בדיחה יהודית ישנה קובעת כי במקום שבו חיים שני יהודים נמצא שני בתי-כנסת. מדויק יותר לומר שבמקום שבו נמצא שני יהודים הם כנראה מעבירים את הזמן בלספר אחד לשני בדיחות על בית-כנסת, על השכן הלא יהודי שלהם ובעיקר על עצמם. אם הטרגדיה היא מולדת ההומור – עבור ההומור היהודי אין טרגדיה קטנה מדי, במיוחד כשמדובר בטרגדיות הקשורות לאוכל. כי מה נורא יותר מסיר חמין שמוצא את סופו הטרגי בתאונה, ונאלץ, לא עלינו, להחזיר ציוד לבורא.
קונטרס קצר ופרודי מהמאה ה-19 מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר החמין שלמרבה הטרגדיה נשרף. הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.
וכך נפתח הקונטרס קורע הלב:
מעשה היה באיש זקן ונכבד שמח ונעלס שהיה ממתין ומצפה ביום שבת קודש כדי לאכול החמין עם כל בני ביתו כשהביאו אותו וראה שהיא נשרף פתח פיהו ואמר בקול רם כשהחמין נשרף או מעושן או קר שיאמרו בדרך שמחה
זו השכבה:
(…)
חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו.
ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת חמין שרוף.
אומרים שהומור הוא תלוי תקופה והקשר, ובמילים אחרות – שהוא מתיישן במהרה. לזה אנחנו אומרים, נראה אתכם קוראים את ההשכבה לחמין ומצליחים להסתיר את החיוך.
