מיהי שממית: מביאה מזל טוב והגנה או שדה מפחידה?

שדה נוראה, לטאה חביבה או דווקא עכביש? סיפור שנמצא על קמעות להגנה על יולדות גרם לנו לחקור מיהי ומהי השממית, זו שעל פי התנ"ך מטפסת בהיכלי המלך, ולפעמים מופיעה גם על קירות בתינו

1

איור של שממית מתוך ספר "תולדות הטבע" מאת מנדלי מוכר ספרים

כשעוסקים בקמעות, במאגיה ובכישוף, הגנה על יולדות ותינוקות הוא תחום נפוץ מאוד. לא פלא. הריון ולידה טומנים בחובם עד היום סיכונים לא מעטים, ועד גילוי האנטיביוטיקה והחיסונים, גם לשמור על תינוקות בני יומם בחיים הייתה משימה לא פשוטה. על כן, הורים רבים חששו לגורלם של ילדיהם, ובימי קדם על אחת כמה וכמה. רבים ורבות בוודאי שמעו על השדה לילית שמאיימת על יולדות ותינוקיהן, קוראי הבלוג הזה זוכרים אולי את השדה נעמה, אבל קיימים גם סיפורים נוספים שהיו בסיס לקמעות והשבעות שאמורים לספק הגנה ברגע הרגיש הזה.

אחת מהאגדות הבולטות היא אגדת סממית (או שממית), שגרסאות שלה נשתמרו במספר גדול של קמעות קדומים. ברוב גרסאות האגדה מסופר על אישה בשם סממית, ששד בשם סידרוס הרג את 12 בניה. סממית האוממלה והמפוחדת נמלטת מפניו אל הר מבודד, שם היא מצליחה ללדת בן נוסף. לאחר זמן מגיעים אל מקום המסתור של סממית שלושה מלאכים: סוני, סוסוני וסניגלי. הם מפצירים בסממית שתכניס אותם אל ביתה, והיא מסרבת. לבסוף היא נעתרת להם, אך כשהם נכנסים נכנס איתם גם השד המרושע שהורג את בנה הצעיר.

סממית שבורת הלב מבקשת משלושת המלאכים לטפל בשד, ושולחת אותם בעקבותיו. הם רודפים אחרי סידרוס ותופסים אותו בלב הים. שם הם משביעים אותו שבכל מקום שבו יישמעו שמותיהם, הוא לא יהרוג עוד תינוקות. עם השנים, שמות המלאכים האלו התגלגלו אל דמותם של המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, ששמותיהם נפוצים מאוד בקמעות להגנה על יולדות ועל תינוקות. הסיפור הזה הופיע בקערות השבעה רבות. אלו הן קערות חרס ששימשו כקמעות נגד שדים והיו לרוב נקברות בחלל הבית כדי להגן עליו ועל יושביו. 

1
קערת השבעה מאוסף הספרייה הלאומית. במרכז מצוירת ככל הנראה דמות שד

גרסה מעט שונה של האגדה מופיעה בקמע כתוב ארמית מן התקופה הביזנטית. הגרסה "החדשה" קושרת את סממית עוד יותר אל הקמעות שנועדו להגן על היולדת ותינוקה. החוקרת רבקה אליצור-ליימן סקרה במאמר את הקמע המדובר. בגרסה הזו, פתיחת הסיפור זהה, אך לאחר שסממית בורחת אל ההר, אלו דווקא המלאכים שהורגים את בנה! היא זו שבורחת לאחר מכן אל לב הים, נתפסת על ידי המלאכים ומושבעת על ידם שלא תפגע בתינוקות שאך נולדו.

למה הורגים המלאכים את בנה של אישה שאך זה נפגעה משד נורא שהרג את כל ילדיה הקודמים? כדי להבין את השינוי המפתיע ואת פגיעתם של סנוי, סנסנוי וסמנגלף באישה שלכאורה הם אמורים להגן עליה, סוקרת אליצור-ליימן במאמרה קערות השבעה אחרות. בקערות אלה סממית מזוהה כ"לילית", כלומר שהיא עצמה שדה ובניה הם שדים שצריך להרוג. גם באותו קמע שהוא נושא המאמר שהזכרנו לעיל, בנה הצעיר של סממית מזוהה כ"בן-נעמה". נעמה הוא שמה של שדה לא פחות מפחידה, שעל פי המסורת סייעה ללילית בהרג תינוקות, וגם מפניה יש להישמר ולהגן.

