מבקשים סליחה מברוך שפינוזה

אחד מגדולי הפילוסופים היהודים בכל הזמנים או היהודי המושמץ והמוחרם ביותר בהיסטוריה של העם היהודי? סיפור אימוצו מחדש של "הכופר" ברוך שפינוזה

שפינוזה

גלויה המציגה את הציור "שפינוזה" מאת הצייר היהודי שמואל הירשנברג משנת 1907, בציור נראה שפינוזה צועד לאחר שהוטל עליו החרם

ב-27 ביולי 1656 הופיע רישום לא שגרתי בספר הקהילה הפורטגוזית של אמשטרדם – החרמתו של צעיר יהודי, בן 24 בסך הכל, בשם ברוך שפינוזה. וכך נכתב בכתב-החרם:

"האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:

"בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא[דוני] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א[דוני] וקנאתו… ואתם הדבקים בא[דוני] א[להיכם] חיים כולכם היום".

ואני מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."

(תורגם על ידי פרופ' ירמיהו יובל, התרגום מופיע בספרו 'שפינוזה וכופרים אחרים')

 

ברוך שפינוזה – הכופר האולטימטיבי:

לא ברור מתי החליט הצעיר ברוך שפינוזה לכפור בדת אבותיו, אך ההחלטה נפלה כנראה בגיל מוקדם. בזמן שהקפיד על קיום מצוות ופקד את בית הכנסת הקהילתי, פיתח שפינוזה את רעיונותיו הפילוסופיים והתיאולוגיים מתוך התעמקות בתנ"ך. ככל שקרא בתנ"ך, נוכח שפינוזה לדעת ש"ספר הספרים" מכיל סתירות רבות, שחוקיו תקפים (כפי שטען לימים ב"מאמר תיאולוגי-מדיני" שלו) אך רק במסגרת הפוליטית שהקימו העבריים בארץ ישראל ושחוקים אלו סותרים את חוקי הטבע כפי שהבינם.

 

שפינוזה
ברוך 'בנדיקטוס' שפינוזה, חי בין השנים 1677-1632

 

שפינוזה לא זנח את הכמיהה והאמונה בנצחי, אלא מיקם את הנצחי (והאלוהי) בתחומי העולם הזה. האל של שפינוזה, בניגוד לאל היהודי והנוצרי, לא היה נפרד מהיקום: האל של שפינוזה הוא-הוא היקום. במסגרת אותה פילוסופיה פיתח שפינוזה את היסודות של מה שיכונה לימים: "ביקורת המקרא" – הוא קרא (אולי לראשונה בהיסטוריה) קריאה ביקורתית והיסטורית של התנ"ך – קריאה הזונחת את הקריאה המסורתית עבור ניסיון מדעי להבנת הטקסט.

אפילו באווירה הפתוחה והנאורה יחסית של אמסטרדם הוחרם שפינוזה – צאצא אנוסי פורטוגל – על ידי קהילתו. הקהילה שעמלה להחזיר לחיק ישראל את המוני האנוסים שנמלטו מאימת האינקווזציה הספרדית בחרו לסלק את הצעיר היהודי בן הטובים מתוכם כיוון שאיים במעשיו ובדעותיו על המרקם החיים העדין שביקשו ליצור. ברוך שפינוזה נאלץ למצוא את מקומו החדש בתור אזרח ופילוסוף חסר דת, מה שכינו היסטוריונים בדיעבד "היהודי החילוני הראשון".

 

ציור ביתו של שפינוזה
ציור ביתו של שפינוזה, מתוך אוסף אברהם שבדרון

 

לאורך הדורות קיים עם ישראל יחסים מורכבים עם זכרו וכתביו של ברוך שפינוזה. עוד בחייו נאלץ למסור לתלמידיו המעטים את הגותו בקיצור ובהיחבא. הוא פרסם את כתביו הפומביים בעילום שם, אך את ספרו מרחיק הלכת ביותר – הספר "תורת המידות" – מצאו מכריו לאחר מותו טמון במגירה בביתו.

במשך מאות שנים היהודים המשיכו לדחות את שפינוזה. גם אחרי שנפטר ונשכחו חטאיו – אלו שגרמו לחרם הראשון שהוטל עליו (חרם שחודש מספר עשורים מאוחר יותר על ידי הקהילה הפורטוגלית באמשטרדם) – נתפסו רעיונותיו בתור כפירה והתנכלות לעיקרי היסוד המקודשים ביהדות. במשך מאה שנה ויותר נודע שפינוזה כמי שאין להזכיר את שמו בפרהסיה. היו אלו הוגי ההשכלה שהחלו לבצע את המהפך הראשוני ביחסם אל "הכופר".

