בדיחה יהודית ישנה קובעת כי במקום שבו חיים שני יהודים נמצא שני בתי-כנסת. מדויק יותר לומר שבמקום שבו נמצא שני יהודים הם כנראה מעבירים את הזמן בלספר אחד לשני בדיחות על בית-כנסת, על השכן הלא יהודי שלהם ובעיקר על עצמם. אם הטרגדיה היא מולדת ההומור – עבור ההומור היהודי אין טרגדיה קטנה מדי, במיוחד כשמדובר בטרגדיות הקשורות לאוכל. כי מה נורא יותר מסיר חמין שמוצא את סופו הטרגי בתאונה, ונאלץ, לא עלינו, להחזיר ציוד לבורא.
ביאליסטוק, 20 בנובמבר 1932. יהודים נושאים קערות צ'ולנט אל תנורו של האופה בשעת צהריים של יום שישי. התמונה לקוחה מארכיון יהדות פולין של מכון ייווא
קונטרס קצר ופרודי מהמאה ה-19 מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר החמין שלמרבה הטרגדיה נשרף. הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.
וכך נפתח הקונטרס קורע הלב:
מעשה היה באיש זקן ונכבד שמח ונעלס שהיה ממתין ומצפה ביום שבת קודש כדי לאכול החמין עם כל בני ביתו כשהביאו אותו וראה שהיא נשרף פתח פיהו ואמר בקול רם כשהחמין נשרף או מעושן או קר שיאמרו בדרך שמחה
זו השכבה:
(…)
חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו.
ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת חמין שרוף.
אומרים שהומור הוא תלוי תקופה והקשר, ובמילים אחרות – שהוא מתיישן במהרה. לזה אנחנו אומרים, נראה אתכם קוראים את ההשכבה לחמין ומצליחים להסתיר את החיוך.
ב-21 בינואר 1924 פרסם העיתון "דאר היום" את הידיעה המשמחת: "אם בענפי תעשיה רבים תוצרת ארצנו היא עדיין פעוטה וטעונה הרחבה, הנה בתעשית ממתקים ארצנו זכתה לשכלול ושפור ידוע עד כדי להשביע אף את רצון הצרכן המפונק. ובכל זאת מוציא הישוב מדי שנה בשנה אלפי לירות רבים לחו"ל על שוקולד, ריבה, סוכריות וכו'."
העיתון שמח לדווח על כך ש"בארץ ישראל נוצר כעת שוקולד מצוין ממדרגה ראשונה, שוקולד חלב ממולא, סוכריות ממינים שונים", וקרא לקוראיו: "קומו צאו איפוא מקטן ועד גדול נגד ממתקי חוץ, הממררים את חיינו. קנו ואכלו רק מתוצרת ארצנו בכדי שהכסף שמרוויחים פה ברוב עמל לא יזרום לחו"ל, אלא ישאר בארץ בידי היצרן והפועל העברי לטובתם, לטובתנו ולטובת בנין הארץ". בתום קריאה נרגשת זו, מנה העיתון את שמותיהם של ארבעה מפעלי ממתקים שונים הפועלים בארץ, ובהם את בית חרושת "רענן", בתל אביב שבו "משתמשים בקופסאות ובאטיקטים הנעשים בארץ, בחלב ובשקד ממושבות עבריות. המחירים נוחים ויכולים לעמוד בטיבם גם בפני התחרות של תוצרת חוץ."
תצלום הפועלים במפעל הממתקים רענן
מידיעה זו ונוספות מסוגה אנו לומדים שכבר מראשית ההתיישבות בארץ ביקש החך הציוני דרכים יצירתיות להמתיק את המרירות שבחיי היישוב. בכתבה זו בחרנו לחזור דווקא אל כמה מהממתקים והחטיפים היותר משונים והפחות מגרים שידעה ארצנו.
עם האינסטנס פודינג של חברת אסם אנחנו יכולים לחיות. אבל מה זה דפדפים? מה הטעם של קימל?