1
קמע כתוב ארמית מן התקופה הביזנטית, עליו מופיע סיפורה של סממית. מתוך מאמרה של רבקה אליצור-ליימן, "אגדת סממית על קמע ארמי במוזיאון ארצות המקרא", שנת תשע"ו

על כן מציעה אליצור-ליימן שהגרסה "החדשה" היא גרסת ביניים בין המסורות, שמציגה תפיסה מורכבת יותר של "טוב" ו"רע" מאשר הגרסאות שמציבות בפשטות את המלאכים הטובים מול השד הרע סידרוס. אליצור-ליימן מציעה לקרוא את גרסת הסיפור הזו כך: סממית ילדה 12 בנים שנהרגו בידי השד הרע סידרוס. סממית השכולה גולה להר מבודד, שם מרוב צער היא הופכת לשדה מטילת מורא שנוקמת על הפגיעה ופוגעת בעצמה בתינוקות אחרים. לכן, הילד שנולד לה בזמן גלותה על ההר הוא כבר בן של שדה בעצמו, שיש להגן על העולם מפניו. על כן מגיעים המלאכים ופוגעים בו, ולא מסתפקים בכך אלא רודפים אחרי סממית ומשביעים אותה שלא תפגע יותר בתינוקות. מכאן ברור לחלוטין מדוע הסיפור הזה נקשר בעבותות להגנה מפני סכנות הלידה והינקות.

שדה מפחידה או לטאה חביבה?

בשלב זה ודאי תשימו לב לשמה של גיבורת הסיפור, ותתהו מה לכל זה וללטאה החביבה שמבקרת לעיתים גם בבתיהם של בני אדם. מעניין גם שכמו סממית מהקמעות, גם כלפי שממיות, ולטאות בכלל, התפתח יחס אמביוולנטי מסוים. יש מי שנרתע מהן, ומזוחלים אחרים, אך ללטאות יוחסו בעבר כוחות קסם ונעשה בהן שימוש ברפואה עממית, בעיקר במזרח התיכון הקדום. הסלמנדרה, למשל, נחשבה כבעלת קשר מיוחד לאש וכבעלת כוח רב. על השממית נאמר שהיא מביאה מזל טוב ואסור לגרשה אם היא נכנסת לבית. האם זהו קשר נוסף לסממית מהקמעות?

לעומת זאת, על פי הזואולוג ישראל אהרוני (לא השף), בערבית נקראת השממית "סאם", בשל האמונה שמדובר בלטאה רעילה שמסממת את הנוגעים בה. גם במילון שכתב ארנסט דוד קליין הוא משער שמקורו האטימולוגי של השם בשורש ש-מ-ם או במילה סם, כלומר שם שמתאים ליצור ארסי או רעיל. עוד הוא מציין, שאם ההשערה נכונה, אזי זיהוי הלטאה עם השממית (Gecko) של ימינו אינו נכון, משום שזוהי לטאה תמימה שאינה מזיקה לבני אדם.

1
איך תזהו את שממית הבתים? מתוך מדריך ומגדיר לזוחלים של ארץ ישראל מאת ד"ר אל. ברש וי.ח. הופיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשט"ז

ניסינו להבין כיצד אם כן הוצמד השם שממית דווקא ללטאה הקטנה, והתחלנו בתנ"ך. המילה "שממית" היא מילה יחידאית במקרא, ומופיעה רק פעם אחת בספר משלי, שם נכתב: "שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ" (ל', כ"ח). הפסוק הוא חלק מתיאור של ארבעה בעלי חיים קטנים שהם "חכמים מחוכמים", והשממית היא אחת מהם. עם זאת, הפרשנים נחלקו בדעתם לגבי החיה אליה נתכוון הטקסט המקראי.

על פי הבלשן והעיתונאי אילון גלעד, חלק מהתרגומים הקדומים כדוגמת תרגום השבעים ותרגום הפשיטתא לארמית-סורית, תרגמו את המילה במובן לטאה כלשהי. עם זאת, שורה ארוכה של פרשנים, החל מימי המשנה ובהמשך גם בימי הביניים כדוגמת רש"י, רלב"ג ואחרים, סברו שמדובר דווקא בעכביש. מהטקסט אכן קשה להבין במי בדיוק מדובר. גם הלטאה וגם העכביש עשויים לטפס על קירות, שניהם נפוצים בבתי מגורים, ועשויים בהחלט להופיע אפילו בהיכלי המלך.

יתרה מכך, בתלמוד נכתב "תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן אֵימַת חַלָּשׁ עַל גִּבּוֹר: אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל הָאֲרִי, אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל, אֵימַת סְמָמִית עַל הָעַקְרָב, אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר, אֵימַת כִּילְבִּית עַל לִוְיָתָן". (מסכת שבת, ע"ז, דף ב'). גם כאן קשה לקבוע האם התכוונו רבותינו לעכבישים, שרבים מהם משמשים מזון לעקרבים, או דווקא ללטאות שיש בהן שטורפות עקרבים בעצמן.