 

גישושים ראשונים לקראת שפינוזה

עם עליית הנאורות האירופאית הותקפה היהדות מכיוון לא צפוי. בנוסף לגינוי הנוצרי המסורתי, אשר הוקיע את היהודים על שדחו את משיח האמת והמשיכו לדבוק בחוק האלוהי שהתיישן, הוגי הנאורות החלו לגנות את היהודים על סירובם לזנוח את דתם ולהשתלב בעולם המודרני והרציונלי שמבקשת הנאורות לכונן.

כך עלה וסומן שפינוזה עבור המשכילים של מזרח אירופה כמרטיר הראשון של ההשכלה, קורבן החרם שיצא באומץ נגד הממסד הרבני של תקופתו בניסיון לחולל שינוי פנימי למען היהדות. מרביתם בחרו להתעלם מהערעור הכולל שלו על אושיות הדת: את זניחת רעיון ההתגלות, את האמונה בהתיישנות החוק הדתי ואת הזיהוי המוחלט שלו בין היקום לאל. אך בתור מתנגדיה הנחרצים ביותר של התנועה החסידית אימצו בחום את התנגדותו של שפינוזה לממד המיסטי שבדת היהודית.

הסופר העברי והמשכיל מרדכי זאב פיארברג התייחס בכבוד רב אל הפילוסוף היהודי הדחוי והוקיע במילים קשות את עמו על שדחה את מי שהיה עמנואל קאנט היהודי (ואף הקדים אותו). בסיפור "לאן", יצירתו הגדולה עליה שקד עד מותו בטרם עת משחפת, כתב פיארברג: "הוי, עם אומלל, בשעה שגאון העם החפשי, עמנואל קנט, הפיץ אורה לכל העולם ב"בקורת התבונה", ישב "גאונך" הגדול, הותיק והחסיד, אוהב המדע והחכמה, במחשכי בית מדרשך, ויעקור וישדד את ד' אמותיו: מה רע ומר גורל העם הזה".

 

מרדכי זאב פיאברג
מדרכי זאב פיארברג, מתוך אוסף אברהם שבדרון

 

שפינוזה תופס מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית המחודשת

דימוי הכופר והמתנגד העומד על דעותיו לנוכח הלחצים הקשים ביותר היה בדיוק הדימוי שחיפשה התנועה הציונית למנהיגיה ומבשריה. לתפקיד הזה התאים שפינוזה היטב.

במהלך הרצאה לציון 250 שנה למותו בשנת 1924 הכריז ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר מבין כותלי האוניברסיטה העברית שהחרם על שפינוזה הותר בזאת: "לשפינוזה היהודי נקרא מאתיים וחמישים שנה אחרי פטירתו, מעל רמת הר-הצופים, מתוך מקדש-המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים: – הותר החרם! סר עוון-היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!"

הייתה זו כנראה הקריאה שלה חיכו ביישוב העברי ובמדינת ישראל: שפינוזה החל להופיע כמושא למחקר, דיון ומחלוקת בעשרות כתבות, מאמרים וספרים. בשנת 1932 קבע יהושע יהודה כהן מעל דפי "דאר היום" כי אין "מן הנמנע להגיד שאין אנו מתיחסים כעת לשפינוזה בכל הכבוד הראוי לו". בכך ניסה להבהיר הכותב שלמרות שאנחנו לא מוקיעים אותו עוד כפי שהוקיעו פרנסי אמשטרדם, יש לחזור ולקרוא בקריאה ביקורתית ומעמיקה את כתביו – כפי שקרא הוא את כתבי הקודש היהודיים.

 

 

דאר היום
כתבתו של יהושע יהודה כהן, אשר התפרסמה בעיתון 'דאר היום' ב-9 בדצמבר 1932

 

בשנת 1951 אף הובאה לארץ העותק האישי של ספרו החשוב: "המסכת התיאולוגית-המדינית, עותק שהחזיק שפינוזה ועליו כתב הערות בכתב ידו. אך היה זה ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון שהגדיל לעשות מכולם כשקבע במאמר לעיתון דבר משנת 1953 כי חובתנו להחזיר "ללשוננו ולתרבותנו העברית כתבי ההוגה המקורי ופילוסוף העמוק ביותר שקם בתוך העם העברי באלפיים השנים האחרונות."