אוסף ערי ווליש, פרויקט מסע בזמן, הספרייה הלאומית
ואם לא השתכנעתם – דפדפים בכל השפות ולכל המגזרים
אוסף ערי ווליש, פרויקט מסע בזמן, הספרייה הלאומית
ב-1952 קבוצת יהודים-בלגים הקימה במדינת ישראל הצעירה ומוכת הצנע את מפעל הארטיקים הראשון, וקראה לחברה "ארטיק" – נגזרת של המילה ארקטיק, שמו הלועזי של הקוטב הצפוני הקפוא. הארטיק עצמו לא נקרא אז ארטיק, אלא שלגון. הארטיקים הראשונים נעשו מאבקת חלב, ולטענת אחת מהגולשות שלנו – שנזכרה בטעמו של הארטיק העברי בכתבה שהקדשנו לזיכרו – כתבה: "ממש לא מתגעגעת. היה לזה טעם של גרגרי חול כי היה עשוי מאבקת חלב. רק הציפוי היה טעים".
אוסף ישראליאנה של הדי אור, הספרייה הלאומית
גם לקולה לקח זמן להתאקלם בארץ. במשך שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי, כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.
אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב.
החרם הוסר בלחץ ארגונים יהודים-אמריקנים שהחרימו בעצם את מוצרי החברה. אבל לפני שזה קרה, קמו בארץ מספר יוזמות פרטיות לייצר קולה מקומית. אחת מהן היא קולה טיפ טופ – סירופ ממותק בטעם קולה במתכונת אמריקאית. מה כבר יכול להשתבש?
הוצאת מיצי תל-אביב. אוסף ישראליאנה של הדי אור. הספרייה הלאומית
ולמי שזה לא נשמע לו אקזוטי מספיק, מוזמן לנסות קצת טרופי קולה
אוסף תל אביב. הספרייה הלאומית
כי הכל קל יותר עם טרופי קולה.
מהמזיק שבמשקאות אנחנו מגיעים לבריא שבממתקים. כל-כך בריא שכל הפרסומות מזהירות אותנו שהוא גם טעים, כי הוא ממש טעים. שוקולד שעשוי משמן דגים. לא נגענו.
לרפא תחלואות, לגדל בחזרה איברים, להצעיר את הגוף ולעיתים להחזיר מישהו מהמתים – קריקטורות נדירות מאנגליה של המאה ה-19 מוכיחות שתמיד ניסו למכור לנו "תרופות סבתא", ואנחנו – תמיד רצנו לקנות.
מוטיב נפוץ מאוד. מטופל יושב עירום באמבטיה ועליו שופכים מים חמים או קרים
המליצו לכם לקנות מכונה נגד וירוס הקורונה? חכו רק רגע. זאת לא הפעם הראשונה שהאנושות מצאה תרופה להכול. אולי שמעתם על דבר מטורלל שנקרא "הידרופתיה"? ובכן, סדרת גלויות ליתוגרפיה מאוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, שהודפסו בספר הסטירי 'תרופת המים הבטוחה', מאת מר פורבס בלונדון של 1843, מלמדת אותנו על ניסיונות ריפוי הזויים ואכזריים, לצד תעשייה משגשגת ופושעת של טיפולים במים. ואם אלו לא הרגו אותך, מזל טוב – שום וירוס כבר לא יוכל לך.
אנו מכירים כיום טיפולים מודרניים מבוססי מים ואת תרומתם הרבה בתחום האורתופדיה, המוטוריקה וגם בתחום הרגשי. שיטת טיפול כזו נקראת ברפואה המודרנית 'הידרותרפיה' (מיוונית, הידרו = מים, תרפיה = טיפול). בעבר, לפני יותר ממאה שנים, רפואת המים כונתה 'הידרופתיה' או 'מרפא מים'. האסכולה הזאת, הנחשבת שייכת לרפואה הישנה, צברה תאוצה ונעשתה פופולרית מאוד במאה ה-19 ועד שנותיה הראשונות של המאה ה- 20. היא אפילו נהנתה מספרות רפואה אלטרנטיבית.
רופאים שיערו שלמים סגולות ריפוי שונות, כאשר נותנים את הדעת לנתונים כמו טמפרטורת המים, לחץ המים והעברתם במכונות משונות. בגדול, התפישה שלהם הייתה נכונה: למים סגולות מרפא כשיודעים לרתום את כוחם ולתמרן אותם למטרה הזאת. טיפולים במים הוכיחו את עצמם במקרים של הורדת חום או טיפול בלחץ דם, למשל, והמדענים מיהרו לשער שמצאו את תרופת הפלא החדשה. עד מהרה הצטרפו לגילוי המרעיש שרלטנים שהפכו את המים ל'קדושים' ומחוללי ניסים של ממש, ומכרו לציבור כוסות רוח לחולה קורונה.