1
השממית בפינה הימנית העליונה, בעמוד מתוך הספר "תולדות הטבע" שכתב שלום יעקב אברמוביץ, מנדלי מוכר ספרים. הספר זמין דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית

הבלבול הזה נמשך לאורך השנים. חוקרי טבע כדוגמת יוסף שיינהאק או מנדלי מוכר ספרים שחיבר את ספרו הגדול "תולדות הטבע", פירשו גם הם את המילה שממית כמין לטאה, והצמידו אותו ללטאות שאנחנו מכירים היום בשם הזה. לעומת זאת, רבים אחרים בתקופת תחיית השפה, כמו חיים נחמן ביאליק ואפילו מנדלי עצמו ביצירות אחרות משלו, הוסיפו להשתמש במילה שממית כשם נוסף לעכביש.

נראה שעד לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שימשו שני המובנים האלה למילה שממית בעירבובייה, עד שבמילון בעלי החיים של האקדמיה ללשון עברית שראה אור ב-1938 נקבע רשמית שהשממית היא הלטאה מהמין שאנו מכירים היום. למרות זאת, השימוש במילה לתיאור עכביש לא פס מן העולם, ועמוק לתוך שנות החמישים עוד אפשר למצוא קטעים מן העיתונות העברית בהם מוזכרים "קורי שממית".

בסופו של דבר, עמדתם של חוקרי הטבע ניצחה, והיום דוברי העברית מתייחסים לשממית רק בתור הלטאה הקטנה. איננו יודעים האם השממיות אכן שומרות על הבית מפני שדים או מביאות מזל טוב ליושביו, אך בכל זאת לא כדאי לגרש אותן כי הן בוודאי יאכלו הרבה זבובים מהסביבה.

תודה לאילון גלעד, לרוביק רוזנטל ולאקדמיה ללשון עברית על הסיוע בהכנת כתבה זו.

אם תרצו להוסיף פרטים על הכתוב, לתקן טעות שנפלה, להעיר או להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תלמיד של הרב קוק ומורה של לוינס: מי אתה מר שושני?

כיצד תרומתם של עשרות מחברות מעזבונו של האיש המסתורי מסייעת בפתרון חידת אישיותו ומחשבתו?

זה נשמע כמו תעלומה מסרט – כזאת שגם בסוף הסרט התעלומה נותרת.

לאורך חייו הארוכים שמר מר שושני (שנקרא לעתים הרב שושני, או מר בן-שושן, ואפילו – לפי אלי ויזל תלמידו, מר רוזנבאום) באופן קנאי ועקבי על פרטיותו. זהותו של המורה הנערץ לא הייתה ידועה לרבים מתלמידיו. אם היה מדובר באדם מן היישוב, חשיבותה של החידה הייתה נשארת מקומית. אבל זהו לא המקרה שלפנינו: כמה וכמה מתלמידיו שייכים לשורה הראשונה של הוגי הדעות היהודים במאה העשרים. הרושם שהותיר עליהם מר שושני עצום – ועל יכולותיו האינטלקטואלית ורוחב ידיעותיו עוצר הנשימה תלמידיו לא הפסיקו לדבר ולשבח.

תלמידו ואחד מגדולי מעריציו היה הסופר, איש הרוח וחתן פרס נובל אלי ויזל, שכתב עליו: "הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו הייתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בן-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר."

בשל חשאיותו קשה עד בלתי אפשרי לשרטט את מסלול נדודיו הרבים והתכופים של מר שושני. ידוע שהוא נולד באימפריה הרוסית על סף המאה העשרים, ולאורך שנות חייו הסתובב כנווד ערירי ברחבי העולם: באירופה, בארץ ישראל, בארצות הברית, באורוגוואי ובארצות נוספות. במהלך מסעותיו השאיר רושם אדיר על תלמידיו ושומעיו.

תלמידיו מספרים ששיטת הלימוד שלו הזכירה הרס ובנייה מחדש. היו, כמו עמנואל לוינס, שקראו לו "מורה מופלא ואכזרי". ספקן נצחי, לימד מר שושני את תלמידיו כמו היה סוקרטס יהודי, ואולי דרשן שיצא היישר מתקופת חז"ל. הקושי היה בלעקוב אחרי פיתולי מחשבתו של המורה – עליו מספרים כי החזיק את כל התנ"ך, המשנה והתלמוד בראשו.

אחת מהאגדות הרבות שנקשרו באיש הייתה שלמד ללא ספרים. דויד לנג, איש הארכיונים של הספרייה שעבד על קטלוג מחברותיו של מר שושני מאשר: "מקריאת המחברות עולה שלפחות חלק מן האגדות אודותיו לאט לאט מתגלות כאמת. במקרה של הלימוד ללא ספרים – ברור מהמחברות שהאיש בורך בזיכרון צילומי. איך אפשר להסביר אחרת את היכולת שלו לצטט ממקורות שונים ולהפנות למקור המדוייק בכתיבה רציפה לאורך עשרות מחברות?"