 

דבר
"נתקן המעוות", כתבתו של דוד בן-גוריון, אשר התפרסמה בעיתון 'דבר' ב-25 בדצמבר 1953

 

ייתכן שבעקבות הכרזת ראש ממשלתנו הנערץ החלו לציין את "יום שפינוזה" במכון המוקדש לו בחיפה. משם הדרך לאימוצו של ברוך שפינוזה הייתה קצרה, ואף חיבור או כתבה הסוקרים את תולדות המחשבה היהודית לא שלם ללא אזכור מרכזי של "פילוסוף הפילוסופים".

 

יום שפינוזה
כתבה על יום שפינוזה, אשר התפרסמה בעיתון 'מעריב' ב-12 בנובמבר 1954

 

 

אִם נִנְעֲלוּ: ר' שלום שבזי בלב הזמר העברי

מברכה צפירה ועד עפרה חזה, משירת קודש אל לב הזמר העברי ומוזיקת העולם

עופרה חזה

אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים
דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ 

אֵל חַי מְרוֹמָם עַל כְּרוּבִים
כֻּלָם בְּרוּחוֹ יַעֲלוּ 


כִּי הֵם אֱלֵי כִּסְאוֹ קְרוֹבִים
יוֹדוּ שְׁמוֹ וִיהַלְלוּ 

חַיּוֹת שְׁהֶם רָצוֹא וְשָׁבִים
מִיּוֹם בְּרִיאָה נִכְלְלוּ 


גַּלְגַּל וְאוֹפָן רוֹעֲשִׁים 

מוֹדִים שְׁמוֹ וּמְקַדְּשִׁים 
מִזִּיו כְּבוֹדוֹ לוֹבְשִׁים 

אֶל חַי

וּבְשֵׁשׁ כְּנָפַיִם סְבִיבִים
עָפִים בְּעֵת יִתְגַלְגְּלוּ 

יַעְנוּ בְּקוֹל שִׁירִים עֲרֵבִים
יַחַד בְּאוֹתוֹת נִדְגְּ
לוּ

אִם נִנְעֲלוּ

*

אִם נִנְעֲלוּ הוא אחד מתוך כשלושים פיוטים מפרי עטו של ר' שלום שבזי, מגדולי משוררי תימן, שחדרו אל רפרטואר שירי הזמר הישראליים. עוד פיוטים מוכרים של שבזי הם אודה לאלי, איילת חן, אהבת הדסה ואיומה בהר המור.

השירים יצאו מן העדה ובוצעו לקהל מגוון על בימת הקונצרטים תחילה על ידי הזמרת ברכה צפירה ואחר כך על ידי זמרות וזמרים אחרים בני העדה. ביצועים אלו היו לרוב בליווי כלי נגינה מערבי (פסנתר) והשירים נרשמו בתווים, שודרו ברדיו והוקלטו וכך הגיעו לכל בית בישראל ובתפוצות.

כך כותבת ברכה צפירה בספרה "קולות רבים" על "שירת יהודי תימן":

"העדה התימנית הביאה עמה ערכים שנשתמרו בעינם דורי-דורות, ביניהם ערכי-רוח ואמנות בתחום השירה, הריקוד ומלאכת היד. במשך תקופה ניכרת השפיעה שירתם על המוסיקה בארץ…הייתה זו השפעה מבורכת שהביאה עמה מבושמו של המזרח: רוח מלודית מקורית, עושר של מקצבים ותחושה בלתי אמצעית בשורשי האומה במזרח בערב הרחוק". עוד היא מוסיפה "משוררם הדגול של יהודי תימן הוא רבי שלום שבזי. אהובים מאוד על העדה כולה שיריו, המלאים התעלות וכיסופים לגאולה".

ברכה צפירה הייתה כאמור הראשונה ששרה את השירים התימניים של שבזי על בימות הקונצרטים. הינה הקלטה של צפירה  לאִם נִנְעֲלוּ, מתוך ריאיון שערכתי איתה בשנת 1980.