בין ההבטחות שפורסמו לכל מי שהסכים לשמוע, נכללה ההתחייבות כי טיפול באמצעות מים בשיטות שונות, בתוך אמבטיות ובתי מרחץ, יכול (שימו לב) להצעיר אתכם, לגדל לכם בחזרה איברים קטועים ואפילו נשמעו טענות על כך שבאמצעות טיפולים מיוחדים וסודיים ניתן להחזיר אדם מן המתים. בגלויה שלפניכם אפשר לראות פרסומת של ממש, כשבראשה משאבת המים בצורת צלב, ואותו אפשר לקשר לתחיית המתים של ישו. הפרסומת מצהירה ומבטיחה:
"תרופת המים המוכחת
קטיעות שוחזרו
מתים הוחזרו לחיים
וגיל (השיבה) הוחזר לנעורים על ידי הידרופאתיזציה"
קטיעות שוחזרו מתים הוחזרו לחיים
בסוף המאה ה-19 לא היה נדיר לראות קטועי גפיים וקשישים העומדים בתור לקבלת טיפולים הזויים. אט-אט, וכדי להרחיב את מעגל ההכנסות, הבטיחו המטפלים שטיפול במים יכול לרפא מחלות נפש ורוח כמו אינסומניה, נטיות אובדניות, מאניה-דיפרסיה, ומחלות פיזיות קשות כמו שיתוק או דלקת פרקים. לקראת סוף המאה ה-19 התופעה הייתה פופולרית ונרחבת כל כך, שהודפסו באנגליה סדרות של קריקטורות רפואיות שמזהירות את הציבור מפני "מרפא הפלא" של המים, ומותחות ביקורת על התופעה.
ההידרופתיה התבססה על טיפול חיצוני ופנימי בעזרת מים. באחד הטיפולים שמהם מזהירים, מודגם 'מצב המומיה'; באיור רואים חולה השוכב במיטתו (ככל הנראה לוקה בשפעת, חום או מחלה אחרת מסוג זה), עטוף כמו מומיה בשמיכות שתפקידן ללחוץ על הגוף, כשבאותו הזמן מפעיל מכונה מפמפם לו בנדיבות לתוך הגוף כמויות מים, בעזרת משאבה וצינור.
"אלו שכך מצפים להירפא, ימצצו וישתו כל דבר, בכל כמות, ובכל מחיר!"
בגב הקריקטורה מתואר התהליך, ובסופו גם לא חסכו בביקורת כלפי הציבור. וכך נכתב:
"מצב המומיה
הפציינט, לאחר שהפכתם אותו ללקוח, נעטף בצורה צמודה בשמיכות, על מנת להזיע. אם הוא נשאר לחיות מספיק זמן כדי לראות את סוף התהליך, או שיסיים כמומיה או שיירפא – הסיכויים שווים. הידיים נכפתות, ומים ניתנים בנדיבות דרך צינור. מובן מאליו שאלו שכך מצפים להירפא, ימצצו וישתו כל דבר, בכל כמות, ובכל מחיר!"
או במילים אחרות: במצב של פאניקה כל מה שידחפו לכם ויגידו לכם שעובד – הרי בטוח שתיקנו.
קריקטורות רבות מציגות סצנה נפוצה מאוד – מטופל יושב עירום באמבטיה ועליו נשפכים מים חמים או קרים (בהתאם לטיפול). באותה תקופה נתנו למים קרדיט רב בריפוי מחלות נפש. הסקפטים המשיכו למתוח ביקורת, ובמקום להציע את הטיפול לציבור – הציעו אותו בגב הקריקטורה לחברי הפרלמנט הבריטי "ההפכפכים" ו"הבוגדים". בגב הגלויה נכתב: "זהו טיפול אמיתי בהידרופתיה ולא הצגה בפרלמנט". בהמשך הוסבר לחברי הפרלמנט שאם הטיפול במים כה מועיל נגד מחלות הנפש, אולי הוא גם "ינקה את המשקע האינטלקטואלי שלהם וימלא את הוואקום המדובר שבראשם".