מי היה מר שושני? מהי זהותו האמיתית? אחד מאותם תלמידים מוכרים של מר שושני, פרופ' שלום רוזנברג וכמוהו גם אחרים סבורים כי מדובר בהלל פרלמן, כיוון שמר שושני סיפר לרוזנברג כי למד אצל הרב קוק ונסע לארצות הברית, ובאגרותיו של הרב קוק מופיעה דמות בלתי מוכרת בשם זה שפרטיה מתאימים לתיאור זה.

דיוקנו של מר שושני. מקור: ויקיפדיה

 

'מר שושני' נפטר בגיל 73 מהתקף לב ב-26 בינואר 1968 בעיר דוראסנו שבאורוגוואי, במהלך סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים. בשעת מותו היה על ידו תלמידו פרופ' שלום רוזנברג, מבכירי הוגי הדעות בישראל ולשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

ההספד שפירסם אליעזר ויזל – הוא הסופר וזוכה פרס הנובל לשלום אלי ויזל, עם פטירתו של מר שושני. עיתון הצופה, 6 בדצמבר

 

לאחרונה תרם פרופ׳ רוזנברג לספרייה הלאומית עשרות מחברות של מר שושני, וכן חומר ארכיוני נוסף פרי עטו וכעת הן נחשפות לראשונה לציבור. לאורך שנות נדודיו מילא מר שושני את מחברותיו בהגיגים, ברעיונות, בתרגילי זיכרון, וכן בשברי משפטים ובנוסחאות מתמטיות. בהתאם לאישיות של הכותב, מחברות אלו קשות להבנה, ואף בהן רב הנסתר על הגלוי. כמה חוקרים החלו בשנים האחרונות לפענח את המחברות כדי להבין טוב יותר באמצעותן את תפיסת העולם החינוכית והרוחנית של מר שושני. עד היום היו מחברות אלה ידועות רק ליחידי סגולה ולתלמידים לשעבר של מר שושני.

כדי לספק הצצה ראשונית לאישיות המסקרנת ולדרך חשיבתו של האיש עזר לנו דויד לנג לפענח כמה עמודים מאחת ממחברותיו של מר שושני, מחברת מס' 60 העוסקת באגדה התלמודית המפורסמת "תנורו של עכנאי". האגדה התלמודית מספרת על ויכוח שפרץ בין ר' אליעזר לחכמים. עניינה של הסוגיה הוא בטהרתו של תנורו של עכנאי. הדיון ההלכתי סביב תנור זה עוסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות והודבק מחדש באמצעות חול או טיט שניתן בין החוליות נחשב כתנור שלם המקבל טומאה, כדעת חכמים, או שנחשב ככלי שבור או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה, ולפיכך נשאר בטהרתו, כדעת ר' אליעזר. ר' אליעזר גרס שהתנור טהור, בניגוד לדעת הרוב, אך את הוכחותיו הביא בדרך נס: ראשית "נעקר חרוב ממקומו מאה אמה", שנית, שינה את כיוון הזרימה באמת המים ו"חזרו אמת המים לאחוריהן", לאחר-מכן הטה את כותלי בית המדרש ולבסוף דרש והוציא בת קול משמיים שאישרה את דבריו. שוב ושוב דחו חכמים את טענותיו, ולבסוף הגיעו למסקנה ש"לא בשמים היא" – פסיקת הרוב קובעת, ואפילו יתערבו השמים עצמם לקבוע כנגדה.

פתיחה של מחברת מס' 60 בכתב-ידו של מר שושני

 

"במחברת ניתן לראות את שיטת הלימוד של מר שושני", מספר דויד ומוסיף: "מר שושני מתחיל בבירור של עקרונות התנהגות מוסרית. בחינת התנהגות החכמים בסיפור התלמודי המסויים למול כללי התנהגות מוסרית שנמסרים מפי חז"ל במקומות אחרים (וכללי מוסר ביחסי רב ותלמיד בפרט). בתוך כך, מלמד מר שושני פירוש לפסוקים מן המקרא ולמונחים מן הגמרא, מן ההלכה, מן הקבלה ומן החסידות וכן עורך בירורים לשוניים שונים. וכמו כן מתעכב על "פילוסופיית המוסר". ניכר בדברים כיצד השפיעה דרך לימוד זו על תלמידו הגדול עמנואל לוינס.

בעמוד הראשון של המחברת ישנו בירור לשוני של צירוף המילים 'תנורו של עכנאי', השם שקיבלה האגדה התלמודית.