צפירה לא הייתה היחידה, בתקופתה ביצעו גם זמרות תימניות אחרות כמו שרה אסנת הלוי, נעמי צורי, אסתר גמליאלית משירי תימן ומשירי שבזי. כעשר שנים אחרי הצלחתה של צפירה עלתה על הבמה הזמרת שושנה דמארי שביצעה אף היא מן השירים. כעבור כמה עשרות שנים הצטרפה עפרה חזה לזמרות הגדולות האלו ופרצה את גבולות העדה והמדינה עם אותם השירים של שבזי והמנגינות המסורתיות של העדה. היא הציגה אותם כמוסיקה פופולרית ישראלית-מזרחית שנעשתה למוסיקת עולם.

השירים של שבזי עברו שינוי, משירת גברים מסורתית באירועים שסביב בית הכנסת, לשירה של זמרות בנות העדה, ממנגינות שעברו בעל פה לכאלה שנרשמו ופורסמו בשירונים כשירים ישראליים, משירה מאולתרת לשירה ללא אלתור ועוד שינויים – אולם הטקסטים של השירים לא הוחלפו. התוכן הדתי-מיסטי, השפה המליצית, "קודשו" והתקבלו אל הרפרטואר של הזמר העברי.

לעומת השירים התימניים מה"דיוואן" – ספר השירים התימני, ההתייחסות לשירים יהודיים מסורתיים מעדות ותרבויות אחרות הייתה שונה. ברוב המקרים הוחלפו המילים המקוריות במילים עבריות מודרניות. כאשר המילים המקוריות של השירים לא היו בעברית אלא בלאדינו, ביידיש, ברוסית, בערבית, בפרסית וכד', הוחלפו המילים במילים חדשות פרי עטם של משוררים בני הארץ, או פרי עטן של גננות ומורות שזכרו מנגינות מבית אבא וכתבו להן טקסטים לצרכים פדגוגיים.

כאשר המקור היה ללא מילים, כמו בניגון החסידי, או שהניגון כלל פסוקים קצרים – נוספו מילים. תופעה זו ידועה בתולדות המוזיקה כ"פרודיה" "קונטרפאקט" והיא קיימת מאות בשנים במערב ובמזרח כאחד. הזמר העברי "גייר" את המנגינות ולעיתים את השירים (טקסט ומנגינה) ופרסם אותם בשירונים ובהקלטות בתקופת היישוב והמדינה הצעירה, בציון מקור המנגינה כ"עממי". לעיתים צוין המקור כ"עממי תימני" או "עממי יידי" או "עממי בבלי" או "עממי ספרדי", אבל ברוב המקרים לא.

איך קיבלו הטקסטים של שבזי הכרה ומקום משמעותי בזמר העברי? איך קיבלו הטקסטים מה"דיוואן" התימני גם לחנים חדשים של מלחינים – אף הם תימנים כמו עובדיה טוביה, אהרון עמרם ואביהו מדינה?

הזמר העברי, הוא רפרטואר דינמי אשר מגדיר את התרבויות המוזיקליות של ה"ישראלים" מתקופת היישוב ועד היום. הזמר העברי משקף את הדינמיות בתפיסה התרבותית של מערב מול מזרח או מזרח מול מערב. היחסים בין המרכז התרבותי לפריפריה התרבותית הם דינמיים ומקומם של התימנים הוא מרכזי בהקשר המוזיקלי.

"השיר הארץ ישראלי" הוא היצירה הציונית, אשר שללה את הגלות, היצירה שהייתה מערבית ולאומית והייתה ל"קול המדינה" בתקופת טרם מדינה וקום המדינה. עם הזמן נכנסו קולות אחרים לשיר הישראלי כמו אלו של שירי הרוק הישראלי בשנות ה-70 של המאה שעברה, והזמר הישראלי הים תיכוני. ביחסים המורכבים בין הזמר העברי ובין הזמר הים תיכוני תפס השיר התימני מקום מרכזי, והצליח לשמור על זהותו ולעבור מז'אנר לז'אנר עד היום.

השיר הארץ ישראלי אימץ את השירים התימניים כרכיב אותנטי-פולקלורי עתיק, כדי ליצור את הסינתזה של ישן וחדש מערב ומזרח. עבודתה החשובה של ברכה צפירה בשנות ה-1930 הביאה לחשיפה מעודנת של השירים המזרחיים בלבוש מערבי ובקולה היפה והאקזוטי.