זהו טיפול אמיתי בהידרופתיה ולא הצגה בפרלמנט
אוכלוסיית חולי הנפש סבלה במיוחד מ"מרפא הפלא" שהציעו שיטות הטיפול השונות במים, והיו נפוצות במיוחד במוסדות פסיכיאטריים מחרידים בלונדון של המאה ה-19. שיטות הטיפול להוצאת המחלה מהראש כללו לפעמים את הטבעת ראשו של החולה בדלי מים, במהופך, בעזרת גלגליות וחבלים. השיטה, שמלווה אותנו עוד מימי הביניים בהקשרים של עינוי, הוכיחה את עצמה לא יעילה לטיפול במחלות מוח, אבל בחלוף השנים גילו סוכניות הביון הזרות ששיטה שבה יוצרים אשליית טביעה במהופך דווקא מצוינת לחילוץ סודות מאנשים שלא רוצים לגלות אותם.
הטבעת הראש במהופך: מצויין לעינויים, פחות לטיפול במחלות נפש
טיפולי המרפא במים היו שלאגר לפני יותר ממאה שנים, ובתחילתה של המאה ה-20 וכינונה של הרפואה המודרנית נזנחו הטיפולים האכזריים. אבל אם ניתן ללמוד משהו מהעבר, זה שתמיד יהיו אנשים שינצלו את שאיפת האנושות ל"רק בריאות" וימכרו מיני תחבולות, מכשירים ומרקחות, שיבטיחו לכם מרפא ברגע או במעשה פלאים. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על מכשיר נגד קורונה או על אמבטיה מתנדנדת לשימוש עצמי בסלון, אל תרוצו לחנויות – לכו לרופא. רק בריאות.
תודה לחיה מאיר-הר, מאוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, על תרומתה וסיועה בהכנת הכתבה.
מותחן אימה, סרטון פרסומת, טלנובלה, דרמה רומנטית פיוטית… דמיינו לעצמכם סדרת טלוויזיה אחת שכל אחד מפרקיה התחפש לסרט בז'אנר אחר. לכל פרק במאי משלו ושחקנים משלו – בהתאם לז'אנר. החזון הזה כמעט והתממש במציאות בדמות עיבוד טלוויזיוני של 12 ממחזותיו של חנוך לוין. "נעורי ורדה'לה", "אורזי מזוודות", "הילד חולם", "סוחרי גומי", "אשכבה" ועוד – היו המחזות שמהם עובדו פרקי הסדרה, והיא תוכננה להצטלם בתחילת שנת 2001. נשף תחפושות קולנועי של ממש.
וכך כתב באותה שנה הוגה הרעיון – הבמאי, התסריטאי והשחקן אסי דיין – למפיקים המיועדים של אותה סדרה:
"מעטים הם המחזאים שהצליחו לפרוש את השקפת חייהם על פני מגוון עצום כל כך של יצירות… חנוך לוין מביא בפנינו שורה מדהימה של מראות, מהן גרוטסקיות, מהן קומיות, מהן טראגיות".
מכתבו של אסי דיין למפיקי הסדרה המיועדת. מס' מערכת 990043691740205171
הגיוון הסגנוני של לוין היה בעיניו של דיין מאפיין שיש להבליט. ובהתאם, הוא ראה בעיני רוחו 12 סרטים שונים שלכל אחד מהם גוון ייחודי באופן מוצהר. דיין בחר לכל פרק במאי מתאים. בין הבמאים שבחר: שבי גביזון, זאב רווח, רפי בוקאי ועוד. את הרעיונות שלו לליהוק שחקנים קיבץ דיין ברשימה ארוכה ומגוונת, ממוני מושונוב ועד יעל בר זוהר, בנוסף לשחקני לוין הוותיקים מן התיאטרון כמו זהרירה חריפאי, אלברט כהן ועוד.
