעטים את הגותו בקיצור ובהיחבא. הוא פרסם את כתביו הפומביים בעילום שם, אך את ספרו מרחיק הלכת ביותר – הספר "תורת המידות" – מצאו מכריו לאחר מותו טמון במגירה בביתו.
במשך מאות שנים היהודים המשיכו לדחות את שפינוזה. גם אחרי שנפטר ונשכחו חטאיו – אלו שגרמו לחרם הראשון שהוטל עליו (חרם שחודש מספר עשורים מאוחר יותר על ידי הקהילה הפורטוגלית באמשטרדם) – נתפסו רעיונותיו בתור כפירה והתנכלות לעיקרי היסוד המקודשים ביהדות. במשך מאה שנה ויותר נודע שפינוזה כמי שאין להזכיר את שמו בפרהסיה. היו אלו הוגי ההשכלה שהחלו לבצע את המהפך הראשוני ביחסם אל "הכופר".
גישושים ראשונים לקראת שפינוזה
עם עליית הנאורות האירופאית הותקפה היהדות מכיוון לא צפוי. בנוסף לגינוי הנוצרי המסורתי, אשר הוקיע את היהודים על שדחו את משיח האמת והמשיכו לדבוק בחוק האלוהי שהתיישן, הוגי הנאורות החלו לגנות את היהודים על סירובם לזנוח את דתם ולהשתלב בעולם המודרני והרציונלי שמבקשת הנאורות לכונן.
כך עלה וסומן שפינוזה עבור המשכילים של מזרח אירופה כמרטיר הראשון של ההשכלה, קורבן החרם שיצא באומץ נגד הממסד הרבני של תקופתו בניסיון לחולל שינוי פנימי למען היהדות. מרביתם בחרו להתעלם מהערעור הכולל שלו על אושיות הדת: את זניחת רעיון ההתגלות, את האמונה בהתיישנות החוק הדתי ואת הזיהוי המוחלט שלו בין היקום לאל. אך בתור מתנגדיה הנחרצים ביותר של התנועה החסידית אימצו בחום את התנגדותו של שפינוזה לממד המיסטי שבדת היהודית.
הסופר העברי והמשכיל מרדכי זאב פיארברג התייחס בכבוד רב אל הפילוסוף היהודי הדחוי והוקיע במילים קשות את עמו על שדחה את מי שהיה עמנואל קאנט היהודי (ואף הקדים אותו). בסיפור "לאן", יצירתו הגדולה עליה שקד עד מותו בטרם עת משחפת, כתב פיארברג: "הוי, עם אומלל, בשעה שגאון העם החפשי, עמנואל קנט, הפיץ אורה לכל העולם ב"בקורת התבונה", ישב "גאונך" הגדול, הותיק והחסיד, אוהב המדע והחכמה, במחשכי בית מדרשך, ויעקור וישדד את ד' אמותיו: מה רע ומר גורל העם הזה".
שפינוזה תופס מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית המחודשת
דימוי הכופר והמתנגד העומד על דעותיו לנוכח הלחצים הקשים ביותר היה בדיוק הדימוי שחיפשה התנועה הציונית למנהיגיה ומבשריה. לתפקיד הזה התאים שפינוזה היטב.
במהלך הרצאה לציון 250 שנה למותו בשנת 1924 הכריז ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר מבין כותלי האוניברסיטה העברית שהחרם על שפינוזה הותר בזאת: "לשפינוזה היהודי נקרא מאתיים וחמישים שנה אחרי פטירתו, מעל רמת הר-הצופים, מתוך מקדש-המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים: – הותר החרם! סר עוון-היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!"
הייתה זו כנראה הקריאה שלה חיכו ביישוב העברי ובמדינת ישראל: שפינוזה החל להופיע כמושא למחקר, דיון ומחלוקת בעשרות כתבות, מאמרים וספרים. בשנת 1932 קבע יהושע יהודה כהן מעל דפי "דאר היום" כי אין "מן הנמנע להגיד שאין אנו מתיחסים כעת לשפינוזה בכל הכבוד הראוי לו". בכך ניסה להבהיר הכותב שלמרות שאנחנו לא מוקיעים אותו עוד כפי שהוקיעו פרנסי אמשטרדם, יש לחזור ולקרוא בקריאה ביקורתית ומעמיקה את כתביו – כפי שקרא הוא את כתבי הקודש היהודיים.
בשנת 1951 אף הובאה לארץ העותק האישי של ספרו החשוב: "המסכת התיאולוגית-המדינית, עותק שהחזיק שפינוזה ועליו כתב הערות בכתב ידו. אך היה זה ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון שהגדיל לעשות מכולם כשקבע במאמר לעיתון דבר משנת 1953 כי חובתנו להחזיר "ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות."
ייתכן שבעקבות הכרזת ראש ממשלתנו הנערץ החלו לציין את "יום שפינוזה" במכון המוקדש לו בחיפה. משם הדרך לאימוצו של ברוך שפינוזה הייתה קצרה, ואף חיבור או כתבה הסוקרים את תולדות המחשבה היהודית לא שלם ללא אזכור מרכזי של "פילוסוף הפילוסופים".