משנות ה-40 ועד שנות ה-80 של המאה שעברה, המשיכה שושנה דמארי במידה מסוימת את דרכה של צפירה והופיעה בשירים התימניים בקונצרטים עם ההגייה המיוחדת של השפה העברית והמראה האקזוטי שלה. הנה ביצוע של שושנה דמארי לאִם נִנְעֲלוּ, ביצוע שהוקלט בראשית שנות החמישים.

להקות הקצב הישראליות, אשר בתחילת דרכן השתמשו בכלים חשמליים כדי ליצור שירים שהיו שירי מחאה נגד הצליל של "שירי ארץ ישראל", אף הן שרו שירים תימניים ורבים מהיוצרים והמבצעים בהן היו בני העדה התימנית. להקות הקצב, לפי מחקרה של גלית סעדה-אופיר, היו הגרעין להתפתחות הזמר הים תיכוני. אנשי הזמר הישראלי הים תיכוני, אשר בין יוצריו ומבצעיו היו רבים מבני העדה התימנית – הוסיפו על הבסיס המערבי-תימני אלמנטים ים תיכוניים מהמוזיקה היוונית, הערבית, התורכית, הפרסית וכד' ויצרו סגנון מוזיקלי חדש. גם בסגנון זה, למרות שנכתבו מנגינות וטקסטים חדשים שהנושאים שלהם היו אהבה, משפחה, מלחמות ועוד – הטקסטים של שבזי נשארו וקיבלו עיבודים חדשים, ונעשו לחלק מהזמר הים תיכוני. אין ספק שלמעבדים המוסיקליים תפקיד נכבד ביצירת הגרסאות החדשות של השיר העתיק, אבל זה נושא לכתבה רחבה יותר על מעבדים מוסיקליים.

הינה הקלטה מ-1975 שבה שר יגאל בשן (בשארי) את אִם נִנְעֲלוּ כאשר את הליווי הקולי עושה עפרה חזה. יגאל בשן התחיל את דרכו כמבצע של מוזיקה פופולרית ואחרי שירות בלהקה צבאית וקריירה בינלאומית הוא ניסה לשלב בין השירים המסורתיים והמוזיקה הפופלרית של זמנו.

ייחודה של הקהילה התימנית והמסורת המוזיקלית שלה מקורה ביחסים שבינה ובין הציונות האשכנזית בתקופת היישוב שהייתה התרבות הדומיננטית. התרבות הדומיננטית המערבית שאלה מרכיבים מהמוזיקה התימנית, באופן מודע, תוך מתן יחס של כבוד ליהודי התימני ה"אותנטי" המהווה סמל ליהודי התנכ"י שהציונות חיפשה זיקה אליו אחרי 2000 שנות גלות. התימנים, אשר עלו לארץ בסוף המאה ה-19, כיחידים ובקבוצות, סייעו במפעל הציוני של בנייה וחקלאות, המשיכו לעלות מטעמים ציוניים-דתיים והיטיבו להשתלב בתרבות ההגמונית.

החוקרת גלית סעדה-אופיר טוענת שהתימנים כבשו להם מקום של כבוד בזמר העברי ובמוזיקה הפופולרית הישראלית והפכו ל"אליטה" של התרבות המוזיקלית הישראלית יחד עם האשכנזים והדירו תרבויות מוזיקליות מזרחיות אחרות כמו המוזיקה העיראקית, המוזיקה המרוקאית הלובית, וכד'. סעדה אופיר מגדירה את הסגנון המוזיקלי של הזמר העברי בכללותו כאשכנזי-תימני לאומי. הזמר העברי הלאומי יצר חיץ בין הישראלי והערבי. המוסיקה של היהודים יוצאי ארצות ערב האחרות, נתפסה כדומה יותר למוסיקה הערבית של האויב ועל כן נדחתה על ידי התרבות ההגמונית.

אם כן, מדוע "קודשו" שיריו של שבזי ושרדו בזמר העברי לדורותיו?
יש לכך כמה השערות:

  • הטקסטים של שבזי – קודשו כפי שקודש התנ"ך – כחלק מהחזון הציוני לחזור אל ארץ התנ"ך.
  • הטקסטים של שבזי שרדו בזכות עבודתן החלוצית של הזמרות ברכה צפירה ושושנה דמארי שהוציאו אותם מהקשרם – ויצרו להם הקשר חדש ומרוכך.
  • טקסטים של שבזי שרדו כי מעמדם של התימנים במוזיקה הישראלית היה שווה ערך למעמדם של יוצרי התרבות המוזיקלית ההגמונית – האשכנזים.
  • הטקסטים שרדו בזכות המנגינות – המנגינות שנבחרו היו מתוך ה"שירה התימנית" הקיצבית, העיטורים לא בוצעו (ולא נרשמו בתווים). המנגינות אינן מבוססות על מערכת סולמית מאקאמית, ואפשר היה לרשום אותן בתווים במערכת הסולמית המערבית כמינור ומאז'ור – מה שעשה אותן לפופולריות – כאשר הטקסט הוא משני.
  • הטקסטים של שבזי מרתקים ואפשר לפרש אותם כל פעם מחדש ולמצוא בהם משמעות חדשה.
  • הטקסטים שרדו כמוזיקת עולם שלוקחת רכיבים מתרבויות וזמנים שונים והופכת אותם ליצירה חדשה – והטקסט הוא רק מסמן של מקור וזמן.

גם אם כל ההסברים שהבאתי אינם משכנעים, זוהי עובדה ששירתו של שלום שבזי היא חלק מהזמר העברי מיום היוולדו בסוף המאה ה-19 ועד היום, ואחריתו מי ישורנו?

נחזור כעת לגלגולי אִם נִנְעֲלוּ:

בראשית שנות השבעים התגלתה עפרה חזה כזמרת צעירה בסדנת התיאטרון של שכונת התקווה. בהקלטה זאת שנעשתה ב-1978 בעבור הטלוויזיה הישראלית, שרה עפרה חזה את אִם נִנְעֲלוּ בהגייה תימנית בליווי של גיטרות ותופים.

ב-1984, הקליטה עפרה חזה לבדה את הגרסה העברית לאִם נִנְעֲלוּ. על אלבום זה מספר המוזיקאי יאיר ניצני: "השיר נכלל באלבום שיצא לאור בחברת הד-ארצי בעיבודו של בני נגרי. בהמשך הופץ האלבום באנגליה עלי ידי חברת 'גלובסטייל' ובארצות הברית על ידי חברת 'שנקי'. מאוחר יותר הופצה גרסת דאנס של השיר 'גלבי' בהפקתו של יזהר אשדות המבוססת על העיבודים של נגרי. שנה לאחר מכן הפקנו גרסת דאנס נוספת של 'אם ננעלו' בהפקת יזהר אשדות על בסיס העיבוד של בני נגרי וזו הפכה ללהיט עולמי ענק וכבשה את אירופה כולה. בנוסף היה גם רמיקס של הרכב בשם 'Eric B. & Rakim' שהתשמשו בקולה של חזה באחד הרמיקסים שלהם מה שדחף מאוד את הצלחת אִם נִנְעֲלוּ".

ב-1988 תרגמה חזה את חלק מבתי השיר לאנגלית ושרה לסירוגין בעברית ובאנגלית.

והינה לסיום, הגרסה האלמותית של עפרה חזה לאִם נִנְעֲלוּ. הסרטון שמלווה את השיר מוסיף רובד ויזואלי ובו דימויים שמשקפים את האופן שבו המערב בשנות השמונים תפס את המזרח – דימויים כלליים, אקזוטיים שמשתלבים במוטיבים של מוזיקת העולם. ויחד עם זאת, דמותו של המתופף הלבוש בבגדים מסורתיים ומעוטר בפיאות, רומזת למקור היהודי תימני של השיר.

 

לקריאה נוספת

 

אידלסון, אברהם צבי, אוצר נגינות ישראל, כרך 1 תימן
אידלסון, אברהם צבי, שירי תימן
בהט, נעמי ואבנר, ספרי תמה שירי הדיוואן של יהודי מרכז תימן, פיוט-לחן-מחול, בית התפוצות, 1995
רבינא מנשה, שירי תימן
פלם, גילה, פעולתה המוסיקלית של ברכה צפירה בשנות ה-30 וה-40 בארץ ישראל, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1982
צפירה, ברכה, קולות רבים, מסדה, גבעתיים-רמת גן, 1978
Saada-Ophir, Galit, "Bordeland Pop: Arab Jewish Musicians and the Politics of Performance" in Cultural Anthropology 205-233
Zohar, Zvi, "Non-Ashkenazic Jewry as the ground of contemporary Israeli Mulitculturalism"
שלום שבזי,שירים. ערך, הוסיף הקדמות והערות: יוסף טובי בשיתוף פלטיאל גיאת, סדרת שירת תור הזהב, תל-אביב, 2012
שלום שבזי ומשוררי תימן בפרויקט בן-יהודה
אם ננעלו באתר הפיוט והתפילה

כתבות נוספות

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

מגע ראשון עם יהודי צנעא

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי

 

מיהם הגויים שעליהם קבעו חז"ל כי "הטוב שבגויים הרוג"?