לכאורה נראתה המשימה קלה מאוד: המחזות כבר כתובים, וכולם כבר בוימו בעבר (בידי לוין עצמו) ועלו על הבמה, ואם כן רק נותר לצלם אותם כפי שהם. אך דיין לא חשב כך – הוא שאף להתייחס לכל מחזה באופן מיוחד, ו"לתרגם" את כולם לשפת הקולנוע. זאת, לא רק כדי לקרב את הקהל הרחב אל עולמו של לוין, אלא למטרה נוספת – להציג טוב יותר את האבסורד שביצירתו:
"יש לדעתי לבצע את המעבר לקולנוע מתוך ההשקפה… שהקולנוע יכול, ללא אפיון גרוטסקי של הדמויות על ידי איפור ותלבושות תיאטרליים, להגיע הרבה יותר קרוב אל החיבור בין המציאות והאבסורד (לדוגמא "טווין פיקס" או "סיינפלד", או באופן יותר בוטה, "ספרות זולה" ו"בארטון פינק").
וכך, בעיניו של דיין, המחזה המורבידי "כולם רוצים לחיות" היה אמור ללבוש צורה של מותחן המתרחש במרתפי השב"כ. "נעורי ורדה'לה" תוכנן להפוך לטלנובלה שגיבוריה חיים בארמון מפואר. את "הלוויה חורפית" ראה כסרט של מרדף ברחובות חולון–בת-ים. ואילו את "הזונה הגדולה מבבל" תכנן דיין לצלם כטרגדיה רצופת מזימות שמקומה בטירה אפלה מימי הביניים.
כרזת "כולם רוצים לחיות", מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997003385790405171
לאחר הכנות רבות ופרסום חגיגי בעיתונים, העבודה על המיזם כמעט יצאה לדרך; אך בסופו של דבר, בשל בעיות תקציב ברשות השידור באותה שנה, נדחו צילומי הסדרה של דיין, ומאז לא החלו מעולם. נותרנו עם הבחירות האמנותיות המקוריות של דיין, ועם השאלה: איך היו באמת נראים מחזותיו הגרוטסקיים והקיצוניים של לוין, בעיבוד לז'אנרים קולנועיים שונים, מטלנובלה ועד סרטי טרנטינו.
על פי התוכנית המקורית של דיין, "הילד חולם" של לוין היה אמור להתווסף לרשימה בהמשך הפרויקט – אך ברשימותיו ובמכתביו של דיין לא נמצאה התייחסות לסגנון שבו שאף לביים את המחזה הזה. לו היו התנאים מבשילים לכך, כיצד היה בוחר דיין להסריט את המחזה "הילד חולם"?
הנה באים ימי הקיץ המתוק, / שטופי שמחה אנחנו מחכים, / היום ארוך, הלילה עוד רחוק, / אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג: / היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים? (שירו של הילד, מתוך "הילד חולם")
רשימות הכנה של אסי דיין לפרויקט ההסרטה. מס' מערכת 990043691740205171
"הילד חולם" מתמקד בקורבנות משפחתיים, הדמויות בו מלאות אשמה וחרטה, והדילמות המוצגות בו קשות. כך למשל הצורך להחליט על הפרדה כפויה בין הילד לאימו, או לקחת את חייו של ילד כדי לזרז גאולה לילדים מתים נוספים. ריבוי הקריאות הנרגשות של הילד לאימו, והגעגועים העזים של המבוגרים במחזה לילדות מאושרת שבה הכל היה שלם (לכאורה), מוסיפים לתחושת הדרמה.
צלמוּ, צלמוּ, הראו מקרוב את בכי- / התינוק חסר-הישע שלי; / אדרבא, יראה העולם הנאור כולו: / אוצר-הטבע היחיד שלנו – הדמעה! (שירו של המושל, "הילד חולם")
הדמעה אינה רק אביזר ב"הילד חולם" – היא אמצעי להחזיק מעמד. לכל אורך המחזה, הדמויות נקרעות בהתלבטויות בלתי אפשריות לנוכח אכזריות הנסיבות הנכפות עליהן. התגובה של רבות מהן, מהילד ועד למבוגרים נושאי משרה רמה, היא לפרוץ בבכי, שכן אחרת לא ניתן להכיל את הסיטואציות האיומות שבהן רצוף המחזה. סביר להניח, אפוא, שהמחזה היה מוצא את מקומו יפה בז'אנר עז רגש וגדול מהחיים, כמו המלודרמה, גם אם הוא נחשב למעט זול, והיה עובר עיבוד למלודרמה משפחתית סוחטת דמעות.