 

העמוד הבא במחברת עוסק בענייני הוראה נכונה, רוח הקודש והשגה, ומחלוקת על הגדול בתורה. בעמוד השלישי אנו מוצאים התייחסות מפורטת ומעמיקה למוטיבים הסיפוריים הספציפיים בסיפור התלמודי 'תנורו של עכנאי': שאלה ששואל מר שושני בהקשר לאגדה היא מדוע "שתק רבי יהושע ב' פעמים" (בחרוב ובאמת המים) ורק כשנטו כותלי בית המקדש ליפול התערב. מר שושני מסביר תוך שהוא מצביע על תוקפנות ההולכת ומתעצמת בניסים שמחולל ר' אליעזר: "אין הפסד אם החרוב מטייל – הפסד כשאמה חוזרת ואינה משקה שדות חופריה", ו"הפסד גדול בנפול בית המדרש". כאן יש לנו קביעה ערכית של מר שושני, אמנם ר' אליעזר נחשב לגדול הדור אך בית המדרש הוא דבר נצחי (קירות בית המדרש "מטין ועומדין" עד ימינו) – זאת בניגוד לאדם, נעלה ככל שיהיה, שהגיע לעולם וייצא ממנו תוך עשורים ספורים. זהו גם ה­­הסבר של מר שושני להתערבותו של ר' יהושע: "שום נס לא ישנה דעתך", קובע מר שושני, ומסביר שר' יהושע התערב כיוון שנפלו כותלי בית המדרש. ועדיין, ובניגוד לחכמים שנידו את ר' אליעזר על שלא קיבל את פסיקת הרוב (ואולי גם על הבלאגן שעשה) הכתלים הם אלו שהגיעו לפשרה – הם גם מטו ליפול וגם המשיכו לעמוד, ובכך הקשיבו גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע בר הפלוגתא שלו."

העמוד השני והשלישי במחברת מס' 60
"הפסד כשהאמה חוזרת ואינה משקה שדות חופריה – הפסד גדול בנפול קבמ"ד [קירות בית המדרש]"

מר שושני, הוא הלל פרלמן, לא פירסם דבר בחייו. המחברות האישיות של מר שושני, שרבות מהן נתרמו לספרייה בידי פרופ' שלום רוזנברג, הן החומר היחיד היכול להיחשב מקור ראשוני שנכתב בידי האיש המסתורי. כפי שראינו, בעזרתם עכשיו החידה מתחילה להיפתר.

למה רצוי להיזהר בפעם הבאה שתשלחו את השעיר לעזאזל?

הכירו את סיפורו של ספק מלאך ספק שד בשם עזאזל, וגם גלו כיצד הוא קשור לעז של יום הכיפורים

השד עזאזל מתוך מילון השדים, Dictionnaire Infernal

אנחנו מכירים את המילה "עזאזל" בעיקר בתור קללה, וכבר יצא שברגע של כעס המלצנו לאדם אחד או שניים ללכת למקום ההוא. רבים מאיתנו שמעו על מצוות "שעיר לעזאזל" שהייתה נהוגה בעם ישראל בימי בית המקדש. אבל כמה מאיתנו יודעים שעזאזל הוא גם שמו של מלאך הרסני ומסוכן, שלימד את בני האדם כמה מהשיעורים הנוראיים ביותר בהיסטוריה?

אז מיהו עזאזל, אחד ממנהיגי המלאכים המורדים באל? וכיצד הוא קשור ליום הכיפורים שלנו?

השעיר לעזאזל, ציירה: ליאורה וייז. תחריט שני מתוך סדרה של תשעה תחריטים על השעיר לעזאזל, בהשראת "לוס קפריצ'וס" של גויה. הודפסו בסדנת ההדפס ירושלים. הקישור לסדרה באתר של ליאורה: https://www.artleora.com/scapegoat

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

(ויקרא טז ח-י)

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין ששורשיה במקרא. זה קרה פעם בשנה ביום הכיפורים. ביום התענית של עם ישראל הורשה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים שבמקדש, ולהביא עימו קורבן לאלוהי ישראל. אחרי שיצא מהמקדש, ערך הגרלה בין שני שעירי עיזים, שהם בעלי החיים המוכרים לנו בשם תיישים (עיזים ממין זכר). הראשון יוקרב בו-במקום עבור אלוהים, והשני יישלח לגלות לַעֲזָאזֵל לאחר שכל חטאי ישראל יועברו אליו. השימוש בגורלות מסמל את בחירת האל בשעיר לעזאזל.

כיצד יש להבין את ההוראה "לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל"? הכול תלוי כמובן במשמעות המילה עזאזל, הנזכרת בתנ"ך שלוש פעמים. דרך אחת לפרש אותה היא דרכם של חז"ל, שקבעו כי עזאזל הוא שם של צוק מסוים או אולי הר קשה במיוחד (עז-אל). ביום הכיפורים, פירשו חכמינו, היה הכהן הגדול מטיל גורלות ומכריע מי הוא התיש שיישלח לעזאזל. אז היה יוצא שליח שכינויו "איש עיתי", מלווה את התיש הנבחר מרחק של תשעים ריס (כ-12 קילומטרים מהיציאה מירושלים) אל צוק המכונה עזאזל, וממנו היה משליך את התיש המסכן אל מותו.