כתב יד מרתק שהגיע לאחרונה לספרייה שייך לסוגה ספרותית מבוססת: סוגת ההתנצלות בפני הנוצרים

1

לפחות דבר אחד אודות כתב היד שרכשה הספרייה הלאומית לאחרונה אנחנו יודעים בוודאות שאינה ניתן לערעור: משהו (מאורע כלשהו) הכריח מישהו (יהודי אירופאי שחי כ-150 שנה לפני תקופתנו) להתנצל. מה היה אותו המשהו ומי היה אותו המישהו – על עובדות עלומות נוכל לדבר בעיקר על בסיס השערות וניחושים. האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים.

אפילו תאריך החיבור לא ידוע לנו. לגבי זמן חיבור היצירה נוכל רק לומר שהיא נכתבה במחצית המאה התשע-עשרה. המחבר מתייחס ב'פתח דבר' אל ספר שנדפס בשנת 1839, ומכאן שהיצירה שלפנינו מאוחרת לשנה זו.

 

1
שער היצירה

 

כתב היד מכונה "התנצלות" – כשהכוונה היא לאפולוגטיקה (במובן של הצטדקות או הצדקה) ולא לבקשת סליחה. על מה מתנצל המחבר? את מה הוא מבקש להצדיק בכתיבתו? כתב היד מוקדש לדיון באחת מהאמרות הבעייתיות ביותר של חז"ל – "הטוב שבגויים הרוג". מחברו האנונימי של כתב היד, שהסכים להזדהות אך ורק כמחבר של חיבור אחר – הספר "בקרת רעה", שפרטים עליו לא הצלחנו למצוא – ממהר לסייג את הקביעה של חז"ל.

 

1
"הטוב שבגוים הרוג", עמוד הפתיחה של כתב היד

 

הטענה המרכזית של המחבר היא כי במילה גוים מתייחסים חז"ל רק אל עובדי אלילים שהם "שובבים ופרועים כזאבי ערבות וכמשחרי לטרף, וכי לא ידעו ממוסר ודעת כבהמות שדי וחיתו יער, אשר לא חלק להם אלהים בבינה … ועל אנשים כאלה נאוה עד מאד לאמר כי הוא מצוה להרוג אותם, ולבער את הרע מקרב החברה האנושית". כמובן שהתנצלות שכזאת לא הייתה מספיקה בתקופתנו הפוסט מודרנית שנוטה לכבד כל תרבות אנושית באשר היא.

הכותב לא היה מודע (או מעמיד פנים שהוא לא יודע) שהנוסחים בדפוסים שגורסים "מצריים" או "עכו"ם" במקום "גויים" הם תוצאה של צנזורה בלבד, ואי אפשר ללמוד מהם שכוונת חז"ל הייתה רק לאומות פרימיטיביות.

 

1
מותר להרוג בשעת מלחמה? עמוד רביעי וחמישי בכתב היד

 

הכותב מבקש להעביר את דבריו אל הגויים: "ועתה הנני מחלה את פני הבקיאים בלשונות מבני עמנו להעתיק את דברי ללשונות העמים ותהי משכורתם שלמה מעם אלהים". מסתבר שהכותב לא ידע שפות אחרות, ונראה שגם את דברי חכמי הגויים המצויים בתוך החיבור הוא מעתיק ממקורות עבריים.

הוא מנסה להפיס את דעת אנשי מקומו: "לא אמרו חז"ל … על האומות הישרות בלבבן וההולכות בדרכי אלהים, ועושות משפט וצדקה חסד ואמת בשעריהן … כמו האומות הנוצריות אשר בימים ההם, כי אומות כאלה אהובות גם לנו גם לאלהים. והרבה חכמים מראשי עמנו באו במסורת הברית את חכמיהן".