הופעה בפורים, מתוך אוספי ביתמונה – אוסף אשר בנארי. מס' מערכת 997001310330405171
בניגוד אליו, המחזה "חפץ" היה אולי מתחפש לקומדיית סלפסטיק (בסגנון "מר בין" למשל), שכן כל הדמויות בו עוסקות ללא הרף במשחקי כוח קיצוניים והיתוליים. כל הדמויות עסוקות בשאלה, מי יכול להפגין את עליונותו על האחר, אך הדבר רק ממחיש עוד יותר את הגיחוך שבהן. במסגרת המשחקים הללו עומד למבחן חוזקו הפנימי של חפץ, אדם חלש הסמוך על שולחנה של משפחה לא לו, ומנסה להוכיח את כוחו מולם. למשל, באיום החוזר שלו לגזור את תלתליה של הגברת המארחת כלמנסע ושל בתה, או להבדיל, באיומו להתאבד במועד שיקבע. קל להשוות את הדינמיקות הללו לחילופי מהלומות בקצב מסחרר בין כמה מוקיונים, קפיצות לולייניות ופגיעות לגלגניות באחרים, שמופעי סלפסטיק כל כך מצטיינים בהם.
חפץ: מסתובבת לי כל היום מול העיניים עם תלתל, שקופץ לה על העורף ורומז לי, "בוא הנה, בוא הנה!" לא אבוא! אתפוס אותך יום אחד ואגזוז את התלתל הזה!
טיגלך: אתה השתגעת?! אתה נותן לעצמך דין וחשבון עד היכן הגיעה החוצפה שלך ? !
כלמנסע: מי היה מתאר לעצמו דבר כזה ?
חפץ: מפתיע? לא ציפיתם ממני? [מחקה באצבעותיו תנועת מספריים] שיק-שיק-שיק, אגזוז את התלתל.
כרזת "פנטסיה על נושא רומנטי". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001754210405171.
חפץ אינו עומד במבחנים שהוא קובע לעצמו, והמארחים מלעיגים עליו שוב ושוב, במחזוריות ההולכת ומקצינה. כל כך מקצינה, עד שגם המוות אינו יכול לספק ממנה מפלט. והראיה: חפץ חוזר בו מכוונתו להתאבד.
חפץ: לא חשבתי שזה כל כך קשה… הגעתי עד למעקה ושם… לא חשבתי שזה כל כך קשה… אני באמת מצטער, אחרי כל ההכנות והדיבורים… זה לא שאני רוצה לחיות, אבל…פשוט קשה אתם לא כועסים, נכון? נכון שלא אכפת לכם שלא אמות לעת עתה? אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן קצר. גם זה משהו לא? כן, כן, אני בטוח שאשתגע! אתם תראו! תתפקעו מצחוק! אשתגע במחלה נדירה ומצחיקה! לא תתחרטו! אני כבר סקרן לראות לאן אגיע, אף פעם לא הייתי כל כך סקרן, אתם לא סקרנים?
גם במקרה זה, הצחוק הגרוטסקי אינו קישוט לשורות המחזה אלא אמצעי הישרדות חיוני. שכן, לולא הממד הקומי המתווסף לכל תנועה, היו הפגיעות והמהלומות שמקבלות הדמויות בלתי נסבלות עבורנו. דומה שבשורה התחתונה, המחזה של לוין אומר דבר דומה על חיי אדם בכלל – לולא היה בהם גם אלמנט קומי, המחשבה על הקושי שבהם הייתה כמעט בלתי נסבלת. למזלנו, אומר לוין, עדיין ישנו בידינו מגן ההתבדחות והצחוק. הצחוק הבריא הוא מגן בפני המציאות, כפי שתחפושות פורים הן מגן זמני, של פעם בשנה, בפני העולם נטול ההסוואות.
כאשר מתעמקים במשחק הז'אנרים הזה מגלים, כי דווקא כשמלבישים כל מחזה בתחפושת המיוחדת לו, אפשר לרדת לעומקו בקלות רבה יותר, לחשוף את הקונפליקט הבסיסי שלו ולתמצת אותו גם באופן ויזואלי וסגנוני. שכן, הבחירה בתחפושת מסוימת, דווקא היא מעידה יותר מכל על אופיו הנסתר של בעל התחפושת.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.