כרטיס סטריאוסקופי מתוך אוסף לנקין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לפי פירוש אחר לחלוטין, עזאזל הוא שם של ישות על-טבעית שאליה יש להקריב את התיש האומלל. בניגוד לאל, שהוא מהות הטוב, עזאזל הוא שד מרושע או אל פחוּת דרגה הניזון מחטאי העם. כותבי הספרים החיצוניים הם שהעלו את דרך הפירוש הזאת. למשל הטקסט בספר חנוך א מאמץ לחלוטין את דמותו הנוראה של עזאזל. מעתה אין עוד זכר לחיה חסרת ישע המואשמת על לא עוול בכפה. עזאזל נעשה למלאך המורד העומד בראש קשר שמימי להשתלט על הארץ.

בספר חנוך א מסופר מחדש סיפורם של המלאכים ששכבו עם בנות האדם, המוזכר בספר בראשית (ו, א-ד). בעקבות איחוד לא טבעי זה נולדו הנפילים – הענקים שמילאו את הארץ ועשו בה שמות. חנוך המקראי, בן הדור השביעי שבין האדם הראשון לנוח, הוא גיבור היצירה ומי שנבחר להביא את בשורת האלוהים אל המלאכים המורדים. אחד מאותם מלאכים רעים, והשני בחשיבותו רק למנהיג שמחזי, הוא עזאזל שלנו.

ההשפעה של המלאך הסורר עזאזל מתוארת כהשפעה הרסנית ואפילו נצחית. הוא שלימד את בני האדם "לַעֲשׂוֹת חֲרָבוֹת וּמְאַכְּלוֹת וּמָגִנִּים וְשִׁרְיוֹנוֹת וְיוֹדִיעֵם אֶת-מַחְצְבוֹת הָאֲדָמָה וּמְלֶאכֶת מַחְשַׁבְתָּן וּצְמִידִים וַעֲדָיִים וּמַעֲשֶׂה הַפּוּךְ וּלְיַפּוֹת אֶת-גַּבּוֹת הָעֵינַיִם וְכָל-הָאֲבָנִים הַיְּקָרוֹת וְכָל-צִבְעֵי רִקְמָתַיִם" (חנוך א ח, א). כפי ששמתם לב, מדובר בהשפעה כפולה: עזאזל מלמד את בני האדם להכין כלי מלחמה, ולא פחות חשוב ומשחית – הוא מלמד אותם גם שיעור בצביעות ובהִתְיָיפְיְיפוּת. כלומר המשוואה שמציג לנו ספר חנוך א משמעותה: חרבות ואיפור = צרות צרורות. ובאמת בעקבות ההשפעה ההרסנית הזאת, "וּתְהִי רִשְׁעָה רַבָּה וְיַעֲשׂוּ זִמָּה וְיִתְעוּ וִישַׁחֲתוּ בְּכָל-דַּרְכֵיהֶם" (חנוך א ח, ב).

למרות שהמלאכים הסוררים הוזהרו על ידי חנוך, הם נשארים בשלהם. הם נענשים על סרבנותם, וכך מוצא עצמו עזאזל כבול במדבר. זהו הסבר מקורי ומעניין למצוות השעיר לעזאזל המוקרב במדבר:

וְעוֹד אָמַר יְיָ אֶל-רְפָאֵל אֱסֹר אֶת עֲזָזֵאל יָדָיו וְרַגְלָיו וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל-הַחֹשֶׁךְ וְעָשִׂיתָ פֶּתַח אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר בְּדוּדָאֵל וְהִשְׁלַכְתּוֹ שָׁמָּה: וְשַׁמְתָּ עָלָיו סְלָעִים קָשִׁים וְחַדִּים וְכִסִּיתוֹ בַּחֹשֶׁךְ וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם וְכִסִּיתָ אֶת-פָּנָיו לְבַל-יִרְאֶה-אוֹר: וּבְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל יָשְׁלַךְ אֶל-תּוֹךְ הָאֵשׁ.

(חנוך א י, ד-ה)

עזאזל חוזר להופיע ביצירות יהודיות נוספות מהמאות הראשונות לספירה, ומעניין אף יותר לגלות שהוא מככב גם במקום מרכזי בנצרות. הדת שצמחה מתוך היהדות שימרה משהו מדמות שעיר העיזים שהכרנו בספר ויקרא, שבו התחיל עזאזל את הקריירה המפוארת שלו. לפי כמה מאבות הכנסייה, עזאזל הוא לא רק בן דמותו של השטן הנוצרי, אלא זהו גם אחד משמות השטן. אם כך, מה הפלא שדימויים מצוירים רבים של השטן מציגים אותו עם רגליים של עז?

אז בפעם הבאה שאתם פולטים את המילה "לעזאזל" ברגע של כעס בלתי נשלט, או חס וחלילה מאחלים למישהו ללכת לביקור במקום הארור – אנחנו ממליצים שתמהרו להרגיע את הרוחות (או לפייס את השדים) ותוכיחו לעזאזל השטני שהכול בסדר, רק התלוצצתם. וליתר ביטחון, על כל מה שקרה אמרו בקול ברור ורגוע: "כפרות". אנחנו משוכנעים שהשד עזאזל יעריך את המחווה. ואיך קשורות הכפרות לעניין? רבים רואים בטקס הקרבת השעיר לעזאזל שהיה נהוג בימי המקדש מקור לטקס הכפרות הנהוג בערב יום הכיפורים. וכך הפך תרנגול הכפרות ליורש הטבעי של השעיר לעזאזל – חיה חסרת ישע שאליה אנו מעבירים את כל חטאינו ביום הדין של לוח השנה היהודי.

תפילת "כל נדרי" בחסות הרייך

גם ביום הכיפורים: למרות דתם ואמונתם, יהודי גרמניה של המאה ה-19 לא נפלו מבני עמם ומוכנים היו להקריב את עצמם למען המולדת

תפילת יום כיפור במצור על העיר מץ, 1870

מלחמת צרפת-פרוסיה פרצה בקיץ 1870 והסתיימה כחצי שנה לאחר מכן בתבוסתה של צרפת. המלחמה הביאה לידי איחוד המדינות הגרמניות הרבות וייסוד הרייך השני.

זו לא הייתה המלחמה הראשונה שבה לחמו חיילים יהודים. שנים רבות לפני כן גויסו יהודים לצבא האוסטרו-הונגרי ולצבא הצרפתי. גם במלחמת העצמאות של ארצות הברית נלחמו יהודים, ולצבא הרוסי נחטפו ילדים יהודים כבר בשנות העשרים של המאה ה-19 במסגרת גזרת הקנטוניסטים. בשנת 1870 ראו יהודי גרמניה במלחמה מול צרפת הזדמנות להוקיר תודה על שוויון הזכויות שהוענק להם זמן לא רב לפני כן. על רקע זה כ-4,700 יהודים התגייסו ולחמו למען גרמניה מולדתם.

ארמיית הריינוס הצרפתית נסוגה אל מבצרי העיר מץ ב-19 באוגוסט 1870, ועל העיר הוטל מצור פרוסי.

אחד ממבצרי מץ לאחר המלחמה

בשמירת המצור השתתפו גם חיילים יהודים-גרמנים, שוודאי קיוו כי הוא יסתיים לפני תקופת החגים. אבל ראש השנה הגיע, והחיילים עדיין נמצאו מחוץ למץ. לחיילים אושר לקיים תפילות במניין, אך לא היו רבנים צבאיים שידאגו להיערכות לתפילות ולטקסים. שונה בנוף היה רב צעיר בשם אייזיק בלומנשטיין, שהגיע למחנה הצבאי ב-30 בספטמבר, לקראת יום כיפור. התפילות שניסה הרב לארגן נועדו להתקיים במפקדת הארמייה הראשונה, שהייתה מוצבת בכפר Sainte-Barbe, כשמונה קילומטרים משדה הקרב.

תחילה הוצע לרב לערוך את תפילות יום הכיפורים בכנסייה קתולית, אך הוא סירב ובמקום זאת ייעד לכך את חדרו האישי וזה של שכנו. שולחן שעליו דלקו שני נרות שימש בימה, ובערך שישים-שבעים חיילים השתתפו בתפילה.

תיאור האירוע בידי הרב בלומנשטיין

הרב בלומנשטיין תיאר את המעמד יוצא הדופן במאמר פרי עטו שפורסם בעיתונות לאחר החג. חייל שנכח בתפילה פירט במכתב שכתב כמה ימים לאחר מכן כי גם חלק מצוות הפיקוד והקצונה הגיע לאירוע. החייל תיאר את דרשת הרב בלומנשטיין וציין כי ריגשה את הקהל ואף גרמה להזלת דמעות.

הצייר הגרמני הלא-יהודי Hermann Junker צייר שני ציורים המנציחים את תפילת יום כיפור בזמן המצור על העיר מץ ב-1870. הוא עצמו לא נכח בשטח, והציורים הם פרי דמיונו. את הציור הראשון צייר על פי דבריו של הרב בלומנשטיין. בכיתוב המופיע בתחתית גלויה שהונפקה על פי הציור נכתב כי מדובר בתפילת "כל נדרי", הפותחת את תפילות יום הכיפורים. למוחרת התקיימו תפילות נוספות אך מכיוון שלא היה ספר תורה במקום, הרב בלומנשטיין הציג בעל-פה את קריאת התורה וההפטרה.

גלויה על פי ציורו של Junker

בשונה מיצירתו הראשונה, בציור השני שבו תיעד Junker את תפילת יום הכיפורים נערכה התפילה בשדה פתוח תחת כיפת השמים. תמונה זו נבדלת מקודמתה גם בדמויות החיילים: בציור נראים עשרות חיילים, רובם עטופים בטליתות ומחזיקים מחזורי תפילה, מרוכזים סביב סלע המשמש בימה, ולידה עומדים שלושה חיילים נוספים העוסקים בקריאת התורה. מסביב מערומי נשקים של החיילים ואף תותח, שכנראה מוכן לשימוש במקרה הצורך. גם מספר אזרחים צוירו בתמונה.

ציור זה מתבסס על תיאור שכתב חייל אנונימי לקראת יום הכיפורים ושהתפרסם בעיתונות היהודית לאחר החג. החייל עדכן שבינתיים 1,174 חיילים יהודים משלזיה ופוזנן מתכננים להגיע לתפילה. לדבריו, בעזרת ה' ובתקווה שמפקד הצבא הצרפתי – כלומר האויב – יאפשר זאת, התפילה תתקיים בשדה הפתוח, והחיילים יחבשו קסדות Pickelhaube (קסדות פרוסיות אופייניות) ויתעטפו בטליתות שלהם. בזמן התפילה חבריהם הלא-יהודיים ישמרו עליהם מרחוק כדי למנוע הפרעות. אולם התוכנית לא מומשה לבסוף שכן זמן קצר לפני כן רוב החיילים נאלצו לצאת למשימה.

תפילת יום כיפור בשדה

ציור התפילה בשדה הקרב הלהיב את כל רואיו. יהודי גרמניה ראו בו הוכחה נחרצת לנאמנותם לעם הגרמני ולכך שלמרות דתם ואמונתם, הם לא נפלו מבני עמם והיו מוכנים להקריב את עצמם למען המולדת.

חשיבות השירות הצבאי של יהודי גרמניה במלחמה מודגשת גם בחוברת שיצאה לאור בתחילת המלחמה. החוברת מכילה דרשה בגרמנית מפי הרב רהמר ממגדבורג, המשלבת ציטוטים בעברית מהמקורות, וכותרתה היא "מלחמת חובה" (מונח הלכתי) ובגרמנית "המלחמה הקדושה".

דרשת גיוס למלחמה

בשנת 1871, לאחר תום המלחמה, יצא לאור ספר זיכרון עבור החיילים היהודים ששירתו בצבא הפרוסי. בספר תוארו אירועי המלחמה והוצגה רשימה ארוכה של שמות החיילים היהודים שלחמו בה. כמו כן צוינו שמותיהם של כ-70 חיילים יהודים שזכו בעיטור "צלב הברזל" על גבורתם בקרב.

בשונה מהציור הצנוע יותר שהנציח את התפילה בחדרו של הרב בלומנשטיין, ציור השדה הפתוח של Junker שוכפל, שונה והופץ ברחבי גרמניה ומחוצה לה. בהשפעתו צוירו ציורים אחרים המתארים את אותו אירוע, רובם יפים ומפורטים יותר מהמקור של Junker, ובהם בימת הסלע הוחלפה בבימה מרובעת וארון קודש. בחלק מהתמונות אכן נראים חיילים לא-יהודים שומרים בהרים מסביב לשדה המתפללים. תמונה אחת אף הציגה את הקיסר וילהלם, הקנצלר ביסמרק, הרמטכ"ל פון מולטקה ואישים נוספים בהנהגה מבקרים את חייליהם היהודים.

ההנהגה הפרוסית מבקרת בזמן התפילה

הבדל בולט נוסף בין תמונת המקור של Junker לגרסאות שנוצרו בהשראתה מתבטא בעובדה שמרביתן נצבעו בצבע. כך ניתן להבחין גם במדים השונים של היחידות הלוחמות. בכמה מהתמונות אף נוספו שירים ותפילות בגרמנית ועברית.

תמונה שצוירה בהשראת הציור של Junker

על בסיס הציור המקורי הופקה גם תמונת בד אדומה מעוטרת בכיתובים. בראשה מתנוסס הפסוק מספר מלאכי (ב, י): "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ", המתייחס לתפיסה שכל החיילים הגרמנים הם בני אנוש באופן שווה ללא קשר לדתם.

תמונת בד הכוללת ציטוט מספר מלאכי

מלחמת העולם הראשונה פרצה 44 שנים לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה, וממנה נותרו תצלומים רבים של חיילים יהודים המתפללים בשלל מקומות ובחגים שונים. אך המשפחות היהודיות שעל קירות בתיהן עדיין הייתה תלויה תמונתו המפורסמת של Junker שמחו בוודאי לקבל ציור דומה מהמלחמה החדשה. בשנה הראשונה למלחמה צייר אומן הידוע בכינויו Pusch תמונה המושפעת מתמונתו של Junker מ-1870. גם כאן נראית קבוצה גדולה של חיילים, אם כי במקום אחר ובזמן אחר, מתפללים להצלתם ולהצלחתם בשדה הקרב.

חיילים יהודים במלחמת העולם הראשונה. התמונה בהשפעת הציור של Junker