נראה כי הכותב שייך לחוגי המשכילים המתונים, ואין הוא חושש למתוח ביקורת על רב, אחד מגדולי האמוראים בבבל: "האמונה בסגולות המזוזה לשמירה מצד עצמה כעין קמיע … מסכמת יותר עם דרכי מחשבת רב אשר האמין בסגולות ובדברים הרחוקים מן השכל, כאשר אברר בספרי בקורת רעה. לא כן רבנו הקדוש אשר היה חכם בכל החכמות החיצוניות". הוא גם לא חושש לשער "כי מנהגנו לאמור פסוקי זמרה בשחר הוא לקוח ממנהג חברת החכם הזה (=פיתגורס, שאת דבריו מצא בכתב-עת משנת תקצ"ב) לקום בכל יום בבוקר ולעמוד לעומת השמש, ולשיר שירים וזמירות למען העיר רוחם על ידיהם, אל במקום אשר אמרו הם שירי האמער (=הומרוס) ושירי משוררים אחרים, אומרים אנחנו שירי דוד המלך".

 

1
כל החוכמות לקוחות מתורת ישראל, עמודים שנים-עשרה ושלוש-עשרה בכתב היד

 

1
ומדוע אמר ר' שמעון בר יוחאי כי "הטוב שבגויים הרוג"? כי בתקופתו היו כולם עובדי אלילים. עמודים עשרים וארבע ועשרים וחמש בכתב היד

 

המחבר רואה במאמר "הטוב שבגוים הרוג" את השורש לשנאת ישראל, וטוען כי בגללו "רעות אין חקר, וצרות אין מספר עברו על שה פזורה ישראל". לדעתו גם עלילת הדם "דיבת שקר אשר על ידה דמים לרוב נשפך, ונפשות נקיים נאבדו בכליון חרוץ לאלפים ולרבבות בלי חמלה" באה לעולם בעטיו של מאמר זה. כדי לתקן את המצב הקשה עושה המחבר כל שביכולתו כדי להציג את חכמינו כאוהבי הנצרות, ולא נחה דעתו עד שהוא מתאר את הנצרות כעמוד השלום והצדק בעולם. הוא כותב: "הנוצרים אשר החלו דור אחר דור לרוב על פני האדמה, ולמשול מנהר עד אפסי ארץ … והקימו בתי מדרש חכמות ללמוד בהם מוסר ודעת, צדק ומשפט ומשרים, ועל ידיהם נפוצו מעונות מוסר ודעת ומזימה ברחבי תבל ומלואה. ומאז החלו גם עובדי אלילים להטיב את מעלליהם ולרפא את משובתם, ולשפוט אמת ושלום בשעריהם".

האפיפיור אולי היה מסמיק למשמע דברי שבח אלו, אך עלינו גם לזכור את הרקע ההיסטורי הקשה שגרם למחבר לנסות ולפייס את סביבתו הנוצרית המתעללת. כדי לדעת האם הצליחה ה"התנצלות" לשנות את דעת הקהל האנטישמית באירופה, אפשר להיעזר בכתבתו של דניאל ליפסון שהתפרסמה כאן לפני זמן מה.

הכתבה חוברה בעזרתם של ד"ר יואל פינקמן, אוצר אוסף יהדות, וד"ר יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית.

 

 

כתבות נוספות

מי העז לטנף את כתב היד העתיק?

האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד

נוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או דרך לציין את הנורא מכל? למי הוקדש כתב היד?




מנת השף: גפילטע פיש

סיפורה המתוק-מלוח של המנה המסורתית

שלושה נאצים נכנסים למסעדה כשרה בוורשה.

ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.

באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.

האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.

אוי ויי.

האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"

כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.

לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".

 

הדלקת נרות שבת", אילוסטרציה מאת אלפונס לוי שפרסם הצלם הצרפתי אטיין נורדן , מארכיון הספרייה הלאומית

 

הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.

 

גפילטע פיש
מתכון לשירותכם משנת 1973

 

שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.

 

גפילטע פיש
פרסומת לגפילטע ביידיש משנת 1949

 

כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.

כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".

 

פרסומת לגפילטע פיש של המותג 'מאתר'ס', מתוך עיתון 'הסנטינל', 4 בספטמבר 1969

 

גפילטע פיש
ואפשר גם ישר מהקופסה… פרסומת משנת 1971

 

הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.

 

 

זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.

מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?

הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.

 

פוסטר של פסטיבל האוכל היהודי, 'גפילטעפסט'. מתוך אוסף האפמורה של הספרייה הלאומית

 

וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?

 

כתבות נוספות

